Orah Haïm קכ״ה · Level 4 · שיטת אדמו״ר הזקן

דעת הרב

Level 4 — Daat HaRav (Alter Rebbe) — Siman קכ״ה · דִּינֵי קְדֻשָּׁה

The Alter Rebbe’s way on the דִּינֵי קְדֻשָּׁה : עֶצֶם מִצְוַת הַקְּדֻשָּׁה — the שְׁלִיחַ צִבּוּר says ״נַקְדִּישָׁךְ״, the צִבּוּר stay silent and then answer ״קָדוֹשׁ״ ; the אִסּוּר דִּבּוּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה ; the מִנְהֲגֵי נְשִׂיאַת עֵינַיִם וְגוּף ; and the שּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם — in the Habad sensibility.

Why a Level 4 devoted to the Alter Rebbe ? The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch is not a commentary on the Mehaber (מחבר) — it is a complete, self-standing Shulchan Aruch, written by the Alter Rebbe (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Habad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its singularity : it combines halakha (הלכה) + טעמי המצוות + inner dimension in one work, and rules with a unique Talmudic rigor.

For Habad, the Alter Rebbe is הפוסק האחרון — his psak is the deciding authority. This page gathers the Rav’s way on siman קכ״ה — דִּינֵי קְדֻשָּׁה. In the Rav it unfolds over ד׳ סְעִיפִים (four seifim) : the עֶצֶם מִצְוַת הַקְּדֻשָּׁה with the דִּין הַיָּחִיד וְהָעֲשָׂרָה, the אִסּוּר דִּבּוּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה, the מִנְהֲגֵי נְשִׂיאַת עֵינַיִם וְנִעְנוּעַ הַגּוּף, and the דִּין הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת.

→ Read the general preface on the Alter Rebbe’s shitah

Source note. The Hebrew text reproduced on this page is the complete, real text of the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch, Orah Haim siman קכ״הד׳ סְעִיפִים (four seifim) from the Rav’s own hand — per the Kehot edition as digitized on Sefaria (Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim קכ״ה). The Alter Rebbe treats there the דִּינֵי קְדֻשָּׁה. The translations are ours. No passage is cited beyond this verifiable text.
1 · טקסט אדמו״ר הזקן

שולחן ערוך הרב — סימן קכ״ה — דִּינֵי קְדֻשָּׁה

The full text of the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch

שולחן ערוך הרב, סימן קכ״ה — דִּינֵי קְדֻשָּׁה — וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים
The Alter Rebbe’s own text (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.125), followed by our English translation. The siman has four seifim (ד׳ סְעִיפִים ; seif k → .125.k).

סעיף א הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר ״נַקְדִּישָׁךְ״ וְהַצִּבּוּר שׁוֹתְקִין וְעוֹנִין ״קָדוֹשׁ״ ; דִּין הַיָּחִיד וְהָעֲשָׂרָה.

דִּינֵי קְדֻשָּׁה וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוַת קַדִּישׁ הִיא שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר ״יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ כו׳״ בִּשְׁבִיל כָּל הַצִּבּוּר וְהֵם עוֹנִים אַחֲרָיו ״אָמֵן יְהֵא״ וּמְכַוְּנִים — כָּךְ הִיא מִצְוַת הַקְּדֻשָּׁה לְכַתְּחִלָּה שֶׁיֹּאמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״נַקְדִּישָׁךְ״ אוֹ ״נְקַדֵּשׁ״ וְהַצִּבּוּר שׁוֹתְקִין וּמְכַוְּנִים לְמַה שֶּׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִקְדֻשָּׁה וְאָז עוֹנִין הַצִּבּוּר ״קָדוֹשׁ״, וְכֵן בִּ״לְעֻמָּתָם״ [וּבְ]״וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ״. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ ט׳ וְיוֹתֵר הַשּׁוֹמְעִים וּמְכַוְּנִים לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — (אֵין לַיָּחִיד לוֹמַר עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״נַקְדִּישָׁךְ״ אוֹ ״נְקַדֵּשׁ״, שֶׁכֵּיוָן שֶׁקָּבְעוּ נֻסָּח זֶה בִּקְדֻשָּׁה — יֵשׁ לִנְהֹג בּוֹ דִּין קְדֻשָּׁה כְּמוֹ בְּ״קָדוֹשׁ״ וּ״בָרוּךְ״, וְאֵין אוֹמְרִים דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, וְלִשְׁלִיחַ צִבּוּר יֵשׁ ט׳ הַשּׁוֹמְעִים וּמְכַוְּנִים לוֹ, וְלוֹ מִי שׁוֹמֵעַ?) וְאִם רָצָה לוֹמַר מִלָּה בְּמִלָּה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּלַחַשׁ — אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם אוֹמְרִים כָּל מִלָּה וּמִלָּה יַחְדָּו — אֲמִירַת שְׁנֵיהֶם נֶחְשֶׁבֶת כְּאַחַת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קפ״ג. אֶלָּא שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא מִדֹּחַק, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ט. וְכָל זֶה בְּיָחִיד, אֲבָל אִם כָּל הַצִּבּוּר נָהֲגוּ לוֹמַר ״נַקְדִּישָׁךְ״ עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אוֹמְרִים בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — אֵין לִמְחוֹת, כֵּיוָן שֶׁמַּקְדִּישִׁין בַּעֲשָׂרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא צִבּוּר אֶלָּא כְּשֶׁאֶחָד אוֹמֵר וְט׳ שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין, אֲבָל כְּשֶׁכָּל אֶחָד אוֹמֵר לְעַצְמוֹ כִּיחִידִים הֵם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקצ״ד, מִכָּל מָקוֹם בְּדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה — אֵין צָרִיךְ לְכָךְ, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא: אֵין אוֹמְרִים דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, אֲבָל עֲשָׂרָה רַשָּׁאִים כֻּלָּם לוֹמַר ״נְקַדֵּשׁ״, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים ״קָדוֹשׁ״ וּ״בָרוּךְ״ שֶׁהוּא עִקַּר הַקְּדֻשָּׁה, וְאַף עַל פִּי כֵן אוֹמְרִים כָּל הַצִּבּוּר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ עֲנִיָּה אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, כְּגוֹן קְדֻשַּׁת ״וּבָא לְצִיּוֹן״ לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ נֶאֱמֶרֶת אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. אֶלָּא שֶׁבִּקְדֻשַּׁת י״ח יֵשׁ לִנְהֹג לְכַתְּחִלָּה כְּמוֹ בְּקַדִּישׁ, שֶׁ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ הוּא עֲנִיָּה שֶׁעוֹנִין הַצִּבּוּר אַחַר ״יִתְגַּדַּל״ שֶׁאָמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, כְּמוֹ עֲנִיַּת אָמֵן אַחַר הַבְּרָכוֹת, וְכֵן בִּקְדֻשָּׁה יֵשׁ לַעֲנוֹת ״קָדוֹשׁ״ וּ״בָרוּךְ״ אַחַר ״נַקְדִּישָׁךְ״ אוֹ ״נְקַדֵּשׁ״ שֶׁאָמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן מִדֹּחַק שֶׁמֻּכְרָח לוֹמַר עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ט. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין כֵּן מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לָהֶם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מִדֹּחַק, לוֹמַר כָּל נֻסַּח הַקְּדֻשָּׁה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ וְתֵבַת ״נַקְדִּישָׁךְ וְנַעֲרִיצָךְ״ וְ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״ בְּקוֹל רָם:

עֶצֶם מִצְוַת הַקְּדֻשָּׁה. Just as the מִצְוָה of קַדִּישׁ is that the שְׁלִיחַ צִבּוּר says ״יִתְגַּדַּל״ for the whole צִבּוּר and they answer ״אָמֵן יְהֵא״, so the מִצְוַת הַקְּדֻשָּׁה לְכַתְּחִלָּה is that the שְׁלִיחַ צִבּוּר says ״נַקְדִּישָׁךְ״ or ״נְקַדֵּשׁ״, the צִבּוּר staying silent and focusing until the קְדֻשָּׁה, then answering ״קָדוֹשׁ״ (and likewise at ״לְעֻמָּתָם״ and ״וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ״). summary : a יָחִיד should not say ״נַקְדִּישָׁךְ״ with the שְׁלִיחַ צִבּוּר (a דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה — not below ten) ; but saying it מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ with him is not forbidden, שֶׁאֲמִירַת שְׁנֵיהֶם נֶחְשֶׁבֶת כְּאַחַת (cf. סימן קפ״ג, סימן ק״ט) — לְכַתְּחִלָּה only מִדֹּחַק. If the whole צִבּוּר has the custom to say ״נַקְדִּישָׁךְ״ with him — אֵין לִמְחוֹת, כֵּיוָן שֶׁמַּקְדִּישִׁין בַּעֲשָׂרָה : ten may all say ״נְקַדֵּשׁ״ as they say ״קָדוֹשׁ״ וּ״בָרוּךְ״ which is עִקַּר הַקְּדֻשָּׁה.

סעיף ב אָסוּר לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה ; אַף לִלְמֹד ; אַף בְּיֵשׁ מִנְיָן בִּלְעָדוֹ.

אָסוּר לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה. וְכָל הַמְדַבֵּר — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב וְגו׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ו. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ מִנְיָן בִּלְעָדוֹ — אָסוּר. וַאֲפִלּוּ לִלְמֹד, אִם לֹא בְּשָׁעָה שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מְנַגֵּן בִּשְׁעַת הַנִּגּוּן, וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁמְּחַתֵּךְ הָאוֹתִיּוֹת. וְהַנֻּסָּח שֶׁמּוֹסִיפִין בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ מִכְּלַל קְדֻשָּׁה. וּמִכָּל מָקוֹם, אָסוּר לְסַפֵּר בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ו. וְטוֹב שֶׁלֹּא לְסַפֵּר עַד אַחַר אָמֵן שֶׁל ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. וְיִרְאֶה הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לְסַיֵּם ״לְעֻמָּתָם כו׳ וּבְדִבְרֵי כו׳״ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִילוּ הַקָּהָל ״בָּרוּךְ״ וְ״יִמְלֹךְ״:

אִסּוּר דִּבּוּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה. It is forbidden to speak in the middle of the קְדֻשָּׁה, and of one who speaks the verse says ״וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב״ (cf. סימן נ״ו). summary : even if there is a מִנְיָן without him — אָסוּר ; even לִלְמֹד, except during the שְׁלִיחַ צִבּוּר’s נִגּוּן and not while he articulates the letters. The שַׁבָּת addition is not מִכְּלַל קְדֻשָּׁה ; it is forbidden to speak בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״, and it is good not to speak until after the אָמֵן of ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. The שְׁלִיחַ צִבּוּר should take care to finish ״לְעֻמָּתָם כו׳ וּבְדִבְרֵי כו׳״ before the קָהָל begin ״בָּרוּךְ״ and ״יִמְלֹךְ״.

סעיף ג נְשִׂיאַת עֵינַיִם לַמָּרוֹם וְנִעְנוּעַ הַגּוּף בְּ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״.

וְנוֹהֲגִין לִשָּׂא הָעֵינַיִם לַמָּרוֹם בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״. וְטוֹב שֶׁתִּהְיֶינָה סְגוּרוֹת. וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁמְּנַעַנְעִין גּוּפָן וְנוֹשְׂאִין אוֹתוֹ מִן הָאָרֶץ, וְסֶמֶךְ לַמִּנְהָג מִסֵּפֶר הֵיכָלוֹת: בְּרוּכִים אַתֶּם לַה׳ שָׁמַיִם וְיוֹרְדֵי מֶרְכָּבָה אִם תֹּאמְרוּ וְתַגִּידוּ לְבָנַי מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה בְּשָׁעָה שֶׁמַּקְדִּישִׁין וְאוֹמְרִים ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״, וְלַמְּדוּ אוֹתָן שֶׁיִּהְיוּ עֵינֵיהֶם נְשׂוּאוֹת לַמָּרוֹם לְבֵית תְּפִלָּתָם וְנוֹשְׂאִים עַצְמָם לְמַעְלָה, כִּי אֵין לִי הֲנָאָה בָּעוֹלָם כְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁעֵינֵיהֶם נְשׂוּאוֹת בְּעֵינַי וְעֵינַי בְּעֵינֵיהֶם, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי אוֹחֵז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי בִּדְמוּת יַעֲקֹב וּמְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ וּמַזְכִּיר גָּלוּתָם וּמְמַהֵר גְּאֻלָּתָם. וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ: ״וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף״, מִכָּאן תִּקְּנוּ לָעוּף אָדָם עַל רַגְלָיו בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״, וְלֹא כְּאוֹתָם שֶׁדּוֹלְגִים וְקוֹפְצִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁקַּבָּלָה בְּיָדוֹ שֶׁיָּרִים גּוּפוֹ וַעֲקֵבָיו לְמַעְלָה בְּ״בָרוּךְ״ וְ״יִמְלֹךְ״ כְּמוֹ בְּ״קָדוֹשׁ״. וְיֵשׁ מִי שֶׁהָיָה נוֹהֵג מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לוֹ לִכְרֹעַ בְּ״בָרוּךְ״ וְ״יִמְלֹךְ״ וְלִזְקֹף בַּשֵּׁם. וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם אִסּוּר הִשְׁתַּחֲוָיָה בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ חֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁאֵין אִסּוּר בְּכוֹרֵעַ בְּאֶמְצַע בִּרְכוֹת י״ח, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״ג. וְיִזָּהֵר לְכַוֵּן רַגְלָיו בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר קְדֻשָּׁה עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ה:

מִנְהֲגֵי נְשִׂיאַת עֵינַיִם וְגוּף. It is customary to raise the eyes upward while saying ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״ (and it is good that they be closed), and to move the body and lift it off the ground. summary : the basis of the מִנְהָג is in the סֵפֶר הֵיכָלוֹת (« … בְּעֵינַי וְעֵינַי בְּעֵינֵיהֶם … »), and the מִדְרָשׁ ״וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף״ — from there one rises עַל רַגְלָיו, not like those who leap and jump. Some have the קַבָּלָה to raise body and heels at ״בָּרוּךְ״ and ״יִמְלֹךְ״ as at ״קָדוֹשׁ״ ; there is no אִסּוּר הִשְׁתַּחֲוָיָה here (cf. סימן קי״ג). One should take care to join the feet when saying the קְדֻשָּׁה with the שְׁלִיחַ צִבּוּר (cf. סימן צ״ה).

סעיף ד הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה וְנִכְנַס וּמָצָא צִבּוּר אוֹמְרִים — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם.

הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה בְּמָקוֹם אֶחָד וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר אוֹמְרִים קְדֻשָּׁה — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם:

הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה וְנִכְנַס. One who heard the קְדֻשָּׁה in one place, then enters the בֵּית הַכְּנֶסֶת and finds a צִבּוּר saying the קְדֻשָּׁה — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם : he answers again together with them.

Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim קכ״ה (Kehot edition, ד׳ סְעִיפִים). Translation : DAAT. No passage is cited beyond this verifiable text.

2 · היסוד

היסוד — דִּינֵי קְדֻשָּׁה

The yesod : the דיני קדושה

The Alter Rebbe’s reading of this siman unfolds along four axes. First the עֶצֶם מִצְוַת הַקְּדֻשָּׁה and the דִּין הַיָּחִיד וְהָעֲשָׂרָה. Then the אִסּוּר דִּבּוּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה. Then the מִנְהֲגֵי נְשִׂיאַת עֵינַיִם וְנִעְנוּעַ הַגּוּף. Finally the דִּין הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה וְנִכְנַס.

עֶצֶם מִצְוַת הַקְּדֻשָּׁה — שׁוֹתְקִין וְעוֹנִין ״קָדוֹשׁ״

The essence of the mitzvah — being silent and answering ״קָדוֹשׁ״

The principle. Like the קַדִּישׁ : the שְׁלִיחַ צִבּוּר says ״נַקְדִּישָׁךְ״ or ״נְקַדֵּשׁ״, the צִבּוּר שׁוֹתְקִין וּמְכַוְּנִים then עוֹנִין ״קָדוֹשׁ״ (seif א).

The consequence. The קְדֻשָּׁה is essentially an עֲנִיָּה : the Habad custom is to say it מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ with the שְׁלִיחַ צִבּוּר. Cf. siman 55 (דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה).

יָחִיד וּבַעֲשָׂרָה — דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה

The yahid and the ten — davar shebikdusha

The principle. אֵין אוֹמְרִים דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה ; but saying it בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה with the שְׁלִיחַ צִבּוּר is not forbidden — אֲמִירַת שְׁנֵיהֶם נֶחְשֶׁבֶת כְּאַחַת (seif א).

The consequence. עֲשָׂרָה רַשָּׁאִים כֻּלָּם לוֹמַר ״נְקַדֵּשׁ״ as they say ״קָדוֹשׁ״ וּ״בָרוּךְ״. Cf. siman 109 (אֲמִירָה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר).

אִסּוּר דִּבּוּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה

The prohibition of speaking during Kedushah

The principle. אָסוּר לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה — ״וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב״ ; אֲפִלּוּ יֵשׁ מִנְיָן בִּלְעָדוֹ, אֲפִלּוּ לִלְמֹד (seif ב).

The consequence. אָסוּר לְסַפֵּר בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״, and good to be silent עַד אַחַר ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. Cf. siman 56 (אִסּוּר הֶפְסֵק).

מִנְהֲגֵי הַגּוּף וְהַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה

The customs of the body and the shomea Kedushah

The principle. נְשִׂיאַת עֵינַיִם לַמָּרוֹם and נִעְנוּעַ הַגּוּף בְּ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״ (סֵפֶר הֵיכָלוֹת, ״וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף״) ; לְכַוֵּן רַגְלָיו (seif ג).

The consequence. הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה בְּמָקוֹם אֶחָד וְנִכְנַס — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם (seif ד). Cf. siman 113 (כְּרִיעָה וּזְקִיפָה).

A note for study. The scope of this siman — the עֲנִיַּת ״קָדוֹשׁ״, the אִסּוּר דִּבּוּר and the מִנְהֲגֵי הַגּוּף — bears on the daily conduct of the תְּפִלָּה בְּצִבּוּר. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav’s text, adding nothing invented. For deep study and personal conduct, study with a Habad Rav and in the texts themselves.

דִּינֵי קְדֻשָּׁה — at the principle · for study, see a Habad Rav
3 · כח הפסק

כחו של אדמו״ר הזקן בפסק

The force of the Alter Rebbe’s psak

A comparison of the Alter Rebbe’s way with those of the Mehaber, the Mishna Beroura (משנה ברורה) and the Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) on the key points of siman קכ״ה. The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch (שולחן ערוך הרב) row is highlighted — it shows the Rav’s own sensibility as it emerges from his four seifim.

Topic Mehaber Mishna Beroura Aroukh haShulchan The Alter Rebbe’s way (שולחן ערוך הרב)
עֶצֶם הַקְּדֻשָּׁה וַאֲמִירַת יָחִיד או״ח קכ״ה — הַצִּבּוּר שׁוֹתְקִין וּמְכַוְּנִים לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עַד ״קָדוֹשׁ״. מ״ב קכ״ה — פְּרָטֵי הַשְּׁתִיקָה וְהָעֲנִיָּה ״קָדוֹשׁ״ ״בָרוּךְ״. ערוה״ש קכ״ה — גֶּדֶר דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בַּעֲשָׂרָה. The Alter Rebbe’s way — שׁוֹתְקִין וְעוֹנִין ״קָדוֹשׁ״ ; יָחִיד לֹא עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֲבָל מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ מֻתָּר, וַעֲשָׂרָה רַשָּׁאִים כֻּלָּם ״נְקַדֵּשׁ״ (סעיף א).
אֲמִירָה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר או״ח קכ״ה — עִקַּר הַדִּין שֶׁיִּשְׁתֹּק וִיכַוֵּן. מ״ב קכ״ה — הַנּוֹהֲגִין לוֹמַר עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. ערוה״ש קכ״ה — טַעַם הַשְּׁתִיקָה וּסְמַךְ הַמִּנְהָג. The Alter Rebbe’s way — אֲמִירַת שְׁנֵיהֶם נֶחְשֶׁבֶת כְּאַחַת ; לְכַתְּחִלָּה מִדֹּחַק, וְיֵשׁ נוֹהֲגִין מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לוֹמַר כָּל הַנֻּסָּח בְּלַחַשׁ (סעיף א).
אִסּוּר דִּבּוּר בַּקְּדֻשָּׁה או״ח קכ״ה — אֵין לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע הַקְּדֻשָּׁה [רמ״א]. מ״ב קכ״ה — פְּרָטֵי הַהֶפְסֵק וְהַלִּמּוּד. ערוה״ש קכ״ה — גֶּדֶר הַשְּׁתִיקָה בַּקְּדֻשָּׁה. The Alter Rebbe’s way — אָסוּר לְדַבֵּר (״וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ״), אֲפִלּוּ מִנְיָן בִּלְעָדוֹ, אֲפִלּוּ לִלְמֹד ; אָסוּר בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״ (סעיף ב).
מִנְהֲגֵי הַגּוּף וְהַשּׁוֹמֵעַ או״ח קכ״ה — לְכַוֵּן רַגְלָיו ; נְשִׂיאַת עֵינַיִם וְנִעְנוּעַ הַגּוּף [רמ״א]. מ״ב קכ״ה — טַעַם נְשִׂיאַת הָעֵינַיִם וְהָרְמַת הַגּוּף. ערוה״ש קכ״ה — הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה חוֹזֵר וְעוֹנֶה. The Alter Rebbe’s way — נְשִׂיאַת עֵינַיִם וְנִעְנוּעַ הַגּוּף (סֵפֶר הֵיכָלוֹת, ״וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף״) ; הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה וְנִכְנַס — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם (סעיפים ג-ד).

Table drawn from the Mehaber’s text and the Rama (Orah Haïm קכ״ה, Sefaria source) and the verifiable nossei kelim (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila 9, Rosh, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Sefer Heikhalot, Teshouvat haRashba). The Alter Rebbe column rests on the real text of the Shulchan Arukh HaRav (ד׳ סְעִיפִים) reproduced in §1.

4 · קווי היסוד של הרב

קווי היסוד של שיטת הרב

The lines of force of the Rav’s way on this siman

Three orientations that mark the Alter Rebbe’s sensibility on this siman. Each follows the structure : principle of the siman → the Rav’s reading → practical consequence. Each line rests on the Rav’s real text (§1).

קו א — עֶצֶם הַקְּדֻשָּׁה וּבַעֲשָׂרָה

Line 1 — the essence of the Kedushah and the ten

Principle of the siman : הַצִּבּוּר שׁוֹתְקִין וְעוֹנִין ״קָדוֹשׁ״ ; אֵין דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה (סעיף א).

The Rav’s reading : אֲמִירַת שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת — saying it בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה with the שְׁלִיחַ צִבּוּר is permitted, and עֲשָׂרָה רַשָּׁאִים כֻּלָּם ״נְקַדֵּשׁ״. Cf. siman 55.

Practical consequence : the Habad custom is to say the whole קְדֻשָּׁה בְּלַחַשׁ, and ״נַקְדִּישָׁךְ״ and ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״ בְּקוֹל רָם.

קו ב — אִסּוּר הֶפְסֵק בַּקְּדֻשָּׁה

Line 2 — the prohibition of interrupting

Principle of the siman : אָסוּר לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה, אֲפִלּוּ יֵשׁ מִנְיָן בִּלְעָדוֹ, אֲפִלּוּ לִלְמֹד (סעיף ב).

The Rav’s reading : אָסוּר לְסַפֵּר בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״, and good to be silent עַד אַחַר ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. Cf. siman 56.

Practical consequence : not to speak or study during the קְדֻשָּׁה, except during the שְׁלִיחַ צִבּוּר’s נִגּוּן.

קו ג — מִנְהֲגֵי הַגּוּף וְהַחֲזָרָה

Line 3 — the customs of the body and the repetition

Principle of the siman : נְשִׂיאַת עֵינַיִם לַמָּרוֹם וְנִעְנוּעַ הַגּוּף בְּ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״ ; לְכַוֵּן רַגְלָיו (סעיף ג).

The Rav’s reading : סֶמֶךְ מִסֵּפֶר הֵיכָלוֹת and from the מִדְרָשׁ ״וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף״ — לָעוּף עַל רַגְלָיו, not בְּדִלּוּג. Cf. siman 113.

Practical consequence : הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה וְנִכְנַס — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם (סעיף ד).

5 · למעשה

הלכה למעשה — מנהג חב״ד

Habad practice

Points of conduct that follow directly from siman קכ״ה in the sensibility of the Alter Rebbe and Habad — presented at the level of the principle, deferring to the Rav for the detail of cases.

For the Habad Hassid — Siman קכ״ה (דִּינֵי קְדֻשָּׁה)

  • ① עֶצֶם הַמִּצְוָה. The שְׁלִיחַ צִבּוּר says ״נַקְדִּישָׁךְ״ / ״נְקַדֵּשׁ״, the צִבּוּר שׁוֹתְקִין וּמְכַוְּנִים then עוֹנִין ״קָדוֹשׁ״. Basis : SA HaRav קכ״ה seif א.
  • ② יָחִיד וּבַעֲשָׂרָה. A יָחִיד does not say ״נַקְדִּישָׁךְ״ with the שְׁלִיחַ צִבּוּר ; but בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה — מֻתָּר, and עֲשָׂרָה רַשָּׁאִים כֻּלָּם. Basis : SA HaRav קכ״ה seif א.
  • ③ אִסּוּר דִּבּוּר. אָסוּר לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה — even if there is a מִנְיָן without him, even לִלְמֹד ; אָסוּר בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״. Basis : SA HaRav קכ״ה seif ב.
  • ④ מִנְהֲגֵי הַגּוּף. נְשִׂיאַת עֵינַיִם לַמָּרוֹם and נִעְנוּעַ הַגּוּף בְּ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״ ; לְכַוֵּן רַגְלָיו. Basis : SA HaRav קכ״ה seif ג.
  • ⑤ הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה. One who heard the קְדֻשָּׁה, then enters and finds a צִבּוּר saying it — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם. Basis : SA HaRav קכ״ה seif ד.

⚠ This section presents Habad conduct grounded in the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch, siman קכ״ה (real text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic decision for a particular case. For any concrete question — the עֲנִיַּת ״קָדוֹשׁ״, the אִסּוּר דִּבּוּר, the מִנְהֲגֵי הַגּוּף — consult your Rav, and for Habad, a Habad Rav.