Daat HaRav — La chitah de l'Admour HaZaken sur le Siman י״ג (דיני ציצית בשבת)

אַרְבַּעַת הַצִּיצִית מִצְוָה אַחַת הֵן, וּלְפִיכָךְ הֵן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֵין בַּטַּלִּית כָּל הַד׳ צִיצִית — אֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, וְהַיּוֹצֵא בָּהּ בְּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּב חַטָּאת, לְפִי שֶׁהַצִּיצִית הַתְּלוּיִים בָּהּ אֵין בָּהֶם מִצְוָה וַהֲרֵי הֵם כְּמַשְׁאוֹי. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לַטַּלִּית — אֵינָן בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַטַּלִּית, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים בְּעֵינָיו וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַד׳ צִיצִית. וַאֲפִלּוּ נִפְסְלוּ כָּל הַד׳ צִיצִית עַל יְדֵי פְּסִיקַת הַחוּטִין שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה — אַף־עַל־פִּי־כֵן אוֹתָן הַחוּטִין שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ שְׁלֵמִים שֶׁלֹּא נִפְסְקוּ עֲדַיִן הֵם חֲשׁוּבִים בְּעֵינָיו וְדַעְתּוֹ לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם עוֹד חוּטִין אֲחֵרִים, וְלָכֵן אֵינָן בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַטַּלִּית וַהֲרֵי הֵם כְּמַשְׁאוֹי, כֵּיוָן שֶׁעַכְשָׁו הֵם פְּסוּלִים אֵינָן לֹא מִנּוֹי הַטַּלִּית וְלֹא מִתַּשְׁמִישֵׁי הַטַּלִּית. אֲבָל אִם נִפְסְקוּ כָּל הַחוּטִין שֶׁבְּכָל הַד׳ צִיצִית וְלֹא נִשְׁאַר בָּהֶם אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד אָרֹךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם וּקְצָת מֵהֶם נִפְסְקוּ וְלֹא נִשְׁתַּיְּרוּ בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה, בְּעִנְיָן שֶׁכָּל הַצִּיצִית הֵם פְּסוּלִים וְאֵין לָהֶם תַּקָּנָה — לְפִיכָךְ אֵין אֵלּוּ חוּטִין הַפְּסוּקִים חֲשׁוּבִין בְּעֵינָיו לִכְלוּם, לָכֵן בְּטֵלִין הֵן לְגַבֵּי הַטַּלִּית, וּמֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם אֲפִלּוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אִם הִיא טַלִּית שְׁאוּלָה שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּצִיצִית, דְּאִם לֹא כֵן הֲרֵי אָסוּר לְהִתְלַבֵּשׁ בְּטַלִּית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ד׳ כְּנָפוֹת בְּלֹא צִיצִית כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן ח.

Les ד׳ צִיצִית מְעַכְּבוֹת — les fils pesoulim comme un fardeau (כְּמַשְׁאוֹי). Les quatre tsitsit sont une seule mitzva, donc מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ : tant que les quatre ne sont pas là, le talit n'est pas מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, et celui qui sort avec en שבת dans le domaine public (רְשׁוּת הָרַבִּים) est חַיָּב חַטָּאת, car les fils qui y pendent n'ont pas de mitzva et sont comme un fardeau (כְּמַשְׁאוֹי). Bien qu'attachés au talit, ils ne sont pas בָּטֵל à son égard, car ils sont importants à ses yeux (דעתו עליהם) jusqu'à ce qu'il complète les quatre — ils ne sont ni נוֹי ni תשמיש du talit. Mais si tous les fils des quatre coins se coupent sans qu'il reste même un fil long entier, ni כְּדֵי עֲנִיבָה — de sorte que tout est pasoul sans réparation — alors ces fils coupés ne comptent plus à ses yeux, ils sont בָּטֵל au talit ; il est permis de sortir avec, même en רְשׁוּת הָרַבִּים, si c'est un talit emprunté (שְׁאוּלָה) non astreint au tsitsit — sinon il est interdit de porter un vêtement à quatre coins sans tsitsit (cf. sim. ח). חידוש du Rav : il fonde le מְעַכֵּב sur le דעתו עליהם (les fils restent חשובים tant qu'il compte les compléter), et distingue le cas où tous sont coupés (בָּטֵל) du cas partiel (כְּמַשְׁאוֹי).

טַלִּית שֶׁהִיא מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ — מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֲפִלּוּ בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁאֵין לָנוּ תְּכֵלֶת, בֵּין הַטַּלִּית קָטָן בֵּין הַטַּלִּית גָּדוֹל, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁלַּיְלָה לָאו זְמַן צִיצִית הוּא, מִפְּנֵי שֶׁהַצִּיצִית הַכְּשֵׁרִים הֵם מִנּוֹי הַבֶּגֶד וְתַכְשִׁיטָיו כְּמוֹ הָאִמְרָא וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, לְפִיכָךְ אֵין זֶה כְּמַשְׁאוֹי. רַק יִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּהֵא הַטַּלִּית מֻנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵפוֹ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ לְבִישָׁתָהּ בְּחֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן שא סָעִיף ל[ה] עַיֵּן שָׁם.

La יְצִיאָה avec un talit valide — נוֹי הַבֶּגֶד, pas מַשְׁאוֹי. Un talit מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ — il est permis de sortir avec en רְשׁוּת הָרַבִּים même de nos jours sans תְּכֵלֶת, qu'il soit קטן ou גדול, בֵּין יוֹם בֵּין לַיְלָה — et bien que la nuit ne soit pas le temps du tsitsit, car les tsitsit casher sont נוֹי הַבֶּגֶד וְתַכְשִׁיטָיו (l'ornement du vêtement, comme l'ourlet אִמְרָא) : ce n'est donc pas un מַשְׁאוֹי. Seulement il prendra garde que le talit ne soit pas posé sur son épaule (מֻנַּח עַל כְּתֵפוֹ), hors de la manière de le porter en semaine (cf. sim. שא séif ל[ה]). חידוש du Rav : il tranche que la tsitsit casher est un ornement (comme l'אִמְרָא), ce qui ôte le נדון de מַשְׁאוֹי — même la nuit, même sans תכלת — à la seule condition qu'il soit porté דֶּרֶךְ לְבִישָׁה et non מֻנַּח עַל כְּתֵפוֹ.

אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶת הַצִּיצִית כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא לִרְשׁוּת הָרַבִּים אִם כְּבָר בָּדְקוּם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָן בְּחֶזְקָתָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ח עַיֵּן שָׁם.

La בְּדִיקָה avant la sortie — חֶזְקָה. Il n'a pas besoin de vérifier (לִבְדֹּק) le tsitsit en sortant en רְשׁוּת הָרַבִּים s'il les a déjà vérifiés ce même jour, car on les maintient dans leur présomption (מַעֲמִידִין אוֹתָן בְּחֶזְקָתָן) — comme expliqué au siman ח. חידוש du Rav : il applique la חֶזְקָה de la בְּדִיקָה du matin à la sortie en שבת — une vérification unique du jour suffit, sans nouvelle inspection à chaque sortie.

אִם נוֹדַע לוֹ בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהַטַּלִּית שֶׁעָלָיו הוּא פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה — צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ, בֵּין טַלִּית קָטָן בֵּין טַלִּית גָּדוֹל, וַאֲפִלּוּ יִשָּׁאֵר עוֹמֵד עָרֹם בַּשּׁוּק, שֶׁאֵין כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳" (וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן שג וְהוּא הַדִּין כָּאן). אֲבָל אִם הָיָה בְּחֹל, אִם הוּא טַלִּית קָטָן — אֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא מְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה בְּמַה שֶּׁהוּא לָבוּשׁ ד׳ כְּנָפוֹת בְּלֹא צִיצִית, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּיָדַיִם אֶלָּא הָעֲשֵׂה הִיא נִדְחֵית מִמֵּילָא — גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת וְדוֹחֶה אֶת אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְמַהֵר וְלֵילֵךְ לְבֵיתוֹ לְהַפְשִׁיטוֹ מֵעָלָיו, אֲפִלּוּ הוּא עוֹסֵק בִּדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁהוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, כֵּיוָן שֶׁהוּא אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה. אֲבָל בְּטַלִּית גָּדוֹל שֶׁלָּנוּ כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹבְשִׁין אוֹתוֹ לְשֵׁם מַלְבּוּשׁ אֶלָּא לְשֵׁם מִצְוָה, אִם כֵּן אֵין גְּנַאי בְּהַפְשָׁטָתוֹ, וְלָכֵן צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק.

Le talit pasoul מִן הַתּוֹרָה en רְשׁוּת הָרַבִּים — כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת ne repousse pas un לֹא תַּעֲשֶׂה. S'il apprend en שבת, se tenant en רְשׁוּת הָרַבִּים, que le talit sur lui est pasoul מִן הַתּוֹרָה — il doit l'ôter (לְפָשְׁטוֹ), קטן ou גדול, même s'il reste nu au marché (עָרֹם בַּשּׁוּק), car אֵין כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה — « אֵין חָכְמָה… לְנֶגֶד ה׳ » (et cf. יורה דעה סימן שג, וְהוּא הַדִּין כָּאן). Mais en semaine (בְּחֹל), pour un talit קטן — il n'a pas à l'ôter : bien qu'il annule une מצות עשה en portant quatre coins sans tsitsit, comme il ne fait pas d'acte de ses mains (אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּיָדַיִם), le עשה est repoussé מִמֵּילָא — et גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת qui repousse un אִסּוּר de la Torah בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה. Néanmoins il se hâtera d'aller chez lui l'ôter, même engagé dans une מצוה (בית הכנסת, בית המדרש), car c'est un אִסּוּר de la Torah. Mais notre talit גדול, qu'on ne porte que לְשֵׁם מִצְוָה (sans גְּנַאי à l'ôter) — il doit l'ôter même au marché. חידוש du Rav : il fixe la ligne de partage — le כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת ne repousse jamais un לאו (רה״ר בשבת = מלאכה בקום ועשה), mais repousse un עשה en שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה ; et distingue talit גדול (לשם מצוה) du talit קטן (מלבוש, avec גְּנַאי).

הַהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא שֶׁנִּפְסְלָה טַלִּיתוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא טַלִּית — אָסוּר לוֹ לְהִתְלַבֵּשׁ בְּטַלִּיתוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא בְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין כָּאן גְּנַאי גָּדוֹל לֵישֵׁב בְּלֹא טַלִּית — אֵין דּוֹחִין עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה מִפְּנֵי גְּנַאי קָטָן.

Le גְּנַאי קָטָן ne repousse pas un עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה. Celui qui va à la synagogue et trouve son talit pasoul — même s'il a honte de prier sans talit — il lui est interdit de le revêtir, même sans ברכה : puisqu'il n'y a pas ici de גְּנַאי גָּדוֹל à rester sans talit (assis parmi d'autres), אֵין דּוֹחִין עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה מִפְּנֵי גְּנַאי קָטָן. חידוש du Rav : il gradue le כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת lui-même — un simple embarras (גְּנַאי קָטָן) ne suffit pas à repousser un עשה dvorayta ; ce cas prépare la distinction חֹל / שַׁבָּת du séif suivant.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּחֹל, כֵּיוָן שֶׁהוּא יָכוֹל לְהָטִיל צִיצִית בְּטַלִּיתוֹ, אִם כֵּן כְּשֶׁלּוֹבְשׁוֹ — עוֹבֵר עַל קוּם וַעֲשֵׂה. אֲבָל בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָטִיל צִיצִית מֵחֲמַת אִסּוּר שַׁבָּת — אֵין אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה לִלְבּשׁ טַלִּית בְּלֹא צִיצִית, שֶׁהֲרֵי לֹא אָמְרָה תּוֹרָה: לֹא תִּלְבַּשׁ בֶּגֶד בְּלֹא צִיצִית, אֶלָּא לְאַחַר שֶׁיִּלְבְּשֶׁנּוּ מִצְוַת עֲשֵׂה לְהָטִיל בּוֹ צִיצִית, וְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָטִיל — אֵינוֹ עוֹבֵר. אֶלָּא דְּמִכָּל מָקוֹם מִדְּרַבָּנָן אָסוּר לְלָבְשׁוֹ, כֵּיוָן שֶׁסּוֹפוֹ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, וַחֲכָמִים לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא גְּנַאי קָטָן, לָכֵן אִם הוּא מִתְבַּיֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא טַלִּית — יָכוֹל לְלָבְשׁוֹ בְּלֹא בְּרָכָה.

חֹל (קוּם וַעֲשֵׂה) vs שַׁבָּת (דְּרַבָּנָן). Le din précédent vaut en semaine (בְּחֹל) : comme il peut poser le tsitsit, en le revêtant il transgresse בְּקוּם וַעֲשֵׂה. Mais en שבת, comme il ne peut pas poser le tsitsit (à cause de l'interdit de שבת), il n'y a pas d'interdit מִן הַתּוֹרָה à revêtir un talit sans tsitsit — car la Torah n'a pas dit « ne revêts pas », mais qu'après l'avoir revêtu il y a une מצות עשה d'y poser le tsitsit ; ne pouvant poser, il ne transgresse pas. Toutefois מִדְּרַבָּנָן il est interdit de le revêtir (car il finira par annuler un עשה) ; mais les Sages n'ont pas maintenu leur parole devant le כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, même pour un simple גְּנַאי קָטָן. Donc, s'il a honte de prier sans talit — il peut le revêtir sans ברכה. חידוש du Rav : il explicite pourquoi שבת diffère de חֹל — l'incapacité de הַטָּלָה fait tomber l'איסור au niveau דרבנן, et le principe וַחֲכָמִים לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת lève même le גְּנַאי קָטָן.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁלֹּא יָדַע קֹדֶם שַׁבָּת שֶׁנִּפְסְלָה טַלִּיתוֹ, אֲבָל אִם יָדַע בּוֹ קֹדֶם שַׁבָּת — אָסוּר לְלָבְשׁוֹ בְּשַׁבָּת, דְּהָיָה לוֹ לְתַקֵּן מֵאֶתְמוֹל.

הָיָה לוֹ לְתַקֵּן מֵאֶתְמוֹל. Le היתר précédent (revêtir un talit pasoul en שבת בלא ברכה) vaut quand il ne savait pas avant Chabbat que son talit était pasoul ; mais s'il le savait avant Chabbat — il lui est interdit de le revêtir en שבת, car il aurait dû le réparer dès la veille (הָיָה לוֹ לְתַקֵּן מֵאֶתְמוֹל). חידוש du Rav : il conditionne la קולא de שבת à l'absence de négligence — celui qui pouvait réparer avant Chabbat a perdu l'appui du כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת (פּוֹשֵׁעַ).

אִם נוֹדַע לוֹ בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא בְּכַרְמְלִית שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן שֶׁהַטַּלִּית שֶׁעָלָיו פָּסוּל — אֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ, דְּלֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. וַאֲפִלּוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְשֵׁם מִצְוָה וְאֵינָם גְּנַאי בְּהַפְשָׁטָתָן, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵין כָּאן אֶלָּא אִסּוּר מִדְּרַבָּנָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, דְּמִן הַתּוֹרָה מֻתָּר לְהִתְלַבֵּשׁ בְּטַלִּית בְּלֹא צִיצִית בְּשַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא גָּזְרוּ לְהַפְשִׁיט אֶת הַטַּלִּית בְּכַרְמְלִית — לֹא רָצוּ לְחַלֵּק בֵּין טַלִּית לְטַלִּית, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִפְשֹׁט מֵעָלָיו שׁוּם בֶּגֶד בְּכַרְמְלִית.

כַּרְמְלִית (דְּרַבָּנָן) — אֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ. S'il apprend en שבת, se tenant en כַּרְמְלִית dont l'interdit n'est que מִדְּרַבָּנָן, que son talit est pasoul — il n'a pas à l'ôter (אֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ), car לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. Et même nos talitot, qui ne sont que לְשֵׁם מִצְוָה et sans גְּנַאי à les ôter — néanmoins, comme il n'y a ici qu'un איסור מִדְּרַבָּנָן (מן התורה il est permis de porter un talit sans tsitsit en שבת) et qu'on n'a pas décrété d'ôter le talit en כַּרְמְלִית, on n'a pas voulu distinguer talit de talit, et il n'a à ôter aucun vêtement en כַּרְמְלִית. חידוש du Rav : il pose la symétrie — le כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת repousse tout l'איסור דרבנן de כַּרְמְלִית (contre רה״ר du séif ד), et refuse de distinguer talit גדול / קטן dès lors que le fond de l'איסור est דרבנן.

הָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ שֶׁנִּפְסְלוּ לוֹ צִיצִיּוֹתָיו, אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְפָשְׁטוֹ מֵעָלָיו — לֹא יֹאמַר לוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא לְבֵיתוֹ, דְּמִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת לֹא יַפְרִישֶׁנּוּ מֵאִסּוּר שׁוֹגֵג. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ הוּא לִקְרֹא לוֹ שֶׁיָּבוֹא לְבֵיתוֹ בִּמְהֵרָה וְשָׁם יֹאמַר לוֹ שֶׁיַּפְשִׁיטֶנּוּ מֵעָלָיו. וְהוּא הַדִּין אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ מֵעָלָיו רַק בְּעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ לְמַהֵר וְלֵילֵךְ לְבֵיתוֹ לְפָשְׁטוֹ מֵעָלָיו וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה — צָרִיךְ הָרוֹאֶה לוֹמַר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ בִּמְהֵרָה וְשָׁם יַפְשִׁיטֶנּוּ מֵעָלָיו.

הָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ — le témoin et le אִסּוּר שׁוֹגֵג. Celui qui voit chez son prochain que ses tsitsit sont pesoulim : s'il est dans un lieu où l'autre devrait ôter son talit — il ne le lui dira pas avant qu'il arrive chez lui, car מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת לֹא יַפְרִישֶׁנּוּ מֵאִסּוּר שׁוֹגֵג (il ne le sépare pas de l'interdit commis par inadvertance). Néanmoins il doit l'appeler à rentrer vite chez lui, et là le lui dire pour qu'il l'ôte. De même s'il est dans un lieu où l'autre n'a pas à l'ôter mais doit seulement se hâter d'aller chez lui l'ôter (comme expliqué plus haut) — le témoin doit lui dire de rentrer vite chez lui et là l'ôter. חידוש du Rav : il étend le כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת au tiers qui voit — le לֹא יַפְרִישֶׁנּוּ מֵאִסּוּר שׁוֹגֵג — mais l'astreint à faire rentrer le חבר au plus vite (מְהֵרָה), et applique la même conduite au cas de la seule hâte.