דעת הרב — שיטת אדמו״ר הזקן על סימן י״ג (דיני ציצית בשבת)

אַרְבַּעַת הַצִּיצִית מִצְוָה אַחַת הֵן, וּלְפִיכָךְ הֵן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֵין בַּטַּלִּית כָּל הַד׳ צִיצִית — אֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, וְהַיּוֹצֵא בָּהּ בְּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּב חַטָּאת, לְפִי שֶׁהַצִּיצִית הַתְּלוּיִים בָּהּ אֵין בָּהֶם מִצְוָה וַהֲרֵי הֵם כְּמַשְׁאוֹי. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לַטַּלִּית — אֵינָן בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַטַּלִּית, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים בְּעֵינָיו וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַד׳ צִיצִית. וַאֲפִלּוּ נִפְסְלוּ כָּל הַד׳ צִיצִית עַל יְדֵי פְּסִיקַת הַחוּטִין שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה — אַף־עַל־פִּי־כֵן אוֹתָן הַחוּטִין שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ שְׁלֵמִים שֶׁלֹּא נִפְסְקוּ עֲדַיִן הֵם חֲשׁוּבִים בְּעֵינָיו וְדַעְתּוֹ לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם עוֹד חוּטִין אֲחֵרִים, וְלָכֵן אֵינָן בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַטַּלִּית וַהֲרֵי הֵם כְּמַשְׁאוֹי, כֵּיוָן שֶׁעַכְשָׁו הֵם פְּסוּלִים אֵינָן לֹא מִנּוֹי הַטַּלִּית וְלֹא מִתַּשְׁמִישֵׁי הַטַּלִּית. אֲבָל אִם נִפְסְקוּ כָּל הַחוּטִין שֶׁבְּכָל הַד׳ צִיצִית וְלֹא נִשְׁאַר בָּהֶם אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד אָרֹךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם וּקְצָת מֵהֶם נִפְסְקוּ וְלֹא נִשְׁתַּיְּרוּ בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה, בְּעִנְיָן שֶׁכָּל הַצִּיצִית הֵם פְּסוּלִים וְאֵין לָהֶם תַּקָּנָה — לְפִיכָךְ אֵין אֵלּוּ חוּטִין הַפְּסוּקִים חֲשׁוּבִין בְּעֵינָיו לִכְלוּם, לָכֵן בְּטֵלִין הֵן לְגַבֵּי הַטַּלִּית, וּמֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם אֲפִלּוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אִם הִיא טַלִּית שְׁאוּלָה שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּצִיצִית, דְּאִם לֹא כֵן הֲרֵי אָסוּר לְהִתְלַבֵּשׁ בְּטַלִּית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ד׳ כְּנָפוֹת בְּלֹא צִיצִית כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן ח.

ד׳ צִיצִית מְעַכְּבוֹת — הפסולים כְּמַשְׁאוֹי. ד׳ הציצית מצוה אחת הן, ולכן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ: כל זמן שאין הד׳ — אין הטלית מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, והיּוֹצֵא בָּהּ בְּשַׁבָּת לרשות הרבים חַיָּב חַטָּאת, שֶׁהַצִּיצִית התלויים אין בהם מצוה והרי הם כְּמַשְׁאוֹי. אף שמחוברין — אֵינָן בְּטֵלִים, מפני שהם חֲשׁוּבִים בעיניו וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶם עד שישלים; אינם לא נוֹי ולא תשמיש הטלית. אבל אם נפסקו כל החוטין שבד׳ הציצית ולא נשאר חוט אחד ארוך שלם ולא כְּדֵי עֲנִיבָה, שכולם פסולים ואין להם תקנה — בְּטֵלִין הן לגבי הטלית, ומותר לצאת בהם אף לרשות הרבים אם היא טַלִּית שְׁאוּלָה שאינה חייבת בציצית (שאם לא כן אסור ללבוש ד׳ כנפות בלא ציצית, כמו שנתבאר סימן ח). חידוש הרב: הוא מיסד את המְעַכֵּב על הדעתו עֲלֵיהֶם (החוטין חֲשׁוּבִים כל זמן שדעתו להשלימם), ומחלק בין המקצת (כְּמַשְׁאוֹי, חַיָּב) לבין שנפסקו כולם בלא תקנה (בְּטֵלִים).

טַלִּית שֶׁהִיא מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ — מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֲפִלּוּ בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁאֵין לָנוּ תְּכֵלֶת, בֵּין הַטַּלִּית קָטָן בֵּין הַטַּלִּית גָּדוֹל, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁלַּיְלָה לָאו זְמַן צִיצִית הוּא, מִפְּנֵי שֶׁהַצִּיצִית הַכְּשֵׁרִים הֵם מִנּוֹי הַבֶּגֶד וְתַכְשִׁיטָיו כְּמוֹ הָאִמְרָא וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, לְפִיכָךְ אֵין זֶה כְּמַשְׁאוֹי. רַק יִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּהֵא הַטַּלִּית מֻנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵפוֹ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ לְבִישָׁתָהּ בְּחֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן שא סָעִיף ל[ה] עַיֵּן שָׁם.

היְצִיאָה בטלית כשרה — נוֹי הַבֶּגֶד, לא מַשְׁאוֹי. טלית מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ — מותר לצאת בה לרשות הרבים אף בזמן הזה שאין תְּכֵלֶת, קטן או גדול, בֵּין יוֹם בֵּין לַיְלָה — ואף שהלילה לאו זמן ציצית, מפני שהציצית הכשרים הם מִנּוֹי הַבֶּגֶד וְתַכְשִׁיטָיו (כמו האִמְרָא): אין זה כְּמַשְׁאוֹי. רק יזהר שלא תהא הטלית מֻנַּחַת עַל כְּתֵפוֹ שלא כדרך לבישתה בחול (סימן שא סעיף ל[ה]). חידוש הרב: הוא מכריע שהציצית הכשרה היא תכשיט (כאִמְרָא) המסיר את נדון המַשְׁאוֹי — אף בלילה, אף בלא תכלת — ובלבד שתהא דֶּרֶךְ לְבִישָׁה ולא מֻנַּח עַל כְּתֵפוֹ.

אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶת הַצִּיצִית כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא לִרְשׁוּת הָרַבִּים אִם כְּבָר בָּדְקוּם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָן בְּחֶזְקָתָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ח עַיֵּן שָׁם.

הבְּדִיקָה קודם היציאה — חֶזְקָה. אין צריך לבדוק את הציצית כשיוצא לרשות הרבים אם כבר בדקום באותו היום, מפני שמַּעֲמִידִין אוֹתָן בְּחֶזְקָתָן — כמו שנתבאר בסימן ח. חידוש הרב: הוא מחיל את חזקת הבְּדִיקָה של אותו היום על היציאה בשבת — בדיקה אחת ביום דיה, בלא בדיקה חדשה בכל יציאה.

אִם נוֹדַע לוֹ בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהַטַּלִּית שֶׁעָלָיו הוּא פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה — צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ, בֵּין טַלִּית קָטָן בֵּין טַלִּית גָּדוֹל, וַאֲפִלּוּ יִשָּׁאֵר עוֹמֵד עָרֹם בַּשּׁוּק, שֶׁאֵין כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳" (וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן שג וְהוּא הַדִּין כָּאן). אֲבָל אִם הָיָה בְּחֹל, אִם הוּא טַלִּית קָטָן — אֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא מְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה בְּמַה שֶּׁהוּא לָבוּשׁ ד׳ כְּנָפוֹת בְּלֹא צִיצִית, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּיָדַיִם אֶלָּא הָעֲשֵׂה הִיא נִדְחֵית מִמֵּילָא — גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת וְדוֹחֶה אֶת אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְמַהֵר וְלֵילֵךְ לְבֵיתוֹ לְהַפְשִׁיטוֹ מֵעָלָיו, אֲפִלּוּ הוּא עוֹסֵק בִּדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁהוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, כֵּיוָן שֶׁהוּא אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה. אֲבָל בְּטַלִּית גָּדוֹל שֶׁלָּנוּ כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹבְשִׁין אוֹתוֹ לְשֵׁם מַלְבּוּשׁ אֶלָּא לְשֵׁם מִצְוָה, אִם כֵּן אֵין גְּנַאי בְּהַפְשָׁטָתוֹ, וְלָכֵן צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק.

טלית פסולה מן התורה ברשות הרבים — כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת אינו דוחה לא תעשה. אם נודע לו בשבת, עומד ברשות הרבים, שהטלית שעליו פסולה מן התורה — צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ, קטן או גדול, אף שיישאר עָרֹם בַּשּׁוּק, שאֵין כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה — "אֵין חָכְמָה… לְנֶגֶד ה׳" (וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן שג וְהוּא הַדִּין כָּאן). אבל אם היה בְּחֹל, בטלית קטן — אֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ: אף שמבטל מצות עשה בלובשו ד׳ כנפות בלא ציצית, כיון שאינו עושה מעשה בידיים אלא העשה נדחית מִמֵּילָא — גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת ודוחה אִסּוּר של תורה בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה. ומכל מקום ימהר לילך לביתו להפשיטו, אף בעוסק במצוה (בית הכנסת, בית המדרש), כיון שהוא איסור של תורה. אבל טלית גדול שלנו, שאין לובשין אלא לְשֵׁם מִצְוָה (ואין גְּנַאי בהפשטתו) — צריך לפשטו אף בשוק. חידוש הרב: הוא קובע את קו הגבול — כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת אינו דוחה לאו (רה״ר בשבת = מלאכה בקום ועשה), אך דוחה עשה בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה; ומחלק בין טלית גדול (לשם מצוה) לטלית קטן (מלבוש, בגְּנַאי).

הַהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא שֶׁנִּפְסְלָה טַלִּיתוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא טַלִּית — אָסוּר לוֹ לְהִתְלַבֵּשׁ בְּטַלִּיתוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא בְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין כָּאן גְּנַאי גָּדוֹל לֵישֵׁב בְּלֹא טַלִּית — אֵין דּוֹחִין עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה מִפְּנֵי גְּנַאי קָטָן.

גְּנַאי קָטָן אינו דוחה עֲשֵׂה מן התורה. ההולך לבית הכנסת ומצא שנפסלה טליתו — אף שמתבייש להתפלל בלא טלית — אסור לו להתלבש בה אפילו בלא ברכה: כיון שאין כאן גְּנַאי גָּדוֹל לישב בלא טלית, אֵין דּוֹחִין עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה מִפְּנֵי גְּנַאי קָטָן. חידוש הרב: הוא מדרג את הכְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת עצמו — בושה קלה (גְּנַאי קָטָן) אינה מספקת לדחות עשה דאורייתא; מקרה זה מכין את החילוק חֹל / שַׁבָּת שבסעיף הבא.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּחֹל, כֵּיוָן שֶׁהוּא יָכוֹל לְהָטִיל צִיצִית בְּטַלִּיתוֹ, אִם כֵּן כְּשֶׁלּוֹבְשׁוֹ — עוֹבֵר עַל קוּם וַעֲשֵׂה. אֲבָל בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָטִיל צִיצִית מֵחֲמַת אִסּוּר שַׁבָּת — אֵין אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה לִלְבּשׁ טַלִּית בְּלֹא צִיצִית, שֶׁהֲרֵי לֹא אָמְרָה תּוֹרָה: לֹא תִּלְבַּשׁ בֶּגֶד בְּלֹא צִיצִית, אֶלָּא לְאַחַר שֶׁיִּלְבְּשֶׁנּוּ מִצְוַת עֲשֵׂה לְהָטִיל בּוֹ צִיצִית, וְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָטִיל — אֵינוֹ עוֹבֵר. אֶלָּא דְּמִכָּל מָקוֹם מִדְּרַבָּנָן אָסוּר לְלָבְשׁוֹ, כֵּיוָן שֶׁסּוֹפוֹ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, וַחֲכָמִים לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא גְּנַאי קָטָן, לָכֵן אִם הוּא מִתְבַּיֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא טַלִּית — יָכוֹל לְלָבְשׁוֹ בְּלֹא בְּרָכָה.

חֹל (קוּם וַעֲשֵׂה) מול שַׁבָּת (דְּרַבָּנָן). הדין הקודם בחֹל: כיון שיכול להטיל ציצית, בלובשו — עובר בְּקוּם וַעֲשֵׂה. אבל בשבת, כיון שאינו יכול להטיל (מחמת איסור שבת), אין איסור מן התורה ללבוש טלית בלא ציצית — שלא אמרה תורה "לא תלבש", אלא שלאחר שילבשנו מצות עשה להטיל; וכיון שאינו יכול — אינו עובר. אלא שמדרבנן אסור (שסופו לבטל עשה); וחכמים לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, אף בגְּנַאי קָטָן. לכן אם מתבייש להתפלל בלא טלית — יכול ללבשו בלא ברכה. חידוש הרב: הוא מבאר למה שבת שונה מחֹל — חוסר יכולת ההַטָּלָה מפיל את האיסור לדרבנן, וכלל וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות מסיר אף את הגְּנַאי הקטן.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁלֹּא יָדַע קֹדֶם שַׁבָּת שֶׁנִּפְסְלָה טַלִּיתוֹ, אֲבָל אִם יָדַע בּוֹ קֹדֶם שַׁבָּת — אָסוּר לְלָבְשׁוֹ בְּשַׁבָּת, דְּהָיָה לוֹ לְתַקֵּן מֵאֶתְמוֹל.

הָיָה לוֹ לְתַקֵּן מֵאֶתְמוֹל. ההיתר הקודם (ללבוש טלית פסולה בשבת בלא ברכה) הוא כשלא ידע קודם שבת שנפסלה טליתו; אבל אם ידע קודם שבת — אסור ללבשו בשבת, דהָיָה לוֹ לְתַקֵּן מֵאֶתְמוֹל. חידוש הרב: הוא מתנה את קולת שבת בהיעדר פשיעה — מי שיכול לתקן קודם שבת איבד את סמך הכְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת (פּוֹשֵׁעַ).

אִם נוֹדַע לוֹ בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא בְּכַרְמְלִית שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן שֶׁהַטַּלִּית שֶׁעָלָיו פָּסוּל — אֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ, דְּלֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. וַאֲפִלּוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְשֵׁם מִצְוָה וְאֵינָם גְּנַאי בְּהַפְשָׁטָתָן, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵין כָּאן אֶלָּא אִסּוּר מִדְּרַבָּנָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, דְּמִן הַתּוֹרָה מֻתָּר לְהִתְלַבֵּשׁ בְּטַלִּית בְּלֹא צִיצִית בְּשַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא גָּזְרוּ לְהַפְשִׁיט אֶת הַטַּלִּית בְּכַרְמְלִית — לֹא רָצוּ לְחַלֵּק בֵּין טַלִּית לְטַלִּית, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִפְשֹׁט מֵעָלָיו שׁוּם בֶּגֶד בְּכַרְמְלִית.

כַּרְמְלִית (דְּרַבָּנָן) — אֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ. אם נודע לו בשבת, עומד בכַּרְמְלִית שאין איסורו אלא מִדְּרַבָּנָן, שהטלית פסולה — אֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ, דלֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. ואפילו בטליתות שלנו, שאינן אלא לְשֵׁם מִצְוָה ואין גְּנַאי בהפשטתן — כיון שאין כאן אלא איסור מִדְּרַבָּנָן (שמן התורה מותר ללבוש טלית בלא ציצית בשבת), ולא גזרו להפשיט בכַּרְמְלִית, לא רצו לחלק בין טלית לטלית, ואינו צריך לפשוט שום בגד בכַּרְמְלִית. חידוש הרב: הוא מעמיד את הסימטריה — הכְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת דוחה את כל איסור דרבנן דכַּרְמְלִית (כנגד רה״ר דסעיף ד), ומסרב לחלק טלית גדול / קטן משעיקר האיסור דרבנן.

הָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ שֶׁנִּפְסְלוּ לוֹ צִיצִיּוֹתָיו, אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְפָשְׁטוֹ מֵעָלָיו — לֹא יֹאמַר לוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא לְבֵיתוֹ, דְּמִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת לֹא יַפְרִישֶׁנּוּ מֵאִסּוּר שׁוֹגֵג. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ הוּא לִקְרֹא לוֹ שֶׁיָּבוֹא לְבֵיתוֹ בִּמְהֵרָה וְשָׁם יֹאמַר לוֹ שֶׁיַּפְשִׁיטֶנּוּ מֵעָלָיו. וְהוּא הַדִּין אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְפָשְׁטוֹ מֵעָלָיו רַק בְּעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ לְמַהֵר וְלֵילֵךְ לְבֵיתוֹ לְפָשְׁטוֹ מֵעָלָיו וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה — צָרִיךְ הָרוֹאֶה לוֹמַר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ בִּמְהֵרָה וְשָׁם יַפְשִׁיטֶנּוּ מֵעָלָיו.

הָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ — הרואה והאִסּוּר שׁוֹגֵג. הרואה בחברו שנפסלו ציציותיו: אם הוא במקום שיצטרך לפשטו — לא יאמר לו עד שיבוא לביתו, דמִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת לֹא יַפְרִישֶׁנּוּ מֵאִסּוּר שׁוֹגֵג. ומכל מקום צריך לקרוא לו שיבוא לביתו בִּמְהֵרָה, ושם יאמר לו שיפשיטנו. והוא הדין אם הוא במקום שאין צריך לפשטו אלא צריך למהר וללכת לביתו לפשטו (כמו שנתבאר למעלה) — צריך הרואה לומר לו שילך לביתו במהרה ושם יפשיטנו. חידוש הרב: הוא מרחיב את הכְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת אל הרואה — הלֹא יַפְרִישֶׁנּוּ מֵאִסּוּר שׁוֹגֵג — אך מחייבו להביא את החבר לביתו במהירות (מְהֵרָה), ומחיל אותה הנהגה על מקרה הזירוז בלבד.