Level 4 — Daat HaRav (the Alter Rebbe) — Siman י״ד (ציצית שעשאן עכו״ם ונשים וטלית שאולה)

דִּינֵי צִיצִית שֶׁעֲשָׂאָן נָכְרִי וְנָשִׁים וְטַלִּית שְׁאוּלָה וּבוֹ ט״ו סְעִיפִים: נָכְרִי שֶׁהֵטִיל צִיצִית בְּבֶגֶד — פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר : "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת וגו׳" — בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ צִיצִית עַל הַכָּנָף, וְלֹא נָכְרִי :

A non-Jew who attaches tzitzit — pasoul. A non-Jew (נָכְרִי) who attached tzitzit to a garment — they are pesulim, for it is said: « דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת » — the Bnei Israel shall make the tzitzit on the corner, and not a non-Jew. Chiddush of the Rav: he formulates the derasha as a rule of עֲשִׂיָּה — the attaching (הֲטָלָה) on the corner is the act the Torah reserves for בני ישראל; this foundation carries the whole siman (the woman, the minor, the kavana).

הָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לְהָטִיל צִיצִית בְּבֶגֶד , מִפְּנֵי שֶׁהִיא בִּכְלַל "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" . וְיֵשׁ מְדַמִּין צִיצִית לִתְפִלִּין , כְּמוֹ שֶׁהַנָּשִׁים פְּסוּלוֹת לִכְתֹּב [תְּפִלִּין] מִפְּנֵי שֶׁאֵינָ[ן] חַיָּב[וֹת] בַּהֲנָחָתָן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לט — כָּךְ הֵן פְּסוּלוֹת לְהָטִיל צִיצִית בְּבֶגֶד, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן חַיָּב[וֹת] בְּמִצְוַת צִיצִית . וּלְפִי דִּבְרֵיהֶם אַף קָטָן פָּסוּל לְהָטִיל צִיצִית בְּבֶגֶד , וַאֲפִלּוּ אִם הַגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְאוֹמֵר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית. אֲבָל הַטְּוִיָּה וְהַשְּׁזִירָה — כָּשֵׁר בְּנָשִׁים וּקְטַנִּים אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, לְדִבְרֵי הַכֹּל. וַהֲלָכָה כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה , וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה :

The woman — kasher; the lechatchila precaution. A woman is kasher to attach tzitzit to a garment, because she is included in « בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ». But some compare tzitzit to tefillin: just as women are pesulot to write [tefillin] because they are not obligated to wear them (cf. sim. לט) — so they would be pesulot to attach tzitzit, not being obligated in the mitzvah of tzitzit. According to them, even a minor (קָטָן) is pasoul to attach tzitzit — even if an adult stands over him and tells him to act לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית. But the spinning (טְוִיָּה) and the twining (שְׁזִירָה) — kasher by women and minors, even lechatchila, according to all. The halacha follows the first opinion; nevertheless it is good to take care lechatchila according to the last opinion. Chiddush of the Rav: he rules the din (כְּשֵׁרָה) while integrating the Rama's stringency as טוֹב לִזָּהֵר; he extends the debate to the קָטָן, and confines it to the הֲטָלָה — the spinning and twining remaining kasher according to all.

אִם הֵטִיל יִשְׂרָאֵל צִיצִית בְּבֶגֶד שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה , פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דִּכְשֵׁרִים הֵם, מִפְּנֵי שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן לָמָּה הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לִפְסֹל אֶת הַנָּכְרִי שֶׁלֹּא יָטִיל צִיצִית בְּבֶגֶד , שֶׁהֲרֵי נָכְרִי אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית. אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הֵטִיל יִשְׂרָאֵל צִיצִית בְּבֶגֶד בְּלֹא כַּוָּנָה — פְּסוּלִים. וְלֹא הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לִפְסֹל אֶת הַנָּכְרִי , אֶלָּא אִם יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וּמְסַיֵּעַ עִמּוֹ וְאוֹמֵר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לְשֵׁם צִיצִית — אֲפִלּוּ הָכֵי פְּסוּלִים. וְכֵן הֲלָכָה . וּמִכָּל מָקוֹם בִּשְׁעַת הַדְּחָק , [כְּגוֹן] שֶׁאֵין לוֹ טַלִּית אַחֶרֶת מְצֻיֶּצֶת (כְּהִלְכָתָהּ), וְגַם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַתִּיר הַצִּיצִית וְלַחֲזֹר וְלַהֲטִילָם בַּטַּלִּית בְּכַוָּנָה , כְּגוֹן שֶׁהוּא שַׁבָּת — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁנָה , וְיִלְבַּשׁ טַלִּית זוֹ אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ עָלֶיהָ, דִּבְרָכוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת :

Attaching without kavana — pasoul; the she'at hadechak without a berakha. If a Jew attached tzitzit without intention — that is, without intending לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית — one authority says they are kasher: otherwise, why did Scripture need to disqualify the non-Jew, who never intends לשם מצות ציצית? But others say: attached without kavana — pesulim; Scripture only needed to disqualify the non-Jew where a Jew stands over him, assists him and tells him to act לְשֵׁם צִיצִית — and even so they are pesulim. Such is the halacha (וְכֵן הֲלָכָה). Nevertheless, in a time of pressing need (בִּשְׁעַת הַדְּחָק) — if he has no other properly tzitzited talit, and he also cannot untie the tzitzit and re-attach them with kavana, for instance because it is Shabbat — one relies on the first opinion: he wears this talit but does not bless on it, for berakhot are not indispensable (דִּבְרָכוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת). Chiddush of the Rav: he rules the machloket like those who disqualify (וכן הלכה), then defines the she'at hadechak precisely (no other talit and impossible to redo — e.g. Shabbat) — and grounds the "no berakha" on the principle ברכות אינן מעכבות.

הַשּׁוֹאֵל מֵחֲבֵרוֹ טַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת — פָּטוּר מִלְּהָטִיל בָּהּ צִיצִית כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר : "כְּסוּתְךָ" — שֶׁלְּךָ , אֲבָל לֹא שֶׁל אֲחֵרִים . אֲבָל לְאַחַר שְׁלֹשִׁים — חַיָּב לְהָטִיל בָּהּ צִיצִית מִדְּרַבָּנָן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּשֶׁלּוֹ. וְאֵלּוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם צְרִיכִים לִהְיוֹת רְצוּפִים , אֲבָל אִם הֶחֱזִירָהּ לְהַבְּעָלִים תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחָזַר וּשְׁאָלָהּ מִמֶּנּוּ — אֵינוֹ מִצְטָרֵף, אֶלָּא מוֹנֶה הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם מִשְּׁאִילָה הַשְּׁנִיָּה:

The borrowed talit — exempt thirty days. One who borrows from his fellow a talit without tzitzit — exempt from attaching tzitzit to it for thirty days, for it is said: « כְּסוּתְךָ » — your garment, and not that of others. But after thirty days — he must attach tzitzit to it miderabbanan, because it appears to be his (נִרְאֶה כְּשֶׁלּוֹ). And these thirty days must be consecutive (רְצוּפִים): if he returned it to the owner within the thirty days and then borrowed it again — it does not combine; he counts the thirty days from the second borrowing. Chiddush of the Rav: he spells out the mechanics of the derabbanan — its foundation is the appearance (נראה כשלו), hence the requirement of consecutive days and the new count after a return.

אִם רוֹצֶה לְהָטִיל בָּהּ צִיצִית תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וּלְבָרֵךְ עָלָיו — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְאֵינָהּ בְּרָכָה לְבַטָּלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַדָּבָר — יָכוֹל לוֹמַר "וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף", כְּמוֹ שֶׁהַנָּשִׁים מְבָרְכִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁהֵן פְּטוּרוֹת מֵהֶם, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן יז עַיֵּן שָׁם:

Blessing within the thirty days — the liberty (הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ). If he wants to attach tzitzit to it within the thirty days and bless on it — he is free to do so, and it is not a berakha levatala. Although he is exempt from the matter — he may say « וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף », as women bless on all the mitzvot from which they are exempt, for the reason to be explained in sim. יז. Chiddush of the Rav: he anchors the berakha of the exempt on the model of the women — an "exempt" is not a "stranger" to the mitzvah; hence the formula הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ that returns throughout the siman.

הַשּׁוֹאֵל מֵחֲבֵרוֹ טַלִּית מְצֻיֶּצֶת — חַיָּב לְבָרֵךְ עָלָיו מִיָּד, מִשּׁוּם דְּאַדַּעֲתָּא דְּהָכֵי הִשְׁאִילוֹ לוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו , וְכֵיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּבָרֵךְ בְּרָכָה הַמְחֻיֶּבֶת עַל טַלִּית שְׁאוּלָה — אֲנַן סָהֲדֵי דְּנִתְכַּוֵּן הַמַּשְׁאִיל בְּלָשׁוֹן הַמּוֹעִיל , וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְבָרֵךְ עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן הִיא שֶׁלּוֹ — הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר :

A borrowed talit already tzitzited — he blesses at once. One who borrows from his fellow a talit with tzitzit — he must bless on it at once (מִיָּד), because it was for this purpose (אַדַּעֲתָּא דְּהָכֵי) that he lent it to him — that he bless on it; and since one cannot say an obligatory berakha over a borrowed talit — אֲנַן סָהֲדֵי (we are witnesses) that the lender intended the effective formula: if he can only bless on it if it is his — behold, it is his, as a gift on condition of return (מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר). Chiddush of the Rav: this is the legal heart of the siman — he grounds the Rama's gloss (blessing on a borrowed tzitzited talit) on an umdena: the loan reclassifies itself as a מתנה על מנת להחזיר.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּטַלִּית הַמְיֻחֶדֶת לְמִצְוַת צִיצִית , כְּגוֹן טַלִּית גָּדוֹל אוֹ מַה שֶּׁקּוֹרִין אַרְבַּע כְּנָפוֹת, דְּבָזֶה וַדַּאי לֹא מַקְנֶה לוֹ אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה וּלְבָרֵךְ עָלָיו, וְלָכֵן הֲוֵי כְּאִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר. אֲבָל הַמַּשְׁאִיל לַחֲבֵרוֹ מַלְבּוּשׁ שֶׁל אַרְבַּע כְּנָפוֹת, שֶׁאָדָם לוֹבֵשׁ אוֹתוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ בְּעָלְמָא וְלֹא לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית, אֶלָּא שֶׁמֵּטִיל בּוֹ צִיצִית מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבַּע כְּנָפוֹת — אֵין הַשּׁוֹאֵל צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו, מִשּׁוּם דְּאֵין לָנוּ בֵּרוּר שֶׁהִשְׁאִילוֹ לְשֵׁם מִצְוָה שֶׁנֹּאמַר דַּהֲוָה כְּאִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, דְּשֶׁמָּא לְמַלְבּוּשׁ בְּעָלְמָא הִשְׁאִילוֹ. אֲבָל אִם יִרְצֶה לְבָרֵךְ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ , כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל :

The limit — a mitzvah talit vs a mere garment. Of what do we speak? Of a talit dedicated to the mitzvah of tzitzit — a talit gadol, or what is called an arba kanfot — where, certainly, he only conveyed it to him in order to perform the mitzvah and bless on it: it is therefore as if he gave it as a gift on condition of return. But one who lends his fellow a four-cornered garment worn as a mere garment (not לשם מצות ציצית), to which tzitzit are attached because it has four corners — the borrower need not bless on it: we have no certainty (בֵּרוּר) that he lent it for the mitzvah — perhaps he lent it as a mere garment. But if he wants to bless — he is free to do so, as explained above. Chiddush of the Rav: the מתנה על מנת להחזיר only operates where the umdena is certain — hence the threefold gradation: mitzvah talit (blesses), mere garment (optional), and the next seif's case (per the lender's mind).

הַשּׁוֹאֵל מֵחֲבֵרוֹ טַלִּית מְצֻיֶּצֶת כְּדֵי לַעֲלוֹת לַדּוּכָן אוֹ לַעֲלוֹת לִקְרוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה אוֹ לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה , אִם הַמַּשְׁאִיל יוֹדֵעַ שֶׁהַשּׁוֹאֵל לוֹבְשׁוֹ לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית — אִם כֵּן אַדַּעֲתָּא דְּהָכֵי הִשְׁאִילוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו , וַהֲוֵי כְּאִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, וְלָכֵן מְבָרֵךְ עָלָיו הַשּׁוֹאֵל בְּרָכָה מְחֻיֶּבֶת כְּאִלּוּ הָיְתָה שֶׁלּוֹ מַמָּשׁ . אֲבָל אִם אֵין בְּדַעַת הַמַּשְׁאִיל שֶׁהַשּׁוֹאֵל לוֹבְשָׁהּ לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית, רַק שֶׁהוּא סוֹבֵר שֶׁאֵינוֹ לוֹבְשׁוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר — אִם כֵּן אֵין עָלֵינוּ לוֹמַר דַּהֲוֵי כְּאִלּוּ נָתַן לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, וְלָכֵן אֵין צָרִיךְ הַשּׁוֹאֵל לְבָרֵךְ עָלֶיהָ בְּרָכָה מְחֻיֶּבֶת, רַק אִם יִרְצֶה לְבָרֵךְ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל :

Going up to the duchan, to the Torah, before the teva. One who borrows a tzitzited talit to go up to the duchan, to go up to read in the Sefer Torah, or to go down before the teva: if the lender knows that the borrower wears it לְשֵׁם מִצְוַת צִיצִית — then it was for this purpose that he lent it, that he bless on it: it is as a gift on condition of return, and the borrower says an obligatory berakha, as if it were actually his. But if it is not in the lender's mind that the borrower wears it for the mitzvah — thinking that he only wears it for the honor of the congregation (כְּבוֹד הַצִּבּוּר) — we can no longer say "gift on condition of return", and the borrower need not say an obligatory berakha; if he wants to bless — he is free to do so. Chiddush of the Rav: everything is measured by the lender's mind — the same aliyah to the Torah obligates or does not obligate the berakha, depending on what the lender knows of the borrower's intent.

מֻתָּר לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ , וְאֵינוֹ כְּשׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת דְּנִקְרָא גַּזְלָן , כֵּיוָן דְּלֵיכָּא הָכָא חֲשַׁשׁ כִּלּוּי קַרְנָא , שֶׁאֵינוֹ מִתְעַטֵּף בָּהּ אֶלָּא לְפִי שָׁעָה וּמַחֲזִירָהּ לוֹ אַחַר כָּךְ, וְנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ שֶׁיֵּעָשֶׂה מִצְוָה בְּמָמוֹנוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם חֶסְרוֹן כִּיס . אֶלָּא דְּאִם מָצָא הַטַּלִּית מְקֻפֶּלֶת — צָרִיךְ הוּא גַּם כֵּן לְקַפְּלָהּ לְאַחַר שֶׁיְּסִירֶנָּה מֵעָלָיו , דְּאִם לֹא יְקַפְּלֶנָּה יַקְפִּיד בַּעַל הַטַּלִּית , וַהֲוָה שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת דְּנִקְרָא גַּזְלָן. וְאֵין צָרִיךְ לְקַפְּלָהּ כְּסֵדֶר [קִפּוּלוֹ] הָרִאשׁוֹן דַּוְקָא , אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם מְקַפֵּל בְּעִנְיָן אַחֵר — דַּי בְּכָךְ. וּבְשַׁבָּת — אֵין צָרִיךְ לְקַפְּלוֹ כְּלָל. וְעַיֵּן סִימָן שב :

Another's talit without his knowledge — נִיחָא לֵיהּ. It is permitted to wrap oneself in one's fellow's talit without his knowledge, and he is not like the borrower-without-consent (שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת) who is called a robber (גַּזְלָן): there is here no concern of loss of the principal (כִּלּוּי קַרְנָא), since he only wraps himself in it for the moment and returns it afterwards — and it is pleasing to a man that a mitzvah be performed with his property (נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ שֶׁיֵּעָשֶׂה מִצְוָה בְּמָמוֹנוֹ), where there is no loss to the purse (חֶסְרוֹן כִּיס). However, if he found the talit folded — he too must fold it back after removing it: if he does not fold it, the owner will mind (יַקְפִּיד) — and he becomes a borrower-without-consent, called a gazlan. He need not fold it exactly by its first folding — another folding suffices. And on Shabbat — he need not fold it at all; see sim. שב. Chiddush of the Rav: he grounds the permission on the absence of כילוי קרנא (not on a vague presumption), and makes the owner's הקפדה the exact line at which the mitzvah tips into גזל.

לֹא הִתִּירוּ לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אֶלָּא בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא , אֲבָל בִּקְבִיעוּת — אָסוּר, שֶׁמָּא יַקְפִּיד בַּעַל הַטַּלִּית. וַאֲפִלּוּ בְּאַקְרַאי לֹא הִתִּירוּ לְהִתְעַטֵּף אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהִנִּיחוּ בְּעָלִים , אֲבָל לֹא יוֹצִיאֶנָּה מֵאוֹתוֹ מָקוֹם לְמָקוֹם אַחֵר, כְּגוֹן מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ אוֹ מִבֵּית בְּעָלִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וַאֲפִלּוּ יַחֲזֹר וְיַנִּיחֶנּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנְּטָלָהּ שָׁם — אָסוּר, דְּלָא נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ שֶׁיְּטַלְטְלוּ חֲפָצָיו בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מְיֻחָדִים לוֹ :

Occasional — yes; regular or moved — no. They only permitted wrapping oneself in one's fellow's talit without his knowledge occasionally (בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא); but on a regular basis (בִּקְבִיעוּת) — forbidden, lest the owner mind. And even occasionally, they only permitted it in the place where the owners left it: one may not take it out from that place to another — from the synagogue to his house, or from the owner's house to the synagogue — and even if he later returns it to the place from which he took it — forbidden, for it does not please a man that his belongings be moved about to a place not designated for them. Chiddush of the Rav: the נִיחָא לֵיהּ is no blank check — it is measured by what the owner would really accept: neither קביעות, nor moving it out of its place, even with a return.

כְּשֶׁמִּתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו, שֶׁהֲרֵי כָּאן לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר דַּהֲוָה כְּאִלּוּ נָתַן לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, כֵּיוָן שֶׁאֵין בַּעַל הַטַּלִּית יוֹדֵעַ מְאוּמָה. אֲבָל אִם יִרְצֶה לְבָרֵךְ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף ו, ח, ט עַיֵּן שָׁם:

Without his knowledge — no obligatory berakha. When he wraps himself in his fellow's talit without his knowledge — he need not bless on it: here one cannot say "as if he gave it to him as a gift on condition of return", since the owner of the talit knows nothing (אֵין בַּעַל הַטַּלִּית יוֹדֵעַ מְאוּמָה). But if he wants to bless — he is free to do so, as explained above (seifim ו, ח, ט). Chiddush of the Rav: the system's coherence — the מתנה על מנת להחזיר requires the owner's daat; without it, the talit remains "another's" (no obligatory berakha), but the door of the voluntary berakha stays open.

וְכֵן מֻתָּר לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא בִּתְפִלִּין שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם , מִפְּנֵי שֶׁהַתְּפִלִּין חוֹבַת הַגּוּף הֵם , וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַתְּפִלִּין שֶׁלּוֹ דַּוְקָא . רַק יִזָּהֵר שֶׁיְּקַפְּלֵן אִם מְצָאָן מְקֻפָּלִים וְשֶׁלֹּא יוֹצִיאֵן מִמָּקוֹם שֶׁהֻנְחוּ שָׁם , שֶׁמָּא יַקְפִּיד עָלָיו בַּעַל הַתְּפִלִּין, וַהֲוָה מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה :

Another's tefillin — he blesses (חוֹבַת הַגּוּף). Likewise, it is permitted to don occasionally one's fellow's tefillin without his knowledge — and he must bless on them, because tefillin are an obligation of the body (חוֹבַת הַגּוּף), and the tefillin need not be specifically his. Only let him take care to fold them back if he found them folded, and not to take them out of the place where they were laid — lest the owner of the tefillin mind: it would be a מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה. Chiddush of the Rav: the structural distinction from the talit — tzitzit is an obligation of the garment (« כסותך », hence no obligatory berakha on another's), tefillin an obligation of the body (hence an obligatory berakha even on another's); and he names the risk: מצוה הבאה בעבירה.

סְפָרִים שֶׁל חֲבֵרוֹ — אָסוּר לִלְמֹד בָּהֶן שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אֲפִלּוּ בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא , מִשּׁוּם דְּבַעַל הַסְּפָרִים חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִקְרָא בָּהֶן הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּקָּרְעוּ מֵרֹב מִשְׁמוּשָׁם , וּבִשְׁבִיל כָּךְ לֹא נִיחָא לֵיהּ שֶׁיִּלְמֹד בָּהֶם כְּלוּם (וְאִם הִפְקִיד סְפָרִים אֵצֶל תַּלְמִיד חָכָם — עַיֵּן בְּחשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן רצב סָעִיף כ . עַיֵּן שָׁם):

Another's sefarim — forbidden. One's fellow's books — it is forbidden to study in them without his knowledge, even occasionally: the owner of the sefarim fears that one may read in them a great deal until they tear from much handling (יִקָּרְעוּ מֵרֹב מִשְׁמוּשָׁם), and for this reason it is not pleasing to him (לֹא נִיחָא לֵיהּ) that anyone study in them at all. (And for sefarim deposited with a talmid chacham — see Choshen Mishpat sim. רצב seif כ.) Chiddush of the Rav: the נִיחָא לֵיהּ is a criterion of fact, not a pious fiction — where there is foreseeable loss (books wear out), the presumption reverses: לא ניחא ליה, even for the mitzvah of Torah study.

כְּשֵׁם שֶׁטַּלִּית שְׁאוּלָה אֵינָהּ בְּתוֹרַת חִיּוּב צִיצִית — כָּךְ צִיצִית שְׁאוּלִין אֵינָן צִיצִית כְּלָל וְאֵינָן פּוֹטְרִין אֶת הַבֶּגֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשׂוּ לָהֶם" — מִשֶּׁלָּהֶם . וְאֵינָן נִקְרָאִין שְׁאוּלִין אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה עִמּוֹ הַמַּשְׁאִיל שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ אוֹתָן הַחוּטִין בְּעַצְמָן שֶׁשְּׁאָלָם מִמֶּנּוּ, אֲבָל אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ אוֹתָן הַחוּטִין בְּעַצְמָן — אֵין זֶה נִקְרָא שְׁאִילָה אֶלָּא הַלְוָאָה, וַהֲרֵי הֵם כְּשֶׁלּוֹ מַמָּשׁ. וְלָכֵן מֻתָּר לְהָטִיל אוֹתָם בַּבֶּגֶד אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה . וַאֲפִלּוּ הִתְנָה עִם הַמַּשְׁאִיל שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ אוֹתָן הַחוּטִין עַצְמָן — אֲפִלּוּ הָכֵי אֵינָן פְּסוּלִין, אֶלָּא אִם כֵּן אֵין הַמַּשְׁאִיל יוֹדֵעַ שֶׁהוּא שׁוֹאֵל אוֹתָם מִמֶּנּוּ לְשֵׁם צִיצִית, רַק שֶׁהוּא סוֹבֵר שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה אַחֶרֶת , אֲבָל אִם הַמַּשְׁאִיל יוֹדֵעַ שֶׁהַשּׁוֹאֵל רוֹצֶה לְהָטִיל הַחוּטִין בַּבֶּגֶד לְשֵׁם צִיצִית וְאַדַּעֲתָא דְּהָכֵי הִשְׁאִילָם לוֹ — מֻתָּר הַשּׁוֹאֵל לְהָטִיל בַּבֶּגֶד וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, דַּהֲוָה כְּאִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל גַּבֵּי טַלִּית שְׁאוּלָה בְּסָעִיף ז :

Borrowed tzitzit are not tzitzit. Just as a borrowed talit is not within the obligation of tzitzit — so borrowed tzitzit (threads) are not tzitzit at all and do not exempt the garment, for it is said: « וְעָשׂוּ לָהֶם » — from their own (מִשֶּׁלָּהֶם). And they are only called "borrowed" if the lender stipulated that he return those very threads that he borrowed from him; but if he need not return those very threads — it is not a borrowing (שְׁאִילָה) but a loan (הַלְוָאָה), and they are as actually his: it is therefore permitted to attach them to the garment even lechatchila. And even if he stipulated to return those very threads — they are only pesulim if the lender does not know that he is borrowing them לְשֵׁם צִיצִית (thinking he wants them for some other work); but if the lender knows that the borrower wants to attach the threads to the garment לשם ציצית and lent them for that purpose — the borrower may attach them even lechatchila: it is as a gift on condition of return, as explained above in seif ז for the borrowed talit. Chiddush of the Rav: he transposes to the threads the siman's double tool — the monetary distinction שאילה / הלואה, and the umdena of the מתנה על מנת להחזיר.

טַלִּית שֶׁל שֻׁתָּפִין — חַיֶּבֶת בְּצִיצִית , שֶׁנֶּאֱמַר : "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם וגו׳" — לְשׁוֹן רַבִּים, לְרַבּוֹת שֶׁל שֻׁתָּפִין :

The partners' talit — obligated. A talit belonging to partners (שֻׁתָּפִין) — obligated in tzitzit, for it is said: « עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם » — in the plural, to include that of partners. Chiddush of the Rav: the exact counterpart of « כְּסוּתְךָ » — co-ownership is not "another's": each partner is an owner, and the garment is fully « בִּגְדֵיהֶם ».