למה רמה ד מיוחדת לאדמו״ר הזקן? השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שכתבו אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית מיוחדת.
לחב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא ההכרעה. הרבי הורה במפורש ללמוד ברצינות את שולחן ערוך הרב. דף זה מאסף את שיטת הרב על סימן י״ב — דברים הפוסלים בציצית — שם המחבר עוסק בסימן זה בג׳ סעיפים, ואילו אדמו״ר הזקן פורשו לז׳ סעיפים: הוא מפתח את השִׁעוּר כְּדֵי עֲנִיבָה (שיעור החוט הנפסק), את הסִימָן בְּד׳ רָאשִׁים מצד אחד של הקשר, את הספק שֶׁמָּא חוּט אֶחָד נִפְסַק לְגַמְרֵי, את שיטת הב׳ חוּטִין שְׁלֵמִים (ב׳ חוטי לבן במקום תכלת), את המִן הַגָּדִיל / מִן הֶעָנָף ואת דין החוטים העבים שאין יכול לענבן.
שולחן ערוך הרב — סימן י״ב — דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים בַּצִּיצִית
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן
שולחן ערוך הרב, סימן י״ב — דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים בַּצִּיצִית — וּבוֹ ז׳ סְעִיפִים
טקסט אדמו״ר הזקן עצמו (מקור ספריא Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.12), ולאחריו ביאור קצר. המחבר עוסק בסימן זה בג׳ סעיפים; אדמו״ר הזקן בז׳.
סעיף א נִפְסְקוּ כָּל הַח׳ חוּטִין… אִם נִשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה בְּכָל חוּט וְחוּט מִד׳ הָאֲרֻכִּים — כָּשֵׁר. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
אַף־עַל־פִּי שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁבִּשְׁעַת הֲטָלַת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד יִהְיֶה אֹרֶךְ כָּל חוּט מֵהַח׳ חוּטִין י״ב גּוּדָלִין, מִכָּל מָקוֹם אִם לְאַחַר שֶׁהֵטִיל הַצִּיצִית נִפְסְקוּ כָּל הַח׳ חוּטִין, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִכָּל חוּט וְחוּט מִד׳ חוּטִין הָאֲרֻכִּין אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בּוֹ עֲנִיבָה עַל כָּל חוּט וְחוּט מִשְּׁאָר חוּטִין הַפְּסוּקִין — דְּהַיְנוּ, אִם נִפְסְקוּ כָּל הַח׳ חוּטִין, צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּחוּט הַנִּפְסָק מִד׳ חוּטִין הָאֲרֻכִּים ג׳ פְּעָמִים כְּדֵי עֲנִיבָה עַל חוּט אֶחָד. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ז׳ חוּטִין — צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּחוּט הַנִּפְסָק ג׳ פְּעָמִים כְּדֵי עֲנִיבָה עַל חוּט אֶחָד, וְאִם יֵשׁ בּוֹ כְּשִׁעוּר הַזֶּה — כָּשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר בְּכָל חוּטִים הַפְּסוּקִים אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת מִכֻּלָּם עֲנִיבָה אַחַת מִכֻּלָּם יַחַד — כָּשֵׁר. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
השיעור המזערי: כְּדֵי עֲנִיבָה בכל חוט. אף שבשעת הטלה כל חוט מהח׳ צריך י״ב גּוּדָלִין, מכל מקום אם לאחר ההטלה נפסקו כל הח׳ חוטין ולא נשתייר מכל אחד מד׳ הָאֲרֻכִּים אלא כְּדֵי עֲנִיבָה (דהיינו ג׳ פְּעָמִים כְּדֵי עֲנִיבָה בחוט הנפסק) — כָּשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שאפילו לא נשתייר אלא עֲנִיבָה אַחַת מִכֻּלָּם יַחַד — כָּשֵׁר; וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. חידוש הרב: הוא קובע את השיעור הנשאר בכל חוט ארוך (ולא עֲנִיבָה אחת לכולם), ומכריע לחומרא כסברא הראשונה.
סעיף ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים… כְּשֶׁנִּפְסְקוּ ה׳ חוּטִין אוֹ יוֹתֵר… אֲבָל ד׳ מִצַּד אֶחָד וְדִקְדֵּק בְּד׳ רָאשִׁים — כָּשֵׁר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בַּחוּטִין הַפְּסוּקִין כְּדֵי עֲנִיבָה — כְּשֶׁנִּפְסְקוּ ה׳ חוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה אוֹ יוֹתֵר; אֲבָל אִם לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ד׳ חוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם כְּלוּם, אִם כָּל הַד׳ חוּטִין שֶׁנִּפְסְקוּ הֵם מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, וְדִקְדֵּק בְּעֵת הֲטָלַת הַצִּיצִית לָתֵת סִימָן בְּד׳ רָאשֵׁי הַחוּטִין בְּעִנְיָן שֶׁלְּעוֹלָם ד׳ רָאשִׁים הַלָּלוּ מֻנָּחִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר וְהַד׳ הָאֲחֵרִים מִצַּד הַשֵּׁנִי — כָּשֵׁר, מִשּׁוּם שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִכָּל חוּט הָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יוֹתֵר מִכְּדֵי עֲנִיבָה. אֲבָל אִם הָיוּ מִב׳ הַצְּדָדִים, אֲפִלּוּ ב׳ חוּטִין בִּלְבַד, אוֹ אֲפִלּוּ מִצַּד אֶחָד אֶלָּא שֶׁלֹּא דִּקְדֵּק בְּד׳ הָרָאשִׁים — יֵשׁ לָחֹשׁ שֶׁמָּא אֵלּוּ ב׳ הַחוּטִין הַפְּסוּקִים הֵם חוּט אֶחָד מִד׳ הָאֲרֻכִּים, וְנִפְסַק חוּט אֶחָד לְגַמְרֵי וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ כְּדֵי עֲנִיבָה — לָכֵן פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁחָסֵר אֶחָד מֵהַד׳ חוּטִין הַצְּרִיכִים מִן הַתּוֹרָה. וְאִם אֵין בְּכָל אֶחָד לְבַדּוֹ כְּדֵי עֲנִיבָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁבְּצֵרוּף ב׳ הַשִּׁיּוּרִים יֵשׁ כְּדֵי עֲנִיבָה — יֵשׁ לִפְסֹל, דְּכָל פָּחוֹת מִכְּדֵי עֲנִיבָה הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ.
הסִימָן בְּד׳ רָאשִׁים והספק שֶׁמָּא חוּט אֶחָד נִפְסַק. דין כְּדֵי עֲנִיבָה הוא כְּשֶׁנִּפְסְקוּ ה׳ חוּטִין או יותר; אבל אם נפסקו רק ד׳ — אף בלא שיור — אם כולם מִצַּד אֶחָד וְדִקְדֵּק בעת ההטלה לָתֵת סִימָן בְּד׳ רָאשִׁים מצד אחד — כָּשֵׁר (הרֹאשׁ השני של כל חוט נשאר שלם). אבל מִב׳ הצדדים (אף ב׳ בלבד), או מצד אחד בלא הסִימָן — יֵשׁ לָחֹשׁ שֶׁמָּא הן חוט אחד מד׳ הָאֲרֻכִּים ונפסק לגמרי, ופסולים, שֶׁחָסֵר אֶחָד מד׳ החוטין הַצְּרִיכִים מִן הַתּוֹרָה. וְהַפָּחוֹת מִכְּדֵי עֲנִיבָה — כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ (אף בצירוף ב׳ שיורים). חידוש הרב: הוא מייסד את הסִימָן (בד׳ ראשים מצד אחד) המסיר את החשש שֶׁמָּא חוּט אֶחָד נִפְסַק, ומחלק בין ד׳ לה׳ חוטין.
סעיף ג וְיֵשׁ אוֹמְרִים… אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁתַּיְּרוּ ב׳ חוּטִין אֲרֻכִּין שְׁלֵמִים… שֶׁהֵם עִקַּר הַמִּצְוָה, ב׳ חוּטֵי לָבָן בִּמְקוֹם תְּכֵלֶת.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּעוֹלָם אֵין מַכְשִׁירִין אֲפִלּוּ אִם נִשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁתַּיְּרוּ ב׳ חוּטִין אֲרֻכִּין שְׁלֵמִים, דְּהַיְנוּ ד׳ רָאשִׁים שֶׁכָּל אֶחָד יֵשׁ בּוֹ י״ב גּוּדָלִין, מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ שִׁעוּר וּמִנְיַן חוּטֵי לָבָן בִּזְמַן שֶׁהָיָה תְּכֵלֶת; וְלָכֵן אַף עַכְשָׁו שֶׁאָנוּ צְרִיכִים לְהַשְׁלִים ב׳ חוּטֵי לָבָן בִּמְקוֹם ב׳ חוּטֵי תְּכֵלֶת, לְהַשְׁלָמָה זוֹ דַּי בְּחוּטִין הַפְּסוּקִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה, כֵּיוָן דְּבִשְׁעַת הֲטָלָה הָיוּ שְׁלֵמִים; אֲבָל ב׳ חוּטִין שֶׁהֵם עִקַּר הַמִּצְוָה וְהָיוּ צְרִיכִין אַף בִּזְמַן הַתְּכֵלֶת — צְרִיכִין לִהְיוֹת לְעוֹלָם בִּשְׁלֵמוּת. לְפִיכָךְ אִם נִפְסְקוּ ג׳ רָאשִׁים, אֲפִלּוּ נִשְׁתַּיֵּר בְּכָל אֶחָד כְּדֵי עֲנִיבָה — פָּסוּל, שֶׁיֵּשׁ לָחֹשׁ שֶׁמָּא כָּל אֶחָד יוֹצֵא מֵחוּט אָרֹךְ אַחֵר, וְלֹא נִשְׁתַּיְּרוּ ב׳ שְׁלֵמִים. אֲבָל אִם לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ב׳ רָאשִׁים וְנִשְׁתַּיֵּר בְּאֶחָד כְּדֵי עֲנִיבָה קְטַנָּה — כָּשֵׁר, שֶׁאֲפִלּוּ יוֹצְאִים מֵחוּט אֶחָד לֹא נִפְסַק לְגַמְרֵי. וְאִם לֹא נִשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה בְּשׁוּם רֹאשׁ: אִם אֵינָם מִצַּד אֶחָד, אוֹ מִצַּד אֶחָד וְלֹא דִּקְדֵּק בְּד׳ רָאשִׁים — פָּסוּל (שֶׁמָּא יוֹצְאִים מֵחוּט אֶחָד, וְאֵין כָּאן אֶלָּא ג׳ חוּטִין, וְאֵין צִיצִית פָּחוֹת מִד׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן יא); אֲבָל אִם מִצַּד אֶחָד וְדִקְדֵּק בַּסִּימָן — כָּשֵׁר, שֶׁבְּוַדַּאי יוֹצְאִים מִב׳ חוּטִין וְנִשְׁתַּיֵּר בְּכָל אֶחָד הָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי הַשָּׁלֵם.
שיטת הב׳ חוּטִין שְׁלֵמִים (עִקַּר הַמִּצְוָה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שאין מכשירין — אף בכְּדֵי עֲנִיבָה — אלא אם נשתיירו ב׳ חוּטִין אֲרֻכִּין שְׁלֵמִים (ד׳ רָאשִׁים של י״ב גּוּדָלִין), שֶׁזֶּהוּ מִנְיַן חוּטֵי לָבָן בזמן התכלת. להַשְׁלָמַת ב׳ חוטי לבן במקום תכלת דַּי בכְּדֵי עֲנִיבָה (שהיו שלמים בשעת הטלה); אבל ב׳ חוּטִין שהם עִקַּר הַמִּצְוָה (הצריכים אף בזמן התכלת) צריכין לעולם בִּשְׁלֵמוּת. לכן: ג׳ רָאשִׁים נפסקו — אף בכְּדֵי עֲנִיבָה, פָּסוּל (שֶׁמָּא כל אחד מחוט אחר); ב׳ רָאשִׁים — כָּשֵׁר בעֲנִיבָה קְטַנָּה. ובלא כְּדֵי עֲנִיבָה: בלא סִימָן — פָּסוּל (וְאֵין כָּאן אֶלָּא ג׳, ואֵין צִיצִית פָּחוֹת מִד׳, כמו שנתבאר בסימן יא); ובסִימָן — כָּשֵׁר. חידוש הרב: הוא מבאר את שיטת ב׳ החוטין השלמים (עיקר המצוה) ומגביל את הכְּדֵי עֲנִיבָה להַשְׁלָמַת ב׳ חוטי לבן במקום תכלת.
סעיף ד מִנְהַג הָעוֹלָם לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. אֲבָל בִּשְׁעַת הַדְּחָק — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, כִּי כֵּן עִקָּר.
מִנְהַג הָעוֹלָם לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. אֲבָל בִּשְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן בִּמְקוֹם שֶׁאֵין צִיצִית מְצוּיִים לְתַקֵּן — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, כִּי כֵּן עִקָּר.
ההכרעה: מנהג להחמיר ושעת הדחק. מִנְהַג הָעוֹלָם לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה (המצריכה ב׳ חוטין שלמים, סעיף ג). אבל בִּשְׁעַת הַדְּחָק — כגון במקום שאין ציצית מצויים לְתַקֵּן — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, כִּי כֵּן עִקָּר (עיקר הדין כדֵי עֲנִיבָה). חידוש הרב: הוא מכריע בשני מדרגים — מנהג לחומרא לכתחילה (ב׳ שלמים), ובשעת הדחק על עיקר הדין (כדי עניבה), שהסברא הראשונה היא היסוד.
סעיף ה כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ כְּדֵי עֲנִיבָה, וּמֵחֲמַת שֶׁהַחוּטִין עָבִים אֵין יָכוֹל לְעָנְבָן וְאִלּוּ הָיוּ בֵּינוֹנִים הָיָה בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר.
כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ כְּדֵי עֲנִיבָה, וּמֵחֲמַת שֶׁהַחוּטִין עָבִים אֵין יָכוֹל לְעָנְבָן, וְאִלּוּ הָיוּ בֵּינוֹנִים הָיָה בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר, כֵּיוָן דְּאִלּוּ לֹא הָיוּ עָבִים כָּל כָּךְ הָיוּ כְּשֵׁרִים מֵחֲמַת שֶׁאָז הָיָה בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה; כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין לְפָסְלָם עַכְשָׁו כְּשֶׁהֵם גַּם כֵּן עָבִים וְנִכָּרִים יוֹתֵר.
חוטים עבים — מודדין בבינונים. כל מקום שצריך כְּדֵי עֲנִיבָה, ואם מֵחֲמַת שֶׁהַחוּטִין עָבִים אֵין יָכוֹל לְעָנְבָן, ואילו היו בֵּינוֹנִים היה בהם כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר: שאילו לא היו עבים כל כך היו כשרים (שאז היה בהם כְּדֵי עֲנִיבָה), כָּל שֶׁכֵּן שאין לפוסלם עכשיו כשהם עבים וְנִכָּרִים יוֹתֵר. חידוש הרב: הוא קובע את דרך המדידה (השיעור נמדד בחוטים בֵּינוֹנִים) ומיסדו בקל וחומר — העובי לא יחמיר במקום שהדקות הייתה מכשירה.
סעיף ו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּיֵּר כָּל הַגָּדִיל שָׁלֵם וּמִן הֶעָנָף כְּדֵי עֲנִיבָה… וּמִנְהַג הָעוֹלָם לְהַחֲמִיר… מִן הֶעָנָף.
כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּיֵּר כָּל הַגָּדִיל שָׁלֵם וּמִן הֶעָנָף יִשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ נִפְסְקוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֵם כְּרוּכִים בַּגָּדִיל וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמְּקוֹם הַפְּסִיקָה עַד הַתְחָלַת הַגָּדִיל אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר. וְלַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבְּרֹאשׁ סָעִיף ב, אֲפִלּוּ נִפְסְקוּ כָּל הַחוּטִין הַכְּרוּכִין בַּגָּדִיל וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר. וּמִכָּל מָקוֹם בְּאוֹתוֹ מִקְצָת גָּדִיל שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר — יַתִּיר מִמֶּנּוּ קְצָת כְּרִיכוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ גַּם כֵּן עָנָף מְעַט: כְּגוֹן אִם נִשְׁתַּיְּרוּ ג׳ חֻלְיוֹת — יַתִּיר ב׳ וְיָנִיחַ אַחַת, שֶׁיְּהֵא שְׁלִישׁ גָּדִיל וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי עָנָף. וּמִנְהַג הָעוֹלָם לְהַחֲמִיר לְהַצְרִיךְ כְּדֵי עֲנִיבָה מִן הֶעָנָף הַיּוֹצֵא מִן הַגָּדִיל כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר, כְּגוֹן בִּמְקוֹם שֶׁאֵין צִיצִית מְצוּיִים — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה; וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יְבָרֵךְ, דִּסְפֵק בְּרָכָה לְהָקֵל, וְגַם לֹא יֵצֵא בָּהֶם בְּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
מִן הַגָּדִיל / מִן הֶעָנָף — מהיכן מודדין את הכְּדֵי עֲנִיבָה. כל מקום שצריך כְּדֵי עֲנִיבָה — יֵשׁ אוֹמְרִים שכל הַגָּדִיל צריך להישאר שלם, ומן הֶעָנָף יישאר כְּדֵי עֲנִיבָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שאף אם נפסקו במקום הכריכה בַּגָּדִיל, אם נשתייר כְּדֵי עֲנִיבָה עד תחילת הגָּדִיל — כָּשֵׁר. ולסברא הראשונה (ראש סעיף ב) אף אם נפסקו כל הכרוכים בַּגָּדִיל ולא נשתייר אלא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר. ומכל מקום באותו מקצת גָּדִיל שנשאר — יַתִּיר קצת כְּרִיכוֹת כדי שיהיה בו גם עָנָף מעט (ג׳ חֻלְיוֹת — יתיר ב׳ ויניח אחת). וּמִנְהַג הָעוֹלָם לְהַחֲמִיר לְהַצְרִיךְ כְּדֵי עֲנִיבָה מִן הֶעָנָף; ובאי אפשר — יש לסמוך על האחרונה, ומכל מקום לֹא יְבָרֵךְ (ספק ברכה להקל) ולא יֵצֵא בהם בְּשַׁבָּת לרשות הרבים. חידוש הרב: הוא מקשר את המן הגָּדִיל / הֶעָנָף לסברות סעיף ב, מוסיף הנהגה מעשית (התרת כריכות ליצירת ענף) וקובע את דין בדיעבד (בלא ברכה, בלא יציאה בשבת).
סעיף ז כָּל חוּט שֶׁנִּתְפָּרֵק מִשְּׁזִירָתוֹ… רוֹאִים אוֹתוֹ כְּאִלּוּ נִפְסָק לְגַמְרֵי… וְיֵשׁ לְהָקֵל כָּאן יוֹתֵר, שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין צְרִיכִים שְׁזִירָה.
כָּל חוּט מֵח׳ חוּטִין שֶׁנִּתְפָּרֵק מִשְּׁזִירָתוֹ לְאַחַר שֶׁכְּבָר הֵטִיל אֶת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד, בֵּין שֶׁנִּתְפָּרֵק כָּל אֹרֶךְ הַחוּט וְנַעֲשָׂה ב׳ חוּטִין, בֵּין שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵק אֶלָּא מִקְצָתוֹ וּמִקְצָתוֹ עוֹמֵד בִּשְׁזִירָתוֹ — כֵּיוָן שֶׁהַצִּיצִית פְּסוּלִים אִם אֵינָם שְׁזוּרִים, לָכֵן אָנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ הַחוּט אוֹ מִקְצָתוֹ שֶׁנִּתְפָּרֵק כְּאִלּוּ הָיָה נִפְסָק לְגַמְרֵי מִן הַצִּיצִית, וְדִינוֹ כְּדִין נִפְסְקוּ מִקְצָת הַחוּטִין שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל. אֶלָּא שֶׁבְּכָאן יֵשׁ לְהָקֵל יוֹתֵר, וְיֵשׁ לִנְהֹג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה דִּלְעֵיל סָעִיף ב, שֶׁאֲפִלּוּ אִם לֹא נִשְׁתַּיֵּר שָׁזוּר מִכָּל אֶחָד מִד׳ הָאֲרֻכִּים אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחוּטֵי הַצִּיצִית אֵין צְרִיכִים שְׁזִירָה כְּלָל; לָכֵן יֵשׁ לְהָקֵל כָּאן יוֹתֵר מִשֶּׁאִלּוּ הָיוּ פְּסוּקִים מַמָּשׁ.
הנִתְפָּרֵק מִשְּׁזִירָתוֹ — כדין נפסק. כל חוט מהח׳ שנִתְפָּרֵק מִשְּׁזִירָתוֹ לאחר ההטלה — בין כל אורכו (ונעשה ב׳ חוטין) בין מקצתו — כיון שהציצית פסולים אם אינם שְׁזוּרִים, רואים אותו כְּאִלּוּ נִפְסָק לְגַמְרֵי, ודינו כדין נִפְסְקוּ מקצת החוטין דלעיל. אלא שכאן יֵשׁ לְהָקֵל יוֹתֵר, ויש לנהוג כסברא הראשונה (סעיף ב): אף אם לא נשתייר שָׁזוּר מכל אחד מד׳ הָאֲרֻכִּים אלא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר, מפני שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שחוטי הציצית אֵין צְרִיכִים שְׁזִירָה כְּלָל; לכן יש להקל כאן יותר מאילו היו פְּסוּקִים ממש. חידוש הרב: הוא משווה את הנתפרק לנפסק, ומוסיף קולא (הסברא הראשונה) מטעם הספק — שלדעת יש מי שאומר אין השזירה נצרכת.
מקור: ספריא — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim י״ב (מהדורת קה״ת, ז׳ סעיפים). ביאור: DAAT. המחבר עוסק בסימן זה בג׳ סעיפים; אין מובא כאן שום קטע מחוץ לטקסט הניתן לאימות.
היסוד — שיעור כדי עניבה, הסימן בד׳ ראשים, ב׳ חוטין שלמים, מן הגדיל ומן הענף
היסוד: שיעור כדי עניבה, הסימן בד׳ ראשים, ב׳ חוטין שלמים, מן הגדיל / מן הענף
קריאת אדמו״ר הזקן בסימן זה בד׳ תנועות. תחילה הוא קובע את השיעור המזערי: לאחר ההטלה, חוט שנפסק צריך להשאיר כְּדֵי עֲנִיבָה בכל חוט ארוך (סעיף א). אחר כך הוא מסיר את הספק על ידי הסִימָן בְּד׳ רָאשִׁים מצד אחד של הקשר (סעיף ב) — שאם לא כן חוששין שֶׁמָּא חוּט אֶחָד נִפְסַק לְגַמְרֵי (חָסֵר מן התורה). אחר כך הוא מבאר את שיטת הב׳ חוּטִין שְׁלֵמִים (עִקַּר הַמִּצְוָה) ומכריע: מנהג לחומרא, ובשעת הדחק על העיקר (סעיפים ג-ד). לבסוף הוא מדייק במדידה: החוטים העבים נמדדים כבֵּינוֹנִים (סעיף ה), המן הַגָּדִיל / הֶעָנָף (סעיף ו), והנִתְפָּרֵק מִשְּׁזִירָתוֹ כדין נִפְסָק, להקל יותר (סעיף ז).
שיעור כדי עניבה
שיעור החוט הנפסק
העיקר (סעיף א). לאחר ההטלה, אם נפסקו החוטין, צריך להישאר מכל חוט ארוך כְּדֵי עֲנִיבָה — בכל חוט (סברא ראשונה), ולא עֲנִיבָה אחת מכולם (יֵשׁ אוֹמְרִים). הרב מכריע וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
השיעור בחוטים (סעיף ה). הכְּדֵי עֲנִיבָה נמדד בחוטים בֵּינוֹנִים: חוטים עבים שאין יכול לענבן ואילו היו בינונים היה בהם כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר (קל וחומר).
הסימן בד׳ ראשים והספק
הסימן והספק שמא חוט אחד נפסק
העיקר (סעיף ב). אם דיקדק בהטלה לתת סִימָן בד׳ רָאשִׁים מצד אחד של הקשר, יודעים שד׳ חוטין שנפסקו מצד אחד השאירו את הרֹאשׁ השני של כל אחד → כָּשֵׁר. בלא הסִימָן (או מב׳ צדדים) — חוששין שֶׁמָּא חוּט אֶחָד נִפְסַק לְגַמְרֵי.
חָסֵר מִן הַתּוֹרָה. אם חוט ארוך נפסק לגמרי בלא כְּדֵי עֲנִיבָה, חָסֵר אחד מד׳ החוטין הצריכים מִן הַתּוֹרָה (קשר לסימן יא, אֵין צִיצִית פָּחוֹת מִד׳). והפָּחוֹת מִכְּדֵי עֲנִיבָה כְּמַאן דְּלֵיתָא.
ב׳ חוטין שלמים — עיקר המצוה
הב׳ חוטין שלמים (עיקר המצוה)
השיטה (סעיף ג). יֵשׁ אוֹמְרִים המצריך שיישארו לעולם ב׳ חוטין ארוכין שלמים (העִקַּר הַמִּצְוָה, הצריכים אף בזמן התכלת); הכְּדֵי עֲנִיבָה די בו רק להשלמת ב׳ חוטי לבן במקום תכלת. מכאן: ג׳ ראשים נפסקו → פָּסוּל; ב׳ ראשים → נפקא מינה לפי הסימן.
ההכרעה (סעיף ד). מִנְהַג הָעוֹלָם לְהַחֲמִיר כאחרונה (ב׳ שלמים); אבל בִּשְׁעַת הַדְּחָק סומכין על הראשונה (כדֵי עֲנִיבָה), כִּי כֵּן עִקָּר.
מן הגדיל ומן הענף — והנתפרק
המן הגדיל / הענף והנתפרק
מהיכן מודדין (סעיף ו). לדעה אחת, הגָּדִיל צריך להישאר שלם והכְּדֵי עֲנִיבָה מן הֶעָנָף; לאחרת, ממקום הפסיקה. מִנְהַג הָעוֹלָם: כְּדֵי עֲנִיבָה מן הֶעָנָף. ובאי אפשר: האחרונה, אבל בלא ברכה ובלא יציאה בשבת. הנהגה: התרת כריכות ליצירת מעט ענף.
הנִתְפָּרֵק מִשְּׁזִירָתוֹ (סעיף ז). חוט שנתפרק משזירתו נדון כנפסק (הציצית שאינו שָׁזוּר פסול), אבל להקל יותר — נוקטין כסברא הראשונה, שיש מי שאומר שאין השזירה נצרכת.
הפניה ללימוד. הפנימיות של דברים הפוסלים בציצית — מעבר ליסוד ההלכתי המונח כאן (השיעור כדי עניבה, הסימן בד׳ ראשים, הב׳ חוטין שלמים, המן הגדיל / הענף) — נוגעת במחשבת חב״ד (תניא, לקוטי תורה, והשיחות על הציצית ושלמות החוטים). דף זה מציגו ברמת היסוד המבואר, בלא לצטט פרק או ניסוח מסוים. ללימוד מעמיק של פנימיות זו — ללמוד עם רב חב״ד ובתוך המקורות עצמם.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כוחו של אדמו״ר הזקן בפסק
השוואת שיטת אדמו״ר הזקן עם המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המרכזיות של סימן י״ב. שורת שולחן ערוך הרב מודגשת — היא מציגה את רגישותו המיוחדת של הרב, כפי שעולה מטקסטו (§1, ז׳ סעיפים). הרב פורש בז׳ סעיפים את מה שהמחבר מסדר בג׳.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| שיעור כדי עניבה בנפסקו כל החוטין (סעיף א) | או״ח יב:א — «נפסקו כל חוטי הכנף… אם נשתייר כדי לענבן כשר». | — | מ״ב יב:א-ח — הכדי עניבה; ג׳ פעמים; היֵשׁ אוֹמְרִים דעֲנִיבָה אחת מכולם. | שיטת אדמו״ר הזקן — חידוש: הוא קובע את הכְּדֵי עֲנִיבָה בכל חוט ארוך (ג׳ פעמים בחוט), מביא היֵשׁ אוֹמְרִים (עֲנִיבָה אחת מכולם) ומכריע וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (סעיף א). |
| הסימן בד׳ ראשים / הספק שמא חוט אחד נפסק (סעיף ב) | או״ח יב:א — בתוך דין הכדי עניבה (מן התורה חסר חוט). | — | מ״ב יב:א-ט + ביאור הלכה — הסימן; ד׳ מול ה׳ חוטין; החשש שמא חוט אחד. | שיטת אדמו״ר הזקן — חידוש: הוא מייסד את הסִימָן (בד׳ רָאשִׁים מצד אחד), מחלק בין ד׳ / ה׳ חוטין, מסיר את הספק שֶׁמָּא חוּט אֶחָד נִפְסַק, וקובע שהפָּחוֹת מִכְּדֵי עֲנִיבָה כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ (סעיף ב). |
| ב׳ חוטין שלמים (עיקר המצוה) והכרעה (סעיפים ג-ד) | או״ח יב:א — בעיקר הדין, בלא לפרש את העיקר המצוה. | — | מ״ב יב:ג-ו — היֵשׁ אוֹמְרִים דב׳ חוטין שלמים; המנהג להחמיר. | שיטת אדמו״ר הזקן — חידוש: הוא מבאר את שיטת הב׳ חוּטִין שְׁלֵמִים (עִקַּר הַמִּצְוָה, ב׳ חוטי לבן במקום תכלת), מכריע מִנְהַג הָעוֹלָם לְהַחֲמִיר, אך בִּשְׁעַת הַדְּחָק על הראשונה כִּי כֵּן עִקָּר (סעיפים ג-ד). |
| חוטים עבים — מודדין בבינונים (סעיף ה) | או״ח יב:ב — «חוטין עבים… אם אילו היו בינונים היה בהם כדי עניבה — כשר». | הגהה על יב:ב — «מודדין אותם בחוטים בינונים». | מ״ב יב:י-יא — החוטים העבים; המדידה בבינונים. | שיטת אדמו״ר הזקן — חידוש: הוא מיסד בקל וחומר את המדידה בחוטים בֵּינוֹנִים — העובי (נִכָּרִים יוֹתֵר) לא יחמיר במקום שהדקות מכשירה (סעיף ה). |
| מן הגדיל / מן הענף (סעיף ו) | או״ח יב:ג — «כדי עניבה — לרש״י מן הענף, ולר״י אף מן הגדיל… מנהג העולם כרש״י». | — | מ״ב יב:יב-יח + ביאור הלכה — מן הענף / מן הגדיל; מנהג כרש״י; דלא אפשר על ר״י. | שיטת אדמו״ר הזקן — חידוש: הוא מקשר את המן הַגָּדִיל / הֶעָנָף לסברות סעיף ב, מוסיף הנהגה (התרת כריכות ליצירת ענף) וקובע דין בדיעבד — בלא ברכה, בלא יציאה בשבת (סעיף ו). |
| נתפרק משזירתו — כדין נפסק (סעיף ז) | — (המחבר אינו מפתח מקרה זה בסימן זה). | — | מ״ב יב + ביאור הלכה — הנתפרק מן השזירה; המי שאומר אין צריך שזירה. | שיטת אדמו״ר הזקן — חידוש: הוא משווה את הנִתְפָּרֵק מִשְּׁזִירָתוֹ לנִפְסָק (הציצית שאינו שָׁזוּר פסול), אך מוסיף קולא — נוקטין כראשונה, שיש מי שאומר אֵין צְרִיכִים שְׁזִירָה כְּלָל (סעיף ז). |
הטבלה נערכה מתוך הטקסט המלא של המחבר (אורח חיים י״ב, מקור ספריא), נושאי הכלים הניתנים לאימות (בית יוסף, טור, רש״י ורבנו יצחק במנחות לח:-לט., רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, משנה ברורה, ביאור הלכה, פרי מגדים, ערוך השולחן, כף החיים; תלמוד מנחות לח:-לט.) ומחשבת חב״ד ברמת היסוד. שורת אדמו״ר הזקן נשענת על הטקסט האמיתי של שולחן ערוך הרב המובא ב§1. ייחוסי סעיף קטן שאינם ודאיים הושארו «על דרך הסברה».
קווי היסוד של שיטת הרב
קווי היסוד של שיטת הרב בסימן זה
ד׳ מגמות המאפיינות את רגישותו של אדמו״ר הזקן בדברים הפוסלים בציצית — מעבר לעצם יישום הכללים. כל אחת בנויה: יסוד הסימן → קריאת הרב → מסקנה מעשית. כל קו נשען על הטקסט האמיתי של הרב (§1).
קו א — שיעור כדי עניבה
השיעור כדי עניבה בכל חוט
יסוד הסימן: אם נפסקו כל חוטי הכנף, נשתייר כְּדֵי עֲנִיבָה מכל החוטים הפסוקים יחד → כָּשֵׁר (סעיף א דמחבר).
קריאת הרב: הוא קובע את השיעור בכל חוט ארוך (ג׳ פעמים כדי עניבה בחוט), מביא היֵשׁ אוֹמְרִים (עֲנִיבָה אחת מכולם) ומכריע לחומרא (סברא ראשונה).
מסקנה מעשית: חוט שנפסק נבדק חוט חוט (כְּדֵי עֲנִיבָה בכל חוט ארוך); בספק → לשאול רב (סעיף א).
קו ב — הסימן בד׳ ראשים
הסימן בד׳ ראשים
יסוד הסימן: צריך לדעת כמה חוטין נפסקו ומאיזה צד; חוט ארוך שנפסק לגמרי (חָסֵר) פוסל מִן הַתּוֹרָה (קשר לסימן יא).
קריאת הרב: הוא מייסד את הסִימָן (בד׳ רָאשִׁים מצד אחד של הקשר), המסיר את הספק שֶׁמָּא חוּט אֶחָד נִפְסַק לְגַמְרֵי; והפָּחוֹת מִכְּדֵי עֲנִיבָה כְּמַאן דְּלֵיתָא.
מסקנה מעשית: בהטלה לתת סִימָן בד׳ רָאשִׁים מצד אחד; לספור צד בצד את הפסוקים; בספק → לשאול רב (סעיף ב).
קו ג — ב׳ חוטין שלמים והכרעה
הב׳ חוטין שלמים וההכרעה
יסוד הסימן: האם הכְּדֵי עֲנִיבָה מספיק, או שצריך חוטין שלמים? (העיקר המצוה דב׳ חוטין — סעיף א דמחבר).
קריאת הרב: הוא מבאר את שיטת הב׳ חוּטִין שְׁלֵמִים (העִקַּר הַמִּצְוָה), ומכריע בשני מדרגים: מִנְהַג הָעוֹלָם לְהַחֲמִיר, אך בִּשְׁעַת הַדְּחָק על הראשונה (כִּי כֵּן עִקָּר).
מסקנה מעשית: לכתחילה להצריך ב׳ חוטין שלמים; בשעת הדחק לסמוך על הכְּדֵי עֲנִיבָה — אך לשאול רב (סעיפים ג-ד).
קו ד — המדידה: הגדיל, הענף והנתפרק
המדידה: הגדיל, הענף והנתפרק
יסוד הסימן: הכְּדֵי עֲנִיבָה נמדד בחוטים בֵּינוֹנִים; ומהיכן למנותו — מן הגָּדִיל או מן הֶעָנָף? (סעיפים ב-ג דמחבר).
קריאת הרב: חוטים עבים נמדדים בבינונים (קל וחומר); מִנְהַג: כְּדֵי עֲנִיבָה מן הֶעָנָף; הנִתְפָּרֵק מִשְּׁזִירָתוֹ כדין נִפְסָק, להקל יותר (יש שאין מצריכין שזירה).
מסקנה מעשית: למדוד בחוטים בינונים; באין ענף, להתיר כְּרִיכוֹת; בלא ברכה אם נשענים על האחרונה; לשאול רב (סעיפים ה-ז).
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
הלכה למעשה — הנהגת חב״ד
ששה קווי הנהגה הנובעים ישירות מסימן י״ב ברגישות אדמו״ר הזקן וחב״ד — מובאים ברמת היסוד, בהפניה לרב לפרטי המקרים והמנהגים.
לחסיד חב״ד — סימן י״ב (דברים הפוסלים בציצית)
- ① חוט שנפסק: לבדוק כְּדֵי עֲנִיבָה. אם נפסק חוט (או כמה) לאחר ההטלה, לבדוק שנשתייר מכל חוט ארוך כְּדֵי עֲנִיבָה; ואם לאו — פסול. הרב מחמיר (כְּדֵי עֲנִיבָה בכל חוט). יסוד: שו״ע הרב סעיף א.
- ② לתת סִימָן בד׳ רָאשִׁים מצד אחד. בהטלה לתת סִימָן בד׳ רָאשִׁים מצד אחד של הקשר — המסיר את הספק שֶׁמָּא חוּט אֶחָד נִפְסַק לְגַמְרֵי. לספור כמה חוטין נפסקו ומאיזה צד; חוט ארוך שנפסק לגמרי פוסל מִן הַתּוֹרָה. יסוד: שו״ע הרב סעיף ב.
- ③ ב׳ חוּטִין שְׁלֵמִים — חומרת המנהג. המנהג להצריך שיישארו ב׳ חוטין ארוכין שלמים (העִקַּר הַמִּצְוָה); הכְּדֵי עֲנִיבָה משלים רק את ב׳ חוטי לבן במקום תכלת. בְּשַׁעַת הַדְּחָק (אין ציצית לתקן) סומכין על הכְּדֵי עֲנִיבָה, כִּי כֵּן עִקָּר. יסוד: שו״ע הרב סעיפים ג-ד.
- ④ החוטים העבים — למדוד בבינונים. במקום שצריך כְּדֵי עֲנִיבָה, אם החוטים העבים אין יכול לענבן ואילו היו בינונים היה בהם — כָּשֵׁר: מודדין בחוטים בֵּינוֹנִים, שהעובי לא יחמיר. יסוד: שו״ע הרב סעיף ה.
- ⑤ מִן הַגָּדִיל / מִן הֶעָנָף. המנהג: למנות את הכְּדֵי עֲנִיבָה מן הֶעָנָף (החוטים היוצאים מן הגָּדִיל). באין ענף, להתיר כְּרִיכוֹת ליצירת מעט ענף; ואם נשענים על האחרונה — בלא ברכה, ובלא יציאה בשבת לרשות הרבים. יסוד: שו״ע הרב סעיף ו.
- ⑥ הנִתְפָּרֵק מִשְּׁזִירָתוֹ. חוט שנתפרק משזירתו נדון כנפסק — אבל להקל יותר (שיש מי שאומר שאין השזירה נצרכת). למקרה קונקרטי — לשאול רב. יסוד: שו״ע הרב סעיף ז.
⚠ חלק זה מציג את הנהגת חב״ד המיוסדת על שולחן ערוך הרב, סימן י״ב (הטקסט האמיתי המובא ב§1). אין הוא בא במקום הכרעת רב במקרה מסוים. לכל שאלה קונקרטית — ובפרט למקרי ספק (חוטים נפסקים, הכְּדֵי עֲנִיבָה, המן הגדיל / הענף, הברכה): לשאול את רבך, ולחב״ד — רב חב״ד.