Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קס״א · דִּינֵי חֲצִיצָה וּטְבִילָה

דִּינֵי חֲצִיצָה וּטְבִילָה, וּבוֹ ח׳ סְעִיפִים:כָּל דָּבָר הַחוֹצֵץ בִּטְבִילַת כָּל הַגּוּף — חוֹצֵץ בִּנְטִילַת יָדַיִם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים תִּקְּנוּ כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה, וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ (לְטַהֵר) [לִזָּהֵר] מִכָּל דָּבָר שֶׁמַּקְפִּידִים עָלָיו לַהֲסִירוֹ לִפְעָמִים. כְּגוֹן צוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, דְּהַיְנוּ אִם הַצִּפֹּרֶן גָּדוֹל וְעוֹדֵף עַל בְּשַׂר הָאֶצְבַּע וְיֵשׁ שָׁם צוֹאָה תַּחַת עֹדֶף זֶה — צָרִיךְ לַהֲסִירָהּ קֹדֶם נְטִילָה, לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד עָלֶיהָ מִשּׁוּם מִאוּס, לָכֵן אֵינָהּ בְּטֵלָה לְגַבֵּי הַיָּד וְחוֹצֶצֶת אַף לְמִי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלֶיהָ. וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, דֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד עָלָיו, וְחוֹצֵץ לְכָל אָדָם כְּשֶׁרוֹחֲצִים יְדֵיהֶם:

חֲצִיצָה כְּעֵין טְבִילָה. Tout ce qui fait interposition (חוֹצֵץ) lors de l’immersion du corps entier fait aussi interposition lors de la netilat yadayim, car tout ce que les Sages ont institué, ils l’ont institué à l’image de la Torah (כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה). Il faut donc veiller à écarter tout ce qu’on a coutume d’ôter parfois. Ainsi la crasse (צוֹאָה) sous l’ongle lorsqu’elle n’est pas contre la chair — c’est-à-dire quand l’ongle est long et dépasse la chair du doigt, et qu’il y a de la saleté sous ce dépassement — doit être ôtée avant la netila, car la plupart des gens y sont regardants par dégoût ; elle n’est donc pas annulée par rapport à la main et fait interposition même pour celui qui n’y prête pas attention. La pâte (בָּצֵק) sous l’ongle, même contre la chair, fait interposition pour tous, car la plupart des gens y sont regardants lorsqu’ils se lavent les mains.

רְטִיָּה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, אִם אֵין שָׁם מַכָּה אֶלָּא מִחוּשׁ בְּעָלְמָא וְיוּכַל לַהֲסִירָהּ מָתַי שֶׁיִּרְצֶה — צָרִיךְ לַהֲסִירָהּ קֹדֶם נְטִילָה. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם מַכָּה — אֵין צָרִיךְ לִטֹּל כְּלָל בִּמְקוֹם הָרְטִיָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ב:

רְטִיָּה שֶׁעַל הַבָּשָׂר. Un pansement sur la peau : s’il n’y a pas de plaie mais seulement une gêne légère (מִחוּשׁ בְּעָלְמָא) et qu’on peut l’ôter quand on veut — il faut l’ôter avant la netila. Mais s’il y a une véritable plaie — nul besoin de laver du tout à l’endroit du pansement, comme il sera expliqué au siman קס״ב.

טִיט הַבּוֹרוֹת וְטִיט הַיּוֹצְרִים שֶׁהֵם נִדְבָּקִים בְּיוֹתֵר וּמוֹנְעִים הַמַּיִם מִלָּבוֹא תַּחְתֵּיהֶם, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַטִּיט כְּשֶׁהוּא יָבֵשׁ וְנִדְבַּק בַּבָּשָׂר — חוֹצְצִין בֵּין עַל גַּבֵּי הַיָּד בֵּין תַּחַת הַצִּפֹּרֶן, אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר. אֶלָּא אִם כֵּן הוּא דָּבָר מוּעָט שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד עָלָיו לַהֲסִירוֹ (כְּשֶׁרוֹחֵץ וּמְנַקֶּה יָדָיו) — אֵין צָרִיךְ לַהֲסִירוֹ גַּם כֵּן לִנְטִילַת יָדַיִם לַסְּעוּדָה. וְהוּא הַדִּין לְבָצֵק וְצוֹאָה, אִם הֵן מְעַט כָּל כָּךְ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד עָלָיו — אֵינוֹ חוֹצֵץ, אֲפִלּוּ הוּא שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר. וְאִם הוּא מַקְפִּיד עָלָיו — חוֹצֵץ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָרֹב בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִים עָלָיו. וּמַה שֶּׁלֹּא נָהֲגוּ לְנַקֵּר הַטִּיט שֶׁתַּחַת הַצִּפָּרְנַיִם קֹדֶם הַנְּטִילָה, הוּא מִשּׁוּם שֶׁאֵין מַקְפִּידִין לַהֲסִירוֹ (בִּשְׁעַת רְחִיצַת וְנִקְיוֹן יָדַיִם בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, לָכֵן אֵינוֹ חוֹצֵץ לִנְטִילַת יָדַיִם אִם הוּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, אֲפִלּוּ הוּא טִיט הַבּוֹרוֹת וְהַיּוֹצְרִים. אֲבָל אִם הוּא מַקְפִּיד עָלָיו — צָרִיךְ לַהֲסִירוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם אֵין מַקְפִּידִין עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַקְפִּיד — בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בִּנְטִילַת יָדַיִם שֶׁעִקָּרָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲבָל לֹא בִּטְבִילַת כָּל הַגּוּף, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן קצ״ח). וְאִם הַצִּפָּרְנַיִם גְּדוֹלִים וְעוֹדְפִים עַל הַבָּשָׂר — צָרִיךְ כָּל אָדָם לְנַקֵּר הַטִּיט וְהַצּוֹאָה שֶׁתַּחְתֵּיהֶם, כִּי רֹב בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִים עַל מַה שֶּׁלֹּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, וְחוֹצֵץ אַף לְמִי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מְעַט כָּל כָּךְ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַקְפִּיד עָלָיו. (וּבְשַׁבָּת — דּוֹחֵק אֶת הַבָּשָׂר שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְרֹר אֶת הַצִּפֹּרֶן כְּשֶׁמֵּסִיר הַטִּיט):

טִיט הַבּוֹרוֹת וְהַיּוֹצְרִים. La boue des citernes et la glaise des potiers, qui adhèrent fortement et empêchent l’eau de passer dessous, ainsi que toute autre boue quand elle est sèche et collée à la chair, font interposition, tant sur le dessus de la main que sous l’ongle, même contre la chair — sauf s’il s’agit d’une quantité minime que l’usage n’est pas d’ôter en se lavant les mains : alors nul besoin de l’ôter non plus pour la netila du repas. De même pour la pâte et la crasse : si elles sont si peu que la plupart n’ont pas coutume d’y être regardants, elles ne font pas interposition, même hors de la chair. Mais si cet homme-ci y est regardant — cela fait interposition, même si la plupart des gens ne le sont pas. Si l’on n’a pas pris l’usage de curer la boue sous les ongles avant la netila, c’est parce qu’on n’y est pas regardant lors du nettoyage des mains dans ces contrées : elle ne fait donc pas interposition si elle est contre la chair, même s’il s’agit de la boue des citernes ou des potiers ; mais si l’on y est regardant, il faut l’ôter. Yech omrim : tout ce dont la plupart ne sont pas regardants — même celui qui l’est — sa décision est annulée devant celle de tous ; on peut s’appuyer sur eux pour la netila (dont l’essentiel est rabbinique), mais non pour l’immersion du corps entier (cf. Yoré Déa קצ״ח). Et si les ongles sont longs et dépassent la chair, chacun doit curer la boue et la crasse dessous, car la plupart y sont regardants pour ce qui n’est pas contre la chair, et cela fait interposition même pour celui qui n’y est pas regardant — sauf quantité si minime qu’on n’a pas coutume d’y être regardant. (Le Chabbat : on presse la chair sous l’ongle pour ne pas gratter l’ongle en ôtant la boue.)

צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּצִפֹּרֶן שֶׁפֵּרְשָׁה מִעוּטָהּ לָקוּץ אוֹתָהּ, שֶׁהִיא חוֹצֶצֶת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן קצ״ח:

צִפֹּרֶן שֶׁפֵּרְשָׁה. Il faut veiller, pour un ongle dont une petite partie s’est détachée, à le couper, car il fait interposition, comme il sera expliqué au Yoré Déa siman קצ״ח.

הַדְּיוֹ וְהַצֶּבַע, לַחִים — אֵינָם חוֹצְצִים, מִפְּנֵי שֶׁנִּמְחִים בַּמַּיִם, יְבֵשִׁים — חוֹצְצִים. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁוּת הַצֶּבַע עַל יָדָיו, אֲבָל אִם אֵין עֲלֵיהֶן אֶלָּא מַרְאִית הַצֶּבַע — אֵינוֹ חוֹצֵץ. וּמִי שֶׁהוּא צוֹבֵעַ — אֵין הַצֶּבַע חוֹצֵץ עַל יָדָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁוּת שֶׁל צִבְעוֹנִים עַל יָדָיו. וְכֵן מִי שֶׁאֻמַּנְתּוֹ לִהְיוֹת שׁוֹחֵט אוֹ קַצָּב וְיָדָיו מְלֻכְלָכוֹת תָּמִיד בְּדָם — אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְכֵן לְמוֹכֵר שֻׁמָּן. וְאַף עַל פִּי שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִים, כֵּיוָן שֶׁרֹב בְּנֵי אֻמָּנִיּוֹת הַלָּלוּ אֵין מַקְפִּידִין — אֵין חוֹצְצִין לָהֶם. אֲבָל לְאַחֵר שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בְּכָךְ — חוֹצְצִין, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מַקְפִּיד. וְהַנָּשִׁים שֶׁדַּרְכָּן לִצְבֹּעַ יְדֵיהֶם לְנוֹי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה — אֵין אוֹתוֹ צֶבַע חוֹצֵץ. וְכָל זֶה בְּמִעוּט הַיָּד, אֲבָל אִם רֹב הַיָּד מְכֻסֶּה בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ — חוֹצֵץ אֲפִלּוּ לְאוֹתָם שֶׁאֵין דַּרְכָּם לְהַקְפִּיד:

דְּיוֹ וְצֶבַע. L’encre et la teinture, humides — ne font pas interposition, car elles se dissolvent dans l’eau ; sèches — font interposition, à condition qu’il y ait de la matière (מַמָּשׁוּת) de teinture sur les mains ; s’il n’y a que la couleur apparente, pas d’interposition. Celui dont le métier est de teindre : la teinture ne fait pas interposition sur ses mains, même s’il y a de la matière de couleurs ; de même le cho’het ou le boucher dont les mains sont toujours souillées de sang, et le marchand de graisse. Bien que la plupart des gens y soient regardants, comme la plupart des gens de ces métiers ne le sont pas, cela ne fait pas interposition pour eux ; mais pour un autre, non habitué, cela fait interposition, même s’il n’y est pas regardant. Les femmes qui ont coutume de se teindre les mains pour l’ornement : cette teinture ne fait pas interposition. Tout cela vaut pour une partie minime de la main ; mais si la majeure partie de la main est couverte d’une matière consistante, cela fait interposition même pour ceux qui n’ont pas coutume d’y être regardants.

רִיר הַיּוֹצֵא מִן הַמַּכָּה וּמִתְיַבֵּשׁ וְנַעֲשֶׂה גְּלִיד, אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו לַהֲסִירוֹ, אוֹ שֶׁמִּצְטַעֵר לַהֲסִירוֹ, שֶׁמֵּעַתָּה אֵין דַּעְתּוֹ לַהֲסִירָהּ כָּל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה בְּעִנְיַן זֶה — קָרוּי אֵינוֹ מַקְפִּיד, וְאֵינוֹ חוֹצֵץ לִנְטִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁלִּטְבִילָה מַחֲמִירִין:

גְּלִיד הַמַּכָּה. Le pus qui sort d’une plaie, se dessèche et forme une croûte (גְּלִיד) : s’il n’y est pas regardant pour l’ôter, ou s’il souffre de l’ôter — de sorte que désormais il n’a pas l’intention de l’enlever tant qu’il sera dans cet état — il est qualifié de « non regardant », et cela ne fait pas interposition pour la netila, bien que pour l’immersion (טְבִילָה) on soit rigoureux.

טַבַּעַת, כְּשֶׁהִיא דְּחוּקָה בָּאֶצְבַּע — חוֹצֶצֶת, וּרְפוּיָה — אֵינָהּ חוֹצֶצֶת, כִּי הַמַּיִם בָּאִים בֵּינָהּ לָאֶצְבַּע. וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהָסִיר הַטַּבַּעַת קֹדֶם נְטִילָה אֲפִלּוּ רְפוּיָה, כִּי אֵין אָנוּ בְּקִיאִים מַהוּ [נִקְרָא] רְפוּיָה וְיָבוֹאוּ לְהָקֵל גַּם בִּדְחוּקָה. וּבְדִיעֲבַד — עָלְתָה לוֹ נְטִילָה אִם הָיְתָה רְפוּיָה. וְהוּא שֶׁשָּׁפַךְ עָלֶיהָ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ב. אֲבָל אִם הָיְתָה דְּחוּקָה — לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה אִם לִפְעָמִים מַקְפִּיד עָלֶיהָ לַהֲסִירָהּ, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶבֶן טוֹבָה שֶׁמַּקְפִּיד עָלֶיהָ לַהֲסִירָהּ בִּשְׁעַת נְטִילָה שֶׁלֹּא תִּתְלַכְלֵךְ בַּמַּיִם. וּבְאִשָּׁה, אֲפִלּוּ טַבַּעַת שֶׁאֵין בָּהּ אֶבֶן טוֹבָה דַּרְכָּהּ לַהֲסִירָהּ בִּשְׁעַת לִישָׁה, לָכֵן חוֹצֶצֶת לְעוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת לַהֲסִירָהּ מִשּׁוּם לִכְלוּךְ הַמַּיִם. אֲבָל הָאִישׁ שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לָלוּשׁ — אֵין צָרִיךְ לְהָסִיר הַטַּבַּעַת שֶׁאֵין בָּהּ אֶבֶן טוֹבָה קֹדֶם נְטִילָה אֲפִלּוּ אֵינָהּ רְפוּיָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלֶיהָ לַהֲסִירָהּ לְעוֹלָם:

טַבַּעַת. Une bague, quand elle est serrée au doigt — fait interposition ; lâche — ne fait pas interposition, car l’eau passe entre elle et le doigt. Néanmoins, lekhat’hila, il faut ôter la bague avant la netila même lâche, car nous ne sommes pas experts sur ce qui est « lâche » et l’on en viendrait à alléger même pour la serrée. Bedi’avad, la netila est valable si elle était lâche — à condition d’avoir versé un révi’it d’un seul coup, comme il sera expliqué au siman קס״ב. Mais si elle était serrée, la netila n’est pas valable s’il est parfois regardant pour l’ôter, par exemple s’il y a une pierre précieuse qu’il tient à retirer lors de la netila pour qu’elle ne se salisse pas dans l’eau. Chez la femme, même une bague sans pierre précieuse qu’elle a coutume d’ôter en pétrissant fait toujours interposition, même si elle n’est pas regardante à l’ôter à cause de l’eau. Mais l’homme, qui n’a pas coutume de pétrir, n’a pas à ôter une bague sans pierre précieuse avant la netila même si elle n’est pas lâche, car il n’est jamais regardant pour l’ôter.

שִׁעוּר נְטִילַת יָדַיִם, כָּל הַיָּד עַד הַקָּנֶה שֶׁל זְרוֹעַ, כְּשִׁעוּר קִדּוּשׁ יָדַיִם שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֵקֵלוּ בִּנְטִילַת יָדַיִם, וְלֹא הִצְרִיכוּ אֶלָּא עַד מְקוֹם חִבּוּר הָאֶצְבָּעוֹת לְכַף הַיָּד. וְרָאוּי לִנְהֹג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ טֹרַח — לָמָּה לֹא נוֹצִיא נַפְשֵׁנוּ מֵהַמַּחֲלֹקֶת? וְנָכוֹן לְהַתְנוֹת וְלוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל דָּבָר זֶה בְּתוֹרַת חוֹבָה אֶלָּא בְּתוֹרַת רְשׁוּת, כְּדֵי שֶׁאִם אֵיזֶה פַּעַם לֹא יִזְדַּמְּנוּ לוֹ מַיִם כָּל כָּךְ — לֹא יִצְטָרֵךְ לְהַחֲמִיר כְּמִנְהָגוֹ. וְכֵן רָאוּי לְהַתְנוֹת בְּכָל דָּבָר שֶׁאָדָם רוֹצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ. וְאִם נוֹטֵל יָדָיו בִּפְנֵי רַבִּים בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים לִטֹּל עַד מְקוֹם חִבּוּר הָאֶצְבָּעוֹת לְבַד — אֵין לוֹ לְהַחֲמִיר בִּפְנֵיהֶם, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּב׳ תּוֹרוֹת חַס וְשָׁלוֹם בְּעֵינֵיהֶם. וְאִם הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת — לְדִבְרֵי הַכֹּל צְרִיכִים נְטִילָה עַד הַזְּרוֹעַ:

שִׁעוּר הַנְּטִילָה. La mesure de la netilat yadayim : toute la main jusqu’à l’os du poignet (הַקָּנֶה שֶׁל זְרוֹעַ), à la mesure du kidouch yadayim du Temple. Yech omrim : on a allégé pour la netila, n’exigeant que jusqu’à la jointure des doigts avec la paume. Il convient d’agir selon le premier avis, car puisque c’est chose sans peine — pourquoi ne pas nous soustraire à la controverse ? Il est bon de stipuler qu’on ne l’accepte pas comme une obligation mais comme une faculté (רְשׁוּת), afin que, si une fois l’eau venait à manquer, on ne soit pas contraint d’être rigoureux comme à son habitude ; de même pour toute chose où l’on veut se montrer rigoureux sur soi-même. Et si l’on se lave devant le public, là où l’usage est de ne laver que jusqu’à la jointure des doigts, on ne sera pas rigoureux devant eux, pour ne pas paraître comme « deux Torot », à Dieu ne plaise, à leurs yeux. Et si les mains étaient sales — de l’avis de tous, elles requièrent la netila jusqu’au bras.