Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman ק״צ · שְׁתִיַּת הַיַּיִן אַחַר הַבְּרָכָה וְדִינָיו

שְׁתִיַּת הַיַּיִן אַחַר הַבְּרָכָה וְדִינָיו, וּבוֹ ח׳ סְעִיפִים:
אַחֵר שֶׁסִּיֵּם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן צָרִיךְ לְבָרֵךְ "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" עַל הַכּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ אִם כְּבָר בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — סְעוּדָה אַחֶרֶת הִיא, לְפִי שֶׁבִּרְכַּת הַמָּזוֹן הִיא סִלּוּק וְהֶסַּח הַדַּעַת לְמַה שֶּׁלְּפָנֶיהָ, וְגַם אִי אֶפְשָׁר לִשְׁתּוֹת וְלֶאֱכֹל בְּעוֹדוֹ מְבָרֵךְ.
וּמִפְּנֵי זֶה נִשְׁתַּנָּה בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מִכָּל דְּבָרִים הַטְּעוּנִים כּוֹס, כְּגוֹן קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה, בִּרְכַּת חֲתָנִים וּמִילָה, שֶׁבְּכֻלָּם בִּרְכַּת הַיַּיִן קוֹדֶמֶת, וְכָאן מְבָרֵךְ "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְלֹא לְפָנֶיהָ, אֲפִלּוּ אִם לֹא בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, וַאֲפִלּוּ בֵּרַךְ, הֲרֵי כְּשֶׁנָּטַל הַכּוֹס בְּיָדוֹ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִלִּשְׁתּוֹת קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְאִם הָיָה נִמְלַךְ לִשְׁתּוֹת הָיָה צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, לָמָּה אֵינוֹ מְבָרֵךְ "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן? אֶלָּא לְפִי שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן הוּא מוֹדֶה וּמְשַׁבֵּחַ לְבוֹרְאוֹ עַל מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה — הוּא סִלּוּק וְהֶסַּח הַדַּעַת עַל מַה שֶּׁעָשָׂה, וַאֲפִלּוּ עַל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁמְּבָרֵךְ וְהַכּוֹס בְּיָדוֹ, לְכָךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ תֵּכֶף לִשְׁתִיָּתוֹ:

Boire le vin après la bénédiction et ses lois, et il comporte huit seifim. Après avoir achevé le birkat hamazon, il faut dire « boré peri hagafen » sur la coupe du birkat hamazon, même si l’on a déjà béni sur le vin au cours du repas — car tout ce que l’on mange et boit après le birkat hamazon constitue un autre repas, puisque le birkat hamazon est une clôture et un détournement d’attention (héssah hadaat) à l’égard de ce qui l’a précédé ; et de plus il est impossible de boire et de manger pendant que l’on bénit.
C’est pour cette raison que le birkat hamazon se distingue de toutes les choses qui requièrent une coupe — comme le kiddouch et la havdala, la bénédiction des mariés et la mila — où, dans tous les cas, la bénédiction du vin précède, tandis qu’ici l’on dit « boré peri hagafen » après le birkat hamazon et non avant, même si l’on n’a pas béni sur le vin pendant le repas. Et même si l’on a béni : dès lors que l’on a pris la coupe en main pour dire le birkat hamazon, on a détourné son attention de boire avant le birkat hamazon, et si l’on se ravisait pour boire il faudrait bénir de nouveau. Puisqu’il en est ainsi, pourquoi ne dit-on pas « boré peri hagafen » avant le birkat hamazon ? Parce que, dans le birkat hamazon, on remercie et l’on loue son Créateur pour ce que l’on a mangé et bu — cela même est une clôture et un détournement d’attention à l’égard de ce que l’on a fait, et cela vaut même pour le birkat hamazon que l’on récite la coupe en main ; c’est pourquoi il faut bénir immédiatement avant de boire.

כָּל דָּבָר הַטָּעוּן כּוֹס לֹא דַּי בַּאֲחִיזַת הַכּוֹס לְבַדָּהּ בִּשְׁעַת אֲמִירַת אוֹתוֹ דָּבָר, שֶׁזֶּה אֵינוֹ מְעַכֵּב כְּלָל בְּדִיעֲבַד, אֶלָּא עִקַּר מַה שֶּׁהִטְעִינוּ כּוֹס הוּא לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ אַחַר אֲמִירַת אוֹתוֹ דָּבָר, שֶׁתְּהֵא אוֹתָהּ אֲמִירָה כְּעֵין שִׁירָה הַנֶּאֱמֶרֶת עַל הַיַּיִן שֶׁמְּנַסְּכִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁהִיא שְׁתִיַּת הַמִּזְבֵּחַ, אַף כָּאן תְּהֵא נֶאֱמֶרֶת שִׁירָה עַל שְׁתִיַּת הַיַּיִן.
וְאֵין שְׁתִיָּה חֲשׁוּבָה לוֹמַר שִׁירָה אֶלָּא אִם כֵּן שׁוֹתֶה שִׁעוּר הָרָאוּי לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁהוּא כִּמְלֹא לֻגְמָיו, שֶׁהִיא שְׁתִיָּה שֶׁל הֲנָאָה, וּבְפָחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה לֹא קִיֵּם מִצְוַת הַכּוֹס כְּלָל.
וְכָל דָּבָר שֶׁהַכּוֹס מְעַכֵּב בּוֹ אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, שֶׁאִם אָמַר בְּלֹא כּוֹס צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר עַל הַכּוֹס, כְּגוֹן קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה, הוּא הַדִּין אִם אָמַר עַל הַכּוֹס וְלֹא שָׁתָה מִמֶּנּוּ כִּמְלֹא לֻגְמָיו מִיָּד קֹדֶם שֶׁעָקַר מִמְּקוֹמוֹ וּבְלֹא הֶסַּח הַדַּעַת בֵּינְתַיִם — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רע״א. וְכֵן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן לֹא קִיֵּם מִצְוַת הַכּוֹס כְּלָל:

Toute chose qui requiert une coupe : il ne suffit pas de tenir la coupe pendant que l’on dit cette chose — car cela n’est nullement indispensable a posteriori — mais l’essentiel de l’exigence de la coupe est d’en boire après avoir dit cette chose, afin que cette parole soit comme un chant dit sur le vin que l’on verse en libation sur l’autel, ce qui est le « boire » de l’autel ; ici de même, le chant doit être dit sur le fait de boire le vin.
Et le fait de boire n’est pas considéré comme suffisant pour dire un chant, à moins que l’on ne boive la mesure apte à apaiser l’esprit de l’homme, à savoir « kimlo lougmav » (une pleine bouche), qui est un boire de jouissance ; en deçà de cette mesure, on n’a nullement accompli la mitsva de la coupe.
Et toute chose pour laquelle la coupe est indispensable même a posteriori — de sorte que, si on l’a dite sans coupe, il faut la redire sur la coupe, comme le kiddouch et la havdala — il en va de même si on l’a dite sur la coupe mais que l’on n’en a pas bu « kimlo lougmav » aussitôt, avant de quitter sa place et sans héssah hadaat entre-temps : il faut refaire le kiddouch, comme il sera expliqué au siman 271. Et de même pour le birkat hamazon : on n’a nullement accompli la mitsva de la coupe.

וְצָרִיךְ גַּם כֵּן שֶׁיִּהְיֶה הַיַּיִן בִּשְׁעַת הָאֲמִירָה אֶצְלוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן אוֹ עַל גַּבֵּי דָּבָר אַחֵר בְּאוֹתוֹ חֶדֶר מוּכָן לִשְׁתִיָּה, וְזֶהוּ גַּם כֵּן מְעַכֵּב אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, שֶׁאִם אֵין הַיַּיִן לְפָנָיו בִּשְׁעַת הָאֲמִירָה גַּם כֵּן — אֵינוֹ נִקְרָא אוֹמֵר שִׁירָה עַל הַיַּיִן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אֲחִיזַת הַכּוֹס בְּיָדוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מֵעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּכוֹס לְמִצְוָה וְלֹא לְעַכֵּב, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קפ״ג:

Il faut également que le vin se trouve, au moment où l’on dit cette chose, auprès de soi sur la table ou sur quelque autre support dans la même pièce, prêt à être bu ; et cela aussi est indispensable même a posteriori, car si le vin n’est pas devant soi au moment de la parole, on n’est pas non plus appelé « celui qui dit un chant sur le vin ». En revanche, tenir la coupe en main ne relève que des dix choses qui ont été dites au sujet de la coupe : pour la mitsva et non comme condition indispensable, ainsi qu’il a été expliqué au siman 183.

אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁתִיַּת כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מְעַכֶּבֶת, אֵין מְעַכֵּב שֶׁיִּשְׁתֶּה הַמְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא דַּי בִּשְׁתִיַּת אַחֵר, וַאֲפִלּוּ מַטְעִים מִמֶּנּוּ לְתִינוֹק (כִּמְלֹא לֻגְמָיו שֶׁל תִּינוֹק) — יָצָא יְדֵי חוֹבָה (שֶׁשִּׁעוּר מְלֹא לֻגְמָיו הוּא בְּכָל אָדָם לְפִי מַה שֶּׁהוּא, הַגָּדוֹל לְפִי גָּדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ). אַף עַל פִּי שֶׁהַתִּינוֹק אֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, לְפִי שֶׁגַּם עַל הַמְבָרֵךְ לֹא חָל הַחִיּוּב כְּלָל, שֶׁלֹּא חִיְּבוּהוּ אֶלָּא לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיַּיִן, שֶׁיִּשְׁתֶּה מִמֶּנּוּ אֵיזֶה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה שְׁתִיָּה שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה הֲנָאָה לוֹ (וַאֲפִלּוּ תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ).
וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְהַטְעִים לְתִינוֹק גָּדוֹל קְצָת שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל חִנּוּךְ בִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַיַּיִן וְלֹא תְּהֵא בִּרְכָתוֹ לְבַטָּלָה, מִפְּנֵי שֶׁהַתִּינוֹק שׁוֹמְעָהּ מִמֶּנּוּ וּמְבָרֵךְ וְשׁוֹתֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם יַטְעִים לְקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ — יַפְסִיד בִּרְכַּת הַיַּיִן, שֶׁלֹּא יוּכַל לְאָמְרָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת.
(אֲבָל רַשַּׁאי הוּא לְהַטְעִים לְגָדוֹל, שֶׁיְּבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ בִּרְכַּת הַיַּיִן, אִם הוּא אֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן מִפְּנֵי שֶׁשּׂוֹנֵא אוֹתוֹ אוֹ מִשּׁוּם נֶדֶר. אֲבָל מִי שֶׁהוּא שׁוֹתֶה יַיִן — מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּטְעֹם בְּעַצְמוֹ, וְכֵן לְכָל הַמְסֻבִּים שֶׁזִּמֵּן עֲלֵיהֶם, אַךְ אֵין צָרִיךְ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כִּמְלֹא לֻגְמָיו, אֶלָּא דַּי בִּטְעִימָה כָּל שֶׁהוּא).
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל דָּבָר הַטָּעוּן כּוֹס, חוּץ מִקִּדּוּשׁ - לֹא הִצְרִיכוּ לִטְעֹם מִמֶּנּוּ אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יְהֵא גְּנַאי לְבִרְכַּת הַיַּיִן, שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הוּא בְּרָכָה זוֹ, וְנִרְאֵית כִּבְרָכָה לְבַטָּלָה, אֲבָל בֶּאֱמֶת הוּא לְצֹרֶךְ, שֶׁכָּךְ תִּקְנוּ חֲכָמִים בְּכָל שִׁירָה הַנֶּאֱמֶרֶת עַל הַיַּיִן שֶׁיְּסַדְּרוּ אוֹתָהּ אֵצֶל בִּרְכַּת הַיַּיִן, שֶׁהוּא עִקַּר שִׁירָה הַמְּיֻחֶדֶת לַיַּיִן, לְפִיכָךְ רַשַּׁאי לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַיַּיִן וּלְהַטְעִים לְקָטָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ בְּרָכוֹת, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְדַבֵּר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַטְּעִימָה אֵינָהּ אֶלָּא מִשּׁוּם גְּנַאי — דַּיָּהּ בְּתִינוֹק קָטָן כָּזֶה.
וְכֵן נוֹהֲגִין בְּמִילָה שֶׁבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיַן אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרכ״א. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר, כְּגוֹן קִדּוּשׁ שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב — יֵשׁ לָחֹש לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה לְהַטְעִים לְקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ בְּרָכָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רס״ט.
(אֲבָל קִדּוּשׁ שֶׁבַּבַּיִת, שֶׁאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ לְפִי סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא דַּי בְּמַה שֶּׁיַּטְעִים לְתִינוֹק, וְלֹא אֲפִלּוּ שֶׁיַּטְעִים לְגָדוֹל, אֶלָּא הַמְקַדֵּשׁ בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לִטְעֹם כִּמְלֹא לֻגְמָיו, וְאִם לָאו — לֹא יָצָא, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", וְאָמְרוּ חֲכָמִים: זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן, כְּלוֹמַר עַל שְׁתִיַּת הַיַּיִן לִכְבוֹד הַיּוֹם, לְפִיכָךְ הַמַּזְכִּירוֹ עַל הַיַּיִן, הוּא הַמְקַדֵּשׁ — שׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ בְּעַצְמוֹ. וְרָאוּי לָחֹש לָזֶה לְכַתְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רע״א).
וּלְפִי סְבָרָא זוֹ שֶׁתַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא בְּכָל דָּבָר הַטָּעוּן כּוֹס שֶׁיְּסַדְּרוּ אוֹתוֹ עַל בִּרְכַּת הַיַּיִן, אִם כֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן — אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל הַכּוֹס אֶלָּא אִם כֵּן יַטְעִים מִמֶּנּוּ לְקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, אֲבָל לֹא לְגָדוֹל שֶׁיְּבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ, לְפִי שֶׁהַמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הוּא בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַיַּיִן לְפִי סְבָרָא זוֹ, וְהוּא אֵינוֹ רַשַּׁאי לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַיַּיִן לַחֲבֵרוֹ, אַף לְהָאוֹמְרִים שֶׁבִּרְכַּת הַמָּזוֹן טְעוּנָה כּוֹס, שֶׁלְּדִבְרֵיהֶם בִּרְכַּת הַיַּיִן הִיא חוֹבָה כְּבִרְכַּת הַמִּצְוֹת שֶׁאָדָם יָכוֹל לְהוֹצִיא חֲבֵרוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ז, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁחֲבֵרוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ — אֵין לְאַחֵר לְבָרֵךְ לוֹ.
(אֲבָל בְּקִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה רַשַּׁאי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ — יָכוֹל לוֹמַר גַּם בִּרְכַּת הַיַּיִן שֶׁנִּתְקְנָה קֹדֶם בִּרְכַּת קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ער״ב).
(וּמִכָּל מָקוֹם, מִי שֶׁבְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּזִמּוּן עַל הַכּוֹס — יוּכַל לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים.
וְכֵן בְּהַבְדָּלָה, אִם לֹא טָעַם כִּמְלֹא לֻגְמָיו — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהַבְדִּיל, שֶׁסְּפֵק בְּרָכוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְהָקֵל, כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה):

Bien que le fait de boire la coupe de bénédiction soit indispensable, il n’est pas indispensable que ce soit celui qui bénit lui-même qui boive : il suffit qu’un autre boive ; et même s’il en fait goûter à un enfant (la pleine bouche de l’enfant) — on est quitte (car la mesure de « melo lougmav » se mesure chez chacun selon ce qu’il est : le grand selon sa taille, le petit selon la sienne). Et bien que l’enfant ne soit pas tenu à la chose, cela n’importe pas, car sur celui qui bénit non plus l’obligation ne pèse nullement : on ne lui a imposé que de dire un chant sur le vin, à savoir qu’un Juif quelconque en boive un boire qui soit pour lui une véritable jouissance (et même un enfant d’un jour).
Néanmoins, a priori il faut en faire goûter à un enfant un peu grand, parvenu à l’âge du hinoukh des birkot hanehenin, afin qu’il puisse dire lui-même la bénédiction du vin et que cette bénédiction ne soit pas vaine — car l’enfant l’entend de lui, bénit et boit ; tandis que s’il en fait goûter à un petit qui n’est pas parvenu au hinoukh, il perdra la bénédiction du vin, car celui-ci ne pourra pas la dire, bien qu’elle ne soit pas indispensable.
(Mais il lui est permis d’en faire goûter à un adulte, qui dira lui-même la bénédiction du vin, s’il ne boit pas de vin parce qu’il le déteste ou en raison d’un vœu. Mais celui qui boit du vin — la mitsva de la plus belle manière est qu’il goûte lui-même, et de même tous les convives pour lesquels il a fait le zimoun ; il n’est cependant pas nécessaire que chacun d’eux ait « kimlo lougmav » : une gorgée quelconque suffit.)
Et certains disent que, pour toute chose qui requiert une coupe hormis le kiddouch, on n’a exigé d’en goûter que pour qu’il n’y ait pas de mépris envers la bénédiction du vin — que l’on ne dise pas que cette bénédiction est sans nécessité et qu’elle apparaisse comme une bénédiction vaine ; alors qu’en vérité elle est nécessaire, car ainsi ont institué les Sages : tout chant dit sur le vin, on l’ordonne auprès de la bénédiction du vin, qui est le chant essentiel propre au vin. C’est pourquoi il est permis de dire la bénédiction du vin et d’en faire goûter à un petit, même s’il n’est pas parvenu au hinoukh des bénédictions et même s’il ne sait pas parler : puisque le fait de goûter n’est dû qu’au mépris [à éviter], un enfant aussi petit suffit.
Et c’est ainsi que l’on fait pour la mila de Yom Kippour, puisqu’il est impossible de faire autrement, comme il sera expliqué au siman 621. Mais là où c’est possible, comme le kiddouch dit à la synagogue le Chabbat et les jours de fête, il convient de tenir compte du premier avis et d’en faire goûter à un enfant parvenu au hinoukh des bénédictions, comme il sera expliqué au siman 269.
(Mais pour le kiddouch de la maison, par lequel on s’acquitte de son obligation, certains disent — même selon le dernier avis — qu’il ne suffit pas d’en faire goûter à un enfant, ni même à un adulte, mais que celui qui fait le kiddouch doit lui-même goûter « kimlo lougmav » ; et sinon il n’est pas quitte, car il est dit « souviens-toi du jour du Chabbat pour le sanctifier », et les Sages ont dit : souviens-toi de lui sur le vin — c’est-à-dire sur le fait de boire le vin en l’honneur du jour ; c’est pourquoi celui qui le mentionne sur le vin, à savoir celui qui fait le kiddouch, en boit lui-même. Et il convient de tenir compte de cela a priori, comme il sera expliqué au siman 271.)
Et selon cet avis — que l’institution des Sages consiste, pour toute chose qui requiert une coupe, à l’ordonner sur la bénédiction du vin — celui qui ne boit pas de vin ne peut dire le birkat hamazon sur la coupe qu’en en faisant goûter à un petit parvenu au hinoukh, mais non à un adulte qui bénirait lui-même : car, selon cet avis, c’est celui qui dit le birkat hamazon qui doit dire lui-même la bénédiction du vin, et il ne lui est pas permis de dire la bénédiction du vin pour son prochain. Et même selon ceux qui disent que le birkat hamazon requiert une coupe — pour qui la bénédiction du vin est une obligation comme les birkot hamitsvot, dont on peut acquitter autrui, comme il a été expliqué au siman 167 — néanmoins, puisque son prochain peut bénir lui-même, un autre ne doit pas bénir pour lui.
(Mais pour le kiddouch et la havdala c’est permis : puisqu’il doit dire pour lui-même la bénédiction du kiddouch et de la havdala, il peut dire aussi la bénédiction du vin qui a été instituée avant la bénédiction du kiddouch et de la havdala, comme il sera expliqué au siman 272.)
(Et néanmoins, celui qui désire ardemment les mitsvot, jusqu’à vouloir dire le birkat hamazon en zimoun sur la coupe, pourra s’appuyer sur le premier avis, pour être indulgent en matière de dérabanan.
Et de même pour la havdala : s’il n’a pas goûté « kimlo lougmav », il n’a pas besoin de refaire la havdala, car un doute sur des bénédictions rabbiniques se tranche avec indulgence, conformément au dernier avis.)

אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁכָּל הַמְסֻבִּים יִטְעֲמוּ מִכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה — אֵין צָרִיךְ לִטְעֹם מִכּוֹס הַמְבָרֵךְ, אֶלָּא יָכוֹל כָּל אֶחָד לִתֵּן כּוֹסוֹ לְפָנָיו. וְיוֹתֵר טוֹב לַעֲשׂוֹת כֵּן אִם אֶפְשָׁר, לְפִי שֶׁכּוֹס הַמְבָרֵךְ הוּא פָּגוּם לְאַחַר שֶׁשָּׁתָה מִמֶּנּוּ הַמְבָרֵךְ.
וְאַף שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקְּנוֹ עַל יְדֵי שֶׁיּוֹסִיפוּ בּוֹ יַיִן לִשְׁתּוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהַמְסֻבִּין, מִכָּל מָקוֹם, יוֹתֵר טוֹב שֶׁיִּטְעֲמוּ מִיַּיִן שֶׁל בְּרָכָה, שֶׁכְּשֶׁיֵּשׁ לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד כּוֹסוֹ בִּשְׁעַת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — הֲרֵי כֻּלָּם הֵן כּוֹסוֹת שֶׁל בְּרָכָה כְּמוֹ כּוֹס הַמְבָרֵךְ.
וְאִם לִפְנֵי הַמְסֻבִּין הֵן כּוֹסוֹת רֵיקָנִים, יָכוֹל לִתֵּן מִכּוֹס הַבְּרָכָה מְעַט לְכָל כּוֹס וְכוֹס שֶׁלָּהֶם אַחַר שֶׁבֵּרַךְ "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" קֹדֶם שְׁתִיָּתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּטְעֲמוּ מִכּוֹס שֶׁאֵינוֹ פָּגוּם. וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם הֶפְסֵק בֵּין בְּרָכָה לִשְׁתִיָּה, כֵּיוָן שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ שְׁתִיַּת הַמְסֻבִּים, וּמַה שֶּׁהוּא מְבָרֵךְ — הוּא כְּאִלּוּ הֵם מְבָרְכִים, שֶׁהֲרֵי הֵם יוֹצְאִים בְּבִרְכָתוֹ. וְכֵן אִם כּוֹסוֹת שֶׁלִּפְנֵיהֶם מְלֵאִים, אֶלָּא שֶׁהֵם פְּגוּמִים — יָכוֹל לִשְׁפֹּךְ מִכּוֹס שֶׁלּוֹ לְתַקְּנָם קֹדֶם שֶׁיִּשְׁתֶּה.
וְכֵיוָן שֶׁהֵם זְקוּקִים לְכוֹסוֹ, אֵין לָהֶם לִטְעֹם עַד שֶׁיִּטְעֹם הוּא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ז. אֲבָל אִם אֵינָם זְקוּקִים לְכוֹסוֹ, שֶׁכּוֹסוֹת שֶׁלָּהֶם מְלֵאִים וְאֵינָן פְּגוּמִים — יְכוֹלִים לִטְעֹם קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם הוּא:

Bien que ce soit la mitsva de la plus belle manière que tous les convives goûtent de la coupe de bénédiction, il n’est pas nécessaire de goûter de la coupe de celui qui bénit : chacun peut placer sa propre coupe devant lui. Et il est même préférable de faire ainsi lorsque c’est possible, car la coupe de celui qui bénit devient « pegoumah » (entamée) après qu’il en a bu.
Et bien que l’on puisse la réparer en y ajoutant du vin pour que chacun des convives en boive, il est néanmoins préférable qu’ils goûtent du vin de la bénédiction : car lorsque chacun a sa coupe devant lui au moment du birkat hamazon, toutes sont des coupes de bénédiction comme celle de celui qui bénit.
Et si les coupes qui se trouvent devant les convives sont vides, il peut verser un peu de la coupe de bénédiction dans chacune de leurs coupes après avoir dit « boré peri hagafen » et avant de boire, afin qu’ils goûtent d’une coupe non entamée. Et il n’y a là aucune interruption entre la bénédiction et le fait de boire, puisque c’est pour le besoin du boire des convives, et que ce qu’il bénit est comme s’ils bénissaient eux-mêmes, car ils s’acquittent par sa bénédiction. De même, si les coupes placées devant eux sont pleines mais entamées, il peut y verser de la sienne pour les réparer avant de boire.
Et puisqu’ils dépendent de sa coupe, ils ne doivent pas goûter avant qu’il ne goûte lui-même, comme il a été expliqué au siman 167. Mais s’ils ne dépendent pas de sa coupe — leurs coupes étant pleines et non entamées — ils peuvent goûter avant lui.

אַף עַל פִּי שֶׁטְּעִימַת כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה דַּי בְּכִמְלֹא לֻגְמָיו, בְּכוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן טוֹב לִשְׁתּוֹת רְבִיעִית, לָצֵאת מִידֵי סְפֵק בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, שֶׁכִּמְלֹא לֻגְמָיו בְּאָדָם בֵּינוֹנִי הוּא רֹב רְבִיעִית, שֶׁהוּא יוֹתֵר מִכְּזַיִת, וּמִכְּזַיִת עַד רְבִיעִית יֵשׁ מִסְתַּפְּקִים אִם צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״[י] .
וְיוֹתֵר מֵרְבִיעִית אֵין צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת אַף אִם הוּא אָדָם גָּדוֹל, שֶׁכִּמְלֹא לֻגְמָיו הוּא יוֹתֵר מֵרְבִיעִית.
וּמִצְוָה לִגְמֹעַ גְמִיעוֹת גַּסּוֹת, מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה:

Bien que, pour goûter la coupe de bénédiction, « kimlo lougmav » suffise, pour la coupe du birkat hamazon il est bon de boire un révi’it afin de sortir du doute relatif à la bénédiction finale : car « kimlo lougmav » chez un homme moyen représente la plus grande partie d’un révi’it, ce qui est plus qu’un kazayit ; et entre un kazayit et un révi’it, certains doutent s’il faut dire une bénédiction finale, comme il sera expliqué au siman 210.
Et il n’est pas nécessaire de boire plus d’un révi’it, même s’il s’agit d’un homme grand dont le « melo lougmav » dépasse un révi’it.
Et c’est une mitsva de boire à grandes gorgées, par affection pour la mitsva.

אִם דַּעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת עוֹד — לֹא יְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עַד לְבַסּוֹף. וְהוּא שֶׁדַּעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת עוֹד מִיָּד, שֶׁאִם לֹא כֵן יֵשׁ לָחֹש שֶׁמָּא יִתְעַכֵּל מַה שֶּׁשָּׁתָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קפ״ד. וְאִם הָיָה בְּדַעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת מִיָּד וְטָעָה וּבֵרַךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה, כֵּיוָן שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת עוֹד וּבֵרַךְ בְּטָעוּת. אֲבָל אִם בֵּרַךְ בְּמִתְכַּוֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת עוֹד — צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁכָּל בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה הִיא סִלּוּק וְהֶסַּח הַדַּעַת לְמַה שֶּׁלְּפָנֶיהָ וּמַפְסֶקֶת, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִשְׁתּוֹת בְּעוֹדוֹ מְבָרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

S’il a l’intention de boire encore, il ne dira pas la bénédiction finale avant la fin. Et cela à condition qu’il ait l’intention de boire encore immédiatement, car sinon il y a lieu de craindre que ce qu’il a bu ne soit digéré, comme il a été expliqué au siman 184. Et s’il avait l’intention de boire immédiatement et qu’il s’est trompé en disant la bénédiction finale, il n’a pas besoin de dire une bénédiction initiale, puisqu’il avait l’intention de boire encore et qu’il a béni par erreur. Mais s’il a béni intentionnellement, bien qu’il ait l’intention de boire encore, il doit dire une bénédiction initiale — car toute bénédiction finale est une clôture et un détournement d’attention à l’égard de ce qui la précède, et elle fait interruption, puisqu’il est impossible de boire pendant que l’on bénit, comme il a été expliqué plus haut.

אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמְסֻבִּים יוֹצְאִים בְּבִרְכַּת הַיַּיִן שֶׁבֵּרַךְ הַמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָתָן, וְאַף שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה שְׁהוּת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַכּוֹס לְכָל אֶחָד וְאֶחָד — אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם הֶפְסֵק כָּל שֶׁלֹּא הִפְסִיק בְּדִבּוּר, מִכָּל מָקוֹם, בִּסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁהַמְסֻבִּים רַבִּים וְאֵין יוֹדְעִים עַד הֵיכָן יַגִּיעַ כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהַמְסֻפָּקִים אִם יַגִּיעַ לוֹ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" לְעַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנִמְלָךְ, מִפְּנֵי שֶׁבִּשְׁעַת שְׁמִיעָתוֹ בִּרְכַּת הַמְבָרֵךְ לֹא יָדַע אִם יַגִּיעַ לוֹ. וְאִם נִתְכַּוֵּן בִּשְׁמִיעָתוֹ שֶׁאִם יַגִּיעַ לוֹ שֶׁיֵּצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁמִיעָה זוֹ - יָצָא, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ:

Bien que tous les convives s’acquittent par la bénédiction du vin dite par celui qui récite le birkat hamazon — puisqu’il a l’intention de les acquitter — et bien qu’il s’écoule un certain délai avant que la coupe ne parvienne à chacun d’eux, ce qui ne constitue pas une interruption tant que l’on n’a pas interrompu par la parole, néanmoins, lors d’un grand repas où les convives sont nombreux et où l’on ne sait pas jusqu’où parviendra la coupe du birkat hamazon, chacun de ceux qui doutent qu’elle leur parvienne doit redire « boré peri hagafen » pour lui-même, parce qu’il est comme « nimlakh » (celui qui se ravise) : au moment où il entendait la bénédiction de celui qui bénissait, il ne savait pas si elle lui parviendrait. Mais s’il a eu l’intention, en l’entendant, que si elle lui parvient il s’acquitte par cette audition, il est quitte et n’a pas besoin de redire la bénédiction pour lui-même.