✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

La bénédiction du zimoun à trois ou à dix — עיונים מעמיקים

סימן קצ״ב · ב׳ סעיפים

חיוב הזימון · נוסח הזימון · נברך או ברכו · אזכרת השם בעשרה

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ב — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳), רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ה ע״א · מ״ט ע״ב · נ׳ ע״א) · «שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן» (ברכות מ״ה ע״א)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

הקדמת הסוגיא — זימון בשלשה ובעשרה (ברכות מ״ה ע״א · מ״ט ע״ב · נ׳ ע״א), וחקירת יסוד הזימון
חיוב הזימון ונוסחו בשלשה — «היו מסובין ג׳ חייבים בזימון» (שו״ע או״ח קצ״ב:א), ודין חזרת המזמן על תשובת המסובין
נברך או ברכו — «אבל יות׳ טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל» (שו״ע או״ח קצ״ב:א)
אזכרת השם בעשרה ודין הלמ״ד — «ואין לומר נברך לאלהינו בלמ״ד» (שו״ע או״ח קצ״ב:א), ולשון הרמב״ם
כל המשנה מזה הנוסח וטעה המזמן — «הרי זה בור» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) · «אין יכולים לחזור» (שו״ע או״ח קצ״ב:ב) · נפקא מינה · טבלאות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

בִּרְכַּת זִמּוּן בִּשְׁלֹשָׁה אוֹ בַּעֲשָׂרָה. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

א׳: חיוב הזימון ונוסחו — שלשה מסובין חייבים בזימון ; המזמן אומר נברך שאכלנו משלו, והם עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר כלשונם ופותח בהזן ; ובארבעה יכול לומר ברכו, ונברך עדיף שלא להוציא עצמו מן הכלל ; ובעשרה מזכיר את השם ולא בלמ״ד, ומעשרה ולמעלה אין הנוסח משתנה ; והמשנה מן המטבע — הרי זה בור, ובעשרה הותר לומר על המזון שאכלנו משלו. ב׳: טעה המזמן — טעה בעשרה והעונים ולא הזכירו אלהינו, אין יכולים לחזור ; ואם עדיין לא ענו אחריו, יחזור ויזמן בשם.

Résumé concis :

ב׳ seifim : le siman fixe le mattbéa du zimoun. Trois convives y sont tenus — «היו מסובין ג׳ חייבים בזימון» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) — et l'appel est en trois temps : «שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א), la réponse «ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א), puis «והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א). À quatre «אבל יות׳ טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל» (שו״ע או״ח קצ״ב:א), sur le principe «לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל» (ברכות מ״ט ע״ב). À dix on ajoute le Nom, mais «ואין לומר נברך לאלהינו בלמ״ד» (שו״ע או״ח קצ״ב:א), et «ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא כך הם מברכים» (שו״ע או״ח קצ״ב:א). Enfin le séif 2 : «אין יכולים לחזור» (שו״ע או״ח קצ״ב:ב) une fois la réponse donnée, sinon «יחזור ויזמן בשם» (שו״ע או״ח קצ״ב:ב).

1. הקדמת הסוגיא — זימון בשלשה ובעשרה

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בחיוב הזימון ובנוסחו — לשון מרן : «היו מסובין ג׳ חייבים בזימון» (שו״ע או״ח קצ״ב:א). ויסוד הדבר במשנה — «שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן» (ברכות מ״ה ע״א). ובו ב׳ סעיפים, ועניינם אחד: מטבע הזימון — מי חייב בו, מה אומרים בו, ומה דינו כששינו בו או טעו בו.

תורת הזימון בגמרא: חיובו נלמד מן הכתוב — «גדלו לה׳ אתי ונרוממה שמו יחדו» (ברכות מ״ה ע״א), ובלשון אחרת «כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו» (ברכות מ״ה ע״א) ; ונוסחו נשנה במשנה שלמה — «כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך» (ברכות מ״ט ע״ב), «בשלשה והוא אומר ברכו» (ברכות מ״ט ע״ב), «בעשרה אומר נברך אלהינו» (ברכות מ״ט ע״ב), «אחד עשרה ואחד עשרה רבוא» (ברכות מ״ט ע״ב). תמצית: נמצא שכל סימננו אינו אלא העתקת אותה משנה להלכה, ובתוספת הכרעות הגמרא שבדף נ׳ ע״א.

החקירה היסודית — הזימון: ברכה בפני עצמה (חפצא של ברכה), או הזמנה המכשירה את ברכת המזון לצורת רבים (מעשה שבגברא)?

(א) ברכה בפני עצמה — וכלשון הרמב״ם «חיבין לברך ברכת הזמון קדם ברכת המזון» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ב׳) ; ולפי זה יש לה מטבע משלה, ושינויה שינוי מטבע הוא.
(ב) הזמנה בעלמא — קריאה שהמזמן קורא לחבריו, ואינה אלא פתח לברכת המזון ; ולפי זה כל הקפדת הנוסח אינה אלא מפני צורת הדברים.

ונפקא מינה: לשון «והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) — שאם הזמנה בעלמא היא, למה יחזור המזמן על תשובתם ; ומאידך «אין זמון למפרע» (ברכות נ׳ ע״א) מורה שיש לו שעה קבועה כמעשה שבגברא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. חיוב הזימון ונוסחו בשלשה (שו״ע או״ח קצ״ב:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (רישא): «היו מסובין ג׳ חייבים בזימון» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; «שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; «והם עונים ואומרי׳ ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; «והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א).

שורש הדין: החיוב מן המשנה — «שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן» (ברכות מ״ה ע״א), ובשנים נחלקו בגמרא — «שנים שאכלו כאחת» (ברכות מ״ה ע״א) ; והנוסח מן המשנה שבפרק — «כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך» (ברכות מ״ט ע״ב). וכן העתיק הרמב״ם: «שלשה שאכלו פת כאחד חיבין לברך ברכת הזמון קדם ברכת המזון» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ב׳), ובנוסחו — «נברך שאכלנו משלו והכל עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ב׳).

קושיא — אם כבר ענו המסובין «ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א), למה צריך המזמן לחזור ולומר כלשונם? והלא שומע כעונה, ודי היה לו בשמיעתם?

תירוץ: תמצית: שאין המזמן עד כאן אלא מזמין, ולשונו לשון קריאה היא ולא לשון ברכה ; וכל שלא אמר אף הוא ברוך שאכלנו משלו, נמצא שהזמין ולא נכנס. ומשחזר ואמר כלשונם — נעשה אף הוא מכלל המברכים, ומשם ואילך רשאי לפתוח בברכה הראשונה, «הזן את העולם» (שו״ע או״ח קצ״ב:א). ומכאן סמך לצד א׳ שבחקירה, שהזימון מטבע ברכה יש לו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

עיון בלשון — מנין שלשה דוקא: דקדק מרן ופתח «היו מסובין ג׳» (שו״ע או״ח קצ״ב:א), ולא כתב שנים אף לענין רשות. תמצית: לפי שכל תורת הסימן במטבע הזימון היא, ובפחות משלשה אין מטבע כלל ; ודין שנים שאכלו כאחת מקומו בסימנים אחרים. ונמצא שהמניין בסימננו אינו אלא כמידה: שלשה — זימון ; עשרה — זימון בשם.

היסוד:
«היו מסובין ג׳ חייבים בזימון» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; «שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; «והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א).

3. נברך או ברכו — שלא להוציא עצמו מן הכלל (שו״ע או״ח קצ״ב:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (המשך): «ואם הם ד׳ יכול לומר ברכו שאכלנו משלו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; «אבל יות׳ טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל» (שו״ע או״ח קצ״ב:א).

שורש הדין (ברכות מ״ט ע״ב–נ׳ ע״א): במשנה נשנו שתי הלשונות זו בצד זו — «בשלשה והוא אומר ברכו» (ברכות מ״ט ע״ב) ; ובגמרא אמר שמואל «לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל» (ברכות מ״ט ע״ב), והקשו עליו מן המשנה, ומסקנתם «ומכל מקום נברך עדיף» (ברכות נ׳ ע״א). ובברייתא שם: «בין שאמר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו על כך» (ברכות נ׳ ע״א), «והנקדנין תופסין אותו על כך» (ברכות נ׳ ע״א).

חקירה — לשון ברכו בארבעה: לשון פסולה שהותרה בדוחק, או לשון כשרה שיש טובה הימנה?

צד א׳ — כשרה גמורה: תמצית: מדנשנית במשנה בהדיא, לשון זימון היא ; וכל מה שאמרו נברך עדיף — מידת חסידות ודרך ארץ, וכלשון הברייתא «אין תופסין אותו על כך» (ברכות נ׳ ע״א).
צד ב׳ — כשרה בדיעבד: תמצית: שהמזמן מוציא עצמו מן הכלל, ופוגם בעיקר עניינו של זימון שהוא צירוף המברכים ; ולפיכך «והנקדנין תופסין אותו על כך» (ברכות נ׳ ע״א).

ונפקא מינה: מי שאמר ברכו בארבעה — אם יש מקום לחזור ולומר נברך ; ומי שאמר ברכו בשלשה, שאין שלשה בלעדיו. ולשון מרן «יכול לומר ברכו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) נוטה לצד א׳, שהרי לשון היתר הוא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

קושיא — אם נברך עדיף משום שלא להוציא עצמו מן הכלל, למה נשנה ברכו במשנה כלל?

תירוץ: תמצית: המשנה מלמדת מה שנעשה בו זימון, לא מה שנבחר לכתחילה. ולפיכך שנתה שתיהן — ללמד שאף ברכו לשון זימון היא כשיש שלשה זולתו, וכדכתב מרן «ואם הם ד׳ יכול לומר ברכו שאכלנו משלו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; והכרעת הלכתחילה באה מן הגמרא, «ומכל מקום נברך עדיף» (ברכות נ׳ ע״א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«אבל יות׳ טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; «לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל» (ברכות מ״ט ע״ב).

4. אזכרת השם בעשרה ודין הלמ״ד (שו״ע או״ח קצ״ב:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (המשך): «ואם הם עשרה צריך להזכי׳ את ה׳ שאומ׳ נברך אלהינו וכו׳» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; «והם עונים ואומרים ברוך אלהינו וכו׳» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; «ואין לומר נברך לאלהינו בלמ״ד» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; «ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא כך הם מברכים» (שו״ע או״ח קצ״ב:א).

שורש הדין: במשנה — «בעשרה אומר נברך אלהינו» (ברכות מ״ט ע״ב) ו«אחד עשרה ואחד עשרה רבוא» (ברכות מ״ט ע״ב) ; ושם נשנו נוסחאות עולות למאה ולאלף ולרבוא לרבי יוסי הגלילי, ורבי עקיבא חלק — «מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים ואחד מועטים אומר ברכו את ה׳» (ברכות מ״ט ע״ב) ; ואמר רבא «הלכה כרבי עקיבא» (ברכות נ׳ ע״א). ומכאן פסק מרן שאין הנוסח משתנה מעשרה ולמעלה.

מחלוקת בנוסח — נברך אלהינו או נברך לאלהינו: מרן שלל את הלמ״ד בפירוש — «ואין לומר נברך לאלהינו בלמ״ד» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; ואילו הרמב״ם כתב «המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ד׳), וכן פתח שם «היו האוכלין מעשרה ולמעלה מזמנין בשם» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ד׳). תמצית: לשון הרמב״ם נמשכת אחר לשון המשנה בְּאֶלֶף — «ובאלף הוא אומר נברך לה׳ אלהינו אלהי ישראל» (ברכות מ״ט ע״ב) — שהלמ״ד נאמרה בה ; ומרן תפס את לשון המשנה בעשרה, שנשנתה בלא למ״ד. ונמצא שאין כאן מחלוקת בעצם הדין אלא בבחירת המטבע.

קושיא — ומה בכך אם יאמר בלמ״ד? והלא אף במשנה נשנה «נברך לה׳ אלהינו» (ברכות מ״ט ע״ב), ואם כן לשון כשרה היא?

תירוץ: תמצית: שני עניינים נפרדים הם. במשנה נשנתה הלמ״ד באותן נוסחאות של מאה ואלף שאין הלכה כמותן, שהרי «הלכה כרבי עקיבא» (ברכות נ׳ ע״א) ; ובנוסח של עשרה שהוא הנוהג לכל, נשנה «בעשרה אומר נברך אלהינו» (ברכות מ״ט ע״ב) בלא למ״ד. ועוד, שהאומר בלמ״ד עושה את השם כמי שמדברים אליו, והאומר בלא למ״ד עושה אותו נשוא הברכה ; ובזה החמיר מרן, «ואין לומר נברך לאלהינו בלמ״ד» (שו״ע או״ח קצ״ב:א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«ואם הם עשרה צריך להזכי׳ את ה׳ שאומ׳ נברך אלהינו וכו׳» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; «ואין לומר נברך לאלהינו בלמ״ד» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; «ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא כך הם מברכים» (שו״ע או״ח קצ״ב:א).

5. כל המשנה מזה הנוסח וטעה המזמן (שו״ע או״ח קצ״ב:א-ב) · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (סיפא): «וכל המשנה מזה הנוסח כגון שאומ׳ נברך על המזון שאכלנו או שאומ׳ למי שאכלנו משלו או שאומר במקום ובטובו מטובו או במקו׳ חיינו אומ׳ חיים הרי זה בור» (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; «וכשהם עשרה כיון שמזכירים את השם יכול לומ׳ נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו» (שו״ע או״ח קצ״ב:א).
סעיף ב׳: «אם טעה המזמן בעשר׳ והעוני׳ ולא הזכירו אלהינו אין יכולים לחזור» (שו״ע או״ח קצ״ב:ב) ; «אבל אם עדיין לא ענו אחריו יחזור ויזמן בשם» (שו״ע או״ח קצ״ב:ב).

שורש הדין (ברכות נ׳ ע״א): כל רשימת השיבושים שנה שם רבי ורבי יוחנן — «ובטובו הרי זה תלמיד חכם» (ברכות נ׳ ע״א) ו«ומטובו הרי זה בור» (ברכות נ׳ ע״א) ; «בטובו חיינו הרי זה תלמיד חכם» (ברכות נ׳ ע״א) ; «נברך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד חכם» (ברכות נ׳ ע״א) ו«למי שאכלנו משלו הרי זה בור» (ברכות נ׳ ע״א) ; «ברוך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד חכם» (ברכות נ׳ ע״א) ו«על המזון שאכלנו הרי זה בור» (ברכות נ׳ ע״א). וההיתר שבעשרה אף הוא משם: «לא אמרן אלא בשלשה דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא שם שמים מוכחא מילתא» (ברכות נ׳ ע״א).

חקירה — «הרי זה בור» (שו״ע או״ח קצ״ב:א): פסול בזימון, או גנאי בלשון המדבר?

צד א׳ — גנאי בלבד: תמצית: הלשון עצמה מוכיחה — בור מול תלמיד חכם, ואין זה לשון כשר ופסול ; ולפי זה יצא ידי זימון אף שדיבר שלא כהוגן.
צד ב׳ — פגם במטבע: תמצית: כיון שהזימון מטבע קבוע הוא, המשנה בו פוגם בצורתו ; ולפי זה יש מקום לדון בחוזר ומזמן כתיקונו כל שלא ענו אחריו.

ונפקא מינה: האומר למי שאכלנו משלו בשלשה, אם יחזור ; והאומר על המזון שאכלנו בעשרה — שבזה כבר גילה מרן שהותר, «כיון שמזכירים את השם» (שו״ע או״ח קצ״ב:א). וסעיף ב׳ נותן אמת מידה: כל שלא ענו — חוזר, ומשענו — אינו חוזר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

קושיא — למה בעשרה אין חוזרין משענו, והלא אזכרת השם חיוב היא, כלשון מרן «ואם הם עשרה צריך להזכי׳ את ה׳» (שו״ע או״ח קצ״ב:א)?

תירוץ: חילוק ברור יש כאן. עיקר הזימון נעשה בשלשה, ואזכרת השם אינה אלא מעלה שהוסיפו בו בעשרה ; ולפיכך משנעשה הזימון — אף בלא שם — כבר יצאו ידי עיקר החיוב, ואין חוזרין עליו, ש«אין זמון למפרע» (ברכות נ׳ ע״א). ומאידך כל שלא ענו אחריו לא נגמר המעשה כלל, ולפיכך «יחזור ויזמן בשם» (שו״ע או״ח קצ״ב:ב). תמצית: הענייה היא הגומרת את הזימון, ולא הקריאה לבדה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין	הלכה למעשה
חיוב הזימון	שלשה מסובין חייבים בזימון (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; ובפחות משלשה אין זימון.
נוסח בשלשה	המזמן אומר נברך שאכלנו משלו, הם עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר כלשונם (שו״ע או״ח קצ״ב:א).
ארבעה	יכול לומר ברכו, ויותר טוב נברך — שלא להוציא עצמו מן הכלל (שו״ע או״ח קצ״ב:א).
אזכרת השם	בעשרה אומר נברך אלהינו, והם עונים ברוך אלהינו ; ואין אומרים בלמ״ד (שו״ע או״ח קצ״ב:א).
מעשרה ולמעלה	עשרה, מאה, אלף או רבוא — כך הם מברכים, ואין הנוסח משתנה (שו״ע או״ח קצ״ב:א).
שינה מן הנוסח	נברך על המזון שאכלנו, למי שאכלנו משלו, מטובו, חיים — הרי זה בור (שו״ע או״ח קצ״ב:א) ; ובעשרה הותר על המזון שאכלנו משלו.
טעה בעשרה	ענו אחריו — אין יכולים לחזור ; לא ענו עדיין — יחזור ויזמן בשם (שו״ע או״ח קצ״ב:ב).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין	הדין	המקור
חיוב הזימון	שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן	ברכות מ״ה ע״א · שו״ע או״ח קצ״ב:א
נוסח בשלשה	נברך שאכלנו משלו, ועונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו	ברכות מ״ט ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ב׳ · שו״ע או״ח קצ״ב:א
נברך או ברכו	ברכו כשר בארבעה, ונברך עדיף	ברכות מ״ט ע״ב · ברכות נ׳ ע״א · שו״ע או״ח קצ״ב:א
אזכרת השם	בעשרה נברך אלהינו, ולא בלמ״ד	ברכות מ״ט ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ד׳ · שו״ע או״ח קצ״ב:א
מאה אלף ורבוא	אין הנוסח משתנה — הלכה כרבי עקיבא	ברכות מ״ט ע״ב · ברכות נ׳ ע״א · שו״ע או״ח קצ״ב:א
המשנה מן הנוסח	הרי זה בור ; ובעשרה הותר על המזון שאכלנו	ברכות נ׳ ע״א · שו״ע או״ח קצ״ב:א
טעה המזמן	ענו — אין חוזרין ; לא ענו — חוזר ומזמן בשם	שו״ע או״ח קצ״ב:ב · ועיין ברכות נ׳ ע״א

גמרא: ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ה ע״א · מ״ט ע״ב · נ׳ ע״א) · «שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן» (ברכות מ״ה ע״א)

ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳) · רא״ש · טור · בית יוסף · שלחן ערוך

פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →

~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קצ״ב · שתיית היין אחר הברכה ודיניו · ⚡ רמה 2 — למדן

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

📖Rejoindre une 'havrouta