✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

Qui se joint au zimoun — עיונים מעמיקים
סימן קצ״ג · ו׳ סעיפים
אם מצטרפין לזימון · שנים ושלשה · קביעות · מקום · פרח זימון
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ג — ו׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳), רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ה–נ׳) · ירושלמי ברכות פרק ז׳ · «שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן» (ברכות מ״ה ע״א)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. הקדמת הסוגיא — גדר הצירוף לזימון (ברכות מ״ה ע״א–מ״ה ע״ב, נ׳ ע״א), וחקירת יסוד החיוב
  2. שנים שאכלו — «מצוה לחלק שיברך כל אחד ברכ׳ המזון לעצמו» (שו״ע או״ח קצ״ג:א), ודין סופר ובור
  3. חובת השלשה — «אבל שלשה שאכלו אינ׳ רשאים ליחלק» (שו״ע או״ח קצ״ג:א), וששה ועשרה והזכרת השם
  4. גדר הקביעות והמקום — «כיון שהם קבועים יחד בגמר האכילה» (שו״ע או״ח קצ״ג:ב), ודין רוכבים ומהלכים (שו״ע או״ח קצ״ג:ג)
  5. שיעור כזית ופרח זימון — «ואפי׳ לא אכל עדיין כזית פת» (שו״ע או״ח קצ״ג:ד) · «פרח זימון מינייהו» (שו״ע או״ח קצ״ג:ו) · נפקא מינה · טבלאות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

אִם מִצְטָרְפִין לְזִימּוּן אִם לָאו. וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים:

א׳: שנים ושלשה — בשנים מצוה לחלק שיברך כל אחד לעצמו, זולת מי שאינו יודע לברך ומבין לשון הקודש ; ובשלשה אינם רשאים ליחלק, וכן בארבעה ובחמשה ; ששה נחלקים עד עשרה, ועשרה עד עשרים מפני הזכרת השם ; ובסעודה שאין שומעין בה את המברך — יחלקו לחבורות של ג׳ ג׳ ויברכו בנחת. ב׳: קביעות — אף שלא הוקבעו מתחילה, כיון שקבועים יחד בגמר האכילה אינם רשאים ליחלק ; והאוכל בלא קבע אינו מצרף, זולת השמש. ג׳: מקום — רוכבים שעמדו במקום אחד מצטרפין, ומהלכים ואוכלים או מפוזרים בשדה אינם מצטרפין ; ובהגה, המנהג שלא לזמן בבית עכו״ם. ד׳: תחילת החיוב — משישבו וברכו המוציא, ואפילו לא אכלו כזית. ה׳: שלש חבורות — זימנו עליהם במקומם, שוב אינם יכולים לזמן ; ואם לאו, חייבים. ו׳: פרח זימון — משזימנה חבורתו, נסתלק ממנו החיוב.

Résumé concis :

ו׳ seifim : le siman fixe qui se joint au zimoun et quand le groupe est lié. À deux, pas de zimoun — «מצוה לחלק שיברך כל אחד ברכ׳ המזון לעצמו» (שו״ע או״ח קצ״ג:א), selon la Guemara «שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק» (ברכות מ״ה ע״ב) ; sauf l'ignorant, «מברך היודע ויוצא השני» (שו״ע או״ח קצ״ג:א). À trois le lien est noué — «אבל שלשה שאכלו אינ׳ רשאים ליחלק» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) — et l'on ne redescend d'un cran que lorsque le cran supérieur serait perdu : «יכולים ליחלק לחבורות של ג׳ ג׳ ולברך בנחת» (שו״ע או״ח קצ״ג:א). Le lien se mesure à la fin du repas — «כיון שהם קבועים יחד בגמר האכילה» (שו״ע או״ח קצ״ג:ב) — exige un lieu — «כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפין» (שו״ע או״ח קצ״ג:ג) — commence dès le hamotsi — «ואפי׳ לא אכל עדיין כזית פת» (שו״ע או״ח קצ״ג:ד) — et se dénoue quand «פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זימנו» (שו״ע או״ח קצ״ג:ו).

1. הקדמת הסוגיא — גדר הצירוף לזימון

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן במיעוט שאין בו זימון — לשון מרן : «שנים שאכלו אע״פ שבברכת המוציא פוטר א׳ את חבירו מצוה לחלק שיברך כל אחד ברכ׳ המזון לעצמו» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; ומיד אחריו בשיעור המחייב — «אבל שלשה שאכלו אינ׳ רשאים ליחלק» (שו״ע או״ח קצ״ג:א). ובו ו׳ סעיפים, ועניינם אחד: מאימתי נעשים אוכלים חבורה, ומאימתי שוב אינם חבורה.
שני קצוות בגמרא: מצד אחד «שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן» (ברכות מ״ה ע״א), ומצד שני «שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק» (ברכות מ״ה ע״ב). וביניהם משנה שלישית ההופכת את החיוב לבלתי הפיך: «שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה» (ברכות נ׳ ע״א), «ששה נחלקין עד עשרה ועשרה אין נחלקין עד עשרים» (ברכות נ׳ ע״א). תמצית: אין הסימן דן בנוסח הזימון אלא בגבולו — במי שנכנס בו ובמי שיצא ממנו.
החקירה היסודית — חיוב הזימון: דין בגברא (חיוב המוטל על כל אחד מן האוכלים) או דין בחבורה (חלות הנופלת על הסעודה עצמה)? ונפקא מינה: «פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זימנו» (שו״ע או״ח קצ״ג:ו) — שאילו היה דין בחבורה בלבד, מה לו לזה שזימנה חבורתו הראשונה ; ומאידך «ואפי׳ לא אכלו אלו השלשה ביחד משנתחברו» (שו״ע או״ח קצ״ג:ה) מוכיח כצד א׳. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. שנים שאכלו — מצוה לחלק, וסופר ובור (שו״ע או״ח קצ״ג:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (רישא): «שנים שאכלו אע״פ שבברכת המוציא פוטר א׳ את חבירו מצוה לחלק שיברך כל אחד ברכ׳ המזון לעצמו» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; «בד״א כשהיו שניה׳ יודעים לברך ברכת המזון» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; «אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע ויוצא השני» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; «אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; «וצריך לכוון מלה במלה לכל מה שיאמר» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; ובהגה «וצריך המברך שיכוין להוציאו» (רמ״א או״ח קצ״ג:א) ; «אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה» (שו״ע או״ח קצ״ג:א).
שורש הדין (ברכות מ״ה ע״ב): אמר אביי «נקיטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק» (ברכות מ״ה ע״ב), ותניא נמי הכי — ומיד אחריו החילוק: «במה דברים אמורים כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא» (ברכות מ״ה ע״ב). והרמב״ם כתבו בלשונו: «שנים שאכלו כאחד כל אחד ואחד מברך לעצמו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ט״ו), «ואם היה אחד מהן יודע ואחד אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ט״ו).
קושיא — כלל בידינו ששומע כעונה ואדם מוציא את חבירו בברכה, ולמה אפוא «מצוה לחלק שיברך כל אחד ברכ׳ המזון לעצמו» (שו״ע או״ח קצ״ג:א)?
תירוץ: תמצית: יש לחלק בין הוצאה לצורך לבין הוצאה בלא צורך. במקום שהשומע יודע בעצמו — אין הוצאתו מוסיפה כלום, ואדרבה מפסיד הוא את ברכתו שלו ; ולפיכך המצוה שיברך כל אחד בפיו. ומרן עצמו רמז לזה בהעמידו את דין ההוצאה רק במי שאינו יודע — «בד״א כשהיו שניה׳ יודעים לברך ברכת המזון» (שו״ע או״ח קצ״ג:א). ובברכת המוציא אינו כן, שהיא ברכה אחת קצרה ופתיחת הסעודה, ולכך פתח מרן «אע״פ שבברכת המוציא פוטר א׳ את חבירו» (שו״ע או״ח קצ״ג:א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בלשון — שני תנאים בבור היוצא: תנאי בשומע — «אם מבין לשון הקודש» (שו״ע או״ח קצ״ג:א), שאם לא כן «אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; ותנאי במברך — «וצריך המברך שיכוין להוציאו» (רמ״א או״ח קצ״ג:א). תמצית: משמע שאין שמיעה גרידא מספקת אלא שיתוף דעת משני הצדדים — הבנה מזה וכוונה מזה ; ולפיכך הצריך מרן אף «וצריך לכוון מלה במלה לכל מה שיאמר» (שו״ע או״ח קצ״ג:א).
היסוד:
«שנים שאכלו אע״פ שבברכת המוציא פוטר א׳ את חבירו מצוה לחלק שיברך כל אחד ברכ׳ המזון לעצמו» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; «אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע ויוצא השני» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; «וצריך המברך שיכוין להוציאו» (רמ״א או״ח קצ״ג:א).

3. חובת השלשה — ששה, עשרה והזכרת השם (שו״ע או״ח קצ״ג:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (סיפא): «אבל שלשה שאכלו אינ׳ רשאים ליחלק» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; «ושנים שאכלו מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; «וכן ארבעה או חמשה אסו׳ להם ליחלק שכלם נתחייבו בזימון» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; «ששה נחלקים כיון שישאר זימון לכל חבורה עד עשר׳» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; «ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרי׳ כיון שנתחייבו בהזכרת השם» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; ובהגה «ונ״ל דה״ה בששה אין מחויבים לחלק רק אם ירצו נחלקים» (רמ״א או״ח קצ״ג:א).
שורש הדין (ברכות נ׳ ע״א): מתניתין — «שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה» (ברכות נ׳ ע״א), «ששה נחלקין עד עשרה ועשרה אין נחלקין עד עשרים» (ברכות נ׳ ע״א). והרמב״ם נתן בו טעם מפורש: «שכל זמן שיחלקו ותהיה ברכת הזמון לכל חלק וחלק כזמון הכל יש להם לחלק» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י׳).
חקירה — «ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרי׳» (שו״ע או״ח קצ״ג:א): מפני שנתחייבו בשם והשם מעכב, או מפני שאין מוותרין על מעלה שכבר זכו בה? ונפקא מינה: ההגה שכתבה «דאז יכולי׳ לחלוק אם ירצו» (רמ״א או״ח קצ״ג:א) ו«ונ״ל דה״ה בששה אין מחויבים לחלק רק אם ירצו נחלקים» (רמ״א או״ח קצ״ג:א) — משמע שאין כאן חיוב לחלק אלא רשות, וכל שאין מפסידין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — אם «אבל שלשה שאכלו אינ׳ רשאים ליחלק» (שו״ע או״ח קצ״ג:א), היאך התיר מרן בסוף הסעיף «יכולים ליחלק לחבורות של ג׳ ג׳ ולברך בנחת» (שו״ע או״ח קצ״ג:א)?
תירוץ: חילוק ברור, וכל הסוגיא בו. איסור החלוקה נאמר במקום שהחלוקה מפסידה זימון ; וכאן החלוקה היא המקיימת אותו, שהרי «ואינם יכולי׳ לשמוע ברכת זימון מפי המברך» (שו״ע או״ח קצ״ג:א), ומרן עצמו נימק «וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת זימון שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך» (שו״ע או״ח קצ״ג:א). והוא מעשה רב בגמרא: «כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא מברכינן שלשה שלשה» (ברכות נ׳ ע״א), מפני ש«שמע ריש גלותא ואיקפד» (ברכות נ׳ ע״א) ומפני ש«איידי דאוושו כולי עלמא לא שמעי» (ברכות נ׳ ע״א). תמצית: אין מוותרין על מדרגה עליונה בשביל נוחות, אבל מוותרין עליה כדי שלא לאבד את העיקר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«אבל שלשה שאכלו אינ׳ רשאים ליחלק» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; «ששה נחלקים כיון שישאר זימון לכל חבורה עד עשר׳» (שו״ע או״ח קצ״ג:א) ; «ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרי׳ כיון שנתחייבו בהזכרת השם» (שו״ע או״ח קצ״ג:א).

4. גדר הקביעות והמקום (שו״ע או״ח קצ״ג:ב-ג)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «אפי׳ לא הוקבעו מתחלה כולם לאכול יחד» (שו״ע או״ח קצ״ג:ב) ; «אינם רשאי׳ ליחלק כיון שהם קבועים יחד בגמר האכילה» (שו״ע או״ח קצ״ג:ב) ; «ומכל מקו׳ אם יאכל עמהם בלא קבע רשאים ליחלק אלא א״כ הוא שמש» (שו״ע או״ח קצ״ג:ב) ; ובהגה «ומ״מ אפי׳ כ״מ שרשאין ליחלק עדיף טפי לזימון משום דברוב עם הדרת מלך» (רמ״א או״ח קצ״ג:ב).
סעיף ג׳: «אם היו רוכבים ואמרו נאכל אע״פ שכל אחד אוכל מככרו ולא ירדו מהבהמות מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד» (שו״ע או״ח קצ״ג:ג) ; «אבל אם היו הולכים ואוכלי׳ לא» (שו״ע או״ח קצ״ג:ג) ; «כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפין» (שו״ע או״ח קצ״ג:ג) ; ובהגה «המנהג שלא לזמן בבית עכו״ם» (רמ״א או״ח קצ״ג:ג).
שורש הדין (ירושלמי ברכות פרק ז׳ הלכה ד׳): תני — «עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך אף על פי שכולם אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו» (ירושלמי ברכות פרק ז׳ הלכה ד׳), ולעומתו «ישבו ואכלו אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככר עצמו אחד מברך על ידי כולם» (ירושלמי ברכות פרק ז׳ הלכה ד׳). תמצית: מפורש שאין הככר האחד עושה קביעות ואין הככרות הרבים מבטלים אותה — הכל תלוי בישיבה.
חקירה — «אלא א״כ הוא שמש» (שו״ע או״ח קצ״ג:ב): השמש מצטרף מפני שהוא כאחד המסובין, או מפני שהוא כלי המחבר את החבורה? ונפקא מינה: שמש שלא אכל כלל ; ושמש המשמש שתי חבורות שאין רואות זו את זו, שבו נאמר «והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך בבאור» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — בסעיף ג׳ נאמר «כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפין» (שו״ע או״ח קצ״ג:ג), ובסעיף ב׳ נאמר שהקביעות נמדדת «בגמר האכילה» (שו״ע או״ח קצ״ג:ב) — ומה בין קביעות מקום לקביעות זמן?
תירוץ: תמצית: שני תנאים נפרדים הם ושניהם צריכים. קביעות המקום היא תנאי מוקדם — בלעדיה אין חבורה כלל, וכדמוכח מן הרוכבים ש«מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד» (שו״ע או״ח קצ״ג:ג) לעומת ההולכים ש«אבל אם היו הולכים ואוכלי׳ לא» (שו״ע או״ח קצ״ג:ג). וקביעות הזמן באה לומר שאין צריך שתהא מתחילת הסעודה, ודי בסופה — «אפי׳ לא הוקבעו מתחלה כולם לאכול יחד» (שו״ע או״ח קצ״ג:ב). ומכאן שההגה הוציאה מנהג מן הצד הראשון דוקא: «משום יראת העכו״ם הוי כאלו אכלו בלא קבע» (רמ״א או״ח קצ״ג:ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«אינם רשאי׳ ליחלק כיון שהם קבועים יחד בגמר האכילה» (שו״ע או״ח קצ״ג:ב) ; «מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד» (שו״ע או״ח קצ״ג:ג) ; «כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפין» (שו״ע או״ח קצ״ג:ג).

5. שיעור כזית, שלש חבורות ופרח זימון (שו״ע או״ח קצ״ג:ד-ו) · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: «שלשה שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא אפי׳ כל אחד אוכל מככרו ואפי׳ לא אכל עדיין כזית פת אינם רשאים ליחלק» (שו״ע או״ח קצ״ג:ד).
סעיף ה׳: «אם זימנו עליהם במקומם» (שו״ע או״ח קצ״ג:ה) — «שוב אינם יכולים לזמן» (שו״ע או״ח קצ״ג:ה) ; «ואם לא זמנו עליהם במקומם חייבים לזמן ואינם רשאים ליחלק» (שו״ע או״ח קצ״ג:ה) ; «ואפי׳ לא אכלו אלו השלשה ביחד משנתחברו» (שו״ע או״ח קצ״ג:ה).
סעיף ו׳: «פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זימנו» (שו״ע או״ח קצ״ג:ו) ; «פרח זימון מאלו השלשה כיון שכבר זימנו חבורתם אע״פ שלא זימנו עמהם» (שו״ע או״ח קצ״ג:ו) ; ובהגה «אבל אם היה בכל חבורה ד׳ מותר ליפרד אחד מכל חבורה ולזמן ביחד» (רמ״א או״ח קצ״ג:ו).
חקירה — שיעור הכזית: שיעור ב«אכילה» המחייבת, או שיעור ב«מנין» המצטרפין? ונפקא מינה: שלשה שישבו וברכו המוציא ורצה אחד לצאת קודם שאכל כזית ; ועיין לקמן סימן קצ״ז וסימן קצ״ט לענין מי מצטרף ומי אינו מצטרף, וכמשנה «נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן» (ברכות מ״ה ע״א), «נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן» (ברכות מ״ה ע״ב), וברמב״ם «קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳) ו«ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳) — ואין סימננו עוסק בהם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — אם «שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן» (ברכות מ״ה ע״א), היאך יתכן ששלשה שנתחברו «שוב אינם יכולים לזמן» (שו״ע או״ח קצ״ג:ה)?
תירוץ: שהחיוב כבר נפרע. וכלשון הגמרא «אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו» (ברכות נ׳ ע״ב), ומרן קיצר «פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זימנו» (שו״ע או״ח קצ״ג:ו). והרמב״ם פירש את הנפקא מינה: «ואם כבר זמן כל אחד ואחד מהן בחבורה שלו רשאין לחלק» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״א), «ואינן חיבין בזמון שכבר זמנו עליהן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״א). תמצית: אין כאן ביטול חיוב אלא פרעונו ; ומשנפרע שוב אינו חוזר, ש«אין זימון למפרע» (ברכות מ״ה ע״ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בהגה — חבורות של שלשה וחבורות של ארבעה: «אסור לכל אחד ליפרד מכל חבורה ולזמן ביחד» (רמ״א או״ח קצ״ג:ו), והטעם «דהרי השנים הנשארים בכל חבורה אינן יכולים לזמן אח״כ» (רמ״א או״ח קצ״ג:ו) ; אבל «אבל אם היה בכל חבורה ד׳ מותר ליפרד אחד מכל חבורה ולזמן ביחד» (רמ״א או״ח קצ״ג:ו), «והנשארים יזמנו כל חבורה במקומם» (רמ״א או״ח קצ״ג:ו). תמצית: הוא הוא הכלל של ששה ועשרה — אין נחלקים אלא כשאין מפסידין ; אלא ששם החלוקה בתוך חבורה אחת, וכאן נטילת אדם מחבורה קיימת.

סיכום ההנהגות למעשה

עניןהלכה למעשה
שנים שאכלומצוה לחלק שיברך כל אחד ברכת המזון לעצמו (שו״ע או״ח קצ״ג:א).
אחד יודע ואחד אינו יודעמברך היודע ויוצא השני, והוא שמבין לשון הקודש ומכוון מלה במלה ; וצריך המברך שיכוין להוציאו (שו״ע או״ח קצ״ג:א ; רמ״א שם).
שלשה, ארבעה וחמשהאינם רשאים ליחלק, שכולם נתחייבו בזימון (שו״ע או״ח קצ״ג:א).
ששה ועשרהששה נחלקים עד עשרה ; ועשרה אין נחלקים עד עשרים, מפני הזכרת השם (שו״ע או״ח קצ״ג:א).
סעודה גדולהכשאין שומעין מפי המברך — יכולים ליחלק לחבורות של ג׳ ג׳ ולברך בנחת (שו״ע או״ח קצ״ג:א).
קביעותנמדדת בגמר האכילה, ואף שלא הוקבעו מתחילה ; והאוכל בלא קבע אינו מצרף, זולת השמש (שו״ע או״ח קצ״ג:ב).
מקום האכילהרוכבים שעמדו במקום אחד מצטרפין ; מהלכים ואוכלים או מפוזרים בשדה — אינם מצטרפין (שו״ע או״ח קצ״ג:ג).
תחילת החיובמשישבו וברכו המוציא — אינם רשאים ליחלק, ואפילו לא אכלו עדיין כזית פת (שו״ע או״ח קצ״ג:ד).
שלש חבורותאם זימנו עליהם במקומם — שוב אינם יכולים לזמן ; ואם לאו — חייבים לזמן (שו״ע או״ח קצ״ג:ה).
פרח זימוןמשזימנה חבורתו — נסתלק ממנו החיוב אף שלא זימן עמהם (שו״ע או״ח קצ״ג:ו).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

העניןהדיןהמקור
חיוב הזימוןשלשה שאכלו כאחת חייבין לזמןברכות מ״ה ע״א · שו״ע או״ח קצ״ג:א
שנים שאכלומצוה ליחלק, וסופר מברך ובור יוצאברכות מ״ה ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ט״ו · שו״ע או״ח קצ״ג:א
אין רשאים ליחלקשלשה, ארבעה וחמשה עומדים יחדברכות נ׳ ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י׳ · שו״ע או״ח קצ״ג:א
ששה ועשרהששה נחלקין עד עשרה, ועשרה עד עשריםברכות נ׳ ע״א · שו״ע או״ח קצ״ג:א
חבורות של ג׳ ג׳מברכין שלשה שלשה כשאין שומעיןברכות נ׳ ע״א · שו״ע או״ח קצ״ג:א
קביעות ושמשקבועים בגמר האכילה ; שמש מצרפןברכות נ׳ ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ב · שו״ע או״ח קצ״ג:ב
מקום האכילהמהלכין — כל אחד לעצמו ; ישבו — אחד מברך על ידי כולםירושלמי ברכות פרק ז׳ הלכה ד׳ · שו״ע או״ח קצ״ג:ג
ישבו וברכו המוציאאינם רשאים ליחלק אף בלא כזיתברכות נ׳ ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״א · שו״ע או״ח קצ״ג:ד
שלש חבורותבאו משלש חבורות של שלשה — אינן רשאין ליחלקברכות נ׳ ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״א · שו״ע או״ח קצ״ג:ה
פרח זימוןאזמון עלייהו בדוכתייהו — פרח זימון מינייהוברכות נ׳ ע״ב · שו״ע או״ח קצ״ג:ו
גמרא: ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ה ע״א–נ׳ ע״ב) · ירושלמי ברכות פרק ז׳ הלכה ד׳ · «שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן» (ברכות מ״ה ע״א)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳) · רא״ש · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רשב״א (הובא בהגה)
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קצ״ג · אם מצטרפין לזימון אם לאו · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן קצ״ג · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta