✦ ❖ ✦
DAAT · LEVEL 1 — INTRODUCTION
Siman קצ״ו · Forbidden food and the zimun
מי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון — what was eaten in transgression (אכל דבר איסור), the loss of both zimun and blessing (אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו), the reach of a merely rabbinic prohibition (אף על פי שאינו אלא מדרבנן), food eaten in a place of danger (מקום סכנה), the joining of diners who do not eat one another's bread (מצטרפין), and the measure of a kazayit
סימן קצ״ו · ד׳ סעיפים
מי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון
🌱 Introductory Level · מתחילים
✦ ❖ ✦
A zimun presupposes a meal — but not everything eaten makes a meal. This siman asks the simplest and gravest question of all: what is worth, before a blessing, what has been eaten in transgression? The Mechaber's answer is sharp — no zimun, no blessing, neither before nor after — and it holds even for a rabbinic prohibition. Three refinements follow: the place of danger, where one does bless; the joining of diners who cannot eat one another's bread; and the minimum measure of a kazayit. Hebrew text, translation and explanation of the ד׳ seifim, with a section of practical cases.
Topic: Forbidden food and the zimun — אכל דבר איסור, איסור דרבנן, מקום סכנה, צירוף לזימון, ופחות מכזית
Source: שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ו · ד׳ סעיפים
Compiled by: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
The preceding simanim asked who eats together and where — two companies in one house, a waiter passing from one to the other. Here the question changes in kind: it bears on what has been eaten. The mishna had already drawn up the two lists, one against the other: on one side אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו (Berakhot 45a), and on the other אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו (Berakhot 45a). Our siman is nothing but that second list set down as halakha and widened into a general rule. We study here at the level of principle; for personal conduct, one refers to the ruling of the Rav.
📑 Study outline
A. אכל דבר איסור — אין מזמנין ואין מברכין (seif 1) — the general rule
B. אף על פי שאינו אלא מדרבנן (seif 1) — how far the rule reaches
C. מקום סכנה (seif 2) — the exception that lights up the rule
D. צירוף לזימון ופחות מכזית (seifim 3-4) — the joining of diners and the measure
1-3. Practical cases and comprehension questions
A. אכל דבר איסור — no zimun and no blessing
דְּבַר אִיסּוּר — forbidden food. Not food that is unappealing or unbecoming, but food whose consumption the Torah or the Sages have forbidden: טבל (produce from which the dues have not been separated), מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שלא נפדו, and all the more so what the mishna had no need to name. The Rambam gives the general rule: כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף (רמב״ם הלכות ברכות פרק א׳ הלכה י״ט), and at once gives its reverse: אבל אם אכל דמאי… הרי זה מברך תחלה וסוף (רמב״ם הלכות ברכות פרק א׳ הלכה כ׳).
Seif 1 — one who ate forbidden food: no zimun is made on him
אכל דבר איסור אף על פי שאינו אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף:
Seif 1: if he ate a forbidden thing — even though it is forbidden only by rabbinic law — no zimun is made on him, and no blessing is said over it, neither at the beginning nor at the end.
The zimun first: אכל דבר איסור… אין מזמנין עליו (שו״ע או״ח קצ״ו:א). One who ate forbidden food does not count among the three: he is at the table, he has eaten, and still he does not make up the number. The mishna already said so of several named cases: אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו (Berakhot 45a). summary: the Mechaber turns the list into a principle — it is not this or that prohibition that removes the zimun, it is prohibition as such.
And not the zimun alone: ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף (שו״ע או״ח קצ״ו:א). Neither the blessing before nor the Birkat haMazon after. The reason is this baraita: הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ (Sanhedrin 6b), and the verse it applies: ובצע ברך נאץ ה׳ (Sanhedrin 6b).
summary: to bless is to acknowledge a gift. To bless over what one had no right to take is no longer thanksgiving — it makes the blessing say the opposite of what it says. That is why the halakha does not merely remove the zimun: it removes the blessing itself. Note that the Tur records a divergence here — the Rambam removes both blessings, while the Raavad and the Rosh keep the one said afterwards; the Mechaber ruled like the Rambam, and the debate is studied at Level 2.
B. אף על פי שאינו אלא מדרבנן — how far the rule reaches
The Mechaber took care to close the door on a natural leniency: אף על פי שאינו אלא מדרבנן (שו״ע או״ח קצ״ו:א). One might have thought that a light prohibition, instituted by the Sages, does not go so far as to undo a blessing; the siman says otherwise.
How do we know? From the way the Gemara reads the word טבל in the mishna. It asks why it needed teaching — טבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן (Berakhot 47b) — and specifies the case: היכי דמי בעציץ שאינו נקוב (Berakhot 47b). summary: the case the mishna was teaching was therefore not a Torah prohibition but a rabbinic one; and even so it said אין מזמנין עליו.
summary: the criterion is not the weight of the prohibition but its existence. Once a food was forbidden to the one who ate it, the mouth that ate it cannot use it to bless.
C. מקום סכנה — the exception that lights up the rule
Seif 2 — if he ate forbidden food in a place of danger
אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו (ועיין לקמן סי׳ ר״ד):
Seif 2: if he ate a forbidden thing in a place of danger, one blesses over it (and see further on, siman 204).
Here one does bless: אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו (שו״ע או״ח קצ״ו:ב). And the Mechaber himself refers to the fuller treatment: ועיין לקמן סי׳ ר״ד (שו״ע או״ח קצ״ו:ב).
summary: the exception states the rule. If one did not bless in seif 1, it was not because the food is filthy or unworthy — it was because the act of eating it was a transgression. But in a place of danger, eating that food is no transgression at all: it is what the Torah itself requires. The transgression gone, the blessing returns — the mouth that blesses no longer contradicts what it has just done, and we are no longer in the case of אין זה מברך אלא מנאץ (Sanhedrin 6b).
D. צירוף לזימון ופחות מכזית — the joining of diners and the measure
Seif 3 — three who ate together, one careful about gentile bread
שלשה שאכלו כאחד וא׳ נזהר בפת עכו״ם וא׳ אינו נזהר או אחד מהן כהן ואוכל חלות אע״פ שאותו שנזהר אינו יכול לאכול עם אותו שאינו נזהר ולא ישראל עם הכהן כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל מצטרפין אבל אם היו כהנים וזר אוכלים כאחד והכהנים אוכלים חלה ונזהרים מפת של עכו״ם והזר אוכל פת של עכו״ם אינם מצטרפין וה״ה לשלשה שמודרים זה מזה שאינם מצטרפין לזימון:
הגה ודוקא כשכל אחד אוכל מככרו אבל אם אוכלים מככר בעל הבית מצטרפין דהא אוכלים מככר אחד (א״ז):
Seif 3: three who ate together, one of them careful about gentile bread and one not careful, or one of them a kohen eating challah: although the one who is careful cannot eat with the one who is not, and a yisrael cannot eat with the kohen — since the one who is not careful can eat with the one who is, and the kohen with the yisrael, they join together. But if there were kohanim and a non-kohen eating together, the kohanim eating challah and being careful about gentile bread while the non-kohen eats gentile bread, they do not join. And the same law applies to three who are under vows from one another: they do not join for a zimun. Gloss (Rama): and this only when each one eats from his own loaf; but if they eat from the householder's loaf they do join, since they are eating from one and the same loaf (Or Zarua).
The criterion of the seif: it is enough that one of the two may eat with the other — כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל מצטרפין (שו״ע או״ח קצ״ו:ג). The source is a baraita: הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים (Arakhin 4a); the Gemara specifies the case — לא צריכא דקאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר קאכיל חולין (Arakhin 4a) — and gives the reason: נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל כהן בהדי זר מצי אכיל (Arakhin 4a). The Rambam codified it thus: וכן כהנים וישראלים שאכלו כאחד ואכלו הכהנים תרומה וישראל חלין חיבין בזמון כחיובן בברכת המזון (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ו׳).
And the reverse case: when neither may eat with the other — אבל אם היו כהנים וזר אוכלים כאחד והכהנים אוכלים חלה ונזהרים מפת של עכו״ם והזר אוכל פת של עכו״ם אינם מצטרפין (שו״ע או״ח קצ״ו:ג) — the table no longer forms one whole. The siman draws a second case from it: וה״ה לשלשה שמודרים זה מזה שאינם מצטרפין לזימון (שו״ע או״ח קצ״ו:ג).
The Rama's gloss shifts the gaze from the diner to the bread: ודוקא כשכל אחד אוכל מככרו אבל אם אוכלים מככר בעל הבית מצטרפין דהא אוכלים מככר אחד (רמ״א או״ח קצ״ו:ג). summary: what makes the table one is the shared bread; where the bread is common, the separation of the diners is no longer at issue.
Seif 4 — no zimun is made on one who ate less than a kazayit
אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית:
Seif 4: no zimun is made on one who ate less than a kazayit.
The measure: אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית (שו״ע או״ח קצ״ו:ד). The mishna gives both the figure and the dispute over it: עד כמה מזמנין… עד כזית (Berakhot 45a), and רבי יהודה אומר עד כביצה (Berakhot 45a) — the halakha following the first view. The Rambam writes: אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳), and for three diners: אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהן כזית פת ואחר כך מזמנין (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳).
summary: the four seifim say one thing from four angles — one joins a zimun only through food that counts. It does not count if it is forbidden (seif 1), and a rabbinic prohibition suffices (seif 1); it counts again once the prohibition falls away (seif 2); it binds the diners as soon as one may eat with the other (seif 3); and it must reach a kazayit (seif 4).
The siman in one sentence: what was eaten in transgression carries nothing — אכל דבר איסור… אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף — and that holds אף על פי שאינו אלא מדרבנן; but in a place of danger מברכים עליו; diners who do not eat one another's bread מצטרפין as soon as one may eat with the other, and אינם מצטרפין when neither may; and אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית.
Practical cases
Case 1 — One of the three ate forbidden food: does he count for the zimun?
Situation: we are three at table, but one of the diners realises that what he ate was forbidden to him. Is a zimun made all the same?
Conduct: he does not count — אכל דבר איסור… אין מזמנין עליו (שו״ע או״ח קצ״ו:א) — nor does he bless over that food: ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף (שו״ע או״ח קצ״ו:א). And one will not say that the prohibition was a light one: אף על פי שאינו אלא מדרבנן (שו״ע או״ח קצ״ו:א). For practice, one follows one's Rav.
Case 2 — I had to eat forbidden food for my health, in a case of danger
Situation: a sick person in danger ate, on competent instruction, a food normally forbidden to him. Does he bless?
Conduct: yes — אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו (שו״ע או״ח קצ״ו:ב) — and the Mechaber himself refers on: ועיין לקמן סי׳ ר״ד (שו״ע או״ח קצ״ו:ב). summary: what is eaten to save a life is no longer a transgression, and the blessing contradicts nothing. Since the case turns on the laws of danger as well, one follows one's Rav.
Case 3 — Three at table: one eats only pat yisrael, the others do not
Situation: one of the three is careful about gentile bread and the others are not; or one of them is a kohen eating challah. May a zimun be made?
Conduct: yes, as soon as one may eat with the other — כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל מצטרפין (שו״ע או״ח קצ״ו:ג), and the baraita says likewise הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים (Arakhin 4a). If on the other hand neither may eat with the other, אינם מצטרפין (שו״ע או״ח קצ״ו:ג); and the Rama adds that everything changes if they share one loaf: אבל אם אוכלים מככר בעל הבית מצטרפין (רמ״א או״ח קצ״ו:ג). For practice, one follows one's Rav.
Comprehension questions
Check your understanding:
- Why does one who ate forbidden food lose both the zimun and the blessing (seif 1)?
- What does the phrase אף על פי שאינו אלא מדרבנן add, and where does the Gemara draw it from (seif 1)?
- How does the case of the place of danger light up the reason of the first seif (seif 2)?
- Why is it enough that one of the two may eat with the other for there to be a joining (seif 3)?
- What does the householder's loaf change according to the Rama, and what is the measure of seif 4?
Going further
If you wish to go deeper into this siman:
📖Join the chavrusa
- 📚 Level 2 — Lamdan: for the pilpul — אכל דבר איסור ; אף על פי שאינו אלא מדרבנן ; צירוף לזימון
- ✨ Level 3 — Synthesis: for review and quick memorization
- 👑 Level 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken): the shitah of the Choulhan Aroukh HaRav — מי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון