✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן קצ״ו · מי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון
מי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון — מה שנאכל בעבירה (אכל דבר איסור), שאין בו זימון ואין בו ברכה (אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו), ואף באיסור דרבנן (אף על פי שאינו אלא מדרבנן), אכילה במקום סכנה, צירוף מסובין שאין זה אוכל מפת זה (מצטרפין), ושיעור הכזית
סימן קצ״ו · ד׳ סעיפים
מי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
הזימון סעודה הוא מבקש, ולא כל הנאכל עושה סעודה. סימן זה שואל את השאלה הפשוטה והחמורה שבכולן: מה ערכו, לפני הברכה, של מה שנאכל בעבירה? ולשון מרן חדה — לא זימון ולא ברכה, לא בתחלה ולא בסוף — ואף באיסור דרבנן. ואחריה שלשה דיוקים: מקום סכנה, שמברכים בו ; הצירוף של מסובין שאין זה אוכל מפת זה ; ושיעור הכזית. טקסט עברי, ביאור והסבר של ד׳ הסעיפים, וכן מדור של מקרים מעשיים.
נושא: דבר איסור וצירוף לזימון — אכל דבר איסור, איסור דרבנן, מקום סכנה, צירוף לזימון, ופחות מכזית
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ו · ד׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימנים שקדמו שאלו מי אוכל יחד והיכן — שתי חבורות בבית אחד, ושמש ההולך מזו לזו. וכאן משתנה השאלה מעיקרה, והיא במה שנאכל. וכבר שנתה המשנה שתי רשימות זו כנגד זו: מכאן אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו (ברכות מ״ה ע״א), ומכאן אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו (ברכות מ״ה ע״א). ואין סימננו אלא העמדת הרשימה השניה להלכה, והרחבתה לכלל. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון ; ולהנהגה האישית — יפנה אל הוראת הרב.
📑 תוכן הלימוד
א. אכל דבר איסור — אין מזמנין ואין מברכין (סעיף א) — הכלל
ב. אף על פי שאינו אלא מדרבנן (סעיף א) — עד היכן הכלל מגיע
ג. מקום סכנה (סעיף ב) — היוצא מן הכלל המאיר את הכלל
ד. צירוף לזימון ופחות מכזית (סעיפים ג-ד) — צירוף המסובין והשיעור
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. אכל דבר איסור — אין מזמנין ואין מברכין
דְּבַר אִיסּוּר — מאכל שנאסר. ולא מאכל גרוע או שאינו הגון, אלא מאכל שאסרוהו תורה או חכמים באכילה: טבל שלא הופרשו ממנו מתנותיו, מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שלא נפדו, וכל שכן מה שלא הוצרכה המשנה לפרשו. וכתב הרמב״ם את הכלל: כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף (רמב״ם הלכות ברכות פרק א׳ הלכה י״ט), ומיד כתב את היפוכו: אבל אם אכל דמאי… הרי זה מברך תחלה וסוף (רמב״ם הלכות ברכות פרק א׳ הלכה כ׳).
סעיף א׳ — אכל דבר איסור אין מזמנין עליו
אכל דבר איסור אף על פי שאינו אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף:
ביאור: אכל דבר איסור — אף על פי שאינו אלא מדרבנן — אין מזמנין עליו, ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף.
תחילה הזימון: אכל דבר איסור… אין מזמנין עליו (שו״ע או״ח קצ״ו:א). מי שאכל איסור אינו נמנה עם השלשה: הרי הוא מיסב, והרי אכל, ואף על פי כן אינו מן המנין. וכבר שנתה המשנה כן בכמה מקרים מפורשים: אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו (ברכות מ״ה ע״א). תמצית: מרן הפך את הרשימה לכלל — לא איסור פלוני מפקיע את הזימון, אלא האיסור מצד עצמו.
ולא הזימון בלבד: ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף (שו״ע או״ח קצ״ו:א). לא ברכה שלפניו ולא ברכת המזון שלאחריו. וטעם הדבר בברייתא: הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ (סנהדרין ו׳ ע״ב), ומקרא שהביאו עליה: ובצע ברך נאץ ה׳ (סנהדרין ו׳ ע״ב).
תמצית: הברכה הודאה היא על מתנה. והמברך על מה שלא היה רשאי ליטול אינו מודה אלא מהפך את הברכה לסתירת עצמה. ומשום כך אין ההלכה מסתפקת בביטול הזימון אלא מבטלת את הברכה עצמה. ויש להעיר שהטור הביא כאן מחלוקת — שהרמב״ם שלל את שתי הברכות, והראב״ד והרא״ש קיימו את שלאחריה ; ומרן פסק כרמב״ם, והדיון נידון ברמה 2.
ב. אף על פי שאינו אלא מדרבנן — עד היכן הכלל מגיע
דקדק מרן וסגר את הפתח לקולא המתבקשת: אף על פי שאינו אלא מדרבנן (שו״ע או״ח קצ״ו:א). שהיה מקום לומר שאיסור קל שמדברי חכמים אינו מגיע לעקור ברכה ; ובא הסימן ואמר להיפך.
ומנין? מדרך שדרשה הגמרא את לשון טבל שבמשנה. שאלה למה הוצרך לשנותו — טבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן (ברכות מ״ז ע״ב) — ופירשה את המקרה: היכי דמי בעציץ שאינו נקוב (ברכות מ״ז ע״ב). תמצית: נמצא שהמקרה ששנתה המשנה אינו איסור תורה אלא איסור דרבנן, ואף על פי כן אמרה אין מזמנין עליו.
תמצית: אין המידה חומר האיסור אלא עצם היותו איסור. משנאסר המאכל על אוכלו, שוב אין הפה שאכלו יכול לברך בו.
ג. מקום סכנה — היוצא מן הכלל המאיר את הכלל
סעיף ב׳ — אם אכל דבר איסור במקום סכנה
אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו (ועיין לקמן סי׳ ר״ד):
ביאור: אם אכל דבר איסור במקום סכנה — מברכים עליו (ועיין לקמן סימן ר״ד).
וכאן מברכים: אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו (שו״ע או״ח קצ״ו:ב). ומרן עצמו הפנה להמשך: ועיין לקמן סי׳ ר״ד (שו״ע או״ח קצ״ו:ב).
תמצית: היוצא מן הכלל מגלה את הכלל. מה שלא ברכו בסעיף א׳ לא היה מפני שהמאכל מאוס או פחות, אלא מפני שמעשה האכילה עבירה היה. ובמקום סכנה אין באכילה זו עבירה כלל, אלא קיום מה שהתורה עצמה מצווה ; ומשנסתלקה העבירה חזרה הברכה, ואין הפה המברך סותר את מעשהו, ואין זה מכלל אין זה מברך אלא מנאץ (סנהדרין ו׳ ע״ב).
ד. צירוף לזימון ופחות מכזית — צירוף המסובין והשיעור
סעיף ג׳ — שלשה שאכלו כאחד ואחד נזהר בפת עכו״ם
שלשה שאכלו כאחד וא׳ נזהר בפת עכו״ם וא׳ אינו נזהר או אחד מהן כהן ואוכל חלות אע״פ שאותו שנזהר אינו יכול לאכול עם אותו שאינו נזהר ולא ישראל עם הכהן כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל מצטרפין אבל אם היו כהנים וזר אוכלים כאחד והכהנים אוכלים חלה ונזהרים מפת של עכו״ם והזר אוכל פת של עכו״ם אינם מצטרפין וה״ה לשלשה שמודרים זה מזה שאינם מצטרפין לזימון:
הגה ודוקא כשכל אחד אוכל מככרו אבל אם אוכלים מככר בעל הבית מצטרפין דהא אוכלים מככר אחד (א״ז):
ביאור: שלשה שאכלו כאחד, אחד נזהר בפת עכו״ם ואחד אינו נזהר, או שאחד מהן כהן ואוכל חלות — אף על פי שהנזהר אינו יכול לאכול עם שאינו נזהר, ואין ישראל אוכל עם הכהן, כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל — מצטרפין. אבל כהנים וזר האוכלים כאחד, והכהנים אוכלים חלה ונזהרים מפת של עכו״ם והזר אוכל פת של עכו״ם — אינם מצטרפין. והוא הדין לשלשה שמודרים זה מזה, שאינם מצטרפין לזימון. הגהה (רמ״א): ודוקא כשכל אחד אוכל מככרו, אבל אם אוכלים מככר בעל הבית — מצטרפין, שהרי אוכלים מככר אחד (אור זרוע).
מידת הסעיף: די שהאחד יוכל לאכול עם חבירו — כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל מצטרפין (שו״ע או״ח קצ״ו:ג). ומקורו בברייתא: הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים (ערכין ד׳ ע״א) ; והעמידה הגמרא את המקרה — לא צריכא דקאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר קאכיל חולין (ערכין ד׳ ע״א) — ונתנה בו טעם: נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל כהן בהדי זר מצי אכיל (ערכין ד׳ ע״א). וכן העתיק הרמב״ם: וכן כהנים וישראלים שאכלו כאחד ואכלו הכהנים תרומה וישראל חלין חיבין בזמון כחיובן בברכת המזון (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ו׳).
וההיפך: כשאין אף אחד יכול לאכול עם חבירו — אבל אם היו כהנים וזר אוכלים כאחד והכהנים אוכלים חלה ונזהרים מפת של עכו״ם והזר אוכל פת של עכו״ם אינם מצטרפין (שו״ע או״ח קצ״ו:ג) — שוב אין השולחן אחד. ולמד מזה הסימן דין נוסף: וה״ה לשלשה שמודרים זה מזה שאינם מצטרפין לזימון (שו״ע או״ח קצ״ו:ג).
והגהת הרמ״א מסיטה את העין מן האוכל אל הפת: ודוקא כשכל אחד אוכל מככרו אבל אם אוכלים מככר בעל הבית מצטרפין דהא אוכלים מככר אחד (רמ״א או״ח קצ״ו:ג). תמצית: המאחד את השולחן הוא הפת המשותפת ; ובמקום שהפת אחת, שוב אין הפרדת המסובין עומדת לדיון.
סעיף ד׳ — אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית
אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית:
ביאור: אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית.
השיעור: אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית (שו״ע או״ח קצ״ו:ד). והמשנה נתנה את השיעור ואת מחלוקתו: עד כמה מזמנין… עד כזית (ברכות מ״ה ע״א), ורבי יהודה אומר עד כביצה (ברכות מ״ה ע״א) — והלכה כדעה הראשונה. וכתב הרמב״ם: אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳), ובשלשה: אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהן כזית פת ואחר כך מזמנין (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ח׳).
תמצית: ד׳ הסעיפים אומרים דבר אחד מארבע זויות — אין מצטרפין לזימון אלא באכילה הנחשבת. ואינה נחשבת כשהיא אסורה (סעיף א), ואף איסור דרבנן די בו (סעיף א) ; וחוזרת ונחשבת משנסתלק האיסור (סעיף ב) ; ומחברת את המסובין כל שהאחד יכול לאכול עם חבירו (סעיף ג) ; וצריכה להגיע לכזית (סעיף ד).
הסימן במשפט אחד: מה שנאכל בעבירה אינו נושא כלום — אכל דבר איסור… אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף — ואף אף על פי שאינו אלא מדרבנן ; ובמקום סכנה מברכים עליו ; ומסובין שאין זה אוכל מפת זה מצטרפין כל שהאחד יכול לאכול עם חבירו, ואינם מצטרפין כשאין אחד מהם יכול ; ואין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — אחד מן השלשה אכל דבר איסור: נמנה הוא לזימון?
מצב: שלשה אנו בשולחן, ונתברר לאחד המסובין שמה שאכל אסור היה לו. הנעשה זימון?
הנהגה: אינו נמנה — אכל דבר איסור… אין מזמנין עליו (שו״ע או״ח קצ״ו:א) — ואף ברכה אינו מברך על אותו מאכל: ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף (שו״ע או״ח קצ״ו:א). ואל יאמר שהאיסור קל היה: אף על פי שאינו אלא מדרבנן (שו״ע או״ח קצ״ו:א). ולמעשה — יפנה לרב.
מקרה 2 — הוצרכתי לאכול דבר איסור לרפואה במקום סכנה
מצב: חולה שיש בו סכנה שאכל, על פי הוראה, מאכל האסור לו. המברך הוא עליו?
הנהגה: כן — אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו (שו״ע או״ח קצ״ו:ב) — ומרן עצמו הפנה להמשך: ועיין לקמן סי׳ ר״ד (שו״ע או״ח קצ״ו:ב). תמצית: מה שנאכל להצלת נפש אינו עבירה, ואין הברכה סותרת בו כלום. ולפי שהדבר תלוי גם בדיני סכנה — יפנה לרב.
מקרה 3 — שלשה בשולחן: אחד אינו אוכל אלא פת ישראל, וחביריו אוכלים פת עכו״ם
מצב: אחד מן השלשה נזהר מפת עכו״ם וחביריו אינם נזהרים ; או שאחד מהם כהן ואוכל חלות. הנעשה זימון?
הנהגה: כן, כל שהאחד יכול לאכול עם חבירו — כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל מצטרפין (שו״ע או״ח קצ״ו:ג), וכן בברייתא הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים (ערכין ד׳ ע״א). ואם אין אחד מהם יכול לאכול עם חבירו — אינם מצטרפין (שו״ע או״ח קצ״ו:ג) ; והוסיף הרמ״א שהכל משתנה כשאוכלים מפת אחת: אבל אם אוכלים מככר בעל הבית מצטרפין (רמ״א או״ח קצ״ו:ג). ולמעשה — יפנה לרב.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- למה מפסיד האוכל דבר איסור גם את הזימון וגם את הברכה (סעיף א)?
- מה מוסיפה הלשון אף על פי שאינו אלא מדרבנן, ומנין למדתה הגמרא (סעיף א)?
- במה מאיר דין מקום סכנה את טעמו של סעיף א׳ (סעיף ב)?
- למה די באחד מהם שיוכל לאכול עם חבירו כדי שיהא צירוף (סעיף ג)?
- מה משנה ככר בעל הבית לדעת הרמ״א, ומהו שיעורו של סעיף ד׳?
להעמקה נוספת
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖הצטרפות לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — אכל דבר איסור ; אף על פי שאינו אלא מדרבנן ; צירוף לזימון
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולזכירה מהירה
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת שולחן ערוך הרב — מי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון