שולחן ערוך · אורח חיים

Concise summary:

ד׳ seifim: the siman fixes what counts as food for a zimun. What was eaten in transgression carries nothing — «אכל דבר איסור אף על פי שאינו אלא מדרבנן אין מזמנין עליו» (שו״ע או״ח קצ״ו:א) — and no blessing either: «ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף» (שו״ע או״ח קצ״ו:א), on the principle «כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א׳ הלכה י״ט). Seif 2 reverses the case: «אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו» (שו״ע או״ח קצ״ו:ב). Seif 3 shifts the axis — the joining turns on the fact that «כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל מצטרפין» (שו״ע או״ח קצ״ו:ג), on the baraita «הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים» (Arakhin 4a), and the Rama adds «דהא אוכלים מככר אחד» (רמ״א או״ח קצ״ו:ג). Finally seif 4: «אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית» (שו״ע או״ח קצ״ו:ד).