✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן קצ״ט · על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים
על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים — השמש שאכל כזית, הכותי בזמן הזה, עם הארץ גמור, הגר שמל ולא טבל והגר הגמור, האונן בחול, נשים ועבדים וקטנים, אנדרוגינוס וטומטום, הקטן היודע למי מברכין, ומי שנדוהו על עבירה
סימן קצ״ט · י״א סעיפים
על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
אין הזימון מבקש שלשה פיות בלבד אלא שלשה הנמנים. וסימן זה מונה אותם, ומונה אותם בשני טורים — אלו שמזמנים עליהם ואלו שאין מזמנים עליהם. י״א סעיפים עוברים על השמש, על הכותי, על עם הארץ, על הגר, על האונן, על נשים ועבדים וקטנים, על האנדרוגינוס והטומטום, על הקטן ועל המנודה. טקסט עברי, ביאור והסבר של י״א הסעיפים, וכן מדור של מקרים מעשיים.
נושא: מי נמנה לזימון — שמש, כותי, עם הארץ, גר, אונן, נשים ועבדים וקטנים, אנדרוגינוס וטומטום, קטן, ומנודה
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ט · י״א סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימנים שקדמו שאלו כמה צריך להיות, היכן מסובין, ומה נאכל. וכאן משתנה השאלה מעיקרה, והיא באדם עצמו — הוא מן הנמנים או אינו מן הנמנים? וכבר נתנה המשנה את שני הטורים: מכאן אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו (ברכות מ״ה ע״א), ומכאן אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו (ברכות מ״ה ע״א), ולבסוף קבוצה בפני עצמה: נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן (ברכות מ״ה ע״א). ואין סימננו אלא העמדת שלש השורות הללו להלכה, בתוספת מה שהוצרכו הדורות להכריע אחריהן. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון ; ולהנהגה האישית — יפנה אל הוראת הרב.
📑 תוכן הלימוד
א. השמש, הכותי ועם הארץ (סעיפים א-ג) — המשמש, מי שנשתנה, ומי שאינו יודע
ב. עכו״ם, גר ואונן (סעיפים ד-ה) — השייכות והחיוב
ג. נשים ועבדים וקטנים (סעיפים ו-ז) — הזימון שלהם
ד. אנדרוגינוס וטומטום (סעיפים ח-ט) — שתי פנים לספק
ה. קטן ומנודה (סעיפים י-י״א) — הדעת וההרחקה
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. השמש, הכותי ועם הארץ — המשמש, מי שנשתנה, ומי שאינו יודע
שַׁמָּשׁ — המשמש על השולחן. ואינו מן המסובין אלא הולך ובא, מביא ומסלק, ואוכל בעמידה בין תבשיל לתבשיל. והיה מקום לומר שאין לו קביעות ואינו מן המנין ; ובגמרא הקשו כן ותירצו: פשיטא מהו דתימא שמש לא קבע קמ״ל (ברכות מ״ז ע״ב). תמצית: אין המסב נעשה מסב במצב גופו אלא בעצם קביעותו — ושיעור כזית מעמידה.
סעיף א׳ — השמש שאכל כזית מזמנין עליו
השמש שאכל כזית מזמנין עליו:
ביאור: השמש שאכל כזית — מזמנין עליו.
הכלל: השמש שאכל כזית מזמנין עליו (שו״ע או״ח קצ״ט:א). וכבר שנתה המשנה כן ומנתה אותו בטור הנמנים: והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו (ברכות מ״ה ע״א) — ובטור השני: והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו (ברכות מ״ה ע״א). תמצית: לא שם השמש הוא המכריע אלא שיעור אכילתו.
סעיף ב׳ — כותי בזמן הזה
כותי בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודת אלילים ואין מזמנין עליו:
ביאור: כותי בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודת אלילים, ואין מזמנין עליו.
היפוך גמור: והרי המשנה מנתה את הכותי — והכותי מזמנין עליו (ברכות מ״ה ע״א) — והעמידה הגמרא: אביי אמר בכותי חבר (ברכות מ״ז ע״ב), ואף שיבחה את דקדוקם: כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל (ברכות מ״ז ע״ב). אלא שכתב מרן כאן כותי בזמן הזה (שו״ע או״ח קצ״ט:ב), והכל משתנה בכך: שהתלמוד עצמו מספר את היום שבו הכריעו חכמים — ולא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורין (חולין ו׳ ע״א).
תמצית: סעיף זה מלמד מה שנשכח על הרוב — שיש הלכה המתהפכת בלי שנשתנה בה כלל. לא דין הזימון נשתנה אלא מי שנאמר עליו. וכן כתב הטור: ורב אלפס כתב והאידנא הם עכו״ם גמורין ואין מזמנין עליהן (טור או״ח קצ״ט).
סעיף ג׳ — עם הארץ גמור מזמנין עליו בזמן הזה
עם הארץ גמור מזמנין עליו בזמן הזה:
ביאור: עם הארץ אף הגמור — מזמנין עליו בזמן הזה.
והיפוך שני, לצד השני: הברייתא שנתה ותניא אין מזמנין על ע״ה (ברכות מ״ז ע״ב), ואף על פי כן כתב מרן עם הארץ גמור מזמנין עליו בזמן הזה (שו״ע או״ח קצ״ט:ג). וטעמו בטור בשם ר״י: והאידנא אמר ר״י שמזמנין עם עם הארץ כדי שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו (טור או״ח קצ״ט), ופירשו: פי׳ אם היו פורשין מהם היו גם הם פורשין מן הציבור לגמרי (טור או״ח קצ״ט). וכן רבינו חננאל: האידנא רגילין לזמן אפי׳ עם עם הארץ גמור (טור או״ח קצ״ט).
תמצית: שני הסעיפים נקראים כאחד, ואינם סותרים זה את זה אלא אומרים שניהם דבר אחד: שההלכה מביטה במציאות. הכותי יצא מכלל ישראל ויצא מן המנין ; ועם הארץ מישראל הוא, ודחייתו מן הזימון היתה דוחתו מן הקהל — ומוטב לקרבו.
ב. עכו״ם, גר ואונן — השייכות והחיוב
סעיף ד׳ — עכו״ם וגר
עכו״ם אין מזמנין עליו ואפי׳ גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו אבל גר גמור מזמנין עליו ויכול לברך בהמ״ז ולומר על שהנחלת לאבותינו:
ביאור: עכו״ם אין מזמנין עליו, ואף גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו ; אבל גר גמור מזמנין עליו, ויכול לברך ברכת המזון ולומר « על שהנחלת לאבותינו ».
גר שלא נשלמה גרותו: ואפי׳ גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו (שו״ע או״ח קצ״ט:ד). ומקורו בגמרא על לשון והנכרי שבמשנה: הכא במאי עסקינן בגר שמל ולא טבל (ברכות מ״ז ע״ב), דאמר רבי זירא א״ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכמה דלא טבל נכרי הוא (ברכות מ״ז ע״ב). תמצית: אין הגרות נמדדת במה שהוחל בו אלא במה שנגמר.
גר גמור, ולשון ברכת המזון: אבל גר גמור מזמנין עליו ויכול לברך בהמ״ז ולומר על שהנחלת לאבותינו (שו״ע או״ח קצ״ט:ד). ולא היה הדבר פשוט: הביא הטור שרבינו תם עמד כנגדו — ור״ת לא היה מניח אפי׳ לגר גמור (בא״י) לברך ברה״מ שאינו יכול לומר שהנחלת לאבותינו (טור או״ח קצ״ט) — ואילו ר״י התיר: ור״י כתב שיכול לברך שיכול לומר לאבותינו דכתיב אב המון גוים נתתיך (טור או״ח קצ״ט). והכריע הבית יוסף כר״י: והכי נקטינן (בית יוסף או״ח קצ״ט).
תמצית: אין הגר שואל אבות מאחרים — אברהם נעשה אב המון גוים, ויש לגר אבות לקרוא בשמם. וזו מן ההכרעות היפות שבסימן: ממאנת ההלכה לעשות את הגר אורח עולמי על שולחן עצמו.
סעיף ה׳ — אונן בחול
אונן בחול שהוא פטור מלברך אין מזמנין עליו:
ביאור: אונן בחול, שהוא פטור מלברך — אין מזמנין עליו.
והטעם כתוב בסעיף עצמו: אונן בחול שהוא פטור מלברך אין מזמנין עליו (שו״ע או״ח קצ״ט:ה). ואין זו דחייה אלא תולדה: הזימון הזמנה לברך הוא, ואין מזמינים אדם למה שהוא פטור ממנו. ושנינו במשנה על מי שמתו לפניו: מי שמתו מוטל לפניו פטור מק״ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה (ברכות י״ז ע״ב). וכלשון הטור ממש: וכן האונן בחול שהוא פטור מלברך אין מזמנין עליו (טור או״ח קצ״ט).
תמצית: ודקדק בלשון בחול. שהאנינות בשעותיה הראשונות מפקיעה את החיובים, והשבת אינה מפקיעתם באותה מידה ; ולפיכך לא דיבר הסעיף אלא ביום חול. ולמעשה — יפנה לרב.
ג. נשים ועבדים וקטנים — הזימון שלהם
פְּרִיצוּתָא — קלות ראש והפקרות. וזו הלשון שבה נתנה הגמרא טעם לכך שאין נשים ועבדים וקטנים עושים חבורה מעורבת לזימון: שאני התם משום פריצותא (ברכות מ״ה ע״ב). ואינה אומרת דבר על כשרותם לברך — אותה גמרא עצמה אומרת שמזמנין הם כל אחד לעצמו — אלא על העירוב שאין ההלכה רוצה לקבעו.
סעיף ו׳ — נשים ועבדים וקטנים
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמן ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד משום פריצותא דעבדים אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם:
ביאור: נשים ועבדים וקטנים — אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין הם לעצמן ; ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד, משום פריצותא דעבדים, אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמן — ובלבד שלא יזמנו בשם.
שלשה דברים במשפט אחד. תחילה: נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם (שו״ע או״ח קצ״ט:ו) — שאינם מצטרפים לזימון האנשים ; וכבר במשנה: נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן (ברכות מ״ה ע״א). ואחר כך: אבל מזמנין לעצמן (שו״ע או״ח קצ״ט:ו) — שיש להם זימון משלהם, וכברייתא: נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין (ברכות מ״ה ע״ב). ולבסוף התנאי: ובלבד שלא יזמנו בשם (שו״ע או״ח קצ״ט:ו).
ולמה לא יחד? הסעיף אומרו במפורש: משום פריצותא דעבדים (שו״ע או״ח קצ״ט:ו), וכן שאלה הגמרא ממש — למה לא, והרי יש כאן דעות? אמאי לא והא איכא דעות (ברכות מ״ה ע״ב) — ותירצה: שאני התם משום פריצותא (ברכות מ״ה ע״ב). וכן העתיק הרמב״ם: נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳).
תמצית: ובלבד שלא יזמנו בשם — זימון בעשרה מוסיף את השם (נברך לאלהינו), והיא המדרגה שנטלה מהם, שהרי דבר שבקדושה היא ; אבל הזימון הפשוט נשאר להם שלם.
סעיף ז׳ — נשים מזמנות לעצמן רשות
נשים מזמנות לעצמן רשות אבל כשאוכלות עם האנשי׳ חייבות ויוצאות בזימון שלנו:
הגה אע״פ שאינן מבינות (הרא״ש ומרדכי ריש פרק שלשה שאכלו בשם רש״י):
ביאור: נשים המזמנות לעצמן — רשות ; אבל כשאוכלות עם האנשים — חייבות, ויוצאות בזימון שלנו. הגהת הרמ״א: אף על פי שאינן מבינות (הרא״ש והמרדכי בריש פרק שלשה שאכלו בשם רש״י).
שני דינים ולא אחד: נשים מזמנות לעצמן רשות (שו״ע או״ח קצ״ט:ז) — לעצמן מותר ואינו מוטל ; אבל כשאוכלות עם האנשי׳ חייבות ויוצאות בזימון שלנו (שו״ע או״ח קצ״ט:ז) — ובשולחן אחד נולד החיוב ונעשה מאליו. ולשון הבית יוסף בשם ר״י: ואומר ר״י דלעצמן דוקא רשות אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואינן מברכות לעצמן (בית יוסף או״ח קצ״ט).
הגהת הרמ״א מסלקת את הקושיא הפשוטה: אע״פ שאינן מבינות (רמ״א או״ח קצ״ט:ז). שהיה מקום לומר שאין יוצאים בלשון שאין מבינים אותה ; ובא הרמ״א ולימד שבזימון די בשמיעה.
תמצית: יש לקרוא סעיף ז׳ כנגד סעיף ו׳, ואז מתברר שאין מזמנין עליהם אינו « אינן נמנות » אלא « אין מונים אותן להשלים את השלשה ». ומשנשלמו השלשה באנשים — האשה המסבה חייבת ויוצאת. ועוד הביא הטור שהרא״ש למד את החיוב מברייתא דערכין: דתניא בערכין (ג.) הכל חייבין בזימון וקאמר הכל לאתויי מאי לאתויי נשים (טור או״ח קצ״ט).
ד. אנדרוגינוס וטומטום — שתי פנים לספק
סעיף ח׳ — אנדרוגינוס מזמן למינו
אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לאנשים ולא לנשים:
ביאור: אנדרוגינוס מזמן למינו, ואינו מזמן לא לאנשים ולא לנשים.
אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לאנשים ולא לנשים (שו״ע או״ח קצ״ט:ח). וטעמו ברמב״ם: אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים מפני שהוא ספק (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳). והפנה הבית יוסף למקבילה שבשופר: אנדרוגינוס מוציא את מינו אבל לא את שאינו מינו (ראש השנה כ״ט ע״א), ונתן בו טעם: משום דאנדרוגינוס הוי בריה בפני עצמו הלכך למינו מיהא מזמן (בית יוסף או״ח קצ״ט).
סעיף ט׳ — טומטום אינו מזמן כלל
טומטום אינו מזמן כלל:
ביאור: טומטום אינו מזמן כלל.
טומטום אינו מזמן כלל (שו״ע או״ח קצ״ט:ט) — וכן בשופר: טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו (ראש השנה כ״ט ע״א). וביאר הבית יוסף מה בינו לבין הסעיף שלפניו: וטעם הטומטום שאינו מזמן אפילו עם מינו משום דאיכא למיחש שמא ימצא זה זכר והללו נקבות או איפכא (בית יוסף או״ח קצ״ט).
תמצית: שני הסעיפים דבר אחד הם. האנדרוגינוס בריה הוא — ספק שיש לו גבול, וגבול מוליד « מינו ». והטומטום ספק גמור — שאין בו הכרעה כלל, ואף שני טומטומין אינם מובטחים שיהיו מין אחד. ספק שאפשר לתחמו מניח מקום, וספק גמור אינו מניח מקום כלל.
ה. קטן ומנודה — הדעת וההרחקה
עוֹנַת הַפְּעוֹטוֹת — שנות הפעוטות, השעה שממנה ואילך יש בקטן דעת שמעשיו נחשבים. וקבע הבית יוסף את שיעורה: והוא שהגיע לעונת הפעוטות דהיינו בן ז׳ או ח׳ כל חד וחד לפום חורפיה (בית יוסף או״ח קצ״ט) — בן שבע או שמונה, כל אחד לפי חריפותו.
סעיף י׳ — קטן שהגיע לעונת הפעוטות
קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה:
הגה וי״א דאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה דאז מחזקינן ליה כגדול שהביא שתי שערות (הרא״ש ומרדכי פרק שלשה שאכלו וטור) וכן נוהגין ואין לשנות. וחרש ושוטה אם מכוונים ומבינים מצטרפין לזימון אע״פ שאין החרש שומע הברכה (מהרי״ל):
ביאור: קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין — מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה. הגהת הרמ״א: ויש אומרים שאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה, שאז מחזיקין אותו כגדול שהביא שתי שערות (הרא״ש והמרדכי בפרק שלשה שאכלו והטור), וכן נוהגין ואין לשנות ; וחרש ושוטה, אם מכוונים ומבינים, מצטרפין לזימון, אף על פי שאין החרש שומע את הברכה (מהרי״ל).
מידתו של מרן היא הדעת: קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה (שו״ע או״ח קצ״ט:י). והיא מסקנת הגמרא עצמה, הדוחה את כל שנאמר לפניה: ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו (ברכות מ״ח ע״א). וברייתא דערכין כללתו כבר: הכל מצטרפין לזימון לאתויי מאי לאתויי קטן היודע למי מברכין (ערכין ג׳ ע״א). וכן העתיק הרמב״ם: קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואף על פי שהוא כבן שבע או כבן שמונה (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ז׳).
והרמ״א הכריע אחרת למנהג אשכנז: וי״א דאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה (רמ״א או״ח קצ״ט:י), וסגר את הפתח: וכן נוהגין ואין לשנות (רמ״א או״ח קצ״ט:י). וזו מן המחלוקות המעשיות הבולטות שבסימן בין ספרדים לאשכנזים — ובכגון זה הולכים אחר הרב ואחר הקהילה.
וההגהה השניה מרחיבה לצד השני: וחרש ושוטה אם מכוונים ומבינים מצטרפין לזימון אע״פ שאין החרש שומע הברכה (רמ״א או״ח קצ״ט:י). תמצית: מה שמנע הרמ״א מן הקטן אינו ההבנה אלא הקטנות ; ובמקום שההבנה מצויה והקטנות אינה — מצרף.
סעיף י״א — מי שנדוהו על עבירה
מי שנדוהו על עבירה אין מזמנין עליו:
ביאור: מי שנדוהו על עבירה — אין מזמנין עליו.
מי שנדוהו על עבירה אין מזמנין עליו (שו״ע או״ח קצ״ט:י״א). וחתם הבית יוסף את הסימן בהפניה למקום שכבר כתבו: מי שנדוהו על עבירה כתבתי בסימן נ״ה שאין מזמנין עליו (בית יוסף או״ח קצ״ט).
תמצית: הסימן נחתם על עניינו שלו. הזימון הוא המעשה שבו מכריזים המסובין שהם יחד לפני הברכה ; ומי שהרחיקתו הקהילה אינו נמנה באותו כינוס — לא מפני שפסק מהיות ישראל, אלא מפני שהנידוי חל על עצם ההצטרפות.
הסימן במשפט אחד: מזמנין על מי שהוא קבוע, מחויב ומצורף — ומכאן השמש שאכל כזית מזמנין עליו, עם הארץ גמור מזמנין עליו בזמן הזה ואבל גר גמור מזמנין עליו ; ומכאן כותי בזמן הזה, גר שמל ולא טבל, אונן בחול, טומטום ומי שנדוהו על עבירה ; ובין שניהם נשים ועבדים וקטנים, שאין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמן ; והקטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין, שמרן מצרפו ומנהג הרמ״א ממתין לו עד שלש עשרה.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — המשמש אכל בעמידה בין תבשיל לתבשיל: נמנה הוא?
מצב: אין מסובין אלא שנים, והמשמש אכל פרוסה בעברו. הרי אנו שלשה לזימון?
הנהגה: כן, משאכל כזית — השמש שאכל כזית מזמנין עליו (שו״ע או״ח קצ״ט:א) ; וכבר במשנה: והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו (ברכות מ״ה ע״א). ומה שהיה מקום להסתפק הוא שאין לו קביעות, ודחתה הגמרא: פשיטא מהו דתימא שמש לא קבע קמ״ל (ברכות מ״ז ע״ב). ובפחות מכזית אינו נמנה: והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו (ברכות מ״ה ע״א). ולמעשה — יפנה לרב.
מקרה 2 — שלש נשים שאכלו יחד: חייבות בזימון?
מצב: סעודת נשים בלא איש בשולחן. ולעומתה: סעודת משפחה שאנשים ונשים מסובין בה יחד.
הנהגה: לעצמן — רשות: נשים מזמנות לעצמן רשות (שו״ע או״ח קצ״ט:ז) ; ובשולחן אחד — חובה, ונעשית בזימון האנשים: אבל כשאוכלות עם האנשי׳ חייבות ויוצאות בזימון שלנו (שו״ע או״ח קצ״ט:ז), והוסיף הרמ״א אע״פ שאינן מבינות (רמ״א או״ח קצ״ט:ז). ויש להיזהר שלא להתבלבל: אינן משלימות את השלשה — נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם (שו״ע או״ח קצ״ט:ו). וכשמזמנות לעצמן, ובלבד שלא יזמנו בשם (שו״ע או״ח קצ״ט:ו). ולמעשה — יפנה לרב.
מקרה 3 — אין אלא שני גדולים, וילד בן תשע מיסב עמנו
מצב: שני אנשים וילד בן תשע היודע היטב למי מברכין. הנעשה זימון?
הנהגה: תלוי במנהג שהולכים אחריו. למרן — כן: קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה (שו״ע או״ח קצ״ט:י), וכמסקנת הגמרא — ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו (ברכות מ״ח ע״א). ולרמ״א — לא: וי״א דאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה (רמ״א או״ח קצ״ט:י), ווכן נוהגין ואין לשנות (רמ״א או״ח קצ״ט:י). ובכגון זה הקהילה והרב מכריעים.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- למה הוצרכה הגמרא ללמד שהשמש נמנה, והרי נראה פשוט (סעיף א)?
- כיצד אותו כותי עצמו נמנה במשנה ונדחה במרן (סעיף ב)?
- מאיזו סכנה חשש הטור אילו היו דוחים את עם הארץ מן הזימון (סעיף ג)?
- למה אין האונן נמנה — וכי עונש הוא (סעיף ה)?
- מהו בדיוק אין מזמנין עליהם שבסעיף ו׳, אם סעיף ז׳ אומר שהנשים חייבות בשולחן משותף?
- מה בין אנדרוגינוס לטומטום, ולמה זה מזמן למינו וזה אינו מזמן כלל (סעיפים ח-ט)?
- על מה נחלקו מרן והרמ״א בקטן, ומה עומד בשורש המחלוקת (סעיף י)?
להעמקה נוספת
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖הצטרפות לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — שמש לא קבע ; כותי בזמן הזה ; משום פריצותא ; קטן היודע למי מברכין
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולזכירה מהירה
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת שולחן ערוך הרב — על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים