✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — פתיחה
סימן ר״ג · ברכת פירות הארץ
דיני ברכת פירות הארץ — הכלל (על פירות הארץ מברך בפה״א), הגדר המבדיל בין עץ לעשב (שמוציא עליו מעצו), תותים הגדלים בסנה והמאוזי״ש, מה שאינו חשוב פרי (אילני סרק, בני אסא), זנגביל מרוקח ובשמים בסוקר (עיקר וטפל), וצנון שסופו להקשות
סימן ר״ג · ח׳ סעיפים
דיני ברכת פירות הארץ
🌱 רמת מתחילים
✦ ❖ ✦
הסימן שלפניו נתן את ברכת פירות האילן. וזה נוטל את הצד השני — פירות הארץ — ואינו עושה זאת בתפוח אדמה ובגזר, שאין בהם ספק, אלא בשמונה מקרי גבול: פרי הגדל על סנה שיש בו עץ, מאוזי״ש, פרי של אילן סרק, בני אסא, זנגביל מרוקח, בשמים שחוקים בסוקר, וצנון שסופו להקשות כעץ. לשון הסימן, ביאורה והסבר ח׳ הסעיפים, עם פרק של מקרים מעשיים.
הנושא: ברכת פירות הארץ — הכלל, גדר האילן, אילני סרק ובני אסא, זנגביל ובשמים, וצנון
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״ג · ח׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
כל הלכות ברכות הצומח תלויות במשנה אחת: על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ (ברכות ל״ה ע״א), וועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה (ברכות ל״ה ע״א). ונשאר לדעת היכן עובר הגבול. ואינו נראה לעין: לסנה יש עץ, ולמאוזי״ש יש גזע — ואף על פי כן אינם עץ לענין הברכה. סימננו נותן את הגדר, ומעמידו בנסיון בשמונה מקרים. ומוסיף עליו גדר שני, שונה ממנו לגמרי: כשמאכל בא עם חברו, מי משניהם עיקר? ואנו לומדים כאן בדרך העיון ; ולמעשה — כהוראת הרב.
📑 תכנית הלימוד
א. הכלל וגדר האילן (סעיפים א-ג) — פרי הארץ, ומה שאינו עץ
ב. אילני סרק ובני אסא (סעיפים ד-ה) — הגדל על עץ ואינו חשוב פרי
ג. זנגביל מרוקח ובשמים שחוקים (סעיפים ו-ז) — עיקר וטפל במרקחת ובתערובת
ד. צנון (סעיף ח) — שהולכין בו אחר דעת הנוטע
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. הכלל וגדר האילן — פרי הארץ ומה שאינו עץ
פְּרִי הָאֲדָמָה — פרי הארץ. במשנה הועמדו שתי הברכות זו כנגד זו: על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ (ברכות ל״ה ע״א), וועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה (ברכות ל״ה ע״א). סימן ר״ב עסק בראשונים, וסימננו באחרונים. אלא שהיכן עובר הגבול? הגמרא נתנה בו מבחן מוחשי: היכא מברכינן בורא פרי העץ היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק (ברכות מ׳ ע״א) — עץ הוא שהגזע קיים לאחר לקיטת הפרי וחוזר ומוציא. וכנגדו: אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה (ברכות מ׳ ע״ב).
סעיף א׳ — על פירות הארץ מברך בפה״א
על פירות הארץ מברך בפה״א:
ביאור: על פירות הארץ מברך בורא פרי האדמה.
הכלל בפשטותו: על פירות הארץ מברך בפה״א (שו״ע או״ח ר״ג:א) — ובפה״א ראשי תיבות בורא פרי האדמה. וברמב״ם נכתב במלואו: ועל פרות הארץ והירקות מברכין עליהן בתחלה בורא פרי האדמה (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה א׳).
ולמה נצרך הדיוק: אין שתי הטעויות שוות. בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא (ברכות מ׳ ע״א), אבל ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא (ברכות מ׳ ע״א). תמצית: הארץ נושאת את האילן, ונמצא ש״פרי האדמה״ אמת אף בתפוח ; אבל האילן אינו נושא את הירק, ו״פרי העץ״ שקר הוא בצנון. ומשום כך אין שמונת המקרים שלפנינו מותרות.
סעיף ב׳ — על תותים הגדלים בסנה
על תותים הגדלים בסנה בורא פרי האדמה: הגה דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו מברכים עליו בורא פרי האדמה: [טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים]:
ביאור: על תותים הגדלים בסנה — בורא פרי האדמה. הגה: שאין נקרא עץ אלא המוציא את עליו מעצו ; אבל המוציא את עליו משרשיו אינו נקרא עץ. ואלו, כיון שכלה עצו לגמרי בחורף וחוזר ופורח משרשיו, מברכים עליו בורא פרי האדמה. [טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים]
המקרה: על תותים הגדלים בסנה בורא פרי האדמה (שו״ע או״ח ר״ג:ב). ומדובר בפירות הגדלים על סנה שיש בו עץ, ונראים ככל פרי אילן.
וההגה נותנת את הגדר — והוא לב הסימן: דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו (רמ״א או״ח ר״ג:ב), ואבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ (רמ״א או״ח ר״ג:ב). והביאו הבית יוסף בשם הגאונים מן התוספתא: כל שמוציא עלין מעיקרו עשב הוא וכל שמוציא עלין מעצו עץ הוא (בית יוסף או״ח סימן ר״ג). תמצית: אין השאלה אם יש כאן עץ, אלא מהיכן יוצאין העלין.
ויישום הגדר: והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו מברכים עליו בורא פרי האדמה (רמ״א או״ח ר״ג:ב). תמצית: מין שגזעו מת בכל חורף וחוזר ועולה משרשיו אינו עץ, ואף שנראה כעץ — והוא הוא מבחן הגמרא, שאין הגזע קיים לחזור ולהוציא.
ולא הכל שוין בזה: הביא הטור היה אומר ה״ר יצחק תותין הגדלין בסנה וכיוצא בהן מברכין עליהן בפה״ע שמין אילן הם (טור או״ח סימן ר״ג), וכנגדו וה״ר יוסף כתב שיש לברך עליהן בפה״א לפי שמצא בתשובת הגאונים (טור או״ח סימן ר״ג) ; וסיים הטור וא״א הרא״ש ז״ל היה נוהג כדברי ר״י (טור או״ח סימן ר״ג). ומרן וההגה פסקו כדעת הגאונים. והדיון נמשך ברמה 2.
ואין להעתיק את הדין בחפזון: העיר המשנה ברורה שיש מן הפירות הללו הגדלים על ענף המתקיים — שכן הענף מתקיים ימים הרבה (משנה ברורה, מ״ב ר״ג:ג) — ובהם דעת כמה אחרונים לברך בורא פרי העץ. תמצית: הסימן נותן כלל ולא רשימה ; ועל הצמח שלפניך יש להעמידו, ולמעשה — כהוראת הרב.
סעיף ג׳ — על המאוזי״ש
על המאוזי״ש בורא פרי האדמה:
ביאור: על המאוזי״ש — הוא פרי המוז — בורא פרי האדמה.
המקרה: על המאוזי״ש בורא פרי האדמה (שו״ע או״ח ר״ג:ג). והוא פרי המוז ; ותלה אותו הבית יוסף באותו טעם עצמו של התותים: והני מוז״י כיון דכלו עציו לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בפה״א (בית יוסף או״ח סימן ר״ג).
והוא הדוגמה היפה ביותר לגדר: המוז יש לו כעין גזע, וגבוה הוא כאילן, ואף על פי כן אותו גזע מת לאחר שהוציא פריו והצמח חוזר ועולה מן השורש. תמצית: אין ההלכה מביטה בגובה ובקושי אלא בקיום — בעץ הנשאר וחוזר ומוציא פרי.
ב. אילני סרק ובני אסא — מה שאינו חשוב פרי
סעיף ד׳ — על פירות שמוציאין אילני סרק
על פירות שמוציאין אילני סרק שהכל:
ביאור: על פירות שמוציאין אילני סרק — שהכל.
המקרה: על פירות שמוציאין אילני סרק שהכל (שו״ע או״ח ר״ג:ד). ואילן סרק הוא שאינו עושה פירות ; ומה שמוציא אף על פי כן אין לו שם פרי.
נקודת המפנה שבסימן: עד כאן היתה השאלה מהיכן גדל, ומכאן ואילך אם ראוי להיקרא פרי. וכתב הבית יוסף בשם שבלי הלקט: האוכל ממה שמוציאים אילני סרק אין מברכין עליהם אלא שהכל דלא חשיבי לברוכי בפה״ע (בית יוסף או״ח סימן ר״ג). תמצית: הברכה כאן הולכת אחר החשיבות ולא אחר טבע הצמח.
ובאלו פירות מדובר? פירש המשנה ברורה: אבל כאן מיירי בפירות גרועים כגון תפוחים קטנים ואגסים קטנים הגדילים בעצי היער שאינם ראוים לאכילה כשהם חיים (משנה ברורה, מ״ב ר״ג:ה). תמצית: לא בכל אילן יער הכתוב מדבר, אלא בפרי גרוע שאין אדם אוכלו חי.
סעיף ה׳ — בני אסא
בני אסא אע״ג דבשלן והויין כפירות אינו מברך אלא שהכל:
ביאור: בני אסא — אף על פי שמבשלן והרי הן כפירות — אינו מברך אלא שהכל.
המקרה: בני אסא אע״ג דבשלן והויין כפירות אינו מברך אלא שהכל (שו״ע או״ח ר״ג:ה). ואסא הוא הדס ; ופירש המשנה ברורה: בני אסא היינו ענבים קטנים שרגילין להמצא בהדסים (משנה ברורה, מ״ב ר״ג:ו).
והחידוש בלשון אע״ג דבשלן: אף לאחר שנתבשלו ונעשו ראויים וכפירות, אינם עולים במעלתם. וכתב המשנה ברורה: דלא חשיבי והו״ל כפירות שמוציאין אילני סרק (משנה ברורה, מ״ב ר״ג:ז). תמצית: הבישול עושה את שאינו ראוי לראוי, ואינו עושה חשיבות.
וראיית הבית יוסף באה ממקום אחר: בארבעת המינים שנים עושין פירות ושנים אינם עושין — וכיון דאמרי׳ הדס וערבה אינם עושים פירות שמע מינה דפירות בני אסא לאו פירות נינהו (בית יוסף או״ח סימן ר״ג). תמצית: מנו חכמים את ההדס בכלל שאינם עושין פירות ; ומה שהוא מוציא אינו פרי, אף לענין הברכה.
ג. זנגביל מרוקח ובשמים שחוקים — עיקר וטפל
סעיף ו׳ — על זנגביל שמרקחים אותו
על זנגביל שמרקחים אותו כשהוא רטוב בפה״א ונראה דה״ה אם מרקחים אותו יבש כיון שע״י כך הוא ראוי לאכילה הזנגביל עיקר ומברך עליו בורא פרי האדמה:
ביאור: על זנגביל שמרקחים אותו כשהוא רטוב — בורא פרי האדמה. ונראה שהוא הדין אם מרקחים אותו כשהוא יבש, כיון שעל ידי כך נעשה ראוי לאכילה: הזנגביל עיקר, ומברך עליו בורא פרי האדמה.
המקרה: על זנגביל שמרקחים אותו כשהוא רטוב בפה״א (שו״ע או״ח ר״ג:ו). ומקורו בגמרא: האי המלתא דאתיא מבי הנדואי שריא ומברכינן עלה בורא פרי האדמה (ברכות ל״ו ע״ב) — והיא מרקחת של זנגביל הבאה מהודו.
אין רטוב ויבש שוין: הגמרא חילקה לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא (ברכות ל״ו ע״ב), ולמד מזה הרמב״ם — הפלפלין והזנגביל בזמן שהן רטבין מברך עליהן בורא פרי האדמה (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה ז׳), ואילו אבל יבשין אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם מפני שהן תבלין ואינו אכל (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח׳ הלכה ז׳).
וחידושו של מרן: ונראה דה״ה אם מרקחים אותו יבש כיון שע״י כך הוא ראוי לאכילה (שו״ע או״ח ר״ג:ו). שהריקוח מחזיר את היבש להיות ראוי לאכילה — וחוזרת אליו ברכתו. וכתב המשנה ברורה: הכא דע״י ריקוח נעשה ראוי לאכילה חוזר לברכתו הראויה (משנה ברורה, מ״ב ר״ג:ט).
ואין הדבש נעשה עיקר: הזנגביל עיקר ומברך עליו בורא פרי האדמה (שו״ע או״ח ר״ג:ו). וכתב המשנה ברורה: אשמעינן דע״י ריקוח שמרקחין אותו בדבש לא נשתנה ברכתו מאלו אכלו חי דברכתו בפה״א (משנה ברורה, מ״ב ר״ג:ח). תמצית: אין הדבש בא לאכילה אלא לקיים ולמתק — ולפיכך טפל הוא.
סעיף ז׳ — בשמים שחוקים ומעורבים עם סוקר
בשמים שחוקים ומעורבים עם סוקר הבשמים עיקר ומברך עליהם כדין ברכת אותן בשמים:
ביאור: בשמים שחוקים ומעורבים עם סוקר — הבשמים עיקר, ומברך עליהם כדין ברכת אותן בשמים עצמם.
המקרה: בשמים שחוקים ומעורבים עם סוקר הבשמים עיקר (שו״ע או״ח ר״ג:ז). ושני עיכובים נדחו כאן כאחד: הבשמים שחוקים — שאבדה צורתם, והם מיעוט כנגד הסוקר.
והבית יוסף מציג את השאלה: אבל הכא שהבשמים אינם מבושלים עם הסוקר ה״א דסוקר עיקר ומברך שהכל (בית יוסף או״ח סימן ר״ג) — ותשובתו: קמ״ל דהכא נמי הבשמים הם עיקר ומברכים עליהם (בית יוסף או״ח סימן ר״ג). והוסיף המשנה ברורה את הטעם, שהסוקר דאינו בא רק למתקו (משנה ברורה, מ״ב ר״ג:יג).
דקדוק שאין להחמיצו: הטור כתב בשם המהר״ם מרוטנבורג כתב הר״מ מרוטנבורג נראה לי על בשמים שחוקין מעורבין יחד בסוכרא מברכין בפה״א כמו הומלתא (טור או״ח סימן ר״ג) — ברכה קבועה, כברכת הזנגביל. ואילו מרן כתב ומברך עליהם כדין ברכת אותן בשמים (שו״ע או״ח ר״ג:ז). תמצית: ״הבשמים עיקר״ אינו אומר איזו ברכה, אלא על מה מברכין — וכל בושם נשאר בברכתו.
ד. צנון — הפרי ודעת הנוטע
סעיף ח׳ — צנון מברך עליו בפה״א
צנון מברך עליו בפה״א:
ביאור: על צנון מברך בורא פרי האדמה.
המקרה: צנון מברך עליו בפה״א (שו״ע או״ח ר״ג:ח). והטור פירש את הקושי הנדחה: צנון מברך עליו בפה״א אע״ג דסופו להקשות (טור או״ח סימן ר״ג).
ובגמרא נעשה הדבר ראיה: דהא צנון סופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה (ברכות ל״ו ע״א) — והטעם החותם: צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא (ברכות ל״ו ע״א), שנוטעין אותו על דעת לאכלו כצנון. וכן כתב המשנה ברורה: דנטעי אינשי אדעתא לאוכלו כשהוא רך (משנה ברורה, מ״ב ר״ג:יד).
הרי גדר שלישי: אחר ״מהיכן גדל״ ואחר ״אם חשוב פרי״, בא ״על דעת מה נוטעין אותו״. וכתב הבית יוסף: שאע״פ שסופו להקשות כלומר שאם אינו תולשו בעתו הוא מתקשה כעץ אפ״ה מברכין עליו בפה״א (בית יוסף או״ח סימן ר״ג). תמצית: אין דנין את הצמח לפי מה שייעשה אם ישכחוהו בקרקע, אלא לפי מה שנזרע לשמו.
הסימן במשפט אחד: ברכת הצומח נקבעת בשלוש שאלות, ולא במראה העין. מהיכן יוצאין העלין — שמוציא עליו מעצו ולא משרשיו — וזהו הגבול שבין העץ לאדמה (תותים, מאוזי״ש). והאם הפרי חשוב פרי — ואם לאו יורד לשהכל (אילני סרק, בני אסא), ואין הבישול מעלהו. וכששני מאכלים מעורבין, מי מהם עיקר — הזנגביל על הדבש, והבשמים על הסוקר. והצנון חותם ומוסיף את מידת הכוונה: נטעי אינשי אדעתא דפוגלא.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — תותים ופטל: מה מברכין?
המצב: הגישו קערה של תותים. האם מברך בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה?
ההנהגה: הכלל הוא לשון ההגה — דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו (רמ״א או״ח ר״ג:ב) — ומרן פסק במקרה זה על תותים הגדלים בסנה בורא פרי האדמה (שו״ע או״ח ר״ג:ב). אלא שהמשנה ברורה העיר שיש מהם הגדלים על ענף המתקיים — שכן הענף מתקיים ימים הרבה (משנה ברורה, מ״ב ר״ג:ג) — ובהם דעת כמה אחרונים לברך בורא פרי העץ. ולפיכך צריך לדעת באיזה מין מדובר. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה 2 — פרי קטן שנלקט ביער
המצב: מצא ביער תפוחים או אגסים קטנים, קשים ומרים. מה מברך?
ההנהגה: על פירות שמוציאין אילני סרק שהכל (שו״ע או״ח ר״ג:ד), והמשנה ברורה כיוון למקרה זה ממש — אבל כאן מיירי בפירות גרועים כגון תפוחים קטנים ואגסים קטנים הגדילים בעצי היער שאינם ראוים לאכילה כשהם חיים (משנה ברורה, מ״ב ר״ג:ה). והוא הדין לבני אסא: דלא חשיבי והו״ל כפירות שמוציאין אילני סרק (משנה ברורה, מ״ב ר״ג:ז). ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה 3 — זנגביל מרוקח ואבקת בשמים ממותקת
המצב: אוכל חתיכת זנגביל מרוקח, או תערובת של בשמים שחוקים בסוקר. על מה מברך?
ההנהגה: בזנגביל — הזנגביל עיקר ומברך עליו בורא פרי האדמה (שו״ע או״ח ר״ג:ו), ואף כשריקח את היבש, כיון שע״י כך הוא ראוי לאכילה (שו״ע או״ח ר״ג:ו). ובבשמים — בשמים שחוקים ומעורבים עם סוקר הבשמים עיקר (שו״ע או״ח ר״ג:ז), ויש לדקדק בסיפא: ומברך עליהם כדין ברכת אותן בשמים (שו״ע או״ח ר״ג:ז) — כל בושם כדינו, ולא ברכה אחת לכולם. ולמעשה — כהוראת הרב.
שאלות להבנה
בחן את הבנתך:
- מהו הגדר העושה צמח לעץ, ומפני מה אין הגובה והקושי מספיקים (סעיף ב)?
- מפני מה המאוזי״ש ממחיש את הגדר יותר מכל דוגמה אחרת (סעיף ג)?
- מה נשתנתה השאלה בין סעיפים ב-ג לסעיפים ד-ה (מהיכן גדל ולמה)?
- מפני מה אין בישול בני אסא מספיק לעשותם פרי (סעיף ה)?
- מה החילוק המדויק בין לשון הטור ללשון מרן בבשמים שבסוקר (סעיף ז), ואיזה גדר שלישי מוסיף הצנון (סעיף ח)?
להרחבה
אם רצונך להעמיק בסימן זה:
📖הצטרפות לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לפלפול — גדר האילן ; חשיבות הפרי ; עיקר וטפל ; אדעתא דפוגלא
- ✨ רמה 3 — סיכום: לחזרה ולשינון מהיר
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן): שיטת שולחן ערוך הרב — דיני ברכת פירות הארץ