✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — פתיחה
סימן רי״ג · פה אחד לכל השולחן
מי שיצא (אם) מוציא אחרים — מה מצרף את המסובין (ישיבה מיהא בעי), הגבול שסוף הסעודה מחזיר (אין זימון לפירות), התנאי המוטל על המברך (אא״כ יאכל וישתה עמהם), ושלושת תנאי השמיעה (מתחלתה ועד סופה)
סימן רי״ג · ג׳ סעיפים
מי שיצא (אם) מוציא אחרים
🌱 רמת פתיחה · מתחילים
✦ ❖ ✦
הסימנים שלפניו קבעו איזו ברכה לומר, ועל מה. סימננו שואל שאלה אחרת לגמרי: ברבים — האם כל אחד צריך לברך? קערת פירות עוברת בין חמישה יושבים: היש די בברכה אחת? ואם כן — באילו תנאים: הצריכים הם לישב, הצריך המברך לטעום אף הוא, הצריכים הם לענות אמן? לשון הסימן, ביאור שוטף והסבר ג׳ הסעיפים, ועמם פרק של מקרים מעשיים.
הנושא: באיזה תנאי ברכה אחת פוטרת רבים — קביעות, ברכה ראשונה ואחרונה, ותנאי השמיעה
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ג · ג׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
אין הברכה נוסח בלבד אלא מעשה, ומעשה אחד עשוי לעלות לכמה בני אדם כאחד. ובלבד שיהיו אותם בני אדם חטיבה אחת. וזה כל עניינו של סעיף א׳: מרן מחפש את הסימן הנראה לעין העושה מכמה אוכלים מסובין. בימיהם היה הסימן הסיבה, היא הטיית הגוף שבסעודה ; ולדידן אינו אלא ישיבה — שיושבים יחד. סעיף ב׳ מוסיף תנאי הנובע מעצם טיבן של ברכות אלו, וסעיף ג׳ מתאר את המוטל על השומע. וכאן אנו לומדים בדרך העיון ; ולמעשה — כהוראת הרב.
📑 מהלך הלימוד
א. קְבִיעוּת (סעיף א) — מה מצרף את המסובין, וגבולה של הברכה האחרונה
ב. הַמְבָרֵךְ צָרִיךְ לֶאֱכֹל עִמָּהֶם (סעיף ב) — מפני מה ברכות הנהנין יוצאות מן הכלל
ג. תְּנָאֵי הַשְּׁמִיעָה (סעיף ג) — מתחלתה ועד סופה, ושתי הכוונות
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. קביעות — מה מצרף את המסובין
קְבִיעוּת — ההתיישבות. לא הקרבה שבמקום היא המאפשרת לברכה אחת לפטור רבים, אלא שקבעו עצמם יחד לאכילה. והגמרא נתנה את סימנו של אותו דור: הסבו, אחד מברך (ברכות מ״ג ע״א) — משהסבו, אחד מברך לכולם. והמשנה ברורה תרגם את הסימן למנהגנו: מה שאנו מתועדין לישב יחד בשלחן אחד ולאכול נחשב לקביעות כמו הסיבה לדידהו (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ו).
סעיף א׳ — אחד פוטר את חבירו, ומיהו ישיבה מיהא בעי
על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפי׳ בלא הסיבה ומיהו ישיבה מיהא בעי דדוקא פת ויין בעי הסיבה ולדידן הוי ישיבה כמו הסיבה לדידהו ולפי זה לדידן דלית לן הסיבה אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו. והא דאמרינן דאחד מברך לכולם בשאר דברים חוץ מן הפת ה״מ בברכה ראשונה אבל בברכה אחרונה צריכין ליחלק וכל אחד מברך לעצמו דאין זימון לפירות: הגה וי״א דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה וה״ה ישיבה לדידן (ב״י סי׳ קע״ד בשם הראב״ד) ולכן נהגו עכשיו בפירות שכ״א מברך לעצמו:
סעיף א׳: על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין — אם היו האוכלים שנים או יותר, אחד פוטר את חבירו אף בלא הסיבה ; ומכל מקום ישיבה בעינן. שאין הסיבה נצרכת אלא לפת וליין, ולדידן הישיבה עומדת במקום ההסיבה שלהם. ולפיכך, לנו שאין לנו הסיבה, שוב אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים: בישיבה — אף בפת ויין אחד מברך לכולם, ושלא בישיבה — אף בשאר דברים כל אחד מברך לעצמו. ומה שאמרנו שאחד מברך לכולם בשאר דברים חוץ מן הפת, אינו אלא בברכה ראשונה ; אבל בברכה אחרונה צריכין ליחלק וכל אחד מברך לעצמו, שאין זימון לפירות. ובהגה: ויש אומרים שבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מועילה הסיבה, והוא הדין ישיבה לדידן (בית יוסף סימן קע״ד בשם הראב״ד) ; ולכן נהגו עכשיו בפירות שכל אחד מברך לעצמו.
הכלל, ותנאו הפחות. «על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפי׳ בלא הסיבה» (שו״ע או״ח רי״ג:א) — ואין מרן מניח את הדבר פרוץ: «ומיהו ישיבה מיהא בעי» (שו״ע או״ח רי״ג:א). תמצית: צריך לכל הפחות שיהיו יושבים יחד ; ובעמידה אין אדם אלא בברכת עצמו.
מפני מה היו פת ויין לבדם. «דדוקא בפת ויין דחשיבי היה דרכם לאכול בהסיבה על המטות וזה היה דרך קביעותם והתחברותם יחד לפיכך אין אחד מברך לכולם להוציאם עד שיסובו דאז מינכר דדעתם להתחבר ולהצטרף ביחד משא״כ בפירות» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ד). תמצית: בדברים החשובים היה סימן הצירוף בהטיית הגוף ; ובפירות לא הצריכו כל כך.
ומפני מה בטל אצלנו החילוק. «ר״ל לפי שאין דרכנו בהסיבה לפיכך מה שאנו מתועדין לישב יחד בשלחן אחד ולאכול נחשב לקביעות כמו הסיבה לדידהו ומהני אפילו בפת ויין» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ו) — ומכאן מסקנת הסעיף: «דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו» (שו״ע או״ח רי״ג:א). תמצית: השולחן בא במקום מיטת המסובין, ודינו לכל הדברים.
ואין זו עצת דחק. «ר״ל אפילו יודע כ״א בעצמו לברך אפ״ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ג), «והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ג). תמצית: אף היודע לברך יפה, טוב לו לצאת בברכת חבירו — שהדרת מלך ניכרת ברוב עם.
הגבול: תחילה וסוף. «והא דאמרינן דאחד מברך לכולם בשאר דברים חוץ מן הפת ה״מ בברכה ראשונה» (שו״ע או״ח רי״ג:א) ; «אבל בברכה אחרונה צריכין ליחלק וכל אחד מברך לעצמו דאין זימון לפירות» (שו״ע או״ח רי״ג:א). והמשנה ברורה נתן טעם: «והטעם משום דברכה ראשונה כל אחד מרויח באותה ברכה שעי״כ מותרין לאכול וליהנות לפיכך מצטרפין לה אבל בברכה שלאחר אכילה שכבר אכלו ודעתם להפרד אין מצטרפין ואפילו ביין» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ח). תמצית: קודם האכילה כולם משתכרים באותה ברכה, וזה מצרפם ; ולאחריה כבר אכלו ודעתם ליפרד.
ומפני מה יצא הפת מן הכלל אף בסוף. «הא דהזכיר המחבר פת הכא משום דבפת קי״ל דאם הם שלשה מזמנין ומוציא אחד את חבירו בברהמ״ז משא״כ בשארי דברים בברכה אחרונה אפי׳ בשלשה אינו מוציא» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ז). תמצית: בפת יש זימון, והוא מחבר את המסובין אף לאחר הסעודה ; ובפירות אין כיוצא בו.
ההגה, והמנהג. «וי״א דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה וה״ה ישיבה לדידן» (רמ״א או״ח רי״ג:א) ; «ולכן נהגו עכשיו בפירות שכ״א מברך לעצמו» (רמ״א או״ח רי״ג:א). והמשנה ברורה תיאר את שנעשה בו: «וכמדומה שכעת המנהג פשוט ברוב המקומות שאין מוציאין אחד את חבירו כמעט בשום דבר מאכל אף שהוא נגד הדין ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוין לצאת ולהוציא» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יב). תמצית: נטה המנהג מעיקר הדין, ואפשר מפני שאין הכל בקיאין בכוונות הנצרכות.
ב. אין המברך מוציא אא״כ יאכל וישתה עמהם
סעיף ב׳ — אין המברך מוציא אחרים אא״כ יאכל וישתה עמהם
אין המברך מוציא אחרים אא״כ יאכל וישתה עמהם ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו אפי׳ לא יענו אמן:
סעיף ב׳: אין המברך מוציא את האחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם ; ואז יוצאים הם בשמיעתם, כשמכוונים אליו — ואפילו לא יענו אמן.
תנאי שאין כמותו בשאר ברכות. «אין המברך מוציא אחרים אא״כ יאכל וישתה עמהם» (שו״ע או״ח רי״ג:ב) ; ואז «ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו אפי׳ לא יענו אמן» (שו״ע או״ח רי״ג:ב). תמצית: לא די בידיעת הברכה, אלא שיהא הוא עצמו נהנה מן הדבר.
והטעם בעצם טיבה של הברכה. «בברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו אינו יוצא ידי המצוה כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך אפילו מי שאינו חייב בברכה זו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יד) — «משא״כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יד). תמצית: בברכות המצות כל ישראל ערבין זה בזה, ולפיכך מברך אף מי שאינו חייב ; אבל ברכת הנהנין אינה חלה אלא על הנהנה — יימנע ולא יתחייב.
ואם אין המברך טועם? «ואם אינו אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו ואיך יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:טו). תמצית: ברכתו לבטלה, וברכה לבטלה אינה מוציאה אדם. ובנאנס אינו כן: «אם לא שמה שלא אכל ושתה המברך היה בשוגג או באונס כגון שנשפך הכוס אחר הברכה וכה״ג דבעת הברכה לא היה לבטלה אז יוצאין אחרים על ידו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:טו).
היקף הדין. «וזה הסעיף שייך בין לברכה ראשונה ובין לברכה אחרונה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יד). ושורש הכל בברייתא שבראש השנה: «כל הברכות כולן, אף על פי שיצא — מוציא. חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא — מוציא, ואם יצא — אינו מוציא» (ראש השנה כ״ט ע״א). תמצית: בפת וביין — כלומר בברכות הנהנין — מי שכבר יצא שוב אינו מוציא ; ומכאן שמו של הסימן.
ג. תנאי השמיעה — מתחלתה ועד סופה ושתי הכוונות
סעיף ג׳ — מתחלתה ועד סופה, ונתכוין לצאת, והמברך נתכוין להוציאו
אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפי׳ יענה אמן אא״כ שמעה מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג״כ להוציאו ידי חובתו:
סעיף ג׳: אין אדם יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה, ואפילו יענה אמן, אלא אם כן שמעה מתחילתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו, והמברך נתכוון אף הוא להוציאו ידי חובתו.
לשמוע את כל הברכה. «אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפי׳ יענה אמן אא״כ שמעה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רי״ג:ג). ומתחלתה ועד סופה כמשמעו: «והיינו גם תיבת ברוך שבתחלתה דלא עדיף ממברך בעצמו כשמדלג איזה תיבה מעיקר הברכה דלא יצא ידי חובתו דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יט). תמצית: החסר תיבה כמי שדילגה בעצמו, וברכה חסרה אינה המטבע שטבעו חכמים.
שתי הכוונות. «ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג״כ להוציאו ידי חובתו» (שו״ע או״ח רי״ג:ג). וכבר הזכיר המשנה ברורה את צד המברך בסעיף שלפניו: «והוא ג״כ יכוין להוציאם» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:טז). תמצית: שני רצונות צריכים להיפגש ; ואין די בשמיעת האוזן.
ואף בברכות דרבנן. «מדסתם משמע דאכל ברכות קאי ואפי׳ ברכות שהם דרבנן בעינן דוקא שיכוין לצאת ידי המצוה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יח). תמצית: היה מקום לומר שאין הכוונה מעכבת אלא בחיוב של תורה ; ומרן סתם ולא חילק.
אמן אינה מעכבת — ואף על פי כן עונין. «דקי״ל דשומע כעונה והרי הוא כמברך בעצמו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יז). ואף על פי כן: «עוד יותר יש חיוב לכתחלה לענות אמן בברכה שמתכוין לצאת בה כדי להורות בפועל שמסכים לברכת המברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יז). תמצית: המוציא הוא השמיעה ; והאמן מראה כלפי חוץ שהוא מסכים לנאמר.
הסימן במשפט אחד: ברכה אחת עולה לכל השולחן, ובלבד שיהא שולחן אחד — ישיבה מיהא בעי — ; וצירוף זה כלה עם הסעודה, שאין זימון לפירות ; והמברך צריך לאכול עמהם, שאין ברכת הנהנין ניתנת בהשאלה ; והשומע אינו יוצא אלא אם שמע הכל, ורצה לצאת, ורצו להוציאו.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — קערת פירות לחמישה
המצב: יושבים אנו סביב שולחן, והביאו קערת פירות. הצריך כל אחד לומר בורא פרי העץ, או שיברך אחד לכולם?
ההנהגה: לפי לשון מרן אחד מברך לכולם — «על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפי׳ בלא הסיבה» (שו״ע או״ח רי״ג:א) —, ובתנאי ש«ומיהו ישיבה מיהא בעי» (שו״ע או״ח רי״ג:א), כלומר «דאין אחד יכול להוציא חבירו בהברכה אלא א״כ ישבו לאכול ולשתות ביחד ולא במעומד דקביעות קצת עכ״פ מיהו בעי» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ה). אבל ההגה הביאה את המנהג שכנגד: «ולכן נהגו עכשיו בפירות שכ״א מברך לעצמו» (רמ״א או״ח רי״ג:א). תמצית: לשתי ההנהגות יש על מה לסמוך ; ואדם הולך אחר רבו ואחר מנהג מקומו. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה 2 — המברך אינו אוכל
המצב: אחד המסובין בקי בברכות אך אינו נוטל מן הקערה. היוכל לברך עבור האחרים?
ההנהגה: לא — «אין המברך מוציא אחרים אא״כ יאכל וישתה עמהם» (שו״ע או״ח רי״ג:ב) —, ואף בדיעבד: «ואם אינו אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו ואיך יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:טו). והטעם: «משא״כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יד). תמצית: אין ערבות בברכות הנהנין ; ומי שאינו נהנה אין לו במה להוציא. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה 3 — הסחתי דעתי והחסרתי את התחילה
המצב: אחד בירך עבור השולחן ; אני לא שמעתי אלא ממלך העולם ואילך, אך עניתי אמן. יצאתי?
ההנהגה: לא — «אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפי׳ יענה אמן אא״כ שמעה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רי״ג:ג) —, ו«והיינו גם תיבת ברוך שבתחלתה דלא עדיף ממברך בעצמו כשמדלג איזה תיבה מעיקר הברכה דלא יצא ידי חובתו דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יט). ועוד צריך שתי כוונות: «ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג״כ להוציאו ידי חובתו» (שו״ע או״ח רי״ג:ג). תמצית: אין האמן באה במקום השמיעה אלא עמה. ולמעשה — כהוראת הרב.
שאלות להבנה
- מהי קביעות, ומפני מה עשאה מרן תנאי לברכה המשותפת?
- מפני מה לא נהגו הסיבה אלא בפת וביין, ומפני מה בטל החילוק אצלנו (מ״ב רי״ג:ד-ו)?
- מה מצרף את המסובין בברכה שלפני האכילה, ומה חסר בברכה שלאחריה (מ״ב רי״ג:ח)?
- מפני מה יצא הפת מכלל זה אף בברכה האחרונה (מ״ב רי״ג:ז)?
- מה בין ברכת הנהנין לברכת המצות לענין כוח ההוצאה (מ״ב רי״ג:יד)?
להרחיב ולהעמיק
אם רצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לפלפול — הסבו, אחד מברך (ברכות מ״ג ע״א) ; קביעות או שומע כעונה ; ערבות בברכת המצות
- ✨ רמה 3 — סיכום: לחזרה ולזכירה מהירה
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן): שיטת שולחן ערוך הרב בסימן זה