✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — יסוד

סימן רי״ז · איזה ריח בר-ברכה?

ברכת הבשמים והמוגמר — חנותו של בשם, מידת נעשה להריח, ריח בלא עיקר, ריחות שאסור להריח בהם, וכלל הולכים אחר הרוב
סימן רי״ז · ח׳ סעיפים
ברכת הבשמים והמוגמר
🌱 רמת יסוד · מתחילים
✦ ❖ ✦

הסימן שלפניו חילק את הנוסחאות: על ריח זה בורא עצי בשמים, ועל זה עשבי בשמים. וסימננו שואל את השאלה הקודמת: האם יש כאן ברכה כלל? ומידה אחת משיבה עליה — אם נעשה הריח כדי שיריחו בו — ושני מונעים נוספים עליה. לשון הסעיפים, ביאור והסבר ח׳ הסעיפים, ובסופם מקרים מעשיים.

הנושא: אילו ריחות בני ברכה ואילו אינם — נעשה להריח, ריח בלא עיקר, ריח שאסור להריח בו, והולכים אחר הרוב
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ז · ח׳ סעיפים

עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

דבר אחד כבר בידינו מן הסימן הקודם: לכל ריח טוב נוסח ברכה משלו. וסימננו יוצא מכאן ושואל אחרת — האם יש כאן ברכה לומר? ותשובתו בתיבה אחת: נעשה להריח. אין ריח בר-ברכה אלא אם כן נעשה כדי שיריחו בו. וכל שאר הסימן אינו אלא יישומה של מידה זו: חנותו של בשם, שהיא מקיימת אותה ; בשמים המעבירים ריח רע, שאינם מקיימים אותה ; בגד מגומר, שריחו פרש מעיקרו ; ריחות שאסור להריח בהם ; ובמקום ספק — הרוב. ואנו לומדים כאן בדרך הכלל ; ולהנהגה למעשה יש לשאול את הרב.

📑 תכנית הלימוד

א. חנותו של בשם (סעיף א) — חנותו של הבשם, וכמה פעמים מברכין בה
ב. נעשה להריח (סעיפים ב-ג) — בשמים של מתים, של בית הכסא, השמן, המוגמר וריח בלא עיקר
ג. ריח שאסור להריח בו (סעיפים ד-ו) — ערוה, עכו״ם, ומסיבתן
ד. הולכים אחר הרוב (סעיפים ז-ח) — חוץ לכרך, ותערובת הריחות
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה

א. חנותו של בשם

בֹּשֶׂם — הוא מוכר הבשמים, וחנותו מלאה מינים הרבה. וכבר כתב הרמב״ם מקרה זה: נכנס לחנותו של בושם שיש בה מינין הרבה מברך עליו בורא מיני בשמים (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ה). ומפני מה מברכין על ריח בעלמא? מפני שאף הרחה הנאה היא: כשם שאסור לאדם להנות במאכל או במשקה קדם ברכה. כך אסור לו להנות בריח טוב קדם ברכה (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה א).

סעיף א׳ — הנכנס לחנותו של בשם

הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים מברך בורא מיני בשמים ישב שם כל היום אינו מברך אלא אחת נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך על כל פעם ודוקא שלא היה בדעתו לחזור אבל היה דעתו לחזור לא יברך:
ביאור: הנכנס לחנותו של בשם שיש בה מיני בשמים — מברך בורא מיני בשמים. ישב שם כל היום, אינו מברך אלא פעם אחת. נכנס ויוצא, נכנס ויוצא — מברך על כל פעם ופעם. ודוקא כשלא היה בדעתו לחזור ; אבל אם היה דעתו לחזור, לא יברך.
קושיית הגמרא ותירוצה. הגמרא כבר העמידה שריח שלא נעשה להריח אין מברכין עליו — למימרא דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה? (ברכות נ״ג ע״א) — והקשתה מברייתא של הבשם, שסחורתו לא נצברה שם אלא למכירה. ותירצה: אין, לריחא נמי הוא דעבידא, כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה (ברכות נ״ג ע״א). תמצית: הבשם עצמו רוצה שיצא הריח ויביא קונים — ונמצא שאף מרכולתו עשויה לריח.
והכל תלוי במקום ממש. ולפ״ז אם מונחים בשמים בחדרו של חנוני הבושם ולא בחנותו (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:א) — ואז דהתם לא עבידא לריחא אז אפילו אם נתכוין הנכנס שם להריח בהם א״צ לברך אם לא שנטלו בידו להריח בו אותה נטילה משוה לו עבידא לריחא וצריך לברך (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:א). וכבר כתב המגן אברהם: וא״כ כשמונח בחדר ואינו בחנות אינו מברך אפי׳ כונתו להריח כיון שהבשמים לא נעשו שם להריח (מגן אברהם או״ח סימן רי״ז). תמצית: אין החדר שמאחורי החנות כחנות ; מה שאינו מוצג אינו מוצג להריח, ואין מברכין עליו אלא בנוטלו בידו.
וצריך שיתכוין להריח? יש אומרים דדוקא במתכוין להריח אבל באינו מתכוין אלא שהריח בא מאליו ונהנה מזה אינו מברך אבל רבים חולקים ע״ז וס״ל דאפילו אינו מריח במתכוין כיון שהבשמים נעשים כדי להריח בהם והוא נהנה מברך (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ב). והט״ז נקט לחומרא: נ״ל מזה דאין חיוב בברכה זו אלא בנכנס ונתכוין להריח אבל בלא״ה אלא שהריח אתי ממילא אין חייב (ט״ז או״ח סימן רי״ז). תמצית: לט״ז ריח הבא מאליו אינו מחייב ; ולרוב הפוסקים די בכך שהמקום עשוי לריח והוא נהנה.
ומפני מה בורא מיני בשמים ולא כל נוסח לעצמו? משום שבחנות של בשמים נמצאים בו עצי ועשבי בשמים לפיכך מברך מיני בשמים (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ג), ובעיקר משא״כ הכא שאינו נוטל בידו שום בושם אלא כשנכנס עולה לו ריח מן כמה מיני בשמים כאחת לפיכך מברך ברכה כוללת (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ג). תמצית: לא נטל כלום בידו ולא הבחין במין ; ענן של ריחות עולה כאחד, וברכה כוללת יפה לו.
ישב כל היום, או נכנס ויוצא. הסימן מעמידם זה כנגד זה ; ובראשון ביארה המשנה ברורה ולא נ״מ בזה אם הסיח דעתו או לא כיון שהריח עולה לו תדיר כ״ז שהוא יושב בחנות (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ד), והוסיפה על בעל החנות עצמו ובעל החנות גופיה נמי פעם ראשון שבכל יום שנכנס לחנותו צריך לברך עליו לפי שנהנה מריח ותו לא (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ד). ובשני: וכ״ש כשהלך לחנות של בושם אחר בודאי צריך לברך שם פעם אחרת (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ה). תמצית: כל זמן שהוא שרוי בתוך הריח די בברכה אחת, ואף אם הסיח דעתו ; היציאה, ולא ההיסח, פותחת ברכה חדשה.
ודעתו לחזור משנה את הכל. הטור הביא את מקור הדין: כתב הר״ם מרוטנבורק דוקא כשלא היה דעתו לחזור אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסח דעתיה (טור או״ח סימן רי״ז). והמשנה ברורה צמצמה: ודוקא כשהיה דעתו לחזור מיד (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ו), ולעומת זה ואם הלך לעסקיו או להתפלל בבהכ״נ הוי הפסק וצריך לברך שנית (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ו) ; ואף הוסיפה ואפילו כשחוזר ומריח בבשמים אחרים ג״כ א״צ לברך (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ז). תמצית: לא המפתן מכריע אלא הדעת — היוצא על מנת לחזור מיד לא יצא.

ב. נעשה להריח — הריח שנעשה כדי שיריחו בו

נַעֲשָׂה לְהָרִיחַ — המידה האחת של הסימן. והטור העמידה עם שלוש דוגמאותיה בנשימה אחת: אין מברכין על הריח אלא אם כן נעשה להריח הילכך אין מברכים על בשמים של מתים ושל בית הכסא ושמן העשוי להעביר הזוהמא שלא נעשו אלא להעביר ריח רע (טור או״ח סימן רי״ז). ריח שתפקידו לכסות ריח אחר ריח טוב הוא, ואף על פי כן לא נעשה כדי שיריחו בו, ואין מברכין עליו.

סעיף ב׳ — אין מברכין על הריח אא״כ נעשה להריח

אין מברכין על הריח אא״כ נעשה להריח הילכך אין מברכין על בשמים של מתים הנתונים למעלה מהמטה שאינם אלא להעביר סרחונו של מת אבל נתונים למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הם עשויים וכן אין מברכין על בשמים של ב״ה ולא על שמן העשוי להעביר את הזוהמא:
ביאור: אין מברכין על הריח אלא אם כן נעשה כדי שיריחו בו. הילכך אין מברכין על בשמים של מתים הנתונים למעלה מן המטה, שאינם אלא להעביר את סרחונו של מת ; אבל הנתונים למטה — מברכין, שאני אומר לכבוד החיים הם עשויים. וכן אין מברכין על בשמים של בית הכסא, ולא על שמן העשוי להעביר את הזוהמא.
המידה המושלת בכל הסימן. מרן פתח בה את הסעיף, והרמב״ם עשה ממנה חלוקה שלמה: שלשה מיני ריח טוב אין מברכין עליהן ואלו הן. ריח טוב שאסור להריח בו. וריח טוב שעשוי להעביר ריח רע. וריח טוב שלא נעשה להריח בעצמו של ריח זה (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ז). תמצית: שלוש משפחות של ריחות יוצאות מכלל ברכה — האסור, המעביר ריח רע, ושלא נעשה להריח בעצמו. והסעיפים שלאחריו אינם אלא הילוך בהן.
בשמים של מת — וההבדל שבחצי אמה. משנה היא: אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עובדי כוכבים, ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים, ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודה זרה (משנה ברכות פרק ח משנה ו), ובגמרא נתפרש הטעם: אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים. מאי טעמא? נר — לכבוד הוא דעבידא, בשמים לעבורי ריחא הוא דעבידי (ברכות נ״ג ע״א). והבית יוסף הביא את חילוק הירושלמי שנקט בו מרן: ובירושלמי של מתים הדא דתימא כשנתונין למעלה ממטתו של מת אבל נתונין למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הם עשויין (בית יוסף או״ח סימן רי״ז) ; והמשנה ברורה פירשה את ״לכבוד החיים״: כדי שיריחו ויהנו (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ט). תמצית: אותו קטורת עצמו, למעלה מן המטה מעביר סרחון, ולמטה מכבד את העומדים שם. התכלית, לא החומר, מכריעה.
בית הכסא והשמן. מימרת רב הונא היא: אמר רב הונא: בשמים של בית הכסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמא — אין מברכין עליו (ברכות נ״ג ע״א). והמשנה ברורה תיארה את הראשון: שמוליך איסטניס לביה״כ להעביר הריח רע אם הולך אדם ומריח מרחוק ריח בשמים אלו א״צ לברך כיון דבעלים לא עשאום אלא להעביר הר״ר ואפילו במתכוין להריח נמי אין מברך (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:י) ; ואת השני: כגון אדם שגופו מזיע הרבה וצריך לסוך גופו בשמני בשמים להעביר זוהמת הזיעה שריחה רע (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יא), ומכאן ואין נ״מ בין שמן סתם לשמן אפרסמון דחשיבא ובכל ענין אין מברך עליהם שום ברכה כיון שלא באו אלא לסלק הזוהמא (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יא). תמצית: אף שמן אפרסמון היקר, כשהוא בא להעביר ריח רע, אין עליו ברכה כלל — ואף במתכוין להריח.
ומה יוצא מזה בימינו. ערוך השלחן החיל את הכלל על הבורית: ולכן אין מברכין על הבורית שקורין זיי״ף שיש בהם ריחות טובות, לפי שעיקרו של בורית הוא להעביר זוהמת הגוף והראש (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז). תמצית: הסבון בא להעביר ריח ולא ליתן ריח ; הבושם שבו אמצעי הוא, ואין מברכין עליו.

סעיף ג׳ — מוגמר, וריח בלא עיקר

מוגמר שמגמרין בו את הכלים אין מברכין עליו לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר אלא כדי ליתן ריח בכלים וכן המריח בכלים שהם מגומרים אינו מברך לפי שאין עיקר אלא ריח בלא עיקר:
ביאור: מוגמר שמגמרין בו את הכלים — אין מברכין עליו, לפי שלא נעשה כדי שיריחו במוגמר עצמו, אלא כדי ליתן ריח בכלים. וכן המריח בכלים שכבר גומרו — אינו מברך, לפי שאין כאן עיקר, אלא ריח בלא עיקר.
מהו מוגמר. ששורפין בשמים ומעבירין כלים או בגדים ע״ג עשן הבשמים ונקלט הריח בכלים או בבגדים (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יב). תמצית: שורפין בשמים ומעבירין את הבגדים על העשן, והריח נקלט בהם — והוא אבי הכביסה המבושמת שבימינו.
ואין מברכין על המוגמר עצמו. בין המגמר בעצמו בין אדם אחר שהולך ומריח (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יג) ; אבל מיהו אם מתכוין לגמור כליו וגם להריח צריך לברך עליו דהא עומד גם לריח (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יד). תמצית: לא המגמר ולא העובר מברכין, שהעשן בא להבליע ריח בבגד ; ואם נתכוין גם להריח בו לעצמו, חזר להיות ריח שנעשה להריח.
והבגד לאחר שנתגמר: ריח בלא עיקר. לשון הרמב״ם היא: וכן המריח בבגדים שהן מגמרים אינו מברך לפי שאין שם עקר בשם אלא ריח בלא עקר (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח), והבית יוסף נתן לה יסוד: וטעמו של הרמב״ם נראה שהוא משום שסובר דריח כיון שאינו צורך הגוף כל כך כשאין לו עיקר אע״פ שנהנה אין לו לברך עליו (בית יוסף או״ח סימן רי״ז). תמצית: הריח פרש ממקורו והוא מרחף לבדו ; ההנאה אמנם קיימת, אך דקה היא מנשוא ברכה.
ותמיהת הטור. ולא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח (טור או״ח סימן רי״ז) ; וכן הוא אמת שנעשה להריח כדי שיתבסמו הכלים וא״כ למה אין מברכין עליו (טור או״ח סימן רי״ז). ודחה את הדמיון לריח רע: ואינו דומה דבהנאה תליא מילתא והרי נהנה וראוי לברך עליו (טור או״ח סימן רי״ז). תמצית: לטור הרי הבגד נתגמר בדיוק כדי שיריחו בו — ומכאן תמיהתו. ומרן נקט כרמב״ם.
והנפקא מינה למעשה, שנשנתה פעמיים. ובע״ב שאין להם בשמים להריח במוש״ק ונוטלין מדוכה שדכו בה בשמים ונקלט בה ריח ומריחין ומברכין ברכתן לבטלה הוא וכמש״כ כאן שהיא ריח שאין לו עיקר (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:טו) ; וכן הט״ז: ראיתי קצת בעלי בתים שאין להם בשמים להבדלה רק הכלי שדוכין בו בשמים יש לו ריח אם הוא של עץ מברכין עליו והם עושים ברכה לבטלה לכל הדיעות (ט״ז או״ח סימן רי״ז). תמצית: מדוכה שנדוכו בה בשמים, או קופסה ריקה שנשתייר בה ריח, אין מברכין עליהן — וברכתן לבטלה.

ג. ריח שאסור להריח בו

רֵיחַ שֶׁאָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ — השני שבשלושת מיני הרמב״ם, והוא כולל שני איסורים שונים: של ערוה ושל עבודה זרה — בשמים של עכו״ם ובשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהן (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח). והכלל היוצא ממנו בשלוש תיבות של המשנה ברורה: ואאיסור אין מברכין (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יט).

סעיף ד׳ — בשמים של ערוה

בשמים של ערוה כגון קופה של בשמים תלוי בצוארה או אוחזת בידה או בפיה אין מברכין עליהם לפי שאסור להריח בהם שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר:
ביאור: בשמים של ערוה — כגון קופה של בשמים התלויה בצוארה, או שהיא אוחזת בידה או בפיה — אין מברכין עליהם, לפי שאסור להריח בהם, שמא יבוא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר.
במה מדבר מרן בדיוק. לשונו לשון האבודרהם שהביא הבית יוסף: וכתב הר״ד אבודרהם דבשמים של ערוה היינו כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם הבשמים שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר (בית יוסף או״ח סימן רי״ז). תמצית: לא הבושם הוא הנדון אלא הקירוב שהוא גורר ; המריח בהם מתקרב.
אשת איש — ופנויה? פי׳ של אשה שהיא ערוה עליו אבל בפנויה אפשר דמותר (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:טז) ; אבל אבל כמה אחרונים מחמירין דאפילו בפנויה אסור דעי״ז יבוא לידי הרהור וכ״ז אפילו כשאינה נדה (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:טז). והמגן אברהם הוא מקור ההיתר: אפשר דדוקא של ערוה אבל של פנויה מברכין (מגן אברהם או״ח סימן רי״ז). תמצית: לשון הסימן בערוה מדברת ; ומכל מקום אחרונים רבים החמירו אף בפנויה, מפני ההרהור.
״תלוי בצוארה״ — או רגילותה בלבד. יש מאחרונים שכתבו דל״ד בשהוא תלוי בצוארה אלא רגילות נקט דבשמים שהיא רגילה לשאת בצוארה אפילו הם מונחים כעת על השלחן ג״כ אין לברך עליהם דעי״ז יבוא לידי הרהור אם מכירה ויודעה (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יז) ; וכן הט״ז: נ״ל דרגילות נקט שהיא רגילה בכך אבל מ״מ אפילו אם הסירה משם ומונח אסור לברך עליהם דהא עשויה לדבר ערוה (ט״ז או״ח סימן רי״ז). תמצית: לשון הסימן דרך הרגילות נקטה ולא תנאי ; ואף המונח במקום אחר בכלל אותה פרישה, כל שמכירה ויודעה.
והטעם, בשורה אחת. אשה שנושאת עליה בשמים כדי שיריח ממנה ריח טוב ויקרבו אליה, אפילו היא פנויה - אסור לברך על בשמים כאלו, שהן סיוע לדבר עבירה, וזהו בשמים של ערוה (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז). תמצית: כל מקום שהבושם בא לקרב, סיוע לעבירה הוא — ואין מברכין על סיוע לעבירה.

סעיף ה׳ — בשמים של עכו״ם

בשמים של עכו״ם אין מברכין עליהם לפי שאסור להריח בהם:
ביאור: בשמים של עכו״ם — אין מברכין עליהם, לפי שאסור להריח בהם.
אחד משלושת מיני הרמב״ם. בשמים של עכו״ם ובשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהן (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח), והמשנה ברורה פירשה במה מדובר: היינו שהוקטרו לעבודת גלולים (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יח). תמצית: לא כל בושם של נכרי אמור כאן, אלא מה שהוקטר לעבודה זרה.
והכלל שהסעיף מדגים. ואאיסור אין מברכין (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יט). ובגמרא שנינו שאף ההרחה עצמה ברצון חטא היא: תנו רבנן: היה מהלך בשוק של עבודה זרה נתרצה להריח — הרי זה חוטא (ברכות נ״ג ע״א). תמצית: אין ברכה על האיסור — וכאן הריח עצמו הוא הנדון, ולא הנוסח בלבד.

סעיף ו׳ — מסיבה של עובדי עכו״ם

מסיבה של עובדי עכו״ם אין מברכין על בשמים שלהם דסתם מסיבתן לעכו״ם:
ביאור: מסיבה של עובדי עכו״ם — אין מברכין על בשמים שלהם, שסתם מסיבתן לעבודה זרה.
מן הבושם עצמו אל המסיבה שהוא נמצא בה. לשון הרמב״ם היא: בשמים של מסבה של עכו״ם אין מברכין עליהם שסתם מסבת עכו״ם לעבודת כוכבים (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ט), והמשנה ברורה פירשה את התיבה: כשמסובין לאכול ולשתות (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:כ). תמצית: אין אנו יודעים במה שימש בושם זה, אבל יודעים אנו מה סתמן של מסיבות אלו — ודי בכך למנוע את הברכה.
ושלא במסיבה, לעומת זה. ודוקא במסיבה אבל שלא במסיבה מותר לברך אבשמים של עובד גלולים (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:כא) ; והמגן אברהם עמד על הקושי: ואף על גב שעכשיו אין עומדין הבשמים במסיבת ע״א מ״מ סתם עכו״ם עשוי׳ למוכרן למסיבת ע״א ואסור (מגן אברהם או״ח סימן רי״ז). תמצית: מסגרת המסיבה היא האוסרת ולא עצם הבעלות ; וחוץ ממנה מברכין.

ד. הולכים אחר הרוב

הוֹלְכִין אַחַר הָרוֹב — שני הסעיפים האחרונים אינם מוסיפים דין חדש, אלא אומרים כיצד נוהגין בקודמים כשאין יודעין מהיכן בא הריח. וערוך השלחן כלל את התנאי בשורה אחת: דלברכה צריך ריח טוב בלא רע ובלא איסורים ושלא יכוין שילך הריח למקום אחר (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז).

סעיף ז׳ — היה הולך חוץ לכרך

היה הולך חוץ לכרך והריח ריח טוב אם רוב העיר עע״א אינו מברך ואם רוב ישראל מברך:
ביאור: היה הולך חוץ לכרך והריח ריח טוב — אם רוב העיר עובדי עבודה זרה, אינו מברך ; ואם רוב ישראל, מברך.
הברייתא שממנה הסעיף. תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח, אם רוב גוים — אינו מברך, אם רוב ישראל — מברך (ברכות נ״ג ע״א), והמשנה ברורה ביארה את הסברה: דתלינן הריח בתר רוב ובודאי של עובדי גלולים הם שעשאום במסיבה ולפיכך מריח מרחוק (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:כב). תמצית: אין רואין את מקור הריח, ודנין על פי מה שהעיר ברובה.
וטעם שני להימנע, רחב מן האיסור. רבי יוסי הרחיק לכת: רבי יוסי אומר: אפילו רוב ישראל — נמי אינו מברך, מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים (ברכות נ״ג ע״א), והגמרא מסקנתה: אשתכח רובא דלאו לריחא עביד, וכל רובא דלאו לריחא עביד לא מברך (ברכות נ״ג ע״א). ומכאן אף: המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח, אינו מברך, מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים (ברכות נ״ג ע״א). תמצית: אין הרוב בא למדוד את האיסור בלבד — אלא בראש ובראשונה אם הריח בכללו נעשה להריח.
ובמחצה על מחצה? וה״ה מחצה על מחצה ישראל וכמו שמבואר לקמן בסימן רצ״ח לענין אור של הבדלה ועיין בבה״ל (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:כג). והביאור הלכה נשאר בקושיא: ולענ״ד קשה כיון דהוא מחצה על מחצה הו״ל ספיקא דאורייתא (ביאור הלכה סימן רי״ז). תמצית: המשנה ברורה התירה בספק, מגזירה שוה לאור של הבדלה ; והביאור הלכה השיב שספק באיסור לחומרא.
וכאן צריך כוונה להריח? כבר כתבנו בראש הסימן די״א דוקא היכי שמתכוין להריח ובלא״ה אין צריך לברך אבל רוב הפוסקים חולקין ע״ז וס״ל דמברך בכל ענין כיון שעכ״פ נהנה מהריח שעולה (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:כד). תמצית: המשנה ברורה חוזרת למחלוקת שבראש הסימן, ונוקטת שמברך כל שנהנה מן הריח העולה.

סעיף ח׳ — נתערב ריח בריח

נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו הולכים אחר הרוב:
ביאור: נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו — הולכים אחר הרוב.
הסעיף האחרון מן הרמב״ם הוא. וכן ציין הבית יוסף: נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפרק ט׳ (בית יוסף או״ח סימן רי״ז). תמצית: אין זה דין חדש אלא דרך יישומם של הקודמים כשנתערבו שני ריחות.
ועל מה בדיוק מוסב הרוב הזה? הביאור הלכה הביא קריאה מצמצמת: הוא לשון הרמב״ם וכתב בעל שמן רוקח דלא קאי אלא על שמן ובשמים של מתים ושל ביה״כ וכדומה שאינם לריח (ביאור הלכה סימן רי״ז). תמצית: לשמן רוקח אין הדין אמור אלא בתערובת ריח רגיל בריח שלא נעשה להריח — ולא בריח של איסור, שאינו בטל.
הסימן במידה אחת. דלברכה צריך ריח טוב בלא רע ובלא איסורים ושלא יכוין שילך הריח למקום אחר (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז). תמצית: לברכה בעינן ריח טוב, בלא איסור, ושלא יכוין להוליכו למקום אחר — והוא בדיוק מה שפרשו ח׳ הסעיפים.
הסימן במשפט אחד: אין ריח טוב בר-ברכה אלא אם כן נעשה כדי שיריחו בו — ומכאן הברכה בחנותו של בשם, והיעדרה במה שבא לכסות ריח רע, ובבגד שריחו פרש מעיקרו, ובמה שאסור להריח בו ; ובמקום שאין יודעין מהיכן בא הריח — הולכים אחר הרוב.

מקרים מעשיים

מקרה א — נכנסתי לחנות בשמים

המקרה: פתחתי דלת של חנות בשמים, והריח אוחז בי מיד בכניסה. האם עלי לברך, ובאיזה נוסח?
ההנהגה: הסימן דן בדיוק בזה: אין, לריחא נמי הוא דעבידא, כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה (ברכות נ״ג ע״א), ומרן פסק מזה בסעיף א. והנוסח כמו שביארה המשנה ברורה: משא״כ הכא שאינו נוטל בידו שום בושם אלא כשנכנס עולה לו ריח מן כמה מיני בשמים כאחת לפיכך מברך ברכה כוללת (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ג). ואם יצאתי וחזרתי בלא שהיה בדעתי לחזור — מברך שוב ; ואם היה בדעתי לחזור מיד — לא, שכן ודוקא כשהיה דעתו לחזור מיד (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ו). והביאור הלכה דן אף בבית מרקחת: ובאמת אינו מוכרח סברתו דג״כ ניחא להו דנירחו מבחוץ וידעו ששם יש אפטייק (ביאור הלכה סימן רי״ז). תמצית: מברך בורא מיני בשמים בכניסה ; והשאר תלוי במה שהיה בדעתו ביציאה. ולמעשה — כהוראת רבו.

מקרה ב — סבון מבושם, וחולצה מבושמת

המקרה: רחצתי ידי בסבון מבושם מאוד, ואחר כך לבשתי חולצה שנשתייר בה ריח הכביסה. יש כאן ברכה?
ההנהגה: לא, ומשני טעמים נפרדים. הסבון מסעיף ב הוא: ולכן אין מברכין על הבורית שקורין זיי״ף שיש בהם ריחות טובות, לפי שעיקרו של בורית הוא להעביר זוהמת הגוף והראש (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז). והחולצה מסעיף ג: וכן המריח בבגדים שהן מגמרים אינו מברך לפי שאין שם עקר בשם אלא ריח בלא עקר (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח) — וטעמו של דבר בבית יוסף: וטעמו של הרמב״ם נראה שהוא משום שסובר דריח כיון שאינו צורך הגוף כל כך כשאין לו עיקר אע״פ שנהנה אין לו לברך עליו (בית יוסף או״ח סימן רי״ז). תמצית: הסבון בא להעביר ריח, והבגד אינו נושא אלא ריח בלא עיקר — ואין באחד מהם ברכה. ולמעשה — כהוראת רבו.

מקרה ג — קופסת הבשמים של הבדלה, והיא ריקה

המקרה: בהבדלה לא נשארו לי ציפורן ובשמים ; הקופסה עצמה שמרה על ריחה. אפשר לברך עליה?
ההנהגה: לא. וזו בדיוק הדוגמה שנתנו האחרונים: ובע״ב שאין להם בשמים להריח במוש״ק ונוטלין מדוכה שדכו בה בשמים ונקלט בה ריח ומריחין ומברכין ברכתן לבטלה הוא וכמש״כ כאן שהיא ריח שאין לו עיקר (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:טו), וכן הט״ז באותן תיבות: ראיתי קצת בעלי בתים שאין להם בשמים להבדלה רק הכלי שדוכין בו בשמים יש לו ריח אם הוא של עץ מברכין עליו והם עושים ברכה לבטלה לכל הדיעות (ט״ז או״ח סימן רי״ז). והדין דין סעיף ג הוא: וכן המריח בבגדים שהן מגמרים אינו מברך לפי שאין שם עקר בשם אלא ריח בלא עקר (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח). תמצית: קופסה שריחה נודף ואין בה כלום — ריח בלא עיקר היא, והמברך עליה ברכתו לבטלה. ולמעשה — כהוראת רבו.

שאלות להבנה

בדוק את הבנתך:
  1. מפני מה הוצרכה הגמרא ליישב את הברכה שבחנותו של בשם (סעיף א)?
  2. מה משתנה בין בשמים הנתונים למעלה מן המטה לנתונים למטה (סעיף ב)?
  3. מהו ריח בלא עיקר, ומפני מה תמה עליו הטור (סעיף ג)?
  4. סעיף ד נוקט ״תלוי בצוארה״ — תנאי הוא או תיאור (מ״ב רי״ז:יז)?
  5. האם סעיפים ז-ח מוסיפים דין חדש, או דרך יישום לקודמים?

להעמיק עוד

אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
להמשיך לסימן הבא← סימן רי״ח · 218
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

סימן רי״ז · ח׳ סעיפים · רמה 1 — פתיחה
♥ לתמוך בדעת
📖להצטרף לחברותא