סימן רכ״ה — דיני ברכת שהחיינו

שני שיעורים קבע מרן בסעיף א׳: « הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר שהחיינו ואחר י״ב חודש מברך מחיה מתים והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו » (שו״ע או״ח רכ״ה:א). והוא מאמר רבי יהושע בן לוי: « אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חבירו לאחר שלשים יום, אומר: ״ברוך … שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״. לאחר שנים עשר חדש, אומר: ״ברוך … מחיה המתים״. » (ברכות נ״ח ע״ב), ומיד נותנת הגמרא את שיעור השנים עשר חודש: « אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש. » (ברכות נ״ח ע״ב). ושלושה דקדוקים נלווים לדין. באדם עצמו: « ואין חילוק בין איש לאשה והיינו אם רואה אשתו ואמו בתו ואחותו כיון שהוא שמח ונהנה בראייתם » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ה:א). בנוסח: « וכל אלו הברכות הוא בשם ומלכות ואפילו ברכת מחיה מתים » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ה:ג). ובמי שנודע לו משלומו בינתיים: « ואם קיבל ממנו כתב או שאנשים הודיעוהו משלומו יש דעות באחרונים וספק ברכות להקל » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ה:ב). וסעיף ב׳ נועל את הדלת בפני מי שלא ראהו מעולם: « מי שלא ראה את חבירו מעולם ושלח לו כתבים אע״פ שהוא נהנה בראייתו אינו מברך על ראייתו » (שו״ע או״ח רכ״ה:ב).

סעיף ג׳ נותן את הדין ואת המנהג בשורה אחת: « הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו אפילו רואהו ביד חבירו או על האילן ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה » (שו״ע או״ח רכ״ה:ג). נמצא שעל הראייה נתקנה — « הרואה פרי המתחדש משנה לשנה בתחלת ראיתו מברך שהחינו » (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ב) — וטעמה במשנה ברורה: « דעיקרה נתקן על שמחת הלב שמשמח על צמיחת פרי חדש » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ה:י). ואף על פי כן הזיזה המנהג לשעת האכילה: « דמי שאין לבו שמח בראייתו רק באכילתו לכו״ע מברך רק אאכילתו ולכך נהגו תמיד בזה משום לא פלוג » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ה:יא). והרמ״א שומר על שני הקצוות: « ומי שבירך בשעת ראייה לא הפסיד » (שו״ע או״ח רכ״ה:ג), וכן « ואם לא בירך בראייה ראשונה יכול לברך בראייה שניה » (שו״ע או״ח רכ״ה:ג). ונשאר שיעור הגידול: « ואין לברך עד שנגמר תשלום גידול הפירי » (שו״ע או״ח רכ״ה:ג), וסעיף ז׳ שונה אותו בבוסר: « אינו מברך שהחיינו על הבוסר אלא כשהבשילו האשכולות ענבים וכן בכל פרי אחר גמרו » (שו״ע או״ח רכ״ה:ז).

שתי ברכות, והלידה היא המחלקת ביניהן. סעיף ט׳: « אם הם ממעי אמם מברך משנה הבריות ואם נשתנה אח״כ מברך דיין האמת » (שו״ע או״ח רכ״ה:ט) — והוא תירוץ הגמרא לסתירת הברייתות: « לא קשיא: הא ממעי אמו, הא בתר דאיתיליד. דיקא נמי, דקתני דומיא דקטע. שמע מינה. » (ברכות נ״ח ע״ב). והסייג שבסעיף — « ויש מי שאומר דדוקא על מי שמצטער עליו » (שו״ע או״ח רכ״ה:ט) — אינו קאי, לדעת הט״ז והמשנה ברורה, אלא על דיין האמת: « קאי על ברכת דיין האמת דאינו שייך אלא למי שמצטער ומצדיק הדין אבל ברכת משנה הבריות לא שייך במצטער דוקא מידי דהוי אפיל וקוף » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ה:כז). ואין הברכה נשנית: « ואינו מברך אלא פעם ראשונה שהשינוי עליו גדול מאוד » (שו״ע או״ח רכ״ה:ט), והרמ״א מביא מנהג אחר: « וי״א משלשים יום לשלשים יום » (שו״ע או״ח רכ״ה:ט), ועל זה מכריעה המשנה ברורה: « ולמעשה יש להורות דיברך אחר ל׳ בלא שם ומלכות » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ה:ל).