The main themes of the Siman
Structure of the Siman — the ה׳ סעיפים
| Seif | Case | Ruling | Detail |
|---|---|---|---|
| א׳ | תפלת שוא and the walled city | ✦ על העתיד — והודאה על שעבר | המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי ; או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ׳ יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר ה״ז תפלת שוא ; אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר ; כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום ; יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו׳ עד בא״י שומע תפלה ; וזו היא תפלת הדרך שנכתבה היא וכל דיניה בסימן ק״י |
| ב׳ | measuring the threshing floor | one blesses before measuring | הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה ; התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה ; מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין |
| ג׳ | entering the bathhouse | ✦ request on entering, thanks on leaving | הנכנס למרחץ אומר יהר״מ ה׳ אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבא ; יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהצלתני מהאור הזה |
| ד׳ | going to be bled | a request — then ברוך רופא חולים | הנכנס להקיז דם אומר יהר״מ ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה ; ולאחר שהקיז יאמר ברוך רופא חולים |
| ה׳ | a habit for always | ✦ כל מה דעביד רחמנא לטב עביד | לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד |
Private prayers and requests — conduct in practice
| Case | Source | Conduct | Core idea |
|---|---|---|---|
| He hears a cry in the city | מחבר · סעיף א׳ · ערוך השלחן | ✦ תפלת שוא | What has happened has happened: the request has nothing left to take hold of. Hillel’s way remains — מובטח אני. |
| His wife is more than forty days pregnant | מחבר · סעיף א׳ · מ״ב ר״ל:א | תפלת שוא — and what is left to ask | The Mishnah Berurah reopens prayer on a different object: זרע קיימא, עוסק במצות ומעשים טובים. |
| He enters a walled city | מחבר · סעיף א׳ · מ״ב ר״ל:ב | ✦ four formulas | Two requests and two thanksgivings; and for a small town the Mishnah Berurah says there is nothing to say. |
| He measured, then blessed | מחבר · סעיף ב׳ · תענית ח׳ ע״ב | תפלת שוא | A heap once counted has no room left for blessing: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. |
| He enters the bathhouse | מחבר · סעיף ג׳ · מ״ב ר״ל:ה | ✦ ועכשיו לא נהגו | The prayer was born of one precise danger — the furnace dug beneath the floor; the danger gone, the practice lapsed. |
| He takes a remedy | מ״ב ר״ל:ו · מגן אברהם · ערוך השלחן | וה״ה בכל מידי דרפואה | The bloodletting was only an example: every medicine is said before the Healer, not in His stead. |
Frequently asked questions — Siman ר״ל
What is a “vain prayer” (תפלת שוא) — Siman 230?
The Mechaber opens the siman with two cases rather than a definition: « המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי » (שו״ע או״ח ר״ל:א), then « או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ׳ יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר ה״ז תפלת שוא » (שו״ע או״ח ר״ל:א). The mishnah already gave both: « הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי » (משנה ברכות פרק ט משנה ג). And the rule follows at once: « אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר » (שו״ע או״ח ר״ל:א). The Aruch HaShulchan gives the reason in a sentence: « דבר מובן בשכל שעניין התפלה הוא רק על העתיד ולא על העבר, דמה יועיל על העבר, ועל העבר לא שייך רק לשון הודאה, לתת תודה לו יתברך על הטוב שעשה לו » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל); and he adds that what is closed to request stays open to trust: « אבל יכול לומר: ׳מובטחני שאין זה בתוך ביתי׳ אם הוא צדיק גמור, כמעשה דהלל הזקן שאמר כן » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל), as happened to Hillel: « תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, אָמַר: מוּבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳״ » (ברכות ס׳ ע״א).
What does one say on entering a city, and how does it relate to tefilat haderech (Siman 230)?
Four formulas, two of request and two of thanks: « כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א); « נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהינו שהכנסתני לכרך הזה בשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א); « בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א); « יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו׳ עד בא״י שומע תפלה » (שו״ע או״ח ר״ל:א). The baraita gives them in full: « יָצָא, אוֹמֵר: ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וּכְשֵׁם שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם, כָּךְ תּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצִּילֵנִי מִכַּף כׇּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶך » (ברכות ס׳ ע״א). The seif ends by pointing elsewhere: « וזו היא תפלת הדרך שנכתבה היא וכל דיניה בסימן ק״י » (שו״ע או״ח ר״ל:א). The Beit Yosef finds this puzzling: « ומפשט השמועות נראה שהצריכוהו להתפלל על שלום הדרך פעמיים אחת בעת שיצא מן הכרך ואינו חותם בה » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל); « ויש לתמוה תרתי ל״ל והיה ראוי לתקן חתימה בזו שמתפלל כשיצא בשלום וליסגי בהכי » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל). And the Mishnah Berurah answers by separating the cases: « י״ל דהתם מיירי ביוצא מעיר קטנה שאין שם מורא כלל לצאת מן העיר וצ״ל תה״ד רק משום מורא הדרך ולכך אין לומר אותה רק כשהחזיק בדרך וכמ״ש בס״ק ב׳ » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג); « והכא מיירי בנכנס לכרך ולן שם בענין שצ״ל תה״ד שנית בבוקר בשביל הדרך שרוצה לנסוע » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג). As for a small town: « דוקא לכרך דשם מצויים ממונים רעים ומחפשים עלילות אבל לעיר קטנה א״צ לומר כשנכנס לה ולא אח״כ כשיצא ממנה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ב).
Why does one bless the threshing floor before measuring, and never after (Siman 230)?
Seif 2 says it in three steps: « הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה » (שו״ע או״ח ר״ל:ב); « התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה » (שו״ע או״ח ר״ל:ב); « מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין » (שו״ע או״ח ר״ל:ב). The Beit Yosef gives both sources: « הנכנס למוד גרנו וכו׳ עד אלא בדבר הסמוי מן העין » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל). The Gemara lays down the principle: « וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיך » (תענית ח׳ ע״ב), and the baraita puts it to work: « מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּירַךְ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן » (תענית ח׳ ע״ב). The Mishnah Berurah restricts the wording: « וכתב הא״ר דיאמר בלא הזכרת השם דדוקא במודד כדי לעשר מצינו שהבטיח הקב״ה ברכה עד בלי די » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ד). And the Aruch HaShulchan gives the reason: « שאין הברכה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין כדי שלא יהא נראה להדיא כנגד הטבע ממש, דרוב נסים הם נסתרים » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל).