סימן ר״ל — דין קצת ברכות פרטיות

פתח מרן את הסימן בשני מקרים ולא בהגדרה: « המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי » (שו״ע או״ח ר״ל:א), ואחריו « או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ׳ יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר ה״ז תפלת שוא » (שו״ע או״ח ר״ל:א). וכבר שנאום שניהם במשנה: « הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי » (משנה ברכות פרק ט משנה ג). והכלל בא מיד אחריהם: « אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר » (שו״ע או״ח ר״ל:א). וערוך השלחן נתן בו טעם במשפט אחד: « דבר מובן בשכל שעניין התפלה הוא רק על העתיד ולא על העבר, דמה יועיל על העבר, ועל העבר לא שייך רק לשון הודאה, לתת תודה לו יתברך על הטוב שעשה לו » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל) ; והוסיף שמה שנסתם בפני הבקשה נשאר פתוח בפני הבטחון: « אבל יכול לומר: ׳מובטחני שאין זה בתוך ביתי׳ אם הוא צדיק גמור, כמעשה דהלל הזקן שאמר כן » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל), וכמעשה הלל: « תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, אָמַר: מוּבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳״ » (ברכות ס׳ ע״א).

ארבע לשונות, שתים של בקשה ושתים של הודאה: « כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א) ; « נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהינו שהכנסתני לכרך הזה בשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א) ; « בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א) ; « יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו׳ עד בא״י שומע תפלה » (שו״ע או״ח ר״ל:א). והברייתא נקטתן במלואן: « יָצָא, אוֹמֵר: ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וּכְשֵׁם שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם, כָּךְ תּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצִּילֵנִי מִכַּף כׇּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶך » (ברכות ס׳ ע״א). וסיים הסעיף בהפניה למקום אחר: « וזו היא תפלת הדרך שנכתבה היא וכל דיניה בסימן ק״י » (שו״ע או״ח ר״ל:א). ותמה על כך הבית יוסף: « ומפשט השמועות נראה שהצריכוהו להתפלל על שלום הדרך פעמיים אחת בעת שיצא מן הכרך ואינו חותם בה » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל) ; « ויש לתמוה תרתי ל״ל והיה ראוי לתקן חתימה בזו שמתפלל כשיצא בשלום וליסגי בהכי » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל). והמשנה ברורה יישבה בחילוק המקרים: « י״ל דהתם מיירי ביוצא מעיר קטנה שאין שם מורא כלל לצאת מן העיר וצ״ל תה״ד רק משום מורא הדרך ולכך אין לומר אותה רק כשהחזיק בדרך וכמ״ש בס״ק ב׳ » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג) ; « והכא מיירי בנכנס לכרך ולן שם בענין שצ״ל תה״ד שנית בבוקר בשביל הדרך שרוצה לנסוע » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג). ולעניין עיר קטנה: « דוקא לכרך דשם מצויים ממונים רעים ומחפשים עלילות אבל לעיר קטנה א״צ לומר כשנכנס לה ולא אח״כ כשיצא ממנה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ב).

סעיף ב׳ אמרו בשלושה שלבים: « הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה » (שו״ע או״ח ר״ל:ב) ; « התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה » (שו״ע או״ח ר״ל:ב) ; « מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין » (שו״ע או״ח ר״ל:ב). והבית יוסף נתן שני מקורות: « הנכנס למוד גרנו וכו׳ עד אלא בדבר הסמוי מן העין » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל). והגמרא קבעה את היסוד: « וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיך » (תענית ח׳ ע״ב), והברייתא העמידתו למעשה: « מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּירַךְ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן » (תענית ח׳ ע״ב). והמשנה ברורה סייגה את הנוסח: « וכתב הא״ר דיאמר בלא הזכרת השם דדוקא במודד כדי לעשר מצינו שהבטיח הקב״ה ברכה עד בלי די » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ד). וערוך השלחן נתן טעם: « שאין הברכה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין כדי שלא יהא נראה להדיא כנגד הטבע ממש, דרוב נסים הם נסתרים » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל).