Siman 234 — הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה: which of the two Minchas is the obligation?

The Mechaber rules in his first line: « הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה אין ראוי לו להתפלל רשות אלא הגדולה » (שו״ע או״ח רל״ד:א) — and he adds the converse case: « ואם יתפלל הגדולה חובה לא יתפלל הקטנה כי אם רשות » (שו״ע או״ח רל״ד:א). His source is the Rambam, almost word for word: « נָהֲגוּ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה לְהִתְפַּלֵּל גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה וְהָאַחַת רְשׁוּת. וְהוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל רְשׁוּת אֶלָּא הַגְּדוֹלָה. וְכֵן הַדִּין נוֹתֵן מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּנֶגֶד דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ג). The Mishnah Berurah explains why the voluntary may here precede the obligatory: « דאף דלעולם מתפללין החוב מקודם ואח״כ הרשות הכא קודם תשע ומחצה לא הגיע עוד עיקר זמן מנחה שעיקר זמנה לכתחלה הוא מט׳ ומחצה ולמעלה שהיה זמן הקרבת התמיד בכל יום » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ב). And if the first was prayed with no explicit intent: « ובסתמא [שלא כוון בהדיא לשם נדבה] נמי נראה דעולה לשם חובה ויתפלל השניה לשם נדבה אם ירצה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ג). The Tur, however, cites the Rosh’s answer, which reverses the order: « ואתם שאתם נוהגין כמותו מסתבר כיון שהגיע שש שעות ומחצה שהוא זמן מנחה הראשונה חובה והשנייה נדבה » (טור או״ח סימן רל״ד) — and the Aruch HaShulchan notes the gap plainly: « וזהו שלא כדברי הרמב״ם שפסק שיתפלל הראשונה נדבה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד).

The Mechaber permits it and shuts it again in the same sentence: « אבל אין ראוי להתפלל תפלת רשות אא״כ מכיר בעצמו שהוא זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת » (שו״ע או״ח רל״ד:א); « אבל אם אינו מכוין בה יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם » (שו״ע או״ח רל״ד:א). The same demand appears in siman 107: « הרוצה להתפלל תפלת נדבה צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמוד בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו מראש ועד סוף אבל אם אינו יכול לכוין יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכ׳ והלואי שיוכל לכוין בג׳ תפלו׳ הקבועות ליום » (שו״ע או״ח ק״ז:ד) — to which is added the condition of renewal: « חדוש זה שאמרנו הוא שיחדש איזה דבר בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכות ואם חידש אפי׳ בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה » (שו״ע או״ח ק״ז:ב). The Mishnah Berurah leaves the question open: « ובריש סימן ק״ז משמע דבעינן ג״כ שיחדש בה דבר ואפשר דהיכא שהוא מכיר בעצמו שיכוין היטב ותפלה טובה היא לא בעינן חידוש אבל מלישנא דטור לא משמע הכי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ד). The Aruch HaShulchan closes it for our time: « ובאמת מימינו לא שמענו זה, והלואי שנעמוד בתפלת חובה. ולכן בזמן הזה חלילה להתפלל תפלת נדבה, וכן יש להורות » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ד). For practice, follow your Rav.

This is the Rama’s gloss: « אין לומר אשרי שקודם מנחה אלא כשיש מנין בב״ה כדי שיאמרו עליו הקדיש שלפני תפלת המנחה » (שו״ע או״ח רל״ד:א) — the Ashrei is not there for its own sake; it carries the Kaddish. The Mishnah Berurah draws the practical conclusion: « ואם אמרו בלא מנין ואח״כ בא מנין יאמרו מזמור א׳ ואח״כ יאמרו קדיש » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ה). The Rama adds a second custom: « יש שכתבו שנהגו לומר פרשת התמיד קודם אשרי של תפלת המנחה נגד תמיד של בין הערבים ומנהג יפה הוא » (שו״ע או״ח רל״ד:א); the Beit Yosef gives its source: « וכ׳ הרד״א בשם הר״י שמצוה לומר קודם אשרי פרשת את קרבני לחמי וכן נהגו וגם נוהגין לומר גם כן מזמור מה ידידות משכנותיך » (בית יוסף או״ח סימן רל״ד). The Taz wanted the reverse: « ול״נ שי״ל אחר אשרי כי פ׳ זו היא במקום שחיטתו וזריקתו של התמיד ותפלת י״ח היא במקום הקטרתו על המזבח לשרפו » (ט״ז או״ח סימן רל״ד) — but the Mishnah Berurah records the custom: « ט״ז ומ״א כתבו לומר אחר אשרי אבל אין המנהג כן » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ז); and she recalls the limit of it all: « וטוב ג״כ לומר פטום הקטורת אך כ״ז אם לא יעבור זמן תפלה אבל אם יש חשש שיעבור זמן תפלה אפילו אשרי ידלג ובעו״ה יש אנשים שנכשלין בזה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ד:ו).