למה רמה 4 מיוחדת לאדמו״ר הזקן? השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שכתבו אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית מיוחדת.
לחב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא ההכרעה. הרבי הורה במפורש ללמוד ברצינות את שולחן ערוך הרב. דף זה מאסף את שיטת הרב על סימן כ״ו — דין מי שאין לו אלא תפלה אחת. המחבר עוסק בסימן זה בשני סעיפים (ב׳ סעיפים), ואדמו״ר הזקן פורשו בחמישה סעיפים (ה׳ סעיפים): כל תפילה מצוה בפני עצמה (אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ), דין האֹנֶס, המַשְׁכִּים לַדֶּרֶךְ עִם שַׁיָּרָא, והברכות של ראש לבד ושל יד לבד.
שולחן ערוך הרב — סימן כ״ו — דִּין מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא תְּפִלָּה אַחַת
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן
שולחן ערוך הרב, סימן כ״ו — דִּין מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא תְּפִלָּה אַחַת — וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים
טקסט אדמו״ר הזקן עצמו (מקור ספריא Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.26), ולאחריו ביאור קצר. המחבר עוסק בסימן זה בשני סעיפים (ב׳ סעיפים); אדמו״ר הזקן — בחמישה (ה׳ סעיפים).
סעיף א אִם אֵין לוֹ אֶלָּא תְּפִלָּה אַחַת — מֵנִיחַ אוֹתָהּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וּמְבָרֵךְ, שֶׁכָּל אַחַת מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
אִם אֵין לוֹ אֶלָּא תְּפִלָּה אַחַת, בֵּין שֶׁהִיא שֶׁל יָד בֵּין שֶׁהִיא שֶׁל רֹאשׁ — מֵנִיחַ אוֹתָהּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁכָּל אַחַת מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְאֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:
אין לו אלא אחת — מניח ומברך. מי שאין לו אלא תפילה אחת, בין של יד בין של ראש — מניח אותה שיש לו ומברך עליה, מפני שכל אחת מצוה בפני עצמה ואין מעכבות זו את זו.
סעיף ב וְהוּא הַדִּין אִם יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּיהֶן אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוּם אֹנֶס — מֵנִיחַ אוֹתָהּ שֶׁיָּכוֹל וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ.
וְהוּא הַדִּין אִם יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּיהֶן אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוּם אֹנֶס שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָנִיחַ רַק אַחַת מֵהֶן — מֵנִיחַ אוֹתָהּ שֶׁיָּכוֹל וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ:
והוא הדין באֹנֶס. וכן אם יש לו שתיהן אלא שיש לו אֹנֶס שאינו יכול להניח אלא אחת — מניח אותה שיכול ומברך עליה.
סעיף ג הַמַּשְׁכִּים לָצֵאת בַּדֶּרֶךְ עִם שַׁיָּרָא — מֵנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ לְבַד ; וְאִם לֹא יוּכַל אַחַר־כָּךְ — יָנִיחַ שְׁתֵּיהֶן קֹדֶם הֲלִיכָתוֹ.
הַמַּשְׁכִּים לָצֵאת בַּדֶּרֶךְ עִם שַׁיָּרָא וְאֵין הַשַּׁיָּרָא מַמְתֶּנֶת עָלָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעַכֵּב כְּדֵי לְהָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד — מֵנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לְבַד, שֶׁאֵין בַּהֲנָחָתוֹ שְׁהוּת כָּל כָּךְ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּהְיֶה יָכוֹל לְהָנִיחַ אַחַר־כָּךְ גַּם תְּפִלִּין שֶׁל יָד, אֲבָל אִם לֹא יִהְיֶה יָכוֹל אַחַר־כָּךְ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד — צָרִיךְ לְהָנִיחַ עַכְשָׁו קֹדֶם הֲלִיכָתוֹ מִבֵּיתוֹ תְּפִלִּין שֶׁל יָד וּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, דְּמִשּׁוּם אִחוּר דַּרְכּוֹ לֹא הִתִּירוּ לוֹ לְבַטֵּל מִצְוַת תְּפִלִּין:
המשכים לדרך עם שיירא. המשכים לצאת בדרך עם שַׁיָּרָא שאינה ממתנת עליו, ואינו יכול להתעכב כדי להניח של יד — מניח של ראש לבד, שאין בהנחתו שהות כל כך. במה דברים אמורים? כשיוכל להניח אחר־כך גם של יד. אבל אם לא יוכל אחר־כך — צריך להניח עכשיו קודם הליכתו מביתו של יד ושל ראש, דמשום איחור דרכו לא התירו לבטל מצות תפילין.
סעיף ד אִם אֵינוֹ מֵנִיחַ אֶלָּא שֶׁל רֹאשׁ לְבַד — מְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כה.
אִם אֵינוֹ מֵנִיחַ אֶלָּא תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לְבַד — מְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת: "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" וְ"עַל מִצְוַת תְּפִלִּין", כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר הַטַּעַם בְּסִימָן כה:
של ראש לבד — שתי ברכות. אם אינו מניח אלא של ראש לבד — מברך עליה שתי ברכות: « לְהָנִיחַ תְּפִלִּין » ו« עַל מִצְוַת תְּפִלִּין », כמו שנתבאר הטעם בסימן כ״ה (הנוסח לפי מנהגנו).
סעיף ה אִם אֵינוֹ מֵנִיחַ אֶלָּא שֶׁל יָד בִּלְבַד — אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" לְבַד ; וְהַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
אִם אֵינוֹ מֵנִיחַ אֶלָּא תְּפִלִּין שֶׁל יָד בִּלְבַד — אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" לְבַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אֵינוֹ מֵנִיחַ אֶלָּא תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לְבַד — אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא "עַל מִצְוַת תְּפִלִּין" לְבַד. וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּסִימָן כה דְּהַמִּנְהָג בְּאֵלּוּ הָאֲרָצוֹת כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:
של יד לבד — « לְהָנִיחַ » לבד. אם אינו מניח אלא של יד לבד — אינו מברך אלא « לְהָנִיחַ תְּפִלִּין » לבד. ויש אומרים שאפילו אינו מניח אלא של ראש לבד — אינו מברך אלא « עַל מִצְוַת תְּפִלִּין » לבד. וכבר נתבאר בסימן כ״ה דהמנהג באלו הארצות כסברא הראשונה — שתי ברכות על של ראש לבד.
מקור: Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim כ״ו (מהדורת קה״ת, חמישה סעיפים / ה׳ סעיפים). ביאור: DAAT. המחבר עוסק בסימן זה בשני סעיפים (ב׳ סעיפים); אין מובא כאן שום קטע מחוץ לטקסט הניתן לאימות.
היסוד — כל אחת מצוה בפני עצמה, אונס ומשכים לדרך, והברכות של ראש ושל יד
היסוד: כל תפילה מצוה בפני עצמה, האונס והמשכים לדרך, והברכות
קריאת אדמו״ר הזקן בסימן זה בשלושה מהלכים. תחילה היסוד: כל תפילה מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ ואֵין מְעַכְּבוֹת זו את זו — ולכן מי שאין לו אלא אחת מניח ומברך (סעיף א), וכן בדין אֹנֶס (סעיף ב). אחר כך הנהגת המשכים לדרך עם שַׁיָּרָא — מניח של ראש לבד, ואם צריך — שתיהן קודם הליכתו (סעיף ג). ולבסוף הברכות לפי המקרה — שתים על של ראש לבד, « לְהָנִיחַ » על של יד לבד, והמנהג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (סעיפים ד-ה).
כל אחת מצוה בפני עצמה — אין מעכבות
כל תפילה מצוה בפני עצמה — אין מעכבות
היסוד (סעיפים א-ב). הרב מעמיד את הכלל: תפילין של יד ותפילין של ראש אינן מצוה אחת אלא שתי מצוות, שֶׁכָּל אַחַת מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. חסרון האחת אינו מעכב את השנייה.
התוצאה. מי שאין לו אלא תפילה אחת — של יד או של ראש — מניח אותה ומברך עליה; וכן מי שיש לו שתיהן אלא שאֹנֶס מונע ממנו להניח אלא אחת: מניח את שיכול ומברך.
המשכים לדרך עם שיירא
המשכים לדרך — מַשְׁכִּים לַדֶּרֶךְ
המקרה (סעיף ג). היוצא מוקדם עם שַׁיָּרָא שאינה ממתנת עליו ואינו יכול להתעכב לשל יד — מניח של ראש לבד, שהנחתו קצרה יותר.
הגבול. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? רק כשיוכל להניח של יד אחר־כך. ואם לא — צריך להניח שתיהן קודם הליכתו מביתו, דמִשּׁוּם אִחוּר דַּרְכּוֹ לֹא הִתִּירוּ לְבַטֵּל מִצְוַת תְּפִלִּין.
הברכות — של ראש לבד / של יד לבד
הברכות — של ראש לבד / של יד לבד
של ראש לבד (סעיף ד). לפי מנהגנו, על של ראש לבד מברך שתי ברכות: « לְהָנִיחַ תְּפִלִּין » ו« עַל מִצְוַת תְּפִלִּין » — הטעם כבסימן כ״ה.
של יד לבד והמחלוקת (סעיף ה). על של יד לבד — « לְהָנִיחַ תְּפִלִּין » לבד. היש אומרים סובר שאף על של ראש לבד אין מברך אלא « עַל מִצְוַת תְּפִלִּין » לבד; אבל הַמִּנְהָג בְּאֵלּוּ הָאֲרָצוֹת כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (עיין סימן כ״ה).
הפניה ללימוד. משמעות היסוד המונח כאן — שֶׁכָּל אַחַת מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ: לכל תפילה ערך משלה וברכה משלה, וחסרון האחת אינו מאבד את השנייה — נוגעת ברגישות חב״ד במוֹחַ ובלֵב (של יד כְּנֶגֶד הַלֵּב, של ראש כְּנֶגֶד הַמֹּחַ; עיין סימן כ״ה סעיף יא). דף זה מציג זאת ברמת היסוד המובא בטקסט הרב, בלי לצטט פרק או ניסוח מדויק, ובלי להוסיף דבר בדוי למשמעות הפנימית. ללימוד מעמיק של ממד זה — ללמוד עם רב חב״ד ובטקסטים עצמם.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כוח פסקו של אדמו״ר הזקן
השוואת דרכו של אדמו״ר הזקן עם דרכי המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המפתח של סימן כ״ו. שורת שולחן ערוך הרב מודגשת — היא מבטאת את רגישותו של הרב כפי שהיא עולה מטקסטו (§1, חמישה סעיפים). הרב פורש בחמישה סעיפים את מה שהמחבר מעמיד בשניים.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | דרך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| אין לו אלא אחת — כל אחת מצוה בפני עצמה (סעיף א) | או״ח כו:א — אם אין לו אלא תפילה אחת, של יד או של ראש — מניח אותה ומברך, שכל אחת מצוה בפני עצמה. | — | מ״ב כו — היסוד אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ (מנחות מד ע״א); מניח ומברך. | דרך אדמו״ר הזקן — מייסד את הדין על מִפְּנֵי שֶׁכָּל אַחַת מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְאֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ: חסרון האחת אינו מעכב את השנייה (סעיף א). |
| יש לו שתיהן אך אנוס (סעיף ב) | או״ח כו:א — בכלל אותו דין (מניח את שיכול). | — | מ״ב כו — אותו דין באֹנֶס; מניח את שיכול ומברך. | דרך אדמו״ר הזקן — וְהוּא הַדִּין: אם יש לו שתיהן אלא שאֹנֶס מונעו — מֵנִיחַ אוֹתָהּ שֶׁיָּכוֹל וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ (סעיף ב). |
| המשכים לדרך עם שיירא (סעיף ג) | או״ח כו — לא נתפרש; הכלל הכללי שלא לבטל המצוה. | — | מ״ב כו — המשכים לדרך; מִשּׁוּם אִחוּר דַּרְכּוֹ לֹא הִתִּירוּ לְבַטֵּל. | דרך אדמו״ר הזקן — חידוש: מפרט את המקרה — מֵנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ לְבַד; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיּוּכַל אַחַר־כָּךְ, אֲבָל אִם לֹא — יָנִיחַ שְׁתֵּיהֶן קֹדֶם הֲלִיכָתוֹ (סעיף ג). |
| הברכות — של ראש לבד / של יד לבד (סעיפים ד-ה) | או״ח כו:ב — של ראש לבד — מברך « עַל מִצְוַת תְּפִלִּין » (הסברא הראשונה של הרב = ב׳ ברכות לפי המנהג). | הגהה כו:ב — לפי מנהגנו (ב׳ ברכות): של ראש לבד — ב׳ ברכות; של יד לבד — « לְהָנִיחַ » (טור). | מ״ב כו — ספק ברכות; עיין סימן כה למספר הברכות לפי המנהג. | דרך אדמו״ר הזקן — של רֹאשׁ לְבַד → שְׁתֵּי בְּרָכוֹת; של יָד לְבַד → « לְהָנִיחַ » לְבַד; ה־וי״א (ברכה אחת על הראש) מובא, אך הַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (סעיפים ד-ה, עיין סי׳ כה). |
הטבלה נערכה מטקסט המחבר (אורח חיים כ״ו, שני סעיפים, מקור ספריא), הרמ״א (סעיף ב) והנושאי כלים הניתנים לאימות (בית יוסף, טור, רמב״ם הלכות תפילין ד, רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, משנה ברורה, ביאור הלכה, פרי מגדים, ערוך השולחן, כף החיים; תלמוד מנחות מד ע״א — שְׁתֵּי מִצְוֹת, אֵין מְעַכְּבוֹת). טור אדמו״ר הזקן נשען על הטקסט האמיתי של שולחן ערוך הרב המובא ב־§1. ייחוסי סעיף קטן שאינם ודאיים הושארו « על דרך הסברה ».
קווי היסוד של שיטת הרב
קווי היסוד של דרך הרב בסימן זה
שלושה קווים המאפיינים את רגישותו של אדמו״ר הזקן בסימן זה — מעבר ליישום הפשוט של הכללים. כל קו בנוי במבנה: יסוד הסימן ← קריאת הרב ← מסקנה למעשה. כל קו נשען על הטקסט האמיתי של הרב (§1).
קו א — כל אחת מצוה בפני עצמה
כל אחת מצוה בפני עצמה — אין מעכבות
יסוד הסימן: מי שאין לו אלא תפילה אחת מניח ומברך (סעיף א במחבר).
קריאת הרב: נותן את הטעם — שֶׁכָּל אַחַת מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְאֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ (שתי מצוות ולא אחת); חסרון האחת אינו מבטל את השנייה.
מסקנה למעשה: תפילה אחת (של יד או של ראש) → להניחה ולברך עליה; לעולם לא לוותר משום שחסרה השנייה (סעיף א).
קו ב — אונס ומשכים לדרך
האונס והמשכים לדרך
יסוד הסימן: לא לבטל את המצוה מחמת מניעה.
קריאת הרב: בדין אֹנֶס — מניח את שיכול (סעיף ב); המַשְׁכִּים לַדֶּרֶךְ עִם שַׁיָּרָא מניח של ראש לבד, ואם אין הזדמנות אחרת — שתיהן קודם הליכתו (סעיף ג).
מסקנה למעשה: איחור הדרך אינו פוטר — מִשּׁוּם אִחוּר דַּרְכּוֹ לֹא הִתִּירוּ לְבַטֵּל מִצְוַת תְּפִלִּין; למקרה הממשי → לשאול רב (סעיפים ב-ג).
קו ג — הברכות לפי המנהג
הברכות לפי המנהג
יסוד הסימן: איזו ברכה על של ראש לבד / של יד לבד (סעיף ב במחבר; רמ״א).
קריאת הרב: של ראש לבד → שְׁתֵּי בְּרָכוֹת (« לְהָנִיחַ » ו« עַל מִצְוַת »); של יד לבד → « לְהָנִיחַ » לְבַד; ה־וי״א מובא, אך הַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (עיין סי׳ כה).
מסקנה למעשה: לנהוג כמספר הברכות של מנהגו; ובמקום ספק → רב (סעיפים ד-ה).
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה החב״דית למעשה
חמש נקודות הנהגה הנובעות ישירות מסימן כ״ו ברגישות אדמו״ר הזקן וחב״ד — מוצגות ברמת היסוד, תוך הפניה לרב לפרטי המקרים והמנהגים.
לחסיד חב״ד — סימן כ״ו (דין מי שאין לו אלא תפלה אחת)
- ① תפילה אחת — מניח ומברך. מי שאין לו אלא תפילה אחת, של יד או של ראש, מניח אותה ומברך עליה — שכל אחת מצוה בפני עצמה ואין מעכבות זו את זו. מקור: שו״ע הרב סעיף א.
- ② בדין אֹנֶס. אם יש לו שתיהן אלא שאֹנֶס מונעו מלהניח אלא אחת — מניח את שיכול ומברך עליה. מקור: שו״ע הרב סעיף ב.
- ③ המשכים לדרך — מַשְׁכִּים לַדֶּרֶךְ. עם שַׁיָּרָא שאינה ממתנת: מניח של ראש לבד; אך אם לא יוכל להניח של יד אחר־כך — מניח שתיהן קודם הליכתו (איחור הדרך אינו מבטל את המצוה). מקור: שו״ע הרב סעיף ג.
- ④ של ראש לבד — שתי ברכות. לפי מנהגנו: על של ראש לבד, « לְהָנִיחַ תְּפִלִּין » ו« עַל מִצְוַת תְּפִלִּין » (הטעם כבסימן כ״ה). מקור: שו״ע הרב סעיף ד.
- ⑤ של יד לבד — « לְהָנִיחַ » לבד. על של יד לבד, « לְהָנִיחַ תְּפִלִּין » לבד; ה־וי״א מובא, אך הַמִּנְהָג בְּאֵלּוּ הָאֲרָצוֹת כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. מקור: שו״ע הרב סעיף ה.
⚠ חלק זה מציג את ההנהגה החב״דית המבוססת על שולחן ערוך אדמו״ר הזקן, סימן כ״ו (טקסט אמיתי המובא ב־§1). אין הוא מחליף הכרעה רבנית למקרה פרטי. לכל שאלה מעשית — ובפרט מספר הברכות על תפילה אחת, דין האֹנֶס והמשכים לדרך: לשאול את רבך, ולחב״ד — רב חב״ד.