Level 4 — Daat HaRav (the Alter Rebbe) — Siman כ״ז (מקום הנחתן ואופן הנחתן)

מְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד — בְּיַד שְׂמֹאלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל יָדְכָה", וְדָרְשׁוּ רַזַ״ל: יָד כֵּהָה, דְּהַיְנוּ יָד שְׂמֹאל שֶׁהִיא תַּשָּׁה וְכֵהָה:

The של יד — the left arm. The place for laying the arm-tefilin is the left arm, as it is said « עַל יָדְכָה » — which our Sages expounded as יָד כֵּהָה (the weak hand), that is, the left arm, which is weak and faint (תַּשָּׁה וְכֵהָה).

צָרִיךְ לַהֲנִיחָהּ בְּגֹבַהּ הַבָּשָׂר שֶׁבְּפֶרֶק הַזְּרוֹעַ שֶׁבֵּין הַמַּרְפֵּק (שֶׁקּוֹרִין "אולעמבוגין" בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז) לְהַכָּתֵף, וְזֶה הַמָּקוֹם נִקְרָא קִבֹּרֶת. אֲבָל לֹא יְנִיחֶנָּה לְמַעְלָה מֵהַקִּבֹּרֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יְנִיחֶנָּה לְמַעְלָה מֵחֲצִי הַפֶּרֶק שֶׁבֵּין הַמַּרְפֵּק לַכָּתֵף. וַאֲפִלּוּ בַּחֲצִי הַתַּחְתּוֹן שֶׁל זֶה הַפֶּרֶק — לֹא יָנִיחַ בְּתַחְתִּיתוֹ מַמָּשׁ לְמַטָּה מֵהַקִּבֹּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וגו׳" — צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא שִׂימָה כְּנֶגֶד הַלֵּב, וְזֶהוּ קִבֹּרֶת, שֶׁהוּא מְכֻוָּן מַמָּשׁ כְּנֶגֶד הַלֵּב. לָכֵן צָרִיךְ שֶׁיַּטֶּה אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד לְצַד הַגּוּף מְעַט, בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁיָּכֹף הַזְּרוֹעַ לְמַטָּה — תְּהֵא הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מְכֻוָּן כְּנֶגֶד לִבּוֹ מַמָּשׁ:

On the raised flesh of the קִבֹּרֶת, opposite the heart. One lays it on the raised flesh of the section of the arm between the elbow and the shoulder — this place is called קִבֹּרֶת. Not above the קִבֹּרֶת, nor above the middle of that section, nor at its very bottom below it; for it is said « וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי » — the placing must be כְּנֶגֶד הַלֵּב (opposite the heart), and that is the קִבֹּרֶת. One must therefore tilt the tefilin slightly toward the body, so that when the arm is bent it is exactly opposite the heart.

מִי שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית לְמַעְלָה מִן הַקִּבֹּרֶת — אֵין צָרִיךְ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין בִּימִינוֹ. אֲבָל אִם נִקְטְעָה לְמַטָּה מִן הַקִּבֹּרֶת — יֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָּב לְהָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַקִּבֹּרֶת (שֶׁל שְׂמֹאל) (וְהַמָּגֵן אַבְרָהָם פָּסַק שֶׁל יְמִינוֹ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה: "עַל יָדְךָ", לְמַעְלָה מִן הַיָּד, דְּהַיְנוּ קִבֹּרֶת, וְזֶה אֵין לוֹ יָד, לָכֵן הוּא פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד. וּלְעִנְיַן הֲלָכָה יֵשׁ לְהַחֲמִיר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וְלָכֵן יָנִיחַ בְּלֹא בְּרָכָה:

One whose arm was amputated. If it was amputated above the קִבֹּרֶת — he need not lay the tefilin on the right. If it was amputated below the קִבֹּרֶת — יֵשׁ אוֹמְרִים he must lay it on the (remaining left) קִבֹּרֶת (and the Magen Avraham ruled: on his right); and יֵשׁ אוֹמְרִים he is exempt, for the Torah said « עַל יָדְךָ », above the hand, and he has no hand. In practice, one must be stringent in matters of Torah, so he lays it without a berakha (בְּלֹא בְּרָכָה).

מִנְהָג יָפֶה וְנָכוֹן שֶׁיְּהֵא הַיּוּ״ד שֶׁל הַקֶּשֶׁר תְּפִלִּין שֶׁל יָד נוֹטֶה לְצַד הַלֵּב, וְהַתְּפִלִּין שֶׁל יָד עָלָיו לְצַד חוּץ:

The יו״ד of the knot toward the heart. A fine and correct custom: that the יו״ד of the knot of the arm-tefilin face toward the heart, with the box of the tefilin upon it, toward the outside.

יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא תָּזוּז הַיּוּ״ד שֶׁל הַקֶּשֶׁר מֵהַתְּפִלָּה, מֵהַטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּזֹּהַר:

That the יו״ד not move away. One must take care that the יו״ד of the knot does not move away from the box of the tefilin — for the reason set out in the Zohar (בַּזֹּהַר).

מִנְהָג נָכוֹן לְהָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד בְּעִנְיָן שֶׁהַמַּעְבַּרְתָּא שֶׁבָּהּ עוֹבֶרֶת הָרְצוּעָה תְּהֵא מוּנַחַת לְצַד הַכָּתֵף וְהַקְּצִיצָה לְצַד הַיָּד:

The מַעְבַּרְתָּא toward the shoulder. A correct custom: to lay the arm-tefilin so that the מַעְבַּרְתָּא — through which the strap passes — faces toward the shoulder, and the קְצִיצָה (the box) toward the hand.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין הַתְּפִלִּין לִבְשָׂרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל יָדְךָ", מַשְׁמָע עַל יָדוֹ מַמָּשׁ בְּלֹא חֲצִיצָה בֵּינְתַיִם. וְהוּא הַדִּין בִּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ צָרִיךְ לִזָּהֵר בַּדָּבָר שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּם דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין תְּפִלִּין לִשְׂעָרוֹ. וְעָפָר אוֹ כִּנָּה מֵתָה — נִקְרָא חֲצִיצָה. וְלָכֵן יֵשׁ נוֹהֲגִין לִרְחֹץ מְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְכֵן בָּרְצוּעוֹת, מַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לְהַקְּשִׁירָה, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁמַּקִּיף אֶת הַיָּד פַּעַם אַחַת וּמַה שֶּׁמַּקִּיף אֶת הָרֹאשׁ — צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם שׁוּם חֲצִיצָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר כְּלָל שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין תְּפִלִּין לִבְשָׂרוֹ אוֹ לִשְׂעָרוֹ. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּדִבְרֵיהֶם, מִכָּל מָקוֹם אָדָם שֶׁהוּא עָלוּל לִנְזִילוּת וְלֹא יָכוֹל לְגַלּוֹת רֹאשׁוֹ שֶׁלֹּא יַזִּיק לוֹ הַקְּרִירוּת, וְאִם נְחַיֵּב אוֹתוֹ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַל רֹאשׁוֹ מַמָּשׁ בְּלִי חֲצִיצָה — לֹא יוּכַל לְהָנִיחָהּ כְּלָל, וְיִתְבַּטֵּל מִמִּצְוַת תְּפִלִּין עַל יְדֵי זֶה, לָכֵן מוּטָב שֶׁנַּתִּיר לוֹ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא אַחֲרוֹנָה, וְיָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַל כּוֹבַע דַּק הַסָּמוּךְ לָרֹאשׁ, וְלֹא יְבָרֵךְ עָלֶיהָ. אֲבָל עַל כּוֹבַע עָבֶה — אָסוּר לַהֲנִיחָהּ, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ כְּנֶגֶד מָקוֹם שֶׁמֹּחַ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְהַמֵּנִיחַ עַל גַּבֵּי כּוֹבַע עָבֶה — אֵינוֹ מְנִיחוֹ נֶגֶד הַמָּקוֹם שֶׁמֹּחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס. וַאֲפִלּוּ הַמֵּנִיחַ עַל גַּבֵּי כּוֹבַע דַּק — צָרִיךְ הוּא לְכַסּוֹת אֶת הַתְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ מִפְּנֵי הָרוֹאִים, שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן אֲפִלּוּ בְּלֹא אֹנֶס גָּדוֹל:

The חֲצִיצָה (interposition). יֵשׁ אוֹמְרִים that nothing may interpose (חוֹצֵץ) between the tefilin and his flesh — « עַל יָדְךָ », on his very hand, without חֲצִיצָה; likewise the של ראש vis-à-vis the hair. Dust or a dead louse — is a חֲצִיצָה; some have the custom to wash the place of the של ראש. Likewise the straps, what encircles once the hand and the head. And יֵשׁ אוֹמְרִים there is no need to be concerned. Though the halacha is not like them, one prone to נְזִילוּת (discharges) who cannot uncover his head without the cold harming him — better to permit him to rely on that latter view: he lays the של ראש on a thin cap (כּוֹבַע דַּק) close to the head, without a berakha. But on a thick cap — forbidden, for the של ראש must be opposite the מְקוֹם מֹחַ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס. Even on a thin cap, he must cover the tefilin מִפְּנֵי הָרוֹאִים (because of onlookers).

אִם יֵשׁ לְאָדָם מַכָּה בִּמְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד — אַף־עַל־פִּי־כֵן יָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד שֶׁלֹּא עַל הַמַּכָּה, כִּי מָקוֹם יֵשׁ בַּקִּבֹּרֶת לְהָנִיחַ שְׁנֵי תְּפִלִּין. וְאִם הַמַּכָּה עַל כָּל הַקִּבֹּרֶת וּמִצְטַעֵר לַהֲנִיחָהּ עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה — פָּטוּר מִתְּפִלִּין שֶׁל יָד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לח. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אֶפְשָׁר — יָנִיחַ סְמַרְטוּטִין עַל הַמַּכָּה וְיָנִיחַ הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד עֲלֵיהֶם בְּלֹא בְּרָכָה, אוֹ יָנִיחַ עַל הַבֶּגֶד בְּלֹא בְּרָכָה, רַק שֶׁיִּזָּהֵר לְכַסּוֹת אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד, שֶׁלֹּא תְּהֵא נִרְאֵית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת" — "לְךָ לְאוֹת", וְלֹא לַאֲחֵרִים לְאוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ לְכַסּוֹתָהּ? כְּשֶׁמְּנִיחָהּ עַל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת לְעוֹלָם מְכֻסֶּה, כְּגוֹן בֶּגֶד אוֹ סְמַרְטוּטִין, אֲבָל אִם מְנִיחָהּ עַל בְּשָׂרוֹ מַמָּשׁ — אֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹתָהּ, אֲפִלּוּ אִם נִקְרַע חֲלוּקוֹ וְכָל בְּגָדָיו בְּמָקוֹם שֶׁכְּנֶגֶד תְּפִלִּין שֶׁל יָד. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁנִּרְאֵית לַאֲחֵרִים — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה שֶׁתְּהֵא הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מְכֻסָּה דַּוְקָא, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הִיא נִרְאֵית, רַק שֶׁתְּהֵא מוּנַחַת בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכּוֹ לִהְיוֹת תָּמִיד מְכֻסֶּה, דְּהַיְנוּ קִבֹּרֶת:

A wound at the place of laying. If one has a מַכָּה (wound) where the של יד goes — he still lays the tefilin off the wound, for there is room on the קִבֹּרֶת for two tefilin. If the wound covers the whole קִבֹּרֶת and it pains him to lay upon it — he is exempt (see siman לח). If possible, he places cloths on the wound and lays it without a berakha, taking care to cover the של יד so it is not seen — « וְהָיָה לְךָ לְאוֹת » : לְךָ לְאוֹת (to you for a sign), and not to others. This duty to cover applies only when he lays it on a support that is not normally covered (a garment, a cloth); on the bare flesh — no need to cover, the essential being the קִבֹּרֶת, a place normally covered.

אִטֵּר יַד יְמִינוֹ, אִם עוֹשֶׂה כָּל מְלַאכְתּוֹ בִּשְׂמֹאלוֹ — יָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד בִּשְׂמֹאלוֹ, שֶׁהִיא יָמִין שֶׁל כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ עוֹשֶׂה כָּל מַעֲשָׂיו בְּיָמִין שֶׁל כָּל אָדָם, אֶלָּא שֶׁכּוֹתֵב בִּשְׂמֹאלוֹ — יָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד בִּשְׂמֹאלוֹ שֶׁהִיא יָמִין שֶׁל כָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּקְשַׁרְתָּם", "וּכְתַבְתָּם", מַה כְּתִיבָה בְּיָמִין — אַף קְשִׁירָה בְּיָמִין, וּמִדִּקְשִׁירָה בְּיָמִין מִכְּלַל דַּהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל שְׂמֹאל, דִּבְיָד שֶׁהוּא כּוֹתֵב בָּהּ — צָרִיךְ לִקְשֹׁר אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַיָּד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ. אֲבָל אִם כּוֹתֵב בְּיָמִין שֶׁל כָּל אָדָם, אַף־עַל־פִּי שֶׁשְּׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו עוֹשֶׂה בִּשְׂמֹאל שֶׁל כָּל אָדָם, וַאֲפִלּוּ הוּא כּוֹתֵב גַּם כֵּן בִּשְׂמֹאל כָּל אָדָם, כֵּיוָן דְּכוֹתֵב גַּם כֵּן בְּיָמִין שֶׁל כָּל אָדָם — (בָּהּ הוּא) צָרִיךְ לִקְשֹׁר אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַיָּד שֶׁכְּנֶגְדָּהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, אִם הוּא שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו בְּשָׁוֶה, שֶׁהוּא מֵנִיחַ עַל שְׂמֹאל שֶׁל כָּל אָדָם:

The left-hander (אִטֵּר). One left-handed in the right hand, if he does all his work with the left — lays the tefilin on his left, which is everyone's right. And even if he does everything with the common right but writes with his left — he lays on his left (the common right): « וּקְשַׁרְתָּם », « וּכְתַבְתָּם » — as writing is with the right, so binding is with the right; and since the binding is on the right, the laying is on the hand opposite the one that writes. If he writes with the common right (even if the rest is left) — he lays on the hand opposite it. One who is ambidextrous — lays on the common left.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁנּוֹלַד אִטֵּר יָד, אֲבָל אִם אַחַר־כָּךְ הִרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לִכְתֹּב בִּשְׂמֹאלוֹ, וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו עוֹשֶׂה בְּיָמִין — אֵין דִּינוֹ כְּאִטֵּר, אֶלָּא מֵנִיחַ עַל שְׂמֹאל כָּל אָדָם, שֶׁהֲרֵי הִיא יָד כֵּהָה שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם הִרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל מַעֲשָׂיו בִּשְׂמֹאל — יָנִיחַ עַל יְמִין כָּל אָדָם, שֶׁהֲרֵי הִיא יָד כֵּהָה שֶׁלּוֹ:

Born a left-hander or become one. All this applies to one born a left-hander. But one who later accustomed himself to write with the left while doing the rest with the right — has not the status of an איטר, and lays on the common left, for that is his יָד כֵּהָה. And one who accustomed himself to do all his acts with the left — lays on the common right, for that is his יָד כֵּהָה.

שִׁעוּר אֹרֶךְ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד — כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף אֶת הַזְּרוֹעַ וְיִקְשֹׁר מִמֶּנָּה אֶת הַקֶּשֶׁר וְתִמָּתַח רְצוּעָה אַחַת עַד אֶצְבַּע אֶמְצָעִית וְיִכְרֹךְ מִמֶּנָּה עַל אֶצְבָּעוֹ שָׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת וְיִקְשֹׁר:

The length of the של יד strap. It must suffice to encircle the arm, tie the knot, extend to the middle finger (אֶצְבַּע אֶמְצָעִית), make three windings (שָׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת) on the finger, and tie.

נוֹהֲגִין לִכְרֹךְ סְבִיב הַפֶּרֶק שֶׁבֵּין הַיָּד לְהַמַּרְפֵּק שֶׁבַע כְּרִיכוֹת. וְיֵשׁ לִכְרֹךְ בַּפֶּרֶק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הָאֶצְבַּע הָאֶמְצָעִי שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת וּפֶרֶק הָעֶלְיוֹן כְּרִיכָה אַחַת:

Seven windings on the arm. The custom is to make שֶׁבַע כְּרִיכוֹת (seven windings) around the section between the hand and the elbow. And one makes two windings on the lower joint of the middle finger and one on the upper joint.

אֵין לִכְרֹךְ הָרְצוּעָה עַל הַתִּתּוּרָא כְּדֵי לְחַזְּקָהּ וּלְהַדְּקָהּ עַל הַיָּד, אֶלָּא תְּהֵא הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד תְּלוּיָה וּמוּנַחַת עַל הַקִּבֹּרֶת כְּעֵין תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַל הָרֹאשׁ, כֵּיוָן שֶׁאֵין מִצְוָה כְּלָל בִּכְרִיכָה זוֹ, לָכֵן אֵין לַהֲנִיחָהּ עַל הַתִּתּוּרָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קְדֻשָּׁה יוֹתֵר מִן הָרְצוּעָה:

Do not wind on the תִּתּוּרָא. One does not wind the strap on the תִּתּוּרָא (the base of the box) to tighten it; the של יד should rest, suspended on the קִבֹּרֶת, like the של ראש on the head. Since this winding has no mitzva value at all, one does not place it on the תִּתּוּרָא, whose sanctity is greater than that of the strap.

"בֵּין עֵינֶיךָ" הָאָמוּר בִּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — זֶהוּ גֹּבַהּ שֶׁבָּרֹאשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא "בֵּין עֵינֶיךָ" מַמָּשׁ? נֶאֱמַר כָּאן "בֵּין עֵינֶיךָ" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "לֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם", מַה לְּהַלָּן בְּגֹבַהּ שֶׁבָּרֹאשׁ בְּמָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה קָרְחָה — אַף כָּאן בְּגֹבַהּ שֶׁבָּרֹאשׁ מָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה קָרְחָה. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת כָּל הַתְּפִלִּין בְּמָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה קָרְחָה, דְּהַיְנוּ שֶׁקָּצֶה הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַתִּתּוּרָא יִהְיֶה מוּנָח עַל מְקוֹם הַתְחָלַת עִקְּרֵי הַשֵּׂעָר בְּמִצְחוֹ. וְנִמְשָׁךְ הַמָּקוֹם הָרָאוּי לִהְיוֹת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַד סוֹף מָקוֹם שֶׁמֹּחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס, דְּהַיְנוּ שֶׁהַקָּצֶה הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַתְּפִלָּה לֹא יִהְיֶה מוּנָח לְמַעְלָה מִמָּקוֹם שֶׁמֹּחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס:

« בֵּין עֵינֶיךָ » — the top of the head. The « between your eyes » of the של ראש means the top of the head, not literally between the eyes: a גְּזֵרָה שָׁוָה with « לֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם » — just as there it is the top of the head, the place of the קָרְחָה, so here. All of the tefilin must be in that place: the lower edge of the תִּתּוּרָא on the hairline (עִקְּרֵי הַשֵּׂעָר) of the forehead, and the place extends up to the מְקוֹם מֹחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס (the infant's soft spot) — the upper edge not passing that point.

צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַקֶּשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ מֵאֲחוֹרֵי הָרֹאשׁ לְמַעְלָה בְּגֹבַהּ הָעֹרֶף שֶׁהוּא סוֹף הַגֻּלְגֹּלֶת, וְהוּא כְּנֶגֶד הַפָּנִים:

The knot of the של ראש. The קֶשֶׁר of the של ראש must be behind the head, above, at the height of the nape (גֹּבַהּ הָעֹרֶף) — the end of the skull — and it is כְּנֶגֶד הַפָּנִים (aligned with the face).

צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַקֶּשֶׁר בְּאֶמְצַע הָעֹרֶף, וְלֹא יִטֶּה לְכָאן אוֹ לְכָאן:

The knot centred. The knot must be in the middle of the nape (בְּאֶמְצַע הָעֹרֶף), leaning neither to one side nor the other.

וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַמָּקוֹם שֶׁבַּקֶּשֶׁר שֶׁנִּרְאָה כְּעֵין דָּלֵי״ת לְצַד חוּץ, וְלֹא כְּלַפֵּי הָעֹרֶף. וְהוּא הַדִּין בְּקֶשֶׁר תְּפִלִּין שֶׁל יָד — צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְהַפֵּךְ:

The דָּלֵי״ת outward. The part of the knot that looks like a דָּלֵי״ת must face outward, not toward the nape. The same applies to the knot of the של יד — take care that it not turn over (שֶׁלֹּא יִתְהַפֵּךְ).

צָרִיךְ לְכַוֵּן הַקְּצִיצָה שֶׁתְּהֵא בְּאֶמְצַע רֹחַב הָרֹאשׁ, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כְּנֶגֶד בֵּין הָעֵינַיִם (וְלָכֵן טוֹב שֶׁיְּהֵא הַקֶּשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בַּגֹּבַהּ):

The קְצִיצָה centred. One must align the קְצִיצָה (the box) to the middle of the width of the head (בְּאֶמְצַע רֹחַב הָרֹאשׁ), so that it is כְּנֶגֶד בֵּין הָעֵינַיִם (opposite the point between the eyes); it is therefore good that the knot of the של ראש be up high.

צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא צַד הַשָּׁחֹר שֶׁבָּרְצוּעוֹת לְצַד חוּץ, וְלֹא יִתְהַפְּכוּ הָרְצוּעוֹת בֵּין בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד בֵּין בִּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְאִם נִתְהַפְּכוּ בְּשׁוֹגֵג — מִדַּת חֲסִידוּת לְהִתְעַנּוֹת. וְאֵין לְהַקְפִּיד שֶׁלֹּא יִתְהַפְּכוּ אֶלָּא מַה שֶּׁמַּקִּיף אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַקִּבֹּרֶת פַּעַם אַחַת, אֲבָל מַה שֶּׁכּוֹרֵךְ אַחַר־כָּךְ, וְכֵן מַה שֶּׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל לְפָנָיו מֵהָרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — אֵין צָרִיךְ לְהַקְפִּיד כְּלָל שֶׁלֹּא יִתְהַפֵּךְ, לְפִי שֶׁאֵינָן מֵעִקַּר הַמִּצְוָה:

The black of the straps outward. The black side of the רְצוּעוֹת must face outward, and they must not turn over, neither for the yad nor the rosh. If they turned over inadvertently — מִדַּת חֲסִידוּת (a measure of piety) to fast. One is concerned about this turning only for what encircles once the head and the קִבֹּרֶת; but what is wound afterward, and what hangs down in front (מִשְׁתַּלְשֵׁל) of the של ראש strap — no concern, since these are not of the essence of the mitzva.

יְשַׁלְשֵׁל הָרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ וְיִהְיוּ תְּלוּיִים מִלְּפָנָיו, וְקִבְּלוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּגִּיעוּ עַד הַטַּבּוּר אוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ מְעַט. וְרֹחַב הָרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד וּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — קִבְּלוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁיְּהֵא כְּאֹרֶךְ שְׂעוֹרָה לְפָחוֹת:

Hanging the straps to the navel. One lets the straps of the של ראש hang down in front; the Geonim received that they must reach עַד הַטַּבּוּר (to the navel) or a little above it. And the width of the רְצוּעוֹת of the yad and the rosh — the Geonim received that it be at least the length of a barleycorn (כְּאֹרֶךְ שְׂעוֹרָה).

אִם פָּחַת מִשִּׁעוּר אֹרֶךְ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, וְכֵן אִם פָּחַת מִשִּׁעוּר רֹחַב הָרְצוּעוֹת בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד וּבֵין תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, אִם אֵינוֹ מוֹצֵא רְצוּעוֹת אֲחֵרוֹת — מְנִיחָן כְּמוֹת שֶׁהֵן, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ לֹא נִזְכְּרוּ בַּגְּמָרָא:

Short of the measure. If the length of the של ראש strap is short of the measure, or likewise the רֹחַב (width) of the yad or rosh straps, and he finds no others — he lays them as they are, for all these measures are not mentioned in the Gemara (לֹא נִזְכְּרוּ בַּגְּמָרָא).

אֲבָל אִם אֵין בָּרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בְּאָרְכָּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְשֻׁלְשָׁלִין לְפָנָיו אֲפִלּוּ מְעַט — פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה נִזְכָּר בַּגְּמָרָא:

Too short to hang — פְּסוּלִין. But if the straps of the של ראש are not long enough to hang before him, even a little — they are פְּסוּלִין (invalid), for this, indeed, is mentioned in the Gemara (נִזְכָּר בַּגְּמָרָא).

תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ טוֹב לִהְיוֹתָם גְּלוּיִים וְנִרְאִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ", וְדָרְשׁוּ רַזַ״ל: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. וְלָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְכַסּוֹת לְגַמְרֵי אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בַּטַּלִּית גָּדוֹל, רַק שֶׁתְּהֵא מְגֻלָּה קְצָת:

The של ראש visible. It is good for the של ראש to be uncovered and seen, as it is said « וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ », which our Sages expounded: these are the tefilin of the head. One must therefore take care not to cover the של ראש entirely with the large talit, but that it remain a little uncovered.

אֲבָל תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ — אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְגַלּוֹת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בְּפָנָיו, שֶׁלֹּא יַשְׁוֶה עַצְמוֹ לְרַבּוֹ וְנִרְאֶה כְּעַזּוּת פָּנִים, שֶׁהַתְּפִלִּין הֵן דֶּרֶךְ כָּבוֹד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וְרָאוּ כָּל וגו׳". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלּוֹבֵשׁ תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, דְּאָז מֶחֱזֵי כְּיוֹהֲרָא אִם מְגַלֶּה אוֹתָן בִּפְנֵי רַבּוֹ, כֵּיוָן דְּרֹב הָעוֹלָם אֵין נוֹהֲגִין לְהָנִיחַ תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, אֲבָל בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, כֵּיוָן דְּהַכֹּל מְנִיחִין תְּפִלִּין אָז — אֵין כָּאן יוֹהֲרָא כְּלָל, וּמֻתָּר לְגַלּוֹתָן בִּפְנֵי רַבּוֹ:

A student before his teacher. But a תַּלְמִיד before his רַב — it is not דֶּרֶךְ אֶרֶץ to uncover the של ראש before him, so as not to make himself equal to his teacher, which would look like insolence, since the tefilin are דֶּרֶךְ כָּבוֹד (a mark of honour). This applies only to one who wears the tefilin all day, outside the Shema and tefila — where uncovering them before his teacher would seem יוֹהֲרָא (arrogance), as most no longer wear them all day. But at the time of the Shema and tefila, when all lay them — there is no יוֹהֲרָא: it is permitted to uncover them before his teacher.