Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman ל״ב (סדר כתיבת התפילין)

דִּין כְּתִיבַת הַתְּפִלִּין וּבוֹ פ׳ סְעִיפִים: מִצְוַת תְּפִלִּין — שֶׁיִּכְתֹּב אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁהֻזְכְּרוּ בָּהֶן מִצְוָתָן , שֶׁהֵן: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר" עַד "לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" , "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ" עַד "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה׳ מִמִּצְרָיִם" , וּפָרָשַׁת "שְׁמַע" עַד "וּבִשְׁעָרֶיךָ" , וּפָרָשַׁת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" עַד "עַל הָאָרֶץ" . וְצָרִיךְ לְכָתְבָן כַּסֵּדֶר שֶׁהֵן כְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה , לִכְתֹּב תְּחִלָּה פָּרָשַׁת "קַדֶּשׁ", וְאַחַר־כָּךְ "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ", וְאַחַר־כָּךְ "שְׁמַע", וְאַחַר־כָּךְ "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ". וְאִם שִׁנָּה סִדְרָן — פְּסוּלִין (הַתְּפִלִּין הַנַּעֲשִׂים מִפָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ. אֲבָל הַפָּרָשִׁיּוֹת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן תַּקָּנָה, שֶׁהַמֻּקְדֶּמֶת בַּתּוֹרָה שֶׁכְּתָבָהּ בָּאַחֲרוֹנָה — הֲרֵי יָכוֹל לִכְתֹּב עוֹד פָּרָשִׁיּוֹת הַמְאֻחָרוֹת לָהּ וּלְצָרְפָן אֵלֶיהָ , וְכֵן הַמְאֻחָרוֹת שֶׁכְּתָבָן בָּרִאשׁוֹנָה — יָכוֹל לְצָרְפָן לְפָרָשָׁה מֻקְדֶּמֶת, מִתְּפִלִּין אֲחֵרוֹת שֶׁנִּפְסְלוּ בָּהֶן פָּרָשִׁיּוֹת הַמְאֻחָרוֹת. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְצָרְפָן — צְרִיכִים גְּנִיזָה ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרָאוּי לְהַקְדִּים גַּם כֵּן פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ, מִפְּנֵי שֶׁמֻּקְדֶּמֶת בַּפָּסוּק . אַךְ אִם לֹא הִקְדִּים — לֹא פָּסוּל. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּכַתְּחִלָּה רָאוּי לְהַקְדִּים פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל רֹאשׁ לְשֶׁל יָד, מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשַּׁת שֶׁל רֹאשׁ חֲמוּרָה מִשֶּׁל יָד . וְכֵן נָכוֹן עַל פִּי הַקַּבָּלָה ):

Les quatre parachiot et leur ordre. La mitzva des tefilin : écrire les quatre parachiot — קַדֶּשׁ, וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ, שְׁמַע, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ — dans l'ordre de la Torah. Si l'on a changé l'ordre — pesoulin (mais les parachiot elles-mêmes ont réparation, en les joignant à d'autres). וי״א qu'il convient de faire précéder celles du bras à celles de la tête ; אך si non, non pasoul ; et selon la קבלה la קדושה de la tête est plus lourde.

עַל פִּי הַקַּבָּלָה צָרִיךְ לִכְתֹּב ד׳ שֶׁל "אֶחָד" גְּדוֹלָה כָּל־כָּךְ כְּמוֹ אַרְבָּעָה דָּלֵתִי"ן קְטַנִּים:

Le ד de « אֶחָד ». Selon la קבלה, on écrit le ד de « אֶחָד » grand, comme quatre petits דלתי״ן.

לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לִכְתֹּב אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל יָד בִּקְלָף אֶחָד , שֶׁנֶּאֱמַר : "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת", מַשְׁמָע אוֹת אַחַת, דְּהַיְנוּ בַּיִת אֶחָד , שֶׁהוּא אוֹת הַנִּרְאֶה מִבַּחוּץ, וּכְשֵׁם שֶׁהִיא אוֹת אַחַת מִבַּחוּץ — כָּךְ יֵשׁ לִהְיוֹת אוֹת אַחַת מִבִּפְנִים , שֶׁתִּהְיֶינָה כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת כְּאִגֶּרֶת אַחַת עַל קְלָף אֶחָד. אֲבָל בִּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה בָּתִּים — צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶינָה הַפָּרָשִׁיּוֹת כְּתוּבוֹת בְּאַרְבָּעָה קְלָפִים לְכַתְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר :

Un seul קלף pour le bras. Lekhat'hila, écrire les quatre parachiot du bras sur un seul קלף (« וְהָיָה לְךָ לְאוֹת » — une seule אות, un seul בית), comme une אִגֶּרֶת unique ; mais celles de la tête, aux quatre בתים, sur quatre קלפים.

הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין הַתְּפִלִּין נִכְתָּבִין אֶלָּא בִּדְיוֹ . וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאֵין הַסְּתָ"ם נִכְתָּבִין אֶלָּא בִּדְיוֹ שֶׁיּוּכַל לְהִמָּחֵק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת סוֹטָה : "וְכָתַב … וּמָחָה" — כְּתָב שֶׁיּוּכַל לִמְחוֹת, וּלְמֵדִין גְּזֵרָה שָׁוָה "כְּתִיבָה" "כְּתִיבָה" מִפָּרָשַׁת סוֹטָה לִסְתָ"ם, לְפִיכָךְ אֵין מְטִילִין קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, מִפְּנֵי שֶׁרִשּׁוּמוֹ נִכָּר מְאֹד וְאֵינוֹ נִמְחָק לְגַמְרֵי. וְטוֹב לָחֹש לִדְבָרָיו לְכַתְּחִלָּה , לַעֲשׂוֹת הַדְּיוֹ מֵעֲשַׁן עֵצִים אוֹ שְׁמָנִים שְׁרוּיִים בְּמֵי עֲפָצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁאִם תִּמָּחַקְנָה יְהֵא נִמְחָק . וְכָל הָעֲשָׁנִים יָפִים לִדְיוֹ , וְשֶׁל שֶׁמֶן זַיִת מִן הַמֻּבְחָר. וְאִם כָּתַב סְתָ"ם בְּמֵי עֲפָצִים וְקַנְקַנְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד וְאֵינוֹ נִמְחָק — כְּשֵׁרִים , שֶׁהָעִקָּר שֶׁאֵין לְמֵדִין "כְּתִיבָה" "כְּתִיבָה" מִפָּרָשַׁת סוֹטָה , וְכֵן נוֹהֲגִין עַכְשָׁו אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה . אִם כֵּן מַה מִּעֲטָה הֲלָכָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִים בִּדְיוֹ, לְמַעֵט שְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים, כְּגוֹן הָאָדֹם וְהַיָּרֹק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁאִם כָּתַב בִּסְתָ"ם אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים אוֹ בְּזָהָב — הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִים , וּצְרִיכִים גְּנִיזָה , אֶלָּא כָּל הַכְּתָב צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁחֹר . וְאִם זָרַק עַפְרוֹת זָהָב עַל הָאוֹתִיּוֹת — מַעֲבִיר הַזָּהָב וְיִשָּׁאֵר כְּתָב הַתַּחְתּוֹן וְכָשֵׁר. אֲבָל אִם זָרַק אֶת הַזָּהָב עַל אוֹת אַחַת מֵהָאַזְכָּרָה אֵין לוֹ תַּקָּנָה וּצְרִיכָה גְּנִיזָה, לְפִי שֶׁאָסוּר לְהַעֲבִיר הַזָּהָב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם:

L'encre (דיו). הלכה למשה מסיני : les tefilin ne s'écrivent qu'à la דיו. Certains exigent une encre effaçable (גזירה שוה de סוטה) ; l'usage aujourd'hui admet même le קנקנתום bedieved. Toute autre couleur ou l'or — pasoul, גניזה ; sur une אזכרה, pas de réparation (כמוחק את השם).

"וּכְתַבְתָּם " — דָּרְשׁוּ חֲכָמִים שֶׁיְּהֵא כְּתָב תָּם וְשָׁלֵם , שֶׁלֹּא תִּדְבַּק אוֹת אַחַת בַּחֲבֶרְתָּהּ , אֶלָּא כָּל אוֹת תְּהֵא מֻקֶּפֶת גְּוִיל מִכָּל רוּחוֹתֶיהָ , וּתְהֵא מְתֻיֶּגֶת כְּהִלְכָתָהּ , כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לו. וְאִם הָאוֹת גְּדוֹלָה וְנִדְבְּקָה בְּסוֹפָהּ בְּאֹפֶן שֶׁאִם יִגְרֹר מַה שֶּׁדָּבוּק יִשָּׁאֵר צוּרַת אוֹת — יֵשׁ מִי שֶׁמַּכְשִׁיר אַף בְּלֹא גְּרִירָה . וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר וְלִגְרֹר . וַאֲפִלּוּ אִם אֵין הָאוֹת דְּבוּקָה בְּעַצְמָהּ אֶלָּא הַתָּג שֶׁל אוֹת זוֹ דָּבוּק בְּתַג אוֹת אַחֶרֶת — יֵשׁ לְהַחֲמִיר וּלְתַקֵּן בִּגְרִירָה. וַאֲפִלּוּ אִם תָּגֵי אוֹת אַחַת דְּבוּקִים זֶה בָּזֶה — טוֹב לְתַקְּנָם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לו . וְתִקּוּן מוֹעִיל אַף בִּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת , אַף בִּנְגִיעוֹת אוֹת בְּאוֹת בְּעִנְיָן שֶׁנִּפְסְלוּ לְדִבְרֵי הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר :

כתב תם ומוקף גויל. « וּכְתַבְתָּם » — כתב תם ושלם : aucune אות ne touche sa voisine, chacune מוקפת גויל de tous côtés et מְתֻיֶּגֶת. Lettres collées → il faut גרירה (raclage) pour réparer, comme il sera expliqué au siman ל״ו.

לְכַתְּחִלָּה יִכְתֹּב כְּתִיבָה גַּסָּה קְצָת , שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִמְחָקִים מְהֵרָה. וְכֵן מִצְוָה לְיַפּוֹתָן מִבַּחוּץ לְמַרְאֶה , וְכָל שֶׁכֵּן מִבִּפְנִים, שֶׁהֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה מְצֻפֶּה זָהָב מִבִּפְנִים :

Écriture épaisse et embellie. Lekhat'hila écrire un peu גַּסָּה pour qu'elle ne s'efface pas vite ; mitzva de l'embellir au-dehors, וכל שכן au-dedans (le בית המקדש était plaqué d'or à l'intérieur).

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִכְתֹּב בְּיָמִין, וְאִם כָּתַב בִּשְׂמֹאל — פָּסוּל , לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כְּתִיבָה בְּכָךְ , וּכְתִיבָה כִּלְאַחַר יָד הִיא , שֶׁהֲרֵי הַכּוֹתֵב בְּשַׁבָּת בְּיָד שְׂמֹאל — פָּטוּר , וְאֵין סְבָרָא שֶׁיִּכְתֹּב אָדָם סְתָ"ם בְּשַׁבָּת וְיִפָּטֵר . וַאֲפִלּוּ אִם שׁוֹלֵט בִּשְׁנֵי יָדָיו — צָרִיךְ לִכְתֹּב לְכַתְּחִלָּה בְּיָמִין, וְאִם כָּתַב בִּשְׂמֹאל — כָּשֵׁר . וְאִטֵּר יִכְתֹּב בְּיָמִין שֶׁלּוֹ שֶׁהִיא שְׂמֹאל שֶׁל כָּל אָדָם , וְאִם כָּתַב בִּשְׂמֹאלוֹ שֶׁהוּא יָמִין שֶׁל כָּל אָדָם — פָּסוּל . וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא תְּפִלִּין אֲחֵרִים שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּיָמִין — יֵשׁ לְהַכְשִׁיר הַנִּכְתָּבִים בִּשְׂמֹאל , בֵּין בְּאִטֵּר בֵּין בִּשְׂמֹאל שֶׁל כָּל אָדָם, מֵאַחַר שֶׁלֹּא הֻזְכַּר פְּסוּל זֶה בַּתַּלְמוּד . אֲבָל כָּתַב בְּפִיו , שֶׁתָּפַס הַקּוּלְמוּס בִּשְׂפָתָיו וְכָתַב בּוֹ — פְּסוּלִים אֲפִלּוּ אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא אֲחֵרִים, שֶׁבְּוַדַּאי אֵין דֶּרֶךְ כְּתִיבָה כְּלָל בַּפֶּה :

Écrire de la main droite. יש אומרים qu'il faut écrire de la droite ; de la gauche — pasoul (ce n'est pas la manière d'écrire). Même ambidextre → droite lekhat'hila. Le gaucher écrit de sa droite à lui. Faute d'autres tefilin, on rend כשר ce qui fut écrit de la gauche. Écrit avec la bouche — pasoul toujours.

הַתְּפִלִּין אֵינָן כִּמְזוּזָה , שֶׁהִיא צְרִיכָה שִׂרְטוּט מֵהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי בְּכָל שִׁיטָה וְשִׁיטָה, אֲבָל בִּתְפִלִּין אֵין צָרִיךְ שִׂרְטוּט, כִּי אִם בַּשִּׁיטָה הָעֶלְיוֹנָה , מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לִכְתֹּב לְכַתְּחִלָּה שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת מִפָּסוּק מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ בְּלֹא שִׂרְטוּט , כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רפד [סָעִיף ב], אֲבָל שְׁאָר הַשִּׁיטוֹת אֵין צָרִיךְ שִׂרְטוּט, כִּי הַשִּׁיטָה הָעֶלְיוֹנָה נַעֲשֵׂית כְּמוֹ שִׂרְטוּט לְמַה שֶּׁתַּחְתֶּיהָ , כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם. וְאֵין לוֹ לְהַחֲמִיר וּלְשַׂרְטֵט בְּכָל הַשִּׁיטוֹת , מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַפָּטוּר מִן הַדָּבָר וְעוֹשֵׂהוּ — נִקְרָא הֶדְיוֹט . אֲבָל אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְיַשֵּׁר הַשִּׁיטָה בְּלֹא שִׂרְטוּט — טוֹב הוּא שֶׁיְּשַׂרְטֵט כָּל הַשּׁוּרוֹת , כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַכְּתָב מְיֻשָּׁר וְשָׁוֶה, מִשּׁוּם "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" . וַאֲפִלּוּ אִם יוֹדֵעַ לְיַשֵּׁר אַף בְּלֹא שִׂרְטוּט (עַיֵּן בֵּית יוֹסֵף ), וּמְשַׂרְטֵט כְּדֵי לִכְתֹּב יוֹתֵר נָאֶה וְיוֹתֵר יָשָׁר — אֵינוֹ נִקְרָא הֶדְיוֹט, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּדֶרֶךְ חֻמְרָא, אֶלָּא כְּדֵי לִכְתֹּב יוֹתֵר בְּיֹשֶׁר (שֶׁהוּא הִדּוּר מִצְוָה). וְלֹא אָמְרוּ שֶׁכָּל הַפָּטוּר מִן הַדָּבָר כו׳, אֶלָּא כְּשֶׁעוֹשֶׂה בְּדֶרֶךְ חֻמְרָא (בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי אִסּוּר אִם לֹא יִנְהֹג בְּחֻמְרָא זוֹ , וְגַם אֵין בָּהּ מִשּׁוּם הִדּוּר מִצְוָה, אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה הִדּוּר לְאֵיזֶה מִצְוָה, וְכֵן אִם הוּא נוֹהֵג בָּהּ לִסְיָג וְגָדֵר שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי אִסּוּר — אֵינוֹ נִקְרָא הֶדְיוֹט. וְזֶהוּ טַעַם כָּל הַחֻמְרוֹת שֶׁהֶחֱמִירוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהֵן אַחַת מִשְׁתַּיִם, אוֹ לִסְיָג וְגָדֵר שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לַעֲבֹר עַל אֵיזֶה לֹא תַעֲשֶׂה אֲפִלּוּ אִסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּשֶׁרָאוּ שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ, אוֹ מִשּׁוּם הִדּוּר לְאֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה אֲפִלּוּ שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ הִדּוּר, כְּגוֹן הַיּוֹשֵׁב בַּסֻּכָּה בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים — הֲרֵי זֶה הֶדְיוֹט, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרלט , וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה). וְלֹא יְשַׂרְטֵט בְּעוֹפֶרֶת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹם הַשִּׂרְטוּט נִשְׁאָר צָבוּעַ, וּבְדִיעֲבַד כָּשֵׁר . וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְשַׂרְטֵט תָּמִיד לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּמִן הַצְּדָדִים, בֵּין בִּתְפִלִּין, בֵּין בְּכָל מָקוֹם שֶׁכּוֹתֵב שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת מִפָּסוּק , וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ לִכְתֹּב בְּלֹא שִׂרְטוּט. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה שָׁם, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן נוֹהֲגִין לְהַחֲמִיר בִּתְפִלִּין כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה :

Le שרטוט. Les tefilin, à la différence de la מזוזה, n'exigent le שרטוט que de la ligne supérieure (interdit d'écrire trois mots sans שרטוט, יורה דעה רפד). Pas de חומרא de tout régler (הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט), sauf si l'on ne sait pas aligner. La sévérité justifiée par הידור מצוה ou גדר n'est pas הֶדְיוֹטוּת.

הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין תְּפִלִּין נִכְתָּבוֹת אֶלָּא עַל הַקְּלָף, וְלֹא עַל הַדּוּכְסוּסְטוּס וְלֹא עַל הַגְּוִיל, וְאִם שִׁנָּה — פָּסוּל. וְאֵין כּוֹתְבִין עַל הַקְּלָף אֶלָּא בִּמְקוֹם בָּשָׂר, וְאִם כָּתַב בִּמְקוֹם שֵׂעָר — פָּסוּל. מַהוּ קְלָף? וּמַהוּ דּוּכְסוּסְטוּס? הָעוֹר בִּשְׁעַת עִבּוּדוֹ, שֶׁהוּא נִקְרָא גְּוִיל, הָיוּ חוֹלְקִין אוֹתוֹ לִשְׁנַיִם, וְהַחֵלֶק הַחִיצוֹן שֶׁהוּא לְצַד הַשֵּׂעָר — נִקְרָא קְלָף , שֶׁנִּקְלַף מֵחֵלֶק הַפְּנִימִי הַדָּבוּק לַבָּשָׂר, הַנִּקְרָא "דּוּכְסוּסְטוּס", כִּי "דּוּךְ" הוּא מָקוֹם בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי, וְ"סוּסְטוּס" הוּא בָּשָׂר בִּלְשׁוֹן יָוָן. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ שֶׁכּוֹתְבִין עַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם בָּשָׂר, הוּא בְּמָקוֹם הַיּוֹתֵר קָרוֹב לַבָּשָׂר, דְּהַיְנוּ בִּמְקוֹם חִבּוּרוֹ כְּשֶׁהוּא דָּבוּק לַדּוּכְסוּסְטוּס. וּגְוִילִים שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין חוֹלְקִים אוֹתָם — יֵשׁ לָהֶם דִּין קְלָף, וְכוֹתְבִין עֲלֵיהֶם תְּפִלִּין בַּצַּד שֶׁכְּלַפֵּי הַבָּשָׂר, כִּי מַה שֶּׁמְּגָרְרִים מֵהָעוֹר קְלִפָּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבִּמְקוֹם שֵׂעָר, אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְתַקְּנוֹ וּלְהַחֲלִיקוֹ , וַאֲפִלּוּ אִם הָיוּ חוֹלְקִין אוֹתוֹ לִשְׁנַיִם — הָיָה צָרִיךְ לִגְרֹר מִמֶּנּוּ כָּל־כָּךְ, וּמִצַּד הַבָּשָׂר גּוֹרְרִין מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה עַד שֶׁאֵין נִשְׁאָר אֶלָּא הַקְּלָף בִּלְבַד:

קלף / דוכסוסטוס / גויל. הלכה למשה מסיני : les tefilin ne s'écrivent que sur le קלף, du côté chair. Définitions : le עור fendu — extérieur (côté poil) = קלף, intérieur (côté chair) = דוכסוסטוס. Nos גוילים non fendus ont le דין du קלף : on écrit du côté chair.

הַקְּלָף צָרִיךְ לִהְיוֹת מֵעוֹר הַמְעֻבָּד בַּעֲפָצִים אוֹ בְּסִיד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים הַמְכַוְּצִים אֶת הָעוֹר וּמַחֲזִיקִין אוֹתוֹ , שֶׁאִם לֹא כֵן — הֲרֵי הוּא נִקְרָא דִּפְתְּרָא , וְאֵינוֹ נִקְרָא סֵפֶר בְּלָשׁוֹן עִבְרִי , וּפָסוּל לִכְתֹּב עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה, שֶׁנִּקְרָא "סֵפֶר" בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה , וְהוּא הַדִּין לִכְתֹּב עָלָיו תְּפִלִּין אוֹ מְזוּזוֹת (שֶׁנִּלְמָדִים בִּגְזֵרָה שָׁוָה "כְּתִיבָה" "כְּתִיבָה" מִסֵּפֶר תּוֹרָה , שֶׁבִּמְזוּזָה נֶאֱמַר "כְּתִיבָה" בְּפֵרוּשׁ, וּתְפִלִּין הֻקְּשׁוּ לִמְזוּזָה , שֶׁנֶּאֱמַר : "וּקְשַׁרְתָּם…וּכְתַבְתָּם", שֶׁמִּפְּנֵי זֶה צָרִיךְ גַּם בְּסֵפֶר תּוֹרָה וּתְפִלִּין כְּתִיבָה תַּמָּה , מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בִּמְזוּזָה "וּכְתַבְתָּם" , וּלְמֵדִין הֵימֶנָּה לִתְפִלִּין בְּהֶקֵּשׁ, וּלְסֵפֶר תּוֹרָה בִּגְזֵרָה שָׁוָה). וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁיְּהֵא הָעוֹר מֻנָּח בְּסִיד עַד שֶׁיִּפֹּל הַשֵּׂעָר מֵעָלָיו מֵאֵלָיו , וְאִם מוֹצִיאוֹ קֹדֶם לָכֵן — לֹא יִכְתֹּב עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְעַבֵּד כָּל צָרְכּוֹ וְדִפְתְּרָא הוּא:

עיבוד בעפצים/סיד. Le קלף doit être tanné avec des matières qui contractent le cuir (עפצים, סיד) ; sinon c'est דִּפְתְּרָא, pasoul. Il faut laisser le cuir dans la chaux jusqu'à ce que le poil tombe de lui-même.

וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ , כְּגוֹן בְּסֵפֶר תּוֹרָה — לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה, וּבִתְפִלִּין — לְשֵׁם תְּפִלִּין , וּבִמְזוּזָה — לְשֵׁם מְזוּזָה. וְהַמְעֻבָּד לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה — כָּשֵׁר גַּם לִתְפִלִּין וּמְזוּזָה , שֶׁהֲרֵי קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה חֲמוּרָה מִקְּדֻשַּׁת תְּפִלִּין וּמְזוּזָה, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נִתְעַבֵּד גַּם לִתְפִלִּין וּמְזוּזָה , שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל מָאתַיִם מָנֶה . אֲבָל הַמְעֻבָּד לְשֵׁם מְזוּזָה — פָּסוּל לִתְפִלִּין, כִּי קְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין גְּדוֹלָה מִקְּדֻשַּׁת הַמְּזוּזָה. וְטוֹב שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ לְשֵׁם תְּפִלִּין, וְלֹא דַּי בְּמַחֲשָׁבָה:

עיבוד לשמו. Le cuir doit être tanné לשמו : ס״ת לשם ס״ת, tefilin לשם tefilin. Tanné pour un ס״ת — כשר aussi pour tefilin (קדושה plus lourde) ; mais tanné pour מזוזה — pasoul pour tefilin. טוב de l'énoncer בשפתיו, et non par la seule pensée.

אִם עִבְּדוֹ נָכְרִי — יֵשׁ פּוֹסְלִין , אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְאוֹמֵר לוֹ שֶׁיְּעַבֵּד לִשְׁמוֹ , כְּמוֹ שֶׁהַגֵּט שֶׁכְּתָבוֹ נָכְרִי — פָּסוּל , אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְאוֹמֵר לוֹ שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ, לְפִי שֶׁהַנָּכְרִי לְדַעַת עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לְהַיִּשְׂרָאֵל (וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁשּׁוֹמֵעַ לוֹ — אֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, וְאַף אִם אוֹמֵר שֶׁכְּפִיו כָּךְ לִבּוֹ — אֵין נֶאֱמָן עַל כָּךְ ). וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְאוֹמֵר לוֹ שֶׁיְּעַבְּדֶנּוּ לִשְׁמוֹ, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְגֵט , שֶׁצָּרִיךְ לִכְתֹּב כָּל תֹּרֶף הַגֵּט לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ, וְזֶה לֹא יִשְׁמַע לוֹ, אֲבָל בְּעִבּוּד אֵין צָרִיךְ רַק כְּשֶׁנּוֹתֵן הָעוֹר לְתוֹךְ הַסִּיד שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לִשְׁמוֹ, וְזֶה יִשְׁמַע לוֹ . וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְסַיְּעוֹ קְצָת בְּעִבּוּדָהּ . וְכֵן נוֹהֲגִים בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ , שֶׁאֵין עַבְּדָנִים יִשְׂרְאֵלִים מְצוּיִים בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת . וְצָרִיךְ לְסַיְּעוֹ בָּעִבּוּד עַצְמוֹ , אֲבָל אֵין מוֹעִיל מַה שֶּׁמְּסַיְּעוֹ לְהַשְׁחִיר הָרְצוּעוֹת, שֶׁאֵין זֶה מִמְּלֶאכֶת הָעִבּוּד. וּבְדִיעֲבַד אֲפִלּוּ לֹא סִיְּעוֹ כְּלָל , רַק שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁיִּתֵּן לְתוֹךְ הַסִּיד לִשְׁמוֹ — כָּשֵׁר . וְאִם הַיִּשְׂרָאֵל נוֹתְנוֹ בְּתוֹךְ הַסִּיד לִשְׁמוֹ — מַנִּיחַ אֶת הַנָּכְרִי בִּלְבַדּוֹ לְהוֹצִיאוֹ לְתַקְּנוֹ , וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְסַיְּעוֹ עוֹד :

עיבוד על ידי נכרי. Si un נכרי a tanné — יש פוסלין, même sous surveillance juive (כגט). יש מכשירין quand un Juif se tient sur lui et dit לעבד לשמו (l'עיבוד n'est pas comme le גט). Lekhat'hila il faut l'aider un peu ; bedieved, avoir dit לשמו suffit.

עוֹרוֹת שֶׁנּוֹתְנִין לַנָּכְרִי לְעַבְּדָן לִשְׁמָן , וּמְסַמֵּן אוֹתָם בִּנְקָבִים שֶׁעוֹשֶׂה בָּהֶן בְּמַרְצֵעַ כְּעֵין אוֹתִיּוֹת, שֶׁלֹּא יַחֲלִיפֵם הַנָּכְרִי בְּעוֹרוֹת אֲחֵרִים — אַף עַל פִּי שֶׁנָּקֵל לַנָּכְרִי לְזַיֵּף, שֶׁיַּנִּיחַ עוֹר זֶה עַל גַּבֵּי עוֹר אַחֶרֶת וִינַקְּבֵם בְּמַרְצֵעַ דֶּרֶךְ הַנְּקָבִים שֶׁעָשָׂה הַיִּשְׂרָאֵל — אֵין חוֹשְׁשִׁין לְכָךְ, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיָרֵא הַנָּכְרִי פֶּן יַכִּיר הַיִּשְׂרָאֵל בִּטְבִיעוּת עַיִן שֶׁנָּתַן בְּסִימָנִים, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ הַנְּקָבִים נַעֲשׂוּ יוֹתֵר מֵחָדָשׁ מִשֶּׁלּוֹ. עוֹר שֶׁעִבְּדוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ , אִם יֵשׁ תִּקּוּן לַחֲזֹר וּלְעַבְּדוֹ לִשְׁמוֹ — יִתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רעא :

Marquer les cuirs. Les cuirs confiés au נכרי pour être tannés לשמן — on les marque de נקבים (comme des lettres), pour qu'il ne les échange pas ; on ne craint pas la contrefaçon. (עור tanné שלא לשמו — sa réparation : יורה דעה רעא.)

צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַקְּלָף מֵעוֹר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף הַטְּהוֹרִים , וַאֲפִלּוּ מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. אֲבָל לֹא מֵעוֹר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הַטְּמֵאִין, שֶׁנֶּאֱמַר : "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ" — מִן הַמֻּתָּר בְּפִיךָ . וְלֹא מֵעוֹר הַדָּג אֲפִלּוּ הוּא טָהוֹר , מִפְּנֵי שֶׁזֻּהֲמָתוֹ רַבָּה. וְכֵן כָּל אַזְכָּרָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּסְתָ"ם — אֵין כּוֹתְבִין אוֹתוֹ עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ :

מן המותר בפיך. Le קלף doit provenir d'une bête pure (animal, חיה ou oiseau), même נבלות וטרפות ; non d'une bête impure (« לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ » — מן המותר בפיך), ni du poisson (זוהמתו רבה). De même toute אזכרה.

הַסּוֹפְרִים הַזְּרִיזִים עוֹשִׂים שְׁלֹשָׁה מִינֵי קְלָפִים : הָעָב יוֹתֵר לִכְתֹּב בּוֹ פָּרָשַׁת "שְׁמַע" שֶׁהִיא קְטַנָּה, וְהַדַּק מִמֶּנּוּ לְפָרָשַׁת "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ" שֶׁהִיא יוֹתֵר גְּדוֹלָה, וּלְפָרָשַׁת "קַדֶּשׁ" וּלְפָרָשַׁת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" שֶׁהֵן אֲרֻכּוֹת — עוֹשִׂים קְלָף דַּק מְאֹד, וּבָזֶה יִתְמַלְּאוּ הַבָּתִּים בְּשָׁוֶה, וְזֶהוּ נוֹי תְּפִלִּין:

נוי תפילין. Les scribes zélés font trois épaisseurs de קלף : plus épais pour שְׁמַע (courte), plus fin pour וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ, très fin pour קַדֶּשׁ et וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ (longues), afin que les בתים se remplissent également — נוי תפילין.

כְּבָר נִתְבָּאֵר שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כְּתִיבָה תַּמָּה וּשְׁלֵמָה, לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּקְּלָף שׁוּם נֶקֶב בְּמָקוֹם שֶׁיִכְתֹּב . וְאִם כָּתַב בִּמְקוֹם נֶקֶב פָּסוּל , מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ כְּתִיבָה תַּמָּה וּשְׁלֵמָה אֶלָּא מֻפְסֶקֶת. וַאֲפִלּוּ אִם אֵין הַנֶּקֶב מַפְסִיק כָּל עֳבִי הָאוֹת מֵעֵבֶר אֶל עֵבֶר , אֶלָּא הוּא בְּאֶמְצַע הָעֹבִי, וּדְיוֹ מַקִּיפוֹ מִכָּל צַד — מִכָּל מָקוֹם בְּאוֹתוֹ מְקוֹם הַנֶּקֶב הִיא מֻפְסֶקֶת וַחֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם . וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בְּעָבְיָהּ שֶׁמִּשְּׁנֵי צִדְדֵי הַנֶּקֶב כְּשִׁעוּר עֹבִי הַצָּרִיךְ לְאוֹת זוֹ , וַאֲפִלּוּ אִם גַּם יֵשׁ בְּאֹרֶךְ הָאוֹת עַד הַנֶּקֶב כְּשִׁעוּר אֹרֶךְ הַצָּרִיךְ לְאוֹת זוֹ — מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאָנוּ חוֹשְׁבִים הַנֶּקֶב לְפִסּוּק בְּגוּף הָאוֹת , אִם כֵּן אֵין שָׁם הֶקֵּף גְּוִיל לְאֹרֶךְ הָאוֹת שֶׁעַד הַנֶּקֶב, וְכֵן לָעֹבִי שֶׁבְּצִדְדֵי הַנֶּקֶב — אֵין שָׁם הֶקֵּף גְּוִיל בִּמְקוֹם הַנֶּקֶב, וְהָאוֹת צְרִיכָה לִהְיוֹת כֻּלָּהּ מֻקֶּפֶת גְּוִיל מִכָּל רוּחוֹתֶיהָ , שֶׁלֹּא יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ מִמֶּנָּה בְּלֹא הֶקֵּף גְּוִיל, וְהַגְּוִיל שֶׁבְּסִיּוּם הָעֹבִי שֶׁמִּצַּד זֶה שֶׁל הַנֶּקֶב אֵינוֹ מוֹעִיל לְהָעֹבִי שֶׁמִּצַּד זֶה, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּקֶב מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם וְחוֹלְקָם לִשְׁנַיִם, וְכֵן הַגְּוִיל שֶׁבְּסִיּוּם אֹרֶךְ הָאוֹת שֶׁלְּאַחַר הַנֶּקֶב אֵינוֹ מוֹעִיל לְאֹרֶךְ הָאוֹת שֶׁעַד הַנֶּקֶב. (וּמִכָּל מָקוֹם אִם יָכוֹל לִגְרֹר מִן עֹבִי שֶׁמִּצִּדְדֵי הַנֶּקֶב, שֶׁיִּשָּׁאֵר קְלָף חָלָק מַפְסִיק בֵּין הַנֶּקֶב לָעֳבִי הָאוֹת שֶׁבְּצִדּוֹ , וְכֵן אִם יָכוֹל לִגְרֹר מֵאֹרֶךְ שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַנֶּקֶב וְאַף־עַל־פִּי־כֵן יִשָּׁאֵר כְּשִׁעוּר אֹרֶךְ הַצָּרִיךְ לְאוֹת זוֹ — הֲרֵי גְּרִירָה זוֹ מוֹעֶלֶת אֲפִלּוּ אִם כְּבָר כָּתַב הַרְבֵּה אַחַר אוֹת זוֹ, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, כֵּיוָן שֶׁאֵין פְּסוּל בְּאוֹת זוֹ, אֶלָּא מִשּׁוּם הֶקֵּף גְּוִיל , כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר ):

נֶקֶב (perforation). Puisqu'il faut כתיבה תמה ושלמה, il ne doit y avoir aucun נקב là où l'on écrit. Écrit sur un נקב — pasoul (l'אות y est coupée, sans הקף גויל). Détails : même une perforation dans l'épaisseur coupe l'אות.

וְכָל זֶה (בְּנֶקֶב הַנַּעֲשָׂה קֹדֶם הַכְּתִיבָה ), כְּשֶׁחֲלַל הַנֶּקֶב נִרְאֶה לָעַיִן , שֶׁנִּרְאֵית הָאוֹת חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם בִּמְקוֹם הַנֶּקֶב , אֲבָל כָּל נֶקֶב שֶׁהַדְּיוֹ עוֹבֵר עָלָיו וְסוֹתְמוֹ וְאֵינוֹ נִרְאֶה אֶלָּא נֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ — אֵינוֹ נֶקֶב כְּלָל, וְכוֹתְבִין עָלָיו לְכַתְּחִלָּה. וּמִפְּנֵי זֶה הִתִּירוּ לִכְתֹּב עַל עוֹר עוֹף הַמְעֻבָּד , אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלּוֹ מָלֵא נְקָבִים דַּקִּים מִמְּקוֹם הַנּוֹצוֹת:

Perforation invisible. Tout cela quand le נקב est visible ; mais un נקב que la דיו recouvre, visible seulement contre le soleil — n'est pas un נקב, on écrit dessus lekhat'hila. C'est pourquoi on autorise d'écrire sur du cuir d'oiseau criblé de trous fins.

וְכָל זֶה בְּנֶקֶב הַנַּעֲשָׂה קֹדֶם הַכְּתִיבָה , שֶׁבִּשְׁעַת הַכְּתִיבָה כְּבָר הִיא מֻפְסֶקֶת עַל יְדֵי הַנֶּקֶב וְאֵינָהּ תַּמָּה וּשְׁלֵמָה. אֲבָל אִם הָיְתָה כְּתִיבָה תַּמָּה כְּהִלְכָתָהּ וְאַחַר־כָּךְ אֵרַע בָּהּ נֶקֶב, אַף עַל פִּי שֶׁהַנֶּקֶב מַפְסִיק כָּל עֳבִי הָאוֹת מֵעֵבֶר לְעֵבֶר וְנִרְאֵית חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם , אִם יֵשׁ בְּאָרְכָּהּ שֶׁעַד הַנֶּקֶב כְּשִׁעוּר הֶכְשֵׁר אוֹת זוֹ בְּלִי צֵרוּף מַה שֶּׁמֵּהַנֶּקֶב וּלְמַטָּה — כְּשֵׁרָה . וְאַף אִם אֵין כַּשִּׁעוּר עַד הַנֶּקֶב, אֶלָּא שֶׁהַנֶּקֶב אֵינוֹ מַפְסִיק כָּל עֳבִי הָאוֹת, אֶלָּא נִשְׁאָר מֵעָבְיָהּ חוּט דַּק שָׁלֵם בְּצַד הַנֶּקֶב — כְּשֵׁרָה, שֶׁהֲרֵי אִם עָשָׂה עָבְיָהּ דַּק כָּל־כָּךְ מִתְּחִלָּתָהּ — הָיְתָה כְּשֵׁרָה , שֶׁהֲרֵי לֹא נָתְנוּ שִׁעוּר לָעֳבִי הָאוֹתִיּוֹת, וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹתָן דַּק כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה:

נקב après l'écriture. Le pasoul est le נקב antérieur à l'écriture. Mais si l'אות fut écrite כהלכתה puis perforée, elle reste כשרה tant qu'il reste, au-dessus du נקב, la mesure de l'אות, ou même un fil fin intact de son épaisseur.

וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר הֶכְשֵׁר אֹרֶךְ הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּפְסְקוּ בְּנֶקֶב? אִם נִפְסְקָה רֶגֶל הַיְמָנִית שֶׁל הֵ"א וְכַיּוֹצֵא בָּהּ , כְּגוֹן הָרֵי"שׁ אוֹ הַדָּלֶי"ת, וְנִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה לְמַעְלָה מֵהַנֶּקֶב כִּמְלֹא אוֹת קְטַנָּה שֶׁהִיא יוּ"ד — כְּשֵׁרָה. אֲבָל אִם נִפְסַק הָרֶגֶל הַשְּׂמָאלִית שֶׁל הֵ"א, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא בֵּין לְמַעְלָה מֵהַנֶּקֶב בֵּין לְמַטָּה מֵהַנֶּקֶב — כְּשֵׁרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם רֶגֶל הַשְּׂמָאלִית צָרִיךְ לִהְיוֹת כִּמְלֹא יוּ"ד, וְאִם לָאו — פְּסוּלָה. וְכֵן הֲלָכָה . אֲבָל אִם נִקַּב תּוֹכָהּ שֶׁל הֵ"א אוֹ שֶׁל מֶ"ם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן , אֲפִלּוּ הַנֶּקֶב מְמַלֵּא כָּל הֶחָלָל וְלֹא נִשְׁאָר שָׁם הֶקֵּף גְּוִיל — כְּשֵׁרָה. וְכֵן אִם אֵין הֶקֵּף גְּוִיל כְּלָל לְאֵיזוֹ אוֹת מִבַּחוּץ שֶׁנִּקַּב שָׁם נֶקֶב אָרֹךְ הַמַּגִּיעַ עַד סוֹף הַקְּלָף — כְּשֵׁרָה, כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת קְלָף מִתְּחִלָּתָהּ בִּשְׁעַת הַכְּתִיבָה. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה מֻקֶּפֶת קְלָף מִתְּחִלָּתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֲרֻכָּה כָּרָאוּי וְלֹא נִפְסְקָה כְּלָל בְּנֶקֶב, כְּגוֹן רֶגֶל כָּ"ף אוֹ נוּ"ן הַפְּשׁוּטוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁבַּשִּׁיטָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהֵן אֲרֻכּוֹת וּמַגִּיעוֹת עַד סוֹף הַקְּלָף, מִתְּחִלָּתָן — פְּסוּלוֹת. [וּ]מִכָּל מָקוֹם אִם יָכוֹל לִגְרֹר מֵהֶן מְעַט בְּסוֹף הַקְּלָף וְיִשְׁתַּיֵּר בָּהֶן כְּשִׁעוּר — הֲרֵי גְּרִירָה זוֹ מוֹעֶלֶת אֲפִלּוּ אַחַר כְּתִיבַת כָּל הַפָּרָשָׁה, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן , כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיוּ פְּסוּלוֹת תְּחִלָּה, רַק מִשּׁוּם חֶסְרוֹן הֶקֵּף גְּוִיל בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר . וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הַנֶּקֶב מְמַלֵּא כָּל חֲלַל הַהֵ"א אוֹ הַמֶּ"ם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — פְּסוּלוֹת, כֵּיוָן שֶׁאֵינָן מֻקָּפוֹת גְּוִיל בְּתוֹכָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מֻקָּפוֹת מִתְּחִלָּתָן. אֲבָל אִם אֵין הַנֶּקֶב מְמַלֵּא כָּל הֶחָלָל , אַף עַל פִּי שֶׁהַנֶּקֶב הוּא סָמוּךְ לָאוֹת מַמָּשׁ, שֶׁלֹּא נִשְׁאַר קְלָף חָלָק אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ בֵּין הָאוֹת לְהַנֶּקֶב שֶׁבְּתוֹכָהּ, וְהָאוֹת צְרִיכָה לִהְיוֹת כֻּלָּהּ מֻקֶּפֶת גְּוִיל מִכָּל רוּחוֹתֶיהָ — מִכָּל מָקוֹם הִיא חֲשׁוּבָה מֻקֶּפֶת גְּוִיל גַּם בִּמְקוֹם הַנֶּקֶב, עַל יְדֵי קְלָף הֶחָלָק שֶׁבְּתוֹכָהּ מִצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַנֶּקֶב. וְכֵן אִם הַנֶּקֶב הוּא בְּמִקְצָת עֳבִי הָאוֹת שֶׁכְּלַפֵּי חוּץ , וּמִקְצָת עָבְיָהּ שֶׁכְּלַפֵּי תּוֹכָהּ נִשְׁאָר קַיָּם — הֲרֵי הִיא כְּשֵׁרָה עַל יְדֵי מִקְצָת עֳבִי זֶה שֶׁכְּלַפֵּי תּוֹכָהּ, שֶׁהוּא חָשׁוּב מֻקָּף גְּוִיל עַל יְדֵי קְלָף הֶחָלָק שֶׁמִּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַנֶּקֶב. (וְכֵן אִם הַנֶּקֶב הוּא מַפְסִיק כָּל עָבְיָהּ, אֶלָּא שֶׁנִּשְׁאַר בְּאָרְכָּהּ שֶׁעַד הַנֶּקֶב כְּשִׁעוּר הֶכְשֵׁרוֹ — הֲרֵי הִיא מִתְכַּשֶּׁרֶת עַל יְדֵי שִׁעוּר זֶה, שֶׁהוּא חָשׁוּב מֻקָּף גְּוִיל גַּם בְּתַחְתִּיּוּתוֹ עַל יְדֵי הַקְּלָף הֶחָלָק שֶׁלְּמַטָּה מֵהַנֶּקֶב (וְאִם נִשְׁתַּיֵּר מֵאֹרֶךְ [אוֹת] זוֹ גַּם לְמַטָּה מֵהַנֶּקֶב — אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בְּכָךְ, וּמִתְכַּשֶּׁרֶת הִיא עַל יְדֵי קְלָף הֶחָלָק שֶׁבְּתַחְתִּיּוּתוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמַּה שֶּׁמִּן הַנֶּקֶב עַד קְלָף הֶחָלָק אֵינוֹ אוֹת אַחֶרֶת — אֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק בֵּין הָאוֹת לַגְּוִיל הַמַּקִּיפָהּ, כְּמוֹ שֶׁהַנֶּקֶב אֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק ). אֲבָל אִם לֹא נִשְׁתַּיֵּר קְלָף חָלָק כְּלָל לְמַטָּה מֵהַנֶּקֶב — פְּסוּלָה). וּלְפִי סְבָרָא זוֹ, אֵין חִלּוּק בֵּין נֶקֶב שֶׁלִּפְנֵי הַכְּתִיבָה בֵּין נֶקֶב שֶׁלְּאַחַר הַכְּתִיבָה , שֶׁכֵּיוָן שֶׁקְּלָף הֶחָלָק שֶׁמִּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַנֶּקֶב מִצְטָרֵף לָאוֹת, לִהְיוֹתָהּ נֶחְשֶׁבֶת מֻקֶּפֶת גְּוִיל גַּם בִּמְקוֹם הַנֶּקֶב, אִם כֵּן אַף אִם הָיָה הַנֶּקֶב קֹדֶם הַכְּתִיבָה — אֵינוֹ פּוֹסֵל יוֹתֵר מִלְּאַחַר כְּתִיבָה (כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר שִׁעוּר הֶכְשֵׁר אוֹת שָׁלֵם לְגַמְרֵי בְּלִי שׁוּם נֶקֶב). וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה . וְאַף־עַל־פִּי־כֵן יֵשׁ לָחֹש לַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה , לְהַחֲמִיר כְּשֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר קְלָף חָלָק כְּלָל מִצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַנֶּקֶב, בֵּין שֶׁהַנֶּקֶב הוּא חוּץ לָאוֹת סָמוּךְ לָהּ מַמָּשׁ, בֵּין שֶׁהוּא בְּתוֹכָהּ וּמְמַלֵּא כָּל חֲלָלָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף לְפִי סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה — אֵין הָאוֹת צָרִיךְ לִהְיוֹת מֻקָּף גְּוִיל גַּם אַחַר הַכְּתִיבָה אֶלָּא מִבַּחוּץ, אֲבָל לֹא מִבִּפְנִים, וַאֲפִלּוּ אִם הַנֶּקֶב שֶׁבְּתוֹכָהּ מְמַלֵּא כָּל חֲלָלָהּ — כְּשֵׁרָה. וְנָכוֹן לְהַחֲמִיר :

שיעור האות שנפסקה. Mesures de la lettre coupée par un נקב : pied droit du ה, du ר, du ד — reste au-dessus כמלוא יו״ד. Pied gauche du ה — machloket, וכן הלכה qu'il faut מלוא יו״ד. Intérieur du ה/מ perforé — כשרה. Détails du הקף גויל avant/après l'écriture.

וְאִם נִפְסְקָה אַחַת מֵאוֹתִיּוֹת הַפְּשׁוּטוֹת שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא יָרֵךְ אַחַת , כְּגוֹן: וָא"ו אוֹ זַיִ"ן אוֹ נוּ"ן פְּשׁוּטָה, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — אֵין שִׁעוּר הֶכְשֵׁרָן כִּמְלֹא אוֹת קְטַנָּה שֶׁהִיא יוּ"ד, כְּמוֹ בְּרֶגֶל הַהֵ"א וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, שֶׁהֲרֵי וָא"ו שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה אֶלָּא כִּמְלֹא יוּ"ד — אֵין זֶה וָא"ו כְּלָל, וְכֵן בִּשְׁאָר אוֹתִיּוֹת הַפְּשׁוּטוֹת. אֶלָּא הֶכְשֵׁרָן תָּלוּי בִּקְרִיאַת הַתִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ, שֶׁאִם הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרוֹתָן כְּהִלְכָתָן — כְּשֵׁרוֹת, וְאִם לָאו — פְּסוּלוֹת . אֲבָל תִּינוֹק חָכָם שֶׁמֵּבִין הָעִנְיָן דְּהַיְנוּ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר הָאוֹת הַנִּפְסֶקֶת מִתּוֹךְ הֲבָנָתוֹ שֶׁמִּתְפָּרֵשׁ יָפֶה לְפִי הָעִנְיָן, וְאֵין סוֹמְכִין עָלָיו. אֲבָל אִם אֵינוֹ חָכָם כָּל־כָּךְ לְהָבִין הָעִנְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָכָם בְּהַכָּרַת הָאוֹתִיּוֹת הֵיטֵב — סוֹמְכִין עָלָיו, וְזֶה לֹא טִפֵּשׁ שֶׁאָמְרוּ . וּמִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁאֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹת מִלְּפָנָיו שְׁאָר הָאוֹתִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין, שֶׁאִם כֵּן אַף הֶחָכָם שֶׁמֵּבִין הָעִנְיָן שֶׁקּוֹרֵא, מֵהֵיכָן יָבִין לִקְרוֹת אוֹת זוֹ כְּהִלְכָתָהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִנְיָנָהּ וּפֵרוּשָׁהּ. וּמִכָּל מָקוֹם, אוֹת שֶׁנִּפְסְקָה בְּנֶקֶב וְנִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה גַּם לְמַטָּה מֵהַנֶּקֶב — צָרִיךְ לְכַסּוֹת מִלְּפָנָיו מַה שֶּׁלְּמַטָּה מֵהַנֶּקֶב, לְפִי שֶׁהוּא יְצָרְפֶנָּה עִם מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מֵהַנֶּקֶב וְיִקְרָא הָאוֹת כְּהִלְכָתָהּ, וּבֶאֱמֶת אֵינָן מִצְטָרְפִין, כֵּיוָן שֶׁהַנֶּקֶב מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם. וְהוּא הַדִּין אִם מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם שְׂרִיטָה הָעוֹבֶרֶת בָּעֳבִי הָאוֹת מֵעֵבֶר לְעֵבֶר. אֲבָל אִם אֵינָהּ עוֹבֶרֶת מֵעֵבֶר לְעֵבֶר , אֲפִלּוּ הָיְתָה כֵּן בִּשְׁעַת הַכְּתִיבָה — אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת, כֵּיוָן שֶׁאֵין הָאוֹת חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם לְגַמְרֵי. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְנֶקֶב שֶׁבְּאֶמְצַע הָעֹבִי שֶׁפּוֹסֵל אִם הָיָה בִּשְׁעַת הַכְּתִיבָה , לְפִי שֶׁמִּקְצָת עֳבִי הָאוֹת שֶׁמִּצַּד זֶה שֶׁל הַנֶּקֶב אֵינוֹ מֻקָּף גְּוִיל בִּמְקוֹם הַנֶּקֶב, וְכֵן מִקְצָת עֹבִי שֶׁמִּצַּד זֶה שֶׁל הַנֶּקֶב, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׂרִיטָה שֶׁהִיא קְלָף חָלָק, וַחֲשׁוּבָה הֶקֵּף גְּוִיל לְמִקְצָת הָעֹבִי שֶׁהָאוֹת מִתְכַּשֶּׁרֶת בּוֹ, שֶׁלֹּא נָתְנוּ שִׁעוּר לָעֳבִי הָאוֹתִיּוֹת, וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹתָן דַּקּוֹת מְאֹד אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה . וְאִם הַשְּׂרִיטָה עוֹבֶרֶת מֵעֵבֶר לְעֵבֶר וְהָיְתָה כֵּן בְּעֵת הַכְּתִיבָה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין קְרִיאַת הַתִּינוֹק מוֹעֶלֶת בָּהּ, אֲפִלּוּ אִם יְכַסּוּ מִלְּפָנָיו מַה שֶּׁלְּמַטָּה, שֶׁלֹּא הִכְשִׁירוּ בִּקְרִיאַת הַתִּינוֹק אֶלָּא בְּאוֹת שֶׁנִּכְתְּבָה מִתְּחִלָּה אֲרֻכָּה כָּרָאוּי וְאַחַר־כָּךְ נִתְקַצְּרָה עַל יְדֵי הַנֶּקֶב אוֹ עַל יְדֵי שְׂרִיטָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ הָיְתָה קְצָרָה מִתְּחִלָּתָהּ וְהַתִּינוֹק קוֹרְאָהּ כְּהִלְכָתָהּ — כְּשֵׁרָה, וְלָכֵן אִם אֵרַע שֶׁכָּתַב הַסּוֹפֵר אֵיזוֹ אוֹת מֵאוֹתִיּוֹת הַפְּשׁוּטוֹת, וּמִסְתַּפֵּק בְּשִׁעוּר אָרְכָּהּ אִם הִיא אֲרֻכָּה כְּהִלְכָתָהּ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַגִּיהַּ מִשּׁוּם שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר — מַרְאֶה לְתִינוֹק שֶׁאֵינוֹ חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ וְסוֹמֵךְ עָלָיו (וְכֵן עִקָּר . וְכֵן נוֹהֲגִין):

קריאת התינוק. Pour les lettres simples à une seule jambe (ו, ז, נ פשוטה), la mesure ne tient pas au יו״ד mais à la lecture d'un enfant ni sage ni sot. Détails : il ne faut pas couvrir les autres lettres, sauf ce qui est sous le נקב.

אֵין מַכְשִׁירִין עַל יְדֵי קְרִיאַת הַתִּינוֹק אֶלָּא כְּשֶׁאָנוּ מְסֻפָּקִים אִם אֹרֶךְ הָאוֹת הוּא כַּשִּׁעוּר , אוֹ אִם רֹחַב הָאוֹת הוּא כַּשִּׁעוּר, כְּגוֹן ד שֶׁנִּכְתְּבָה קְטַנָּה כְּעֵין יוּ"ד , שֶׁאִם הַתִּינוֹק קוֹרְאָהּ ד׳ — כְּשֵׁרָה. אֲבָל אִם יָדוּעַ לָנוּ שֶׁאֵין הָאוֹת כְּהִלְכָתָהּ , אֲפִלּוּ הַתִּינוֹק קוֹרְאָהּ כְּהִלְכָתָהּ — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, כְּגוֹן שֶׁמִּקְצָת יוּ"דִין שֶׁל הָעַיְנִי"ן וְהַשִּׁי"נִין וְהָאַלְ"פִין, אוֹ רַגְלֵי הַתָּוִי"ן, אֵינָן נוֹגְעִין בְּגוּף הָאוֹת — פְּסוּלוֹת , אַף שֶׁהַתִּינוֹק קוֹרְאָן כְּהִלְכָתָן, כִּי מַה תּוֹעִיל קְרִיאַת הַתִּינוֹק וְעֵינֵינוּ רוֹאוֹת שֶׁאֵין הָאוֹת כְּהִלְכָתָהּ. וּמִכָּל מָקוֹם מוֹעֶלֶת קְרִיאַת הַתִּינוֹק בְּאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, לְעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לְתַקְּנָן אַף אִם כָּתַב אַחֲרֵיהֶן , וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר :

Limite de la קריאת התינוק. On ne se fie à l'enfant que dans le doute sur la mesure (ד petite comme יו״ד) ; mais si nous voyons que l'אות n'est pas conforme (יו״דין des ע, ש, א non attachés) — pesoulot même si l'enfant les lit. Toutefois sa lecture permet la תיקון ultérieure.

וְאִם נָפְלָה טִפַּת דְּיוֹ לְתוֹךְ הָאוֹת וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת הָאוֹת (אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא מֻקֶּפֶת גְּוִיל בְּתוֹכָהּ), כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ ד׳ וְנִרְאֵית כְּהֵ"א, אוֹ שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ ב׳ וְנִרְאֵית כְּפֵ"א, אוֹ שֶׁאֵין שֵׁם ב׳ עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ אוֹת אַחֶרֶת וְאֵין שְׁמָהּ עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁמְּחַסֶּרֶת קְצָת מִן הָאוֹת , אֲפִלּוּ אֵינָהּ מְחַסֶּרֶת מִמֶּנָּה אֶלָּא קוֹצָהּ וְהוּא קוֹץ שֶׁהָאוֹת נִפְסֶלֶת בְּחֶסְרוֹנוֹ, אוֹ שֶׁנִּרְאֵית הַטִּפָּה כְּאִלּוּ הוּא גּוּפָהּ שֶׁל אוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהָאוֹת נִכֶּרֶת הֵיטֵב — פְּסוּלָה. וְאֵין לָהּ תַּקָּנָה לִגְרֹר הַטִּפַּת דְּיוֹ וְעַל־יְדֵי־כָּךְ תִּהְיֶה הָאוֹת כְּתִקּוּנָהּ , מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּחַק תּוֹכוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁחוֹקֵק הַתּוֹךְ שֶׁל אוֹת , וּמִמֵּילָא נִשְׁאָר צוּרַת אוֹת בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ נִגְרָר, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה : "וּכְתַבְתָּם" וְלֹא וַחֲקַקְתָּם , וּפֵרְשׁוּ חֲכָמִים שֶׁבְּחַק תּוֹכוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְהוּא הַדִּין אִם מוֹחֵק הַדְּיוֹ בְּעוֹדוֹ לַח וְעַל־יְדֵי־כָּךְ נַעֲשֵׂית הָאוֹת כְּתִקְנָהּ — הֲרֵי זֶה כְּחַק תּוֹכוֹת, שֶׁאֵין חִלּוּק בֵּין חֲקִיקָה וּגְרִירָה לִמְחִיקָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ כְּתִיבָה, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה "וּכְתַבְתָּם":

טיפת דיו — חק תוכות. Une goutte de דיו tombée dans l'אות qui la rend méconnaissable (ד→ה, ב→פ) — pesoula, et pas de réparation par raclage : ce serait חק תוכות (« וּכְתַבְתָּם » ולא וחקקתם). Même effacer l'encre encore humide = חק תוכות.

וְכֵן אִם טָעָה וְכָתַב ד׳ בִּמְקוֹם רֵי"שׁ, אוֹ ב׳ בִּמְקוֹם כ׳ — אֵין תַּקָּנָה לִגְרֹר אוֹ לִמְחֹק הַתָּג , מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּחַק תּוֹכוֹת. אֲבָל יָכוֹל לְהוֹסִיף עָלָיו דְּיוֹ וְלַעֲשׂוֹתוֹ עָגֹל כְּרֵי"שׁ אוֹ כְּכָ"ף , וְהוּא שֶׁלֹּא כָּתַב עֲדַיִן כְּלוּם אַחַר אוֹת זוֹ , שֶׁאִם לֹא כֵן פָּסוּל מִשּׁוּם שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר . וְכֵן אִם כָּתַב רֵי"שׁ בִּמְקוֹם ד׳ אוֹ כ׳ בִּמְקוֹם ב׳ — יָכוֹל לְהוֹסִיף דְּיוֹ וְלַעֲשׂוֹתָהּ מְרֻבַּעַת כְּהִלְכָתָהּ אִם לֹא כָּתַב אַחֲרֶיהָ, שֶׁכָּל שֶׁמְּתַקֵּן עַל יְדֵי כְּתִיבָה וְלֹא עַל יְדֵי גְּרִירָה אוֹ מְחִיקָה — כָּשֵׁר. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִגְרֹר הַכָּ"ף לַעֲשׂוֹתָהּ כְּמוֹ בֵּי"ת, אוֹ הָרֵי"שׁ לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדָלֶי"ת :

Réparation par écriture, non par raclage. Écrit ד pour ר, ou ב pour כ — pas de réparation par raclage du תג (חק תוכות) ; mais on peut ajouter de la דיו pour l'arrondir (si rien n'a été écrit après). Tout ce qui se répare par כתיבה et non par גרירה — כשר.

וְכָל זֶה בִּגְרִירַת דְּיוֹ, אֲבָל אִם נָטַף שַׁעֲוָה עַל הָאוֹתִיּוֹת — גּוֹרְרָהּ וְכָשֵׁר . וְאִם מֻתָּר לְגָרְרָהּ מִסֵּפֶר תּוֹרָה בְּשַׁבָּת — יִתְבָּאֵר בְּסִימָן שמ :

Cire sur les lettres. Tout cela pour le raclage de la דיו ; mais si de la cire a coulé sur les lettres — on la racle et c'est כשר. (Racler d'un ס״ת שבת : siman שמ.)

מֶ"ם פְּתוּחָה שֶׁנִּדְבְּקָה פְּתִיחָתָהּ וְנִסְתְּמָה — אֵין מוֹעִיל לִגְרֹר הַדֶּבֶק וּלְפָתְחָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּחַק תּוֹכוֹת. וּמַה תַּקָּנָתָהּ? לִגְרֹר כָּל הַחַרְטוֹם וְתִשָּׁאֵר בְּצוּרַת נוּ"ן כְּפוּפָה, וְאַחַר־כָּךְ יִכְתֹּב מַה שֶּׁגָּרַר, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם חַק תּוֹכוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּרַר צוּרַת הַנּוּ"ן וְחָזַר וּכְתָבוֹ מֵחָדָשׁ, לְפִי שֶׁצּוּרַת הַנּוּ"ן נַעֲשָׂה מִתְּחִלָּה בְּהֶכְשֵׁר , אֶלָּא שֶׁנִּפְסְלָה הָאוֹת בִּנְגִיעַת הַחַרְטוֹם, לָכֵן דַּי כְּשֶׁגּוֹרֵר הַחַרְטוֹם וְחוֹזֵר וְכוֹתֵב מֵחָדָשׁ. אֲבָל רֵי"שׁ שֶׁכְּתָבָהּ כְּמִין ד׳ — יֵשׁ לְהַחֲמִיר וְלוֹמַר שֶׁלֹּא דַּי כְּשֶׁיִּגְרֹר הַיָּרֵךְ לְבַד אוֹ הַגָּג לְבַד וְיַחֲזֹר וְיִכְתְּבֶנּוּ מֵחָדָשׁ, מִפְּנֵי שֶׁבֵּין הַגָּג וּבֵין הַיָּרֵךְ נַעֲשָׂה בִּפְסוּל, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַסּוֹפְרִים שֶׁכּוֹתְבִין תְּחִלָּה הַגָּג עִם הַתָּג שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו וְאַחַר־כָּךְ הַיָּרֵךְ לְמַטָּה , וְנִמְצָא שֶׁגַּם הַגָּג נַעֲשָׂה בִּפְסוּל שֶׁעָשָׂה לוֹ תָּג מֵאֲחוֹרָיו, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַיָּרֵךְ שֶׁנַּעֲשָׂה אַחַר עֲשִׂיַּת הַתָּג, וְלָכֵן צָרִיךְ לִגְרֹר שְׁנֵיהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁאַף כְּשֶׁגּוֹרֵר אֶחָד מֵהֶם כֵּיוָן שֶׁבְּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר אֵין בּוֹ צוּרַת אוֹת כְּלָל, אִם כֵּן כְּשֶׁחוֹזֵר וְכוֹתֵב מַה שֶּׁגָּרַר — הֲרֵי זֶה כְּכוֹתֵב הָאוֹת מִתְּחִלָּתָהּ , אַף־עַל־פִּי־כֵן אֵין לְהָקֵל לְשַׁיֵּר מְאוּמָה מִן הָאוֹת, כֵּיוָן שֶׁכֻּלָּהּ נַעֲשָׂה בִּפְסוּל, שֶׁאַף שֶׁהַגָּג כֻּלָּהּ נַעֲשָׂה בְּהֶכְשֵׁר רַק הָרִבּוּעַ שֶׁמֵּאַחֲרָיו בִּלְבַד הוּא הַפָּסוּל, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהַכֹּל נַעֲשָׂה בִּכְתִיבָה אַחַת — הֲרֵי הַכֹּל אֶחָד . וְכֵן כָּ"ף פְּשׁוּטָה שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת רַגְלָהּ אֲרֻכָּה כִּפְלַיִם כְּגַגָּהּ , שֶׁלֹּא תִּדְמֶה לְר׳, וְעָשָׂה לָהּ גַּג רָחָב כְּאֹרֶךְ רַגְלָהּ, אִם אֵינוֹ יָכוֹל לִמְשֹׁךְ רַגְלָהּ שֶׁתִּהְיֶה כִּפְלַיִם כְּגַגָּהּ — צָרִיךְ לִמְחֹק כָּל הַגָּג , הוֹאִיל וְכֻלָּהּ נַעֲשֵׂית בִּכְתִיבָה אַחַת. וַאֲפִלּוּ בְּמִלַּת "אֱלֹהֶיךָ" יָכוֹל לִמְחֹק , רַק שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יִמְחֹק הָרֶגֶל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחַרְטוֹם שֶׁל מֶ"ם, שֶׁאֵינוֹ נַעֲשָׂה בִּכְתִיבָה אַחַת עִם צוּרוֹת הַנּוּ"ן. וְהוּא הַדִּין כָּל אוֹת שֶׁנִּכְתָּב בִּשְׁתֵּי כְּתִיבוֹת , כְּגוֹן הַג׳ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ — דִּינָהּ כְּמֶ"ם:

מ סתומה et lettres en deux traits. מ פתוחה dont l'ouverture s'est fermée — pas de réparation par raclage (חק תוכות) ; on racle tout le חרטום, il reste une נ כפופה, puis on réécrit. ר écrite comme ד — racler les deux (גג et ירך, faits en une כתיבה). De même ך פשוטה, ג — dinam comme la מ.

וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל מַה שֶּׁכָּתַב בְּאוֹתוֹ אוֹת אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהּ הַפְּסוּל — צָרִיךְ לְגָרְרוֹ וּלְכָתְבוֹ מֵחָדָשׁ , אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב בִּכְתִיבָה אַחַת עִם הַפְּסוּל, כְּגוֹן יוּ"ד הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הָא׳ שֶׁהִיא נוֹגַעַת בַּגָּג שֶׁתַּחְתֶּיהָ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת נוֹגַעַת , שֶׁאֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת נוֹגַעַת אֶלָּא בְּעָקְצָהּ הַיְמִינִי וְלֹא בְּעַצְמָהּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ל"ו , וְהוּא כָּתַב הַגָּג סָמוּךְ מְאֹד עַד שֶׁנָּגַע בְּעַצְמוֹ שֶׁל יוּ"ד — צָרִיךְ לִגְרֹר כָּל הַגָּג וְהַיּוּ"ד שֶׁתַּחְתֶּיהָ וּלְכָתְבָהּ מֵחָדָשׁ. אֲבָל אִם עָקְצָהּ הַשְּׂמָאלִי נוֹגֵעַ בַּגָּג וְלֹא עַצְמָהּ שֶׁל יוּ"ד — כָּשֵׁר , שֶׁאַף בְּלֹא עֹקֶץ זֶה שֵׁם יוּ"ד עָלֶיהָ — אֵינוֹ פּוֹסֵל בִּנְגִיעָתוֹ. וְאִם יוּ"ד הַתַּחְתּוֹנָה נוֹגַעַת בְּעַצְמָהּ לַגָּג — אֵין צָרִיךְ לִגְרֹר הַגָּג אֶלָּא יוּ"ד הַתַּחְתּוֹנָה בִּלְבַד שֶׁנַּעֲשֵׂית בִּפְסוּל. וְהוּא הַדִּין בְּרֶגֶל הַתָּי"ו :

Ce qui fut écrit après le pasoul. Tout ce qui fut écrit dans cette אות après qu'elle fut faite en pasoul — il faut le racler et réécrire, même si ce ne fut pas en une seule כתיבה (ex. le יו״ד supérieur du א collé au גג). Détails du contact du עוקץ.

וְכֵן הַדִּין בְּיוּדֵ"י הַשִּׁי"ן וְהָעַיִ"ן וְהַצָּדִ"י וְהַפֵּ"א שֶׁנָּגְעוּ בְּגוּף הָאוֹת בְּעַצְמָן וְלֹא בְּעֻקְצָן בִּלְבַד — שֶׁצָּרִיךְ לִגְרֹר כָּל מַה שֶּׁכָּתַב בְּאוֹתוֹ אוֹת אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהּ הַפְּסוּל. וְאֵין קְרִיאַת הַתִּינוֹק מוֹעֶלֶת בָּזֶה כְּלָל , כֵּיוָן שֶׁעֵינֵינוּ רוֹאוֹת שֶׁאֵין הָאוֹת כְּתִקּוּנָהּ. וְכֵן אִם נָגְעוּ רַגְלֵי הַהֵ"א וְהַקּוּ"ף בַּגָּג אֲפִלּוּ נְגִיעָה דַּקָּה כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה , וְתִינוֹק שֶׁאֵינוֹ חָכָם קוֹרְאָן כְּהִלְכָתָן — פְּסוּלוֹת. וְאֵין תַּקָּנָה לְהַפְרִידָן, מִשּׁוּם חַק תּוֹכוֹת . וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין צָרִיךְ לִגְרֹר כָּל הָאוֹת , אֶלָּא דַּי שֶׁיִּגְרֹר הָרֶגֶל שֶׁנַּעֲשֵׂית בִּפְסוּל, וְיַחֲזֹר וְיִכְתְּבֶנָּה, אֲבָל הַגָּג וְיָרֵךְ יְמִינִי שֶׁנַּעֲשָׂה מִתְּחִלָּה בְּהֶכְשֵׁר — אֵין צָרִיךְ לְגָרְרָן. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם כָּתַב מִתְּחִלָּה רֵי"שׁ וְאַחַר־כָּךְ טָעָה וְעָשָׂה לָהּ תָּג כְּעֵין דָּלֶי"ת — אֵין לָהּ תַּקָּנָה בִּגְרִירַת הַתָּג בִּלְבַד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּגוּף הָאוֹת, אֶלָּא הִיא נַעֲשֵׂית רֵי"שׁ עַל יְדֵי גְּרִירָה בִּלְבַד — הֲרֵי זֶה כְּחַק תּוֹכוֹת . מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּהֵ"א וְקוּ"ף שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּגוּפָן, שֶׁגּוֹרֵר רַגְלָן וְחוֹזֵר וְכוֹתְבָן מֵחָדָשׁ, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ כּוֹתֵב כָּל הָאוֹת, כֵּיוָן שֶׁאֵין שֵׁם הֵ"א וְקוּ"ף עֲלֵיהֶן בְּלִי רֶגֶל זוֹ. וּלְפִי זֶה גַּם בְּרֵי"שׁ שֶׁטָּעָה וְעָשָׂה לָהּ תָּג כְּעֵין דָּלֶי"ת — יֵשׁ לְהָקֵל בִּגְרִירַת הַתָּג עִם הַגָּג בִּלְבַד אוֹ עִם הַיָּרֵךְ בִּלְבַד, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה בְּגוּף הָאוֹת, וְהַשְּׁאָר אֵין צָרִיךְ לִגְרֹר, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה בְּהֶכְשֵׁר מִתְּחִלָּה. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הַמַּחֲמִיר לִגְרֹר אֶת כֻּלָּהּ — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה :

Jambes touchant le toit. De même les יו״דין du ש, ע, צ, פ touchant le corps de l'אות ; et les jambes du ה et du ק touchant le גג, même comme un cheveu — pesoulot, sans réparation par séparation (חק תוכות) ; on racle seulement la jambe et on la réécrit. Le מחמיר de tout racler — תבוא עליו ברכה.

וְכָל זֶה כְּשֶׁהַפְּסוּל הוּא בְּצוּרַת גּוּף הָאוֹת , אֲבָל אוֹתִיּוֹת הַנּוֹגְעוֹת וּדְבוּקוֹת זוֹ בְּזוֹ , בֵּין שֶׁנִּדְבְּקָה קֹדֶם שֶׁנִּגְמְרָה הַשֵּׁנִית שֶׁלֹּא הָיְתָה עָלָיו צוּרַת אוֹת בְּהֶכְשֵׁר מֵעוֹלָם, בֵּין שֶׁנִּדְבְּקָה אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה — יָכוֹל לְהַפְרִידָן בְּסַכִּין וְכָשֵׁר . וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם חַק תּוֹכוֹת , כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה פְּסוּלָן בְּגוּפָן אֶלָּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן הֶקֵּף גְּוִיל סָבִיב לָהֶן. לְפִיכָךְ, אִם נִשְׁתַּנָּה צוּרַת הָאוֹת עַל יְדֵי דְּבִיקָתָהּ לַחֲבֶרְתָּהּ — אֵין פֵּרוּד מוֹעִיל בָּהּ, וְדִינָהּ כְּמֶ"ם שֶׁנִּסְתְּמָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּכְתַּב בִּפְסוּל — צָרִיךְ גְּרִירָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין אִם כָּל אֹרֶךְ הָאוֹת דְּבוּקָה לַחֲבֶרְתָּהּ — אֵין פֵּרוּד מוֹעִיל בָּהֶן:

Lettres collées. Tout cela quand le pasoul est dans la forme de l'אות ; mais des lettres collées l'une à l'autre — on les sépare au couteau et c'est כשר (le pasoul n'est que le manque de הקף גויל). Si le contact a changé la forme — la séparation ne suffit pas (comme la מ סתומה).

כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין פֵּרוּד מוֹעִיל — אֵין הַעֲבָרָה בְּקוּלְמוּס עַל הָאוֹת מוֹעֶלֶת, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְגָרְרָהּ וּלְכָתְבָהּ מֵחָדָשׁ , שֶׁכֵּיוָן שֶׁכְּתָב הַתַּחְתּוֹן קַיָּם — אֵין הָעֶלְיוֹן מוֹעִיל כְּלוּם, שֶׁכְּתָב עַל גַּבֵּי כְּתָב — אֵינוֹ כְּתָב כְּלָל, אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַקְּלָף:

כתב על גבי כתב. Partout où la séparation ne sert pas — repasser le קולמוס sur l'אות ne sert pas non plus : il faut racler et réécrire, car כתב על גבי כתב אינו כתב — seulement sur le קלף (nu).

כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין פֵּרוּד מוֹעִיל וְצָרִיךְ לִגְרֹר וְלַחֲזֹר וְלִכְתֹּב אֲפִלּוּ מְעַט — אֵין תַּקָּנָה זוֹ מוֹעֶלֶת אֶלָּא כְּשֶׁעֲדַיִן לֹא כָּתַב כְּלוּם אַחַר הַטָּעוּת, אֲבָל אִם כָּתַב — צָרִיךְ לִמְחֹק כָּל מַה שֶּׁכָּתַב אַחֲרָיו, וְלַחֲזֹר וְלִכְתֹּב הַכֹּל אַחַר שֶׁיְּתַקֵּן הַטָּעוּת . וְאִם כָּתַב אֶחָד מִשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין — צְרִיכָה פָּרָשָׁה זוֹ גְּנִיזָה. לְפִי שֶׁכְּשֶׁמְּתַקֵּן הַטָּעוּת עַל יְדֵי כְּתִיבָה לְאַחַר שֶׁכָּתַב אֵיזֶה אוֹת מֵהַפָּרָשָׁה אַחַר הַטָּעוּת — נִמְצָא פָּרָשָׁה זוֹ כְּתוּבָה שֶׁלֹּא כְּסִדְרָהּ , וְהַתּוֹרָה אָמְרָה "וְהָיוּ" — בַּהֲוָיָתָן יִהְיוּ . אֲבָל אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּדְבְּקוּ זוֹ בְּזוֹ בְּעִנְיָן שֶׁפֵּרוּד מוֹעִיל בָּהֶן — יָכוֹל לְהַפְרִידָן אֲפִלּוּ אַחַר כְּתִיבַת כָּל הַפָּרָשָׁה , וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם כּוֹתֵב שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן , כֵּיוָן שֶׁעַתָּה אֵינוֹ כּוֹתְבָן, אֶלָּא מַכְשִׁירָן עַל יְדֵי גְּרִירַת הַדְּבֵקוּת שֶׁבֵּינֵיהֶם, וּגְרִירָה אֵינָהּ כְּתִיבָה . וַאֲפִלּוּ אוֹת שֶׁמַּכְשִׁירוֹ עַל יְדֵי כְּתִיבָה מוּעֶטֶת, מִכָּל מָקוֹם אִם הָיְתָה צוּרָתָהּ עָלֶיהָ קֹדֶם לָכֵן בִּשְׁעַת כְּתִיבָתָה, וְלֹא הָיְתָה נִרְאֵית כְּלָל כְּאוֹת אַחֶרֶת, כְּגוֹן הַיּוּ"דִין שֶׁעַל הַשִּׁי"נִין וְעַל הָעַיְ"נִין וְהַצָּדִ"י וְשֶׁל הָאַלְ"פִין וּפֵ"אִין וְרַגְלֵי הַתָּ"וִין שֶׁלֹּא הָיוּ נוֹגְעִין בְּגוּף הָאוֹת , וְתִינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ קוֹרְאָן כְּהִלְכָתָן — יָכוֹל לְתַקְּנוֹ אַחַר כֵּן, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן. אֲבָל אִם רֶגֶל הַהֵ"א אוֹ הַקּוּ"ף נוֹגֵעַ בַּגָּג אֲפִלּוּ נְגִיעָה דַּקָּה כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה שֶׁצּוּרָתָן עֲלֵיהֶן, וְהַתִּינוֹק קוֹרְאָהּ כְּהִלְכָתָהּ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁצָּרִיךְ לִגְרֹר תְּחִלָּה כָּל הָרֶגֶל, אִם כֵּן שׁוּב אֵין צוּרָתָן עֲלֵיהֶן, וּכְשֶׁחוֹזֵר וְכוֹתְבָן — הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן . וְכֵן בִּשְׁאָר נְגִיעוֹת שֶׁצָּרִיךְ לִגְרֹר הָאוֹת עַד שֶׁתַּפְסִיד צוּרָתָהּ — אִי אֶפְשָׁר לְתַקְּנָהּ אַחַר כֵּן, כְּגוֹן יוּ"ד הָעֶלְיוֹנָה וְהַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל הָאָלֶ"ף וְהַשִּׁי"ן וְהָעַיִ"ן וְהַצָּדִ"י וְהַפֵּ"א וְרֶגֶל הַתָּי"ו שֶׁהֵן נוֹגְעִין בְּגוּף הָאוֹת יוֹתֵר מֵהָרָאוּי בְּעִנְיָן שֶׁנִּפְסְלָה, וְכֵן מֶ"ם פְּתוּחָה שֶׁנִּסְתְּמָה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ גְּרִירָה כְּלָל, אֶלָּא כְּתִיבָה מַשֶּׁהוּ בִּלְבַד, מִכָּל מָקוֹם אִם הָאוֹת חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם וְנִרְאֵית כִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת , כְּגוֹן צָדִ"י שֶׁכְּתָבָהּ יוּ"ד נוּ"ן, אוֹ שִׁי"ן שֶׁכְּתָבָהּ עַיִ"ן יוּ"ד, אַף עַל פִּי שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ חָכָם קוֹרְאָן כְּהִלְכָתָן — אֵינוֹ יָכוֹל לְתַקְּנוֹ אַחַר כָּךְ , שֶׁכֵּיוָן שֶׁעֵינֵינוּ רוֹאוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן צוּרַת אוֹתִיּוֹת אֲחֵרוֹת, אִם כֵּן כְּשֶׁמְּתַקְּנָם אַחַר כָּךְ — הֲרֵי זֶה כִּכְתִיבָה מֵחָדָשׁ, וַהֲרֵי זֶה כּוֹתְבָהּ שֶׁלֹּא כְּסִדְרָהּ. וְכֵן חֵי"ת שֶׁכְּתָבָהּ שְׁנֵי זַיְ"נִין, וּפְרִידָתָן נִכֶּרֶת הֵיטֵב תֵּכֶף וּמִיָּד שֶׁרוֹאִין אוֹתָן , אֲבָל אִם אֵין נִכֶּרֶת פְּרִידַת הַחֲטוֹטָרוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי זַיְ"נִין עַד שֶׁמִּסְתַּכֵּל בָּהּ — יָכוֹל לְתַקְּנָן אַחַר־כָּךְ. וַאֲפִלּוּ אִם הַתִּינוֹק קוֹרְאָן זַיְ"נִין — אֵין הוֹלְכִין אַחֲרָיו בְּאוֹת זוֹ, לְפִי שֶׁאֵין הַתִּינוֹק מֻרְגָּל בְּח׳ כָּזוֹ שֶׁעִם הַחֲטוֹטָרוֹת . (אֲבָל בְּצָדִ"י וְשִׁי"ן הוֹלְכִין אַחַר קְרִיאַת הַתִּינוֹק בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר, אֶלָּא אִם כֵּן עֵינֵינוּ רוֹאוֹת שֶׁהֵן: יוּ"ד נוּ"ן, אוֹ עַיִ"ן יוּ"ד — אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַתִּינוֹק). וְכֵן אִם לֹא עָשָׂה רֶגֶל יְמָנִית שֶׁל יוּ"ד — אֵין לָהּ תַּקָּנָה אַחַר־כָּךְ, אֲפִלּוּ אִם הַתִּינוֹק קוֹרְאָהּ כְּתִקּוּנָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שֵׁם יוּ"ד עָלֶיהָ בְּלֹא רֶגֶל זוֹ, וְנִמְצָא כּוֹתֵב שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה עֹקֶץ הַשְּׂמָאלִי — יָכוֹל לְתַקֵּן אַחַר־כָּךְ, שֶׁאַף בְּלֹא עֹקֶץ זֶה — שֵׁם יוּ"ד עָלֶיהָ, וְאֵין בַּעֲשִׂיָּתוֹ מִשּׁוּם כּוֹתֵב שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן:

שלא כסדרן. Là où il faut racler et réécrire — cela ne sert que si l'on n'a rien écrit après l'erreur ; sinon il faut effacer tout ce qui suit et le réécrire (« וְהָיוּ » — בהוויתן יהיו, כסדרן). Si l'on a écrit un des Noms qui ne s'effacent pas — la parasha צריכה גניזה. Les lettres simplement collées se séparent même après.

הַכְּתִיבָה — צְרִיכָה לִהְיוֹת לִשְׁמָהּ , שֶׁיִּכְתֹּב הַפָּרָשִׁיּוֹת לְשֵׁם קְדֻשַּׁת תְּפִלִּין בְּפֵרוּשׁ . וְאִם כְּתָבָן סְתָם — פְּסוּלוֹת . וְהָאַזְכָּרוֹת — צָרִיךְ לְכָתְבָן לְשֵׁם קְדֻשָּׁתָן בְּפֵרוּשׁ . וְאִם כְּתָבָן סְתָם — יִגָּנְזוּ. וְיֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק בְּכָל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמָהּ, אִם דַּי בְּמַחֲשָׁבָה שֶׁיַּחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁעוֹשֶׂה דָּבָר זֶה לְשֵׁם מַה שֶּׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ, כְּגוֹן הַפָּרָשִׁיּוֹת לְשֵׁם קְדֻשָּׁתָן וְהָאַזְכָּרוֹת לְשֵׁם קְדֻשָּׁתָן, אוֹ אִם צָרִיךְ לְהוֹצִיא כֵּן בִּשְׂפָתָיו וְלֹא דַּי בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד. וְסָפֵק שֶׁל תּוֹרָה — לְהַחֲמִיר. וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפִיו בְּהַתְחָלַת הַכְּתִיבָה: אֲנִי כּוֹתֵב פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ לְשֵׁם קְדֻשַּׁת תְּפִלִּין . וּמִלְּבַד זֶה, בְּכָל פַּעַם שֶׁכּוֹתֵב אַזְכָּרָה — צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר שֶׁכּוֹתְבָהּ לְשֵׁם קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְאִם לֹא אָמַר כֵּן בְּפֵרוּשׁ בִּכְתִיבַת הָאַזְכָּרוֹת, אֶלָּא חוֹשֵׁב כֵּן בְּלִבּוֹ — כְּשֵׁרוֹת בְּדִיעֲבַד , הוֹאִיל וְהוֹצִיא בִּתְחִלַּת הַכְּתִיבָה בְּפִיו שֶׁכּוֹתְבָן לִשְׁמָן. אֲבָל אִם לֹא הוֹצִיא מִפִּיו בִּתְחִלַּת הַכְּתִיבָה — יֵשׁ לְהַחֲמִיר בְּשֶׁל תּוֹרָה וְלִפְסֹל אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, אַף עַל פִּי שֶׁחִשֵּׁב בְּלִבּוֹ. אֲבָל בְּעִבּוּד הָעוֹרוֹת — יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִיעֲבַד אִם חָשַׁב בְּלִבּוֹ בִּתְחִלַּת הָעִבּוּד שֶׁמְּעַבְּדָן לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ עִבּוּד לִשְׁמָהּ אֶלָּא לְמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, אֲבָל בְּדִיעֲבַד כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁמְּעֻבָּד שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. וְאַף שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם עִקָּר , מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה לְהָקֵל בְּדִיעֲבַד כְּשֶׁחִשֵּׁב בְּלִבּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לְהִסְתַּפֵּק שֶׁמָּא דַּי בְּמַחֲשָׁבָה לְבַדָּהּ אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה:

כתיבה לשמה והאזכרות. La כתיבה doit être לשמה : écrire les parachiot לשם קדושת תפילין בפירוש ; סתם — pesoulot. Les אזכרות לשם קדושתן ; סתם — יגנזו. ספק של תורה — להחמיר. Il faut énoncer בפיו au début : « je les écris לשם קדושת תפילין ».

כְּשֶׁבָּא לְהִתְנַמְנֵם — לֹא יִכְתֹּב , מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ כּוֹתֵב אָז בְּכַוָּנָה לִשְׁמָהּ (שֶׁאַף שֶׁלּוֹמַר בְּפִיו אֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא בִּתְחִלַּת הַכְּתִיבָה, מִכָּל מָקוֹם בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּכָל הַכְּתִיבָה שֶׁכּוֹתֵב לְשֵׁם תְּפִלִּין וְלֹא כְּמִתְעַסֵּק בְּעָלְמָא, כְּמוֹ שֶׁבְּגֵט צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בְּכָל תֹּרֶף הַגֵּט שֶׁכּוֹתְבוֹ לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה ):

Ne pas écrire assoupi. Quand il commence à somnoler — qu'il n'écrive pas, car il n'écrit pas alors בכוונה לשמה : durant toute la כתיבה sa pensée doit rester לשם תפילין, non כמתעסק.

צָרִיךְ לְדַקְדֵּק מְאֹד בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת , שֶׁאִם חָסֵר אוֹ יַתִּיר אוֹת אַחַת — פְּסוּלִין הַתְּפִלִּין, וְנִמְצָא הַמְּנִיחִים אוֹתָן — מְבָרְכִין בְּכָל יוֹם בְּרָכָה לְבַטָּלָה, וְגַם שְׁרוּיִין בְּכָל יוֹם בְּלֹא מִצְוַת תְּפִלִּין. וְנִמְצָא עֹנֶשׁ הַסּוֹפֵר מְרֻבֶּה. לָכֵן צָרִיךְ לִהְיוֹת מְאֹד יְרֵא שָׁמַיִם וְחָרֵד לִדְבַר ה׳ הַמִּתְעַסֵּק בִּכְתִיבַת הַתְּפִלִּין וְתִקּוּנָם. וְגַם צָרִיךְ לְהַזְהִיר וְלִמְחוֹת בְּסוֹפְרִים הַמַּנִּיחִים לְנַעֲרֵיהֶם לִכְתֹּב תְּפִלִּין אוֹ מְזוּזוֹת , וְאִם רוֹאֶה שֶׁנִּכְתְּבוּ כְּהִלְכָתָן — אֲזַי מוֹכְרָן, וְהוּא מַחֲטִיא אֶת הָרַבִּים וּמַכְשִׁילָן בִּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת פְּסוּלִין, כִּי הַנַּעַר — נַעַר, וְאֵינוֹ מְכַוֵּן בִּכְתִיבָתוֹ אֶלָּא לְיַפּוֹת הַכְּתָב לְהִתְלַמֵּד וּלְהִתְרַגֵּל בּוֹ, וְלֹא לְשֵׁם קְדֻשָּׁה וְכַוָּנַת מִצְוָה בָּעוֹלָם, וַהֲרֵי עֹנֶשׁ הַסּוֹפֵר מְרֻבֶּה מְאֹד, וְעָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין וּלְקַבֵּל עָנְשׁוֹ הַרְבֵּה מְאֹד, וְעָלָיו נֶאֱמַר : "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה׳ רְמִיָּה", לָכֵן יִזָּהֵר כָּל סוֹפֵר מִזֶּה, וְטוֹב לוֹ:

חסרות ויתרות — יראת שמים du סופר. Il faut extrêmement veiller aux lettres manquantes ou en trop : une seule → tefilin pesoulin, et le porteur bénit ברכה לבטלה chaque jour. Le סופר doit être ירא שמים ; il doit réprimander ceux qui laissent des garçons écrire (« אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה׳ רְמִיָּה »).

טוֹב לְנַסּוֹת הַקּוּלְמוּס קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב הַפָּרָשָׁה , שֶׁלֹּא יְהֵא עָלָיו דְּיוֹ יוֹתֵר מִדַּי וְיַפְסִיד. וְכֵן יִזָּהֵר אִם טוֹב הַקּוּלְמוּס לִכְתֹּב בּוֹ אֶת הַשֵּׁם, שֶׁלֹּא יַתְחִיל לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם מִיָּד שֶׁלֹּא יַפְסִידֶנּוּ בְּרִבּוּי הַדְּיוֹ , אֶלָּא יַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רעו . וְכֵן יִזָּהֵר קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב כָּל שֵׁם , לְעַיֵּן וְלִקְרוֹת כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּאוֹתָהּ פָּרָשָׁה שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם פְּסוּל , וְלֹא יָבוֹא הַשֵּׁם לִידֵי גְּנִיזָה עַל יָדוֹ. וְאַחַר שֶׁיַּשְׁלִים הַפָּרָשָׁה יִקְרָאֶנָּה כֻּלָּהּ בְּכַוָּנָה וְדִקְדּוּק הֵיטֵב פַּעֲמַיִם וְשָׁלֹשׁ קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה , וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה וּבַשְּׁלִישִׁית. וּמִלְּבַד זֶה, טוֹב שֶׁיַּחֲזֹר וְיִקְרָא כָּל פָּרָשָׁה בִּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם שֶׁיִּתְּנֶנָּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁמָּא תִּתְחַלֵּף לוֹ בְּאַחֶרֶת. וְלָמָּה יַחֲזֹר לְדַקְדֵּק וּלְהַגִּיהַּ כָּל פָּרָשָׁה אַחַר שֶׁהִשְׁלִימָהּ? מִפְּנֵי שֶׁאִם יִמְצָא אֵיזֶה חֶסְרוֹן אוֹת בְּאֵיזֶה פָּרָשָׁה לֹא הִיא לְבַדָּהּ נִפְסְלָה, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁלְּאַחֲרֶיהָ גַּם כֵּן נִפְסַל עַל יָדָהּ , מִשּׁוּם שֶׁיִּהְיוּ שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן עִם פָּרָשָׁה הַמֻּקְדֶּמֶת שֶׁיִּכְתֹּב מֵחָדָשׁ לְאַחֲרֵיהֶן. וְכֵן מִטַּעַם זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִתְלוֹת הָאוֹת שֶׁנֶּחְסְרָה בֵּין הַשִּׁיטוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁתּוֹלִין בְּסֵפֶר תּוֹרָה לְפִי שֶׁבִּתְפִלִּין נֶאֱמַר : "וְהָיוּ" — בַּהֲוָיָתָן יִהְיוּ , שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כְּסִדְרָן, וְכֵן בִּמְזוּזָה :

Vérifier avant chaque Nom. Bon d'essayer le קולמוס avant chaque parasha ; avant chaque שֵׁם, relire toute la parasha (qu'il n'y ait pas de pasoul, pour ne pas amener le Nom à la גניזה) ; relire chaque parasha 2-3 fois avant la suivante. On ne peut suspendre une lettre manquante entre les lignes (« וְהָיוּ » — כסדרן).

אֲבָל אִם יִתֵּר אוֹת אַחַת — יֵשׁ לָהּ תַּקָּנָה עַל יְדֵי שֶׁיִּגְרֹר אוֹתָהּ, אִם הִיא בְּסוֹף הַתֵּבָה אוֹ בִּתְחִלָּתָהּ. אֲבָל אִם הִיא בְּאֶמְצַע הַתֵּבָה — פְּעָמִים שֶׁאֵין תִּקּוּן מוֹעִיל , מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁיִּגְרְרֶנָּה יִהְיֶה נִרְאֶה כִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת, וּפְעָמִים שֶׁתִּקּוּן מוֹעִיל עַל יְדֵי שֶׁיִּגְרְרֶנָּה וְיִמְשֹׁךְ הָאוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ שֶׁתְּמַלֵּא מְקוֹמָהּ וְלֹא תִּהְיֶה הַתֵּבָה חֲלוּקָה, כְּגוֹן "לַאֲבוֹתֶיךָ" שֶׁכָּתַב מָלֵא וָי"ו אַחַר הַב׳ — יִגְרְרֶנָּה וְיִמְשֹׁךְ הַב׳ שֶׁלְּפָנֶיהָ שֶׁתְּמַלֵּא מְקוֹמָהּ. וְכֵן אִם הַתִּקּוּן תָּלוּי בְּכָ"ף אוֹ דָלֶי"ת אוֹ רֵי"שׁ שֶׁאֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיכָן מְעַט לְמַלֵּא מְקוֹם אוֹת הַיְתֵרָה שֶׁנִּגְרְרָה. אֲבָל אִם הָאוֹתִיּוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיכָן הֵן אַחַר אוֹת הַיְתֵרָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיכָן לַאֲחוֹרֵיהֶם עַד שֶׁיִּגְרֹר מֵהֶם תְּחִלָּה, כְּגוֹן שְׂאֹר שֶׁכָּתַב מָלֵא וָי"ו אַחַר הָאָלֶ"ף, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְשֹׁךְ הָרֵי"שׁ לְאַחֲרֶיהָ עַד שֶׁיִּגְרֹר רַגְלָהּ תְּחִלָּה, וְנִמְצָא שֶׁבִּטֵּל צוּרָתָהּ, וּכְשֶׁמְּתַקְּנָהּ אַחַר־כָּךְ — נִמְצָא כּוֹתֵב שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן. וְאֵין תַּקָּנָה, אֶלָּא אִם כֵּן יָכוֹל לְמַלֹּאות מְקוֹמוֹ עַל יְדֵי שֶׁיְּעַבֶּה קְצָת הָאוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וְשֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, שֶׁאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם שִׁנּוּי הָאוֹת . מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהָאוֹתִיּוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיכָן הֵן לִפְנֵי הָאוֹת הַיְתֵרָה — אֲזַי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיכָן הַרְבֵּה מִבְּלִי שֶׁיִּגָּרַע מֵהֶם כְּלוּם:

Lettre en trop. Une lettre en trop a réparation par raclage si elle est en début/fin de mot ; au milieu, parfois pas de réparation (paraîtrait deux mots), parfois oui, en étirant la lettre précédente pour combler (ex. « לַאֲבוֹתֶיךָ » écrit מלא). Détails selon les lettres étirables.

אָמְנָם יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק בְּ"מַצֹּת", שֶׁמִּשְׁפָּטָהּ לִהְיוֹת חָסֵר, וּכְתָבָהּ מָלֵא — אִם מוֹעִיל אֲרִיכוּת הַצָּדִ"י לְמַטָּה אַחַר שֶׁיִּגְרֹר הַוָּי"ו, כִּי שֶׁמָּא כָּל עוֹד שֶׁאֵינוֹ מַאֲרִיךְ הָאוֹת לְמַעְלָה נֶחְשֶׁבֶת כִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת. וְכֵן בְּ"נֹתֵן" שֶׁמִּשְׁפָּטָהּ לִהְיוֹת חָסֵר — אִם מוֹעִיל אֲרִיכוּת הַנּוּ"ן לְמַטָּה אַחַר גְּרִירַת הַוָּי"ו. וּמִכָּל מָקוֹם כָּל שֶׁנִּרְאֵית כִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת — פְּסוּלָה. אֲבָל אִם בִּתְחִלַּת הַכְּתִיבָה מַמְשִׁיךְ רֶגֶל הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַנּוּ"ן וְהַצָּדִ"י וְכוֹתֵב הָאוֹת הַסְּמוּכָה בְּתוֹכָהּ כָּזֶה: — כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִמְשֹׁךְ יוֹתֵר מִדַּאי. וְאִם הִמְשִׁיךְ יוֹתֵר מִדַּאי כְּדֵי לְמַלֹּאות הַשִּׁיטָה — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם כָּשֵׁר אִם לָאו. וְיֵשׁ לְהַרְאוֹת לְתִינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ , כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל אוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סָפֵק, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן לו :

Doute sur « מַצֹּת » / « נֹתֵן ». Doute sur « מַצֹּת » (à écrire חסר, écrit מלא) : l'allongement du צ vers le bas après raclage du ו aide-t-il ? Tout ce qui paraît deux mots — pesoula. Si dès l'origine il allonge la jambe du נ/צ en y logeant la lettre suivante — כשר, sans excès. En cas de doute — la קריאת התינוק.

אִם כָּתַב תֵּבָה אַחַת יְתֵרָה — יִגְרְרֶנָּה וְיִהְיֶה מְקוֹמָהּ חָלָק . וְאַף שֶׁאֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׁם חָלָק — אֵין זֶה פּוֹסֵל, כָּל שֶׁאֵין בִּמְקוֹם הֶחָלָק כְּשִׁעוּר הָרֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה, שֶׁהוּא כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת . וְאִם סִיּוּם הַתֵּבָה שֶׁלְּפָנֶיהָ הוּא אוֹת הֵ"א אוֹ קוּ"ף — אֵינוֹ יָכוֹל לְהַמְשִׁיכָן לְמַלֹּאות מְקוֹם הֶחָלָק, מִפְּנֵי שֶׁרֶגֶל הַהֵ"א וְהַקוּ"ף צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּסוֹפָן , וְאִם יִגְרֹר הָרֶגֶל וְיִכְתְּבֶנּוּ בַּסּוֹף — נִמְצָא כּוֹתֵב שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן . אֲבָל אִם יִהְיֶה חָלָק כְּשִׁעוּר תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת כְּשֶׁיִּגְרֹר תֵּבָה הַיְתֵרָה , וְנִמְצָא שֶׁיִּהְיֶה רֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם פָּרָשָׁה וְיִפָּסְלוּ הַתְּפִלִּין — יֵשׁ לְהָקֵל לִמְשֹׁךְ הַהֵ"א אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תְּהֵא רַגְלָהּ בְּסוֹפָה , מֵאַחַר שֶׁלֹּא הֻזְכַּר זֶה בַּתַּלְמוּד:

Mot en trop. Un mot en trop — on le racle, l'endroit reste חלק ; ce vide n'invalide pas tant qu'il n'atteint pas la mesure du רֶוַח entre parachiot (neuf lettres). Si le mot précédent finit par ה ou ק (dont la jambe doit être en fin) — on ne peut l'étirer ; mais si le vide vaut neuf lettres, on tolère d'étirer le ה.

הָיָה כּוֹתֵב וְטָעָה וּמְחָקוֹ בְּעוֹדוֹ לַח, אוֹ שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ וּגְרָרוֹ, וְכֵן אִם נָפַל דְּיוֹ עַל הַקְּלָף וּמְחָקוֹ בְּעוֹדוֹ לַח, אוֹ גְּרָרוֹ לְאַחַר שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ — מֻתָּר לִכְתֹּב עַל מְקוֹם הַמְּחָק, אוֹ עַל מְקוֹם הַגְּרָר אֲפִלּוּ הָאַזְכָּרָה, כְּמוֹ שֶׁמֻּתָּר בְּסֵפֶר תּוֹרָה . וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יִמְחֹק בְּעוֹדוֹ לַח , אֶלָּא יְיַבְּשֶׁנּוּ יָפֶה בָּאֵשׁ, כִּי אָז יִגָּרֵר בְּקַל, וְלֹא יִשָּׁאֵר לוֹ שׁוּם רשֶׁם:

Écrire sur מחק ou גרר. S'il s'est trompé et a effacé (humide) ou raclé (sec), ou si de la דיו est tombée et fut effacée/raclée — il est permis d'écrire sur le מחק ou le גרר, même l'אזכרה (comme au ס״ת). טוב lekhat'hila de bien sécher avant, pour que ça se racle sans rester de trace.

נִדְבַּק אוֹת לַחֲבֶרְתָּהּ בְּאוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם — יָכוֹל לְגָרְרָן וּלְהַפְרִידָן , וְאֵין בִּגְרִירָה זוֹ מִשּׁוּם מוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם , שֶׁהֲרֵי מְתַקֵּן הוּא בָּזֶה:

Lettres du Nom collées. Une אות collée à sa voisine dans le Nom — on peut les racler et les séparer, et il n'y a pas là « מוחק את השם » : car il répare (מתקן).

אוֹתִיּוֹת וְתֵבוֹת שֶׁנִּמְחֲקוּ קְצָת , אִם רִשּׁוּמָן נִכָּר כָּל־כָּךְ שֶׁתִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ יָכוֹל לִקְרוֹתָן — מֻתָּר לְהַעֲבִיר קוּלְמוֹס עֲלֵיהֶן לְהֵיטִיב הַכְּתָב וּלְחַדֵּשׁ, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, כֵּיוָן שֶׁגַּם עַכְשָׁו הַכְּתָב הוּא כָּשֵׁר , וּמַה שֶּׁמּוֹסִיף עָלָיו אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁמְּשַׁמְּרוֹ שֶׁלֹּא יִתְמַחֵק יוֹתֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁקְּצָת צֶבַע הַדְּיוֹ קַיָּם , אֲבָל אִם קָפַץ כָּל הַדְּיוֹ מֵהַקְּלָף וְלֹא נִשְׁאַר רַק רשֶׁם אַדְמִימוּת מֵהַחֲלֻדָּה שֶׁל הַדְּיוֹ, כְּשֶׁמַּעֲבִיר הַקוּלְמוֹס עֲלֵיהֶן — הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם בִּתְחִלַּת הַכְּתִיבָה לֹא הָיָה הַדְּיוֹ שָׁחֹר אֶלָּא דּוֹמֶה לְלָבָן שֶׁהֻכְהָה מַרְאִיתוֹ, אוֹ לְאָדֹם, וְצָרִיךְ לְהַעֲבִיר עֲלֵיהֶן קוּלְמוֹס — שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן:

Rafraîchir des lettres effacées. Lettres partiellement effacées mais lisibles à l'enfant — on peut repasser le קולמוס pour raviver, sans שלא כסדרן (le כתב est déjà כשר). Mais si toute la דיו a sauté ne laissant qu'un rougeoiement de rouille — repasser serait שלא כסדרן.

יֵשׁ לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס רֹאשׁ הַלָּמֶ"ד שֶׁל שִׁיטָה זוֹ בְּתוֹךְ אֲוִיר הַהֵ"א וְהַחֵי"ת שֶׁבַּשִּׁיטָה שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ , אֲפִלּוּ בְּלֹא נְגִיעָה. וְאִם נִכְנְסוּ בְּעִנְיָן שֶׁהִפְסִיד צוּרַת הָאוֹת, כְּגוֹן שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ דָּלֶי"ת וְנִרְאֵית כְּהֵ"א — פְּסוּלָה :

ראש הלמ״ד dans l'air du ה/ח. Veiller lekhat'hila que la tête du ל d'une ligne n'entre pas dans l'espace du ה ou du ח de la ligne au-dessus, même sans contact. Si l'entrée a gâté la forme (ד devenue ה) — pesoula.

אִם אֵין הַפָּרָשִׁיּוֹת שְׁגוּרוֹת בְּפִיו — צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב מִתּוֹךְ הַכְּתָב , שֶׁמָּא יִטְעֶה . וְאִם מִקְצָת הַפָּרָשָׁה שְׁגוּרָה בְּפִיו — מֻתָּר לִכְתֹּב אוֹתוֹ מִקְצָת בְּעַל פֶּה, וְהַשְּׁאָר מִתּוֹךְ הַכְּתָב :

Écrire de mémoire ou d'un texte. Si les parachiot ne lui sont pas familières (שגורות בפיו) — il doit écrire מתוך הכתב (de peur d'erreur) ; si une partie lui est familière, il peut l'écrire de mémoire, le reste du texte.

כְּשֶׁכּוֹתֵב בְּעַל פֶּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁגוּרוֹת בְּפִיו — צָרִיךְ לִקְרוֹת כָּל תֵּבָה בְּפִיו קֹדֶם שֶׁיִּכְתְּבֶנָּה , שֶׁמָּא יִטְעֶה וְיַקְדִּים הַמְאֻחָרוֹת מֵחֲמַת שְׁגִירוּתוֹ בָּהֶן . וַאֲפִלּוּ אִם אֶחָד מַקְרִיא אוֹתוֹ מִלָּה בְּמִלָּה — צָרִיךְ הוּא גַּם כֵּן לְהוֹצִיא כָּל מִלָּה וּמִלָּה בְּפִיו. אֲבָל אִם כּוֹתֵב מִתּוֹךְ הַכְּתָב — אֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא בְּפִיו , שֶׁרְאִיָּתוֹ בַּכְּתָב שֶׁלְּפָנָיו מוֹעֶלֶת כְּמוֹ הַקְּרִיאָה בְּפִיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהֵן שְׁגוּרוֹת בְּפִיו , וְאַף־עַל־פִּי־כֵן כּוֹתֵב מִתּוֹךְ הַכְּתָב, אֲבָל אִם אֵינָם שְׁגוּרוֹת בְּפִיו, שֶׁצָּרִיךְ הוּא לִכְתֹּב מִתּוֹךְ הַכְּתָב — אֵין רְאִיָּתוֹ בַּכְּתָב מוֹעֶלֶת לוֹ לְשֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְהוֹצִיא כָּל תֵּבָה בְּפִיו קֹדֶם שֶׁיִּכְתְּבֶנָּה:

Prononcer chaque mot. Écrivant de mémoire, il doit lire chaque mot בפיו avant de l'écrire (de peur d'anticiper). D'un texte — pas besoin de prononcer (la vue au texte suffit), sauf si les parachiot ne lui sont pas familières.

אֲפִלּוּ מִתּוֹךְ הַכְּתָב אֵינוֹ רַשַּׁאי לִכְתֹּב אֶלָּא מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִקְרוֹת , שֶׁאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ לִכְתֹּב הָאוֹתִיּוֹת — יָכוֹל לִטְעוֹת בְּקַל וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ :

Savoir lire. Même מתוך הכתב, seul celui qui sait lire peut écrire ; celui qui sait tracer les lettres sans savoir lire peut se tromper facilement sans le sentir.

צָרִיךְ לְהָנִיחַ חָלָק בְּכָל פָּרָשָׁה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה מֵהַשִּׁיטוֹת כְּמוֹ חֲצִי צִפֹּרֶן . יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשִּׁעוּר זֶה לְמַעְלָה הוּא כְּדֵי גַּגָּהּ שֶׁל לָמֶ"ד, וּלְמַטָּה כְּשִׁעוּר ך׳ וְנוּ"ן פְּשׁוּטִים, כְּדֵי שֶׁגַּם הֵם יִהְיוּ מֻקָּפִים גְּוִיל אִם יִזְדַּמְּנוּ שָׁם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהָנִיחַ חָלָק כַּחֲצִי צִפֹּרֶן לְמַעְלָה לְמַעְלָה מִגַּגּוֹ שֶׁל לָמֶ"ד, וּלְמַטָּה לְמַטָּה מִך׳ וְנוּ"ן פְּשׁוּטָה. וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה . אֲבָל בִּתְחִלַּת הַפָּרָשָׁה וּבְסוֹפָהּ — אֵין צָרִיךְ לְהָנִיחַ כְּלָל . אַךְ הַסּוֹפְרִים נָהֲגוּ לְהָנִיחַ קְצָת בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף :

Marges des parachiot. Laisser un חלק en haut et en bas de chaque parasha, כחצי צפורן. יש אומרים : en haut כדי גַּגָּהּ שֶׁל למ״ד, en bas כשיעור ך et נ פשוטים (pour qu'ils soient מוקפים גויל). Au début et à la fin — pas nécessaire, mais les scribes en laissent un peu.

צָרִיךְ לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה לְהָנִיחַ בֵּין תֵּבָה לְתֵבָה כִּמְלֹא אוֹת קְטַנָּה שֶׁהִיא יוּ"ד , וּבְדִיעֲבַד אֵין לִפְסֹל , אֶלָּא אִם כֵּן נִרְאֵית כְּתֵבָה אַחַת לְתִינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רעד בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְכֵן לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּין אוֹת לְאוֹת אֶלָּא כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה , וּבְדִיעֲבַד אֵין לִפְסֹל , אֶלָּא אִם כֵּן נִרְאֵית הַתֵּבָה חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם לְתִינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְהָנִיחַ גַּם כֵּן בֵּין שִׁיטָה לְשִׁיטָה כִּמְלֹא שִׁיטָה, כְּמוֹ בְּסֵפֶר תּוֹרָה . וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בָּזֶה אֶלָּא בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְכֵן נָהֲגוּ הַסּוֹפְרִים שֶׁאֵין מְדַקְדְּקִין בָּזֶה בִּתְפִלִּין וּבִמְזוּזוֹת:

Espaces entre mots et lettres. Laisser entre mots כמלוא אות קטנה (יו״ד), entre lettres כחוט השערה. Bedieved non pasoul, sauf si l'enfant y voit un seul mot ou un mot coupé. Machloket sur l'espace entre lignes ; les scribes n'y sont pas stricts pour tefilin/מזוזות.

בֵּין בְּסֵפֶר תּוֹרָה בֵּין בִּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת — אֵין לְהָנִיחַ חָלָק כְּלָל בֵּין פָּסוּק לְפָסוּק יוֹתֵר מִבֵּין תֵּבָה לְתֵבָה בְּפָסוּק אֶחָד , מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִים בְּהֶפְסֵק הַפְּסוּקִים שֶׁנִּפְסְקוּ לְמשֶׁה מִסִּינַי . וּמִכָּל מָקוֹם אִם הֵנִיחַ — לֹא פָּסַל , אִם לֹא הֵנִיחַ כְּשִׁעוּר רֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה, שֶׁהִיא לְכַתְּחִלָּה כְּשָׁלֹשׁ תֵּבוֹת "אֲשֶׁר אֲשֶׁר אֲשֶׁר" מֵאוֹתוֹ הַכְּתָב, וּבְדִיעֲבַד כְּתֵשַׁע אוֹתִיּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁהֵן יוּ"דִין שֶׁל אוֹתוֹ הַכְּתָב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ערה :

Entre פסוק et פסוק. Ne pas laisser de חלק entre פסוקים plus qu'entre mots (nous ne sommes pas בקיאים dans les הפסקים donnés למשה מסיני). Bedieved non pasoul, tant qu'on n'a pas laissé la mesure du רֶוַח entre parachiot (« אֲשֶׁר אֲשֶׁר אֲשֶׁר » lekhat'hila, neuf יו״דין bedieved).

לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר לַעֲשׂוֹת כָּל הַשּׁוּרוֹת שָׁווֹת , שֶׁלֹּא תְּהֵא אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת, וַאֲפִלּוּ אוֹת אַחַת . וּמִכָּל מָקוֹם אִם נִזְדַּמְּנָה לוֹ תֵּבָה בַּת חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת בְּסוֹף הַשִּׁיטָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְכָתְבָהּ בְּתוֹךְ הַשִּׁיטָה בְּאוֹתוֹ כְּתָב שֶׁהוּא כּוֹתֵב בּוֹ — יָכוֹל לִכְתֹּב שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת מִמֶּנָּה בְּתוֹךְ הַשִּׁיטָה וּשְׁתַּיִם חוּץ לַשִּׁיטָה, אֲבָל לֹא שְׁתַּיִם בְּתוֹךְ הַשִּׁיטָה וְשָׁלֹשׁ חוּץ לַשִּׁיטָה. וַאֲפִלּוּ תֵּבָה בַּת שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת — לֹא יִכְתֹּב חָמֵשׁ מִמֶּנָּה בְּתוֹךְ הַשִּׁיטָה וְשָׁלֹשׁ חוּץ לַשִּׁיטָה, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַשִּׁיטָה. וַאֲפִלּוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אִם הֵן תֵּבָה אַחַת — לֹא יִכְתֹּב אוֹתָן חוּץ לַשִּׁיטָה . וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה , אֲבָל בְּדִיעֲבַד אֲפִלּוּ כָּתַב תֵּבָה בַּת הַרְבֵּה אוֹתִיּוֹת חוּץ לַשִּׁיטָה — לֹא פָּסַל:

Lignes régulières et le bord. Lekhat'hila faire toutes les lignes égales. Un mot de cinq lettres en fin de ligne : écrire trois dedans, deux dehors, mais non deux dedans et trois dehors ; un mot de huit — pas cinq dedans et trois dehors. Deux lettres formant un mot — pas dehors. Bedieved non pasoul.

אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם , בֵּין שֵׁם הַמְיֻחָד בֵּין שְׁאָר שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין , וַאֲפִלּוּ הַנִּטְפָּל לַשֵּׁם מֵאַחֲרָיו — צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם בְּתוֹךְ הַשִּׁיטָה וְלֹא יֵצֵא מֵהֶן כְּלָל חוּץ לַשִּׁיטָה לְכַתְּחִלָּה. וּבְדִיעֲבַד — כָּשֵׁר בִּתְפִלִּין (שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתַקְּנָן מִשּׁוּם שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן ). אֲבָל בְּסֵפֶר תּוֹרָה — יָכוֹל לִמְחֹק כָּל הַשּׁוּרוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, אִם אֵין בָּהֶם שׁוּם שֵׁם מִשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין, וְאַחַר־כָּךְ יִמְשֹׁךְ אוֹתָן עַד שֶׁתִּהְיֶינָה שָׁווֹת עִם הַשֵּׁם הַיּוֹצֵא:

Le Nom entier dans la ligne. Les lettres du שם (et ce qui s'y rattache) doivent toutes tenir dans la ligne, sans déborder, lekhat'hila. Bedieved — כשר en tefilin (impossible à réparer, שלא כסדרן) ; au ס״ת on peut effacer les lignes supérieures et les étirer.

אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל יָד, הוֹאִיל וְהֵן נִכְתָּבוֹת בִּקְלָף אֶחָד וְשַׁיָּךְ בָּהֶן פְּתוּחָה וּסְתוּמָה , שֶׁכְּשֶׁמֵּנִיחַ מָקוֹם חָלָק בְּסוֹף שִׁיטָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת וּמַתְחִיל פָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה בַּדַּף הַשֵּׁנִי — הֲרֵי פָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ נִקְרֵאת פְּתוּחָה, כְּמוֹ שֶׁבְּסֵפֶר תּוֹרָה נִקְרֵאת פָּרָשָׁה הַמַּתְחֶלֶת בְּרֹאשׁ הַדַּף פָּרָשָׁה פְּתוּחָה, כְּשֶׁיֵּשׁ רֶוַח כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת לְפָנֶיהָ בְּסוֹף שִׁיטָה אַחֲרוֹנָה שֶׁבַּדַּף הַקּוֹדֵם. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִכְתֹּב בְּשֶׁל יָד כָּל פָּרָשָׁה כְּמוֹ שֶׁהִיא בְּסֵפֶר תּוֹרָה , אִם פְּתוּחָה — פְּתוּחָה, וְאִם סְתוּמָה — סְתוּמָה. דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לְהָנִיחַ מָקוֹם חָלָק כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת בְּסוֹף שִׁיטָה אַחֲרוֹנָה שֶׁבְּפָרָשַׁת "קַדֶּשׁ" , כְּדֵי שֶׁפָּרָשַׁת "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ" שֶׁיַּתְחִיל בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבַּדַּף הַשֵּׁנִי תִּהְיֶה פָּרָשָׁה פְּתוּחָה כְּמוֹ שֶׁהִיא בַּתּוֹרָה. וְאִם עֲשָׂאָהּ סְתוּמָה — פְּסוּלָה . אֲבָל פָּרָשַׁת "קַדֶּשׁ" — לֹא שַׁיָּךְ בָּהּ פְּתוּחָה וּסְתוּמָה , כֵּיוָן שֶׁאֵין כָּתוּב לְפָנֶיהָ כְּלוּם בַּתְּפִלִּין, וְלָכֵן מַתְחִילִין אוֹתָהּ בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה הָרִאשׁוֹנָה וְאֵין מְנִיחִין לְפָנֶיהָ כְּלוּם, אַף עַל פִּי שֶׁבַּתּוֹרָה הִיא פְּתוּחָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין כְּתוּבָה לְפָנֶיהָ כְּלוּם — אֵין לְךָ פְּתוּחָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ שֶׁאֵין כְּתָב אַחֵר סוֹתְמָהּ. וּבְסוֹף שִׁיטָה אַחֲרוֹנָה שֶׁבְּפָרָשַׁת "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ" — צָרִיךְ לְהָנִיחַ מָקוֹם חָלָק כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁפָּרָשַׁת "שְׁמַע" שֶׁיַּתְחִיל בְּרֹאשׁ שִׁיטָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבַּדַּף הַשְּׁלִישִׁי תִּהְיֶה פְּתוּחָה כְּמוֹ שֶׁהִיא בַּתּוֹרָה. וְאִם עֲשָׂאָהּ סְתוּמָה — פְּסוּלָה . אֲבָל פָּרָשַׁת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" שֶׁהִיא סְתוּמָה בַּתּוֹרָה — צְרִיכָה לִהְיוֹת גַּם כֵּן סְתוּמָה בַּתְּפִלִּין. וְאִם עֲשָׂאָהּ פְּתוּחָה — יֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל . וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּדִיעֲבַד , שֶׁאַף שֶׁבַּתּוֹרָה הִיא סְתוּמָה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁבַּתּוֹרָה אֵינָהּ סְמוּכָה כְּלָל לְפָרָשַׁת "שְׁמַע" — אֵין זֶה נֶחְשָׁב שִׁנּוּי מַה שֶּׁהָרֶוַח שֶׁבֵּינָהּ לְפָרָשַׁת "שְׁמַע" הוּא פָּתוּחַ וְלֹא סָתוּם, כְּמוֹ שֶׁסָּתוּם הָרֶוַח שֶׁלְּפָנֶיהָ בַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁגַּם בַּתּוֹרָה אֵין הָרֶוַח סָתוּם בְּפָרָשַׁת "שְׁמַע" שֶׁלְּפָנֶיהָ, וְיֵשׁ בֵּינָהּ לְפָרָשַׁת "שְׁמַע" שֶׁבַּתּוֹרָה רֶוַח הַרְבֵּה פָּתוּחַ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן פָּרָשַׁת "שְׁמַע", אַף שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה בַּתּוֹרָה לְפָרָשַׁת "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ" — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלָל לְשֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת פְּתוּחָה . וְכֵן עִקָּר. אֲבָל אִם אֵין לְפָנֶיהָ רֶוַח כְּלָל בֵּינָהּ לְפָרָשַׁת "שְׁמַע" בְּאֵיזֶה שִׁיטָה מִשִּׁיטוֹת הַדַּפִּין שֶׁלָּהֶן, לֹא בַּדַּף שֶׁלָּהּ וְלֹא בַּדַּף שֶׁל פָּרָשַׁת "שְׁמַע", דְּהַיְנוּ שֶׁהִתְחִיל אוֹתָהּ בְּרֹאשׁ שִׁיטָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבַּדַּף וְלֹא הֵנִיחַ רֶוַח כְּלָל לְפָנֶיהָ בְּאוֹתָהּ שִׁיטָה, וְלֹא בְּסוֹף שִׁיטָה שֶׁל פָּרָשַׁת "שְׁמַע", אוֹ שֶׁהֵנִיחַ רֶוַח וְאֵין בּוֹ כְּשִׁעוּר רֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה, דְּהַיְנוּ כְּדֵי לִכְתֹּב תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת — הֲרֵי זֶה נֶחְשָׁב (שִׁנּוּי גָּמוּר) מִמַּה שֶּׁהִיא כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה, וּפְסוּלָה אֲפִלּוּ דִּיעֲבַד. אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת לְפָנֶיהָ רֶוַח סָתוּם, כְּמוֹ לִפְנֵי כָּל פָּרָשָׁה סְתוּמָה שֶׁבַּתּוֹרָה. אֲבָל בְּסוֹפָהּ — אֵין צָרִיךְ לְהָנִיחַ שׁוּם רֶוַח. וְכֵן נוֹהֲגִין לְסַיֵּם "עַל הָאָרֶץ" בְּסוֹף שִׁיטָה הַתַּחְתּוֹנָה :

פתוחות וסתומות של יד. Les quatre parachiot du bras, écrites sur un seul קלף, sont sujettes à פתוחה וסתומה. Il faut écrire chacune comme dans la Torah : קַדֶּשׁ — sans פתוחה/סתומה (rien avant) ; וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ et שְׁמַע — פתוחות ; וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ — סתומה. Erreur → pesoula.

וּסְתוּמָה שֶׁבַּתּוֹרָה — יֵשׁ לָהּ אַרְבַּע צוּרוֹת, אַחַת לְדִבְרֵי הַכֹּל, וְשָׁלֹשׁ נֶחְלְקוּ בָּהֶן הָרַמְבַּ"ם וְהָרָא"שׁ . הַמַּכְשִׁיר בְּזוֹ — פּוֹסֵל בְּזוֹ, וְהַמַּכְשִׁיר בְּזוֹ — פּוֹסֵל בְּזוֹ. דְּהַיְנוּ, שֶׁאִם סִיֵּם אֵיזֶה פָּרָשָׁה בִּתְחִלַּת אֵיזֶה שִׁיטָה וְכָתַב אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת מֵאוֹתָהּ פָּרָשָׁה בְּרֹאשׁ שִׁיטָה זוֹ, וְאַחַר־כָּךְ הֵנִיחַ מָקוֹם חָלָק כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת בְּשִׁיטָה זוֹ, וְאַחַר־כָּךְ הִתְחִיל פָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ בְּשִׁיטָה זוֹ עַצְמָהּ וְכָתַב אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת בְּשִׁיטָה זוֹ מִפָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ — הֲרֵי פָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ נִקְרֵאת סְתוּמָה לְדִבְרֵי הַכֹּל . אֲבָל אִם סִיֵּם אֵיזוֹ פָּרָשָׁה בְּסוֹף הַשִּׁיטָה, אוֹ בְּפָחוֹת מִכְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת מִסּוֹף הַשִּׁיטָה, וְהֵנִיחַ חָלָק בַּשִּׁיטָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת, וְהִתְחִיל פָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ — הֲרֵי פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ נִקְרֵאת פְּתוּחָה לְהָרָא"שׁ. אֲבָל לְהָרַמְבַּ"ם גַּם זוֹ סְתוּמָה הִיא, בֵּין שֶׁהִיא בַּשִּׁיטָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ בְּאוֹתוֹ הַדַּף, בֵּין שֶׁהִיא בְּרֹאשׁ דַּף הַשֵּׁנִי רַק שֶׁאֵין שִׁיטָה שְׁלֵמָה פְּנוּיָה בֵּינֵיהֶם לֹא בְּסוֹף דַּף הָרִאשׁוֹן וְלֹא בְּרֹאשׁ דַּף הַשֵּׁנִי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן. וְהוּא הַדִּין אִם סִיֵּם אֵיזֶה פָּרָשָׁה וְהֵנִיחַ חָלָק כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת בְּסוֹף שִׁיטָה זוֹ אַחַר שֶׁסִּיֵּם הַפָּרָשָׁה, וְלֹא הִתְחִיל פָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ מִיָּד בְּרֹאשׁ שִׁיטָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, אֶלָּא הֵנִיחַ מְעַט רֶוַח אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת, וְאַחַר־כָּךְ הִתְחִיל פָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ — הֲרֵי פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ נִקְרֵאת סְתוּמָה לְהָרַמְבַּ"ם, שֶׁכָּל שֶׁאֵין הַפָּרָשָׁה מַתְחֶלֶת בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה וְיֵשׁ לְפָנֶיהָ רֶוַח כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת, בֵּין בְּאוֹתָהּ שִׁיטָה בֵּין בַּשִּׁיטָה שֶׁלְּפָנֶיהָ — הִיא סְתוּמָה לְהָרַמְבַּ"ם, אֲפִלּוּ הִיא בְּרֹאשׁ דַּף הַשֵּׁנִי. אֲבָל לְהָרָא"שׁ כָּל שֶׁיֵּשׁ רֶוַח בִּכְדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת בֵּין בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה בֵּין בְּסוֹף הַשִּׁיטָה — הֲרֵי הַפָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ נִקְרֵאת פְּתוּחָה. וְאִם סִיֵּם אֵיזֶה פָּרָשָׁה בְּסוֹף שִׁיטָה, אוֹ בְּפָחוֹת מִכְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת מִסּוֹף הַשִּׁיטָה, וְהֵנִיחַ שִׁיטָה אַחַת שְׁלֵמָה פְּנוּיָה, וְהִתְחִיל פָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ בְּרֹאשׁ שִׁיטָה שְׁלִישִׁית, אוֹ בְּפָחוֹת מִכְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת מֵרֹאשָׁהּ — לְהָרָא"שׁ נֶחְשָׁב מָקוֹם הֶחָלָק שֶׁל שִׁיטָה הַפְּנוּיָה שֶׁבֵּין הַפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ כְּאִלּוּ הוּא חָלָק בְּאֶמְצַע שִׁיטָה בֵּין שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת, וַהֲרֵי הַפָּרָשָׁה הַשְּׁנִיָּה נִקְרֵאת סְתוּמָה. אֲבָל לְהָרַמְבַּ"ם הִיא פְּתוּחָה, בֵּין שֶׁסִּיּוּם פָּרָשָׁה הָרִאשׁוֹנָה וְהַתְחָלַת הַשְּׁנִיָּה הַכֹּל בְּדַף אֶחָד, בֵּין שֶׁהֵן בִּשְׁנֵי דַּפִּין וְהַשִּׁיטָה הַפְּנוּיָה הִיא בְּסוֹף דַּף הָרִאשׁוֹן אוֹ בְּרֹאשׁ דַּף הַשֵּׁנִי :

Les quatre formes de סתומה. La סתומה de la Torah a quatre formes : une de tous, trois disputées entre le רמב״ם et le רא״ש (ce que l'un rend כשר, l'autre pasoul). Définitions précises de פתוחה et סתומה selon chacun, selon la place du רֶוַח (neuf lettres) en début/fin/milieu de ligne.

וְהִנֵּה, בִּתְפִלִּין אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת פָּרָשַׁת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" שֶׁתְּהֵא סְתוּמָה לְדִבְרֵי הַכֹּל , שֶׁהֲרֵי אֵין כּוֹתְבִין לְפָנֶיהָ כְּלוּם בְּאוֹתָהּ שִׁיטָה שֶׁמַּתְחִילִין אוֹתָהּ בָּהּ, שֶׁפָּרָשַׁת "שְׁמַע" מִסְתַּיֶּמֶת בְּדַף בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְהִיא בְּדַף בִּפְנֵי עַצְמוֹ , וְאִם יַתְחִיל אוֹתָהּ בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה שֶׁבְּרֹאשׁ הַדַּף וְיָנִיחַ רֶוַח בְּסוֹף פָּרָשַׁת "שְׁמַע" כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת — תִּהְיֶה פְּתוּחָה לְדִבְרֵי הַכֹּל, וּבַתּוֹרָה הִיא סְתוּמָה. וְאִם לֹא יָנִיחַ רֶוַח כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת — כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא בַּתּוֹרָה , שֶׁאֵינָהּ נִקְרֵאת כְּלָל פָּרָשָׁה בִּפְנֵי עַצְמָהּ כְּשֶׁאֵין כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת רֶוַח לְפָנֶיהָ. אֶלָּא אֵין לָהּ תַּקָּנָה, [אֶלָּא] אוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ סְתוּמָה לְהָרָא"שׁ וְלֹא לְהָרַמְבַּ"ם, כְּגוֹן שֶׁיָּנִיחַ שִׁיטָה אַחַת פְּנוּיָה וְיַתְחִילֶנָּה בַּשִּׁיטָה הַשְּׁנִיָּה, אוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ סְתוּמָה לְהָרַמְבַּ"ם וְלֹא לְהָרָא"שׁ, כְּגוֹן שֶׁלֹּא יַתְחִילֶנָּה בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה, אֶלָּא יָנִיחַ לְפָנֶיהָ רֶוַח כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה, שֶׁאָז הִיא סְתוּמָה לְהָרַמְבַּ"ם. וּמִכָּל מָקוֹם, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ רֶוַח בְּסוֹף פָּרָשַׁת "שְׁמַע" כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּסֵפֶר תּוֹרָה אִם אֵרַע שֶׁנִּשְׁאַר בְּסוֹף הַשִּׁיטָה כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת וְאֵין שָׁם עוֹד מְעַט רֶוַח לִכְתֹּב תֵּבָה אַחַת מִפָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ בְּשִׁיטָה זוֹ — אַף־עַל־פִּי־כֵן הִיא פָּרָשָׁה סְתוּמָה כְּשֶׁמֵּנִיחַ מְעַט רֶוַח בַּשִּׁיטָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ , שֶׁפָּרָשָׁה פְּתוּחָה הִיא לְעוֹלָם בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה , וּכְשֶׁאֵינָהּ בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה הִיא סְתוּמָה לְהָרַמְבַּ"ם, וּמִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהָרֶוַח שֶׁבְּסוֹף הַשִּׁיטָה הוּא סִימָן לִפְתוּחָה , שֶׁכְּשֶׁאֵין שָׁם רֶוַח אַחֵר זוּלָתוֹ בַּשִּׁיטָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ — תִּהְיֶה הַפָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ פְּתוּחָה, וּכְשֶׁאֵין רֶוַח כַּשִּׁעוּר בְּסוֹף הַשִּׁיטָה — הִיא סִימָן שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ תִּהְיֶה סְתוּמָה, אִם כֵּן בִּתְפִלִּין שֶׁבְּיַד הַסּוֹפֵר לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה — יֵשׁ לוֹ לְסַיֵּם פָּרָשַׁת "שְׁמַע" בְּסוֹף שִׁיטָה, אוֹ בְּפָחוֹת מִכְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת מִסּוֹף הַשִּׁיטָה, כְּדֵי לְהוֹרוֹת שֶׁפָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ הִיא סְתוּמָה . וְלֹא אֲמָרָן שֶׁאַף אִם מֵנִיחַ רֶוַח כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת בְּסוֹף הַשִּׁיטָה — אַף־עַל־פִּי־כֵן פָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ סְתוּמָה כְּשֶׁאֵינָהּ מַתְחֶלֶת בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה, אֶלָּא אִם אֵרַע לוֹ כֵּן בְּסֵפֶר תּוֹרָה , שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַמְשִׁיךְ הָאוֹתִיּוֹת אוֹ לְקַצֵּר בִּשְׁבִיל רֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רעג. וְאִם אֵרַע לוֹ שֶׁהֵנִיחַ בַּתְּפִלִּין כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת בְּסִיּוּם פָּרָשַׁת "שְׁמַע" — אֵין צָרִיךְ לְהָנִיחַ בִּתְחִלַּת פָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת, אֶלָּא מְעַט רֶוַח. אֲבָל אִם לֹא הֵנִיחַ כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת בְּסִיּוּם פָּרָשַׁת שְׁמַע וְלֹא בְּהַתְחָלַת פָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּצֵרוּף שְׁנֵיהֶם יַחַד יְהֵא כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת וְיוֹתֵר — אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה , וַהֲרֵי אֵין כָּאן (פְּתוּחָה) [פָּרָשָׁה] כְּלָל, כֵּיוָן שֶׁאֵין רֶוַח תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְנַעֲשָׂה עַל יְדֵי כֵּן פָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ סְתוּמָה לְהָרַמְבַּ"ם, וְאֶפְשָׁר גַּם לְהָרָא"שׁ. וְלָכֵן יֵשׁ לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה, כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי שְׁנֵיהֶם לְפִי דְּבָרָיו. אֲבָל יֵשׁ לָחֹש לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ לִסְפֵק תְּפִלִּין פְּסוּלִין, שֶׁהֲרֵי לְפִי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁאֵין כָּאן פָּרָשָׁהּ כְּלָל — הֵן פְּסוּלִין אַלִּיבָּא דְּכֻלֵּי עָלְמָא אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁעֲשָׂאָהּ פְּתוּחָה — הָעִקָּר כְּהַמַּכְשִׁירִים בְּדִיעֲבַד:

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ dans les tefilin. Dans les tefilin, on ne peut faire cette parasha סתומה לדברי הכל (rien ne précède la ligne). Deux options : סתומה לרא״ש (ligne vide avant), ou סתומה לרמב״ם (רֶוַח de neuf lettres avant, pas en début de ligne). Veiller à ne pas laisser neuf lettres à la fin de שְׁמַע.

וְכֵיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ סְתוּמָה לְדִבְרֵי הַכֹּל — נוֹהֲגִין בְּהַרְבֵּה מְדִינוֹת לַעֲשׂוֹתָהּ סְתוּמָה לְהָרַמְבַּ"ם , לְפִי שֶׁכֵּן עִקָּר אַף בְּסֵפֶר תּוֹרָה אִם אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לְדִבְרֵי הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ערה . אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹתָהּ פְּתוּחָה כְּמוֹ הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לַעֲשׂוֹתָהּ פְּתוּחָה אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, הוֹאִיל וְאֵינָהּ סְמוּכָה בַּתּוֹרָה לְפָרָשַׁת "שְׁמַע". וְאַף שֶׁאֵין דְּבָרָיו עִקָּר, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהָעִקָּר הוּא שֶׁבְּדִיעֲבַד כָּשֵׁר בְּכָל עִנְיָן , וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ סְתוּמָה לְדִבְרֵי הַכֹּל — סָמְכוּ הָאַחֲרוֹנִים עַל דְּבָרָיו שֶׁלֹּא לְבַטֵּל הַמִּנְהָג, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הָרִאשׁוֹנִים :

Le מנהג. Puisqu'on ne peut la faire סתומה לדברי הכל — beaucoup de pays la font סתומה לרמב״ם ; mais dans ces pays-ci on la fait פתוחה comme les précédentes (יש מי שמתיר, car non contiguë à שְׁמַע dans la Torah), pour ne pas abolir le מנהג ni jeter le לעז sur les ראשונים.

וְכָל זֶה בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד, אֲבָל בִּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ שֶׁהַפָּרָשִׁיּוֹת נִכְתָּבִים עַל אַרְבָּעָה קְלָפִים — אֵין לְהַקְפִּיד בָּהֶן בִּפְתוּחוֹת וּסְתוּמוֹת. אַךְ נָהֲגוּ לְהַקְפִּיד :

Le של ראש. Tout cela pour le של יד ; mais le של ראש, dont les parachiot sont sur quatre קלפים, n'exige pas de veiller aux פתוחות וסתומות ; néanmoins on a coutume d'y veiller.

"טוֹטָפֹת" שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה בִּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ , קִבְּלוּ חֲכָמִים שֶׁהֵן אַרְבָּעָה בָּתִּים שֶׁל עוֹר לְאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת, כָּל פָּרָשָׁה בְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְלַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד — בַּיִת אֶחָד שֶׁל עוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר : "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת" — אוֹת אַחַת אָמַרְתִּי, וְלֹא יוֹתֵר:

טוֹטָפֹת — quatre בתים. Les « טוֹטָפֹת » de la Torah au של ראש : les Sages ont reçu que ce sont quatre בתים de cuir pour les quatre parachiot, chacune en son בית ; au של יד — un seul בית (« וְהָיָה לְךָ לְאוֹת » — אות אחת, non davantage).

וְעוֹר הַבָּתִּים בֵּין שֶׁל יָד בֵּין שֶׁל רֹאשׁ — צָרִיךְ לִהְיוֹת מִבְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף הַטְּהוֹרִים, אֲפִלּוּ מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן, רַק שֶׁהוּא מִן הַמֻּתָּר בְּפִיךָ . וְרַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת הַבָּתִּים מִקְּלָף , שֶׁגַּם הוּא נִקְרָא עוֹר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת בָּתִּים מִקְּלָף, אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁיָּשִׂים הַקְּלָף בְּמֵי קְלִפַּת עֵצִים (שֶׁקּוֹרִין בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: למ"א ) שֶׁמְּעַבְּדִין בָּהֶם עוֹרוֹת. וְטוֹב לָחֹש לִדְבָרָיו לְכַתְּחִלָּה . וְרַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת מֵעוֹר שְׁלִיל , שֶׁגַּם הִיא נִקְרֵאת עוֹר לְעִנְיָן זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּבָשָׂר לְעִנְיַן טֻמְאָה . וְכֵן הָרְצוּעוֹת יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָן מִקְּלָף וְעוֹר שְׁלִיל . וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעוֹר שְׁלִיל הוּא יוֹתֵר הָגוּן לְמִצְוָה, כִּי לֹא נֶעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵרָה, שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ תַּשְׁמִישׁ שֶׁל זָכָר וּנְקֵבָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַחַר עוֹר שְׁלִיל — יוֹתֵר הָגוּן עוֹר עוֹף, וְאַחַר־כָּךְ עוֹר הַחַיָּה, וְאַחַר־כָּךְ עוֹר הַבְּהֵמָה הַכְּשֵׁרָה, וְאַחַר־כָּךְ עוֹר נְבֵלָה וּטְרֵפָה :

Cuir des בתים. Le cuir des בתים (יד et ראש) doit venir d'une bête pure, מן המותר בפיך. On peut le faire de קלף (aussi appelé עור), ou de עור שליל (plus הגון, sans עבירה) ; ordre de préférence : שליל, oiseau, חיה, בהמה כשרה, נבלה וטרפה. Les רצועות aussi de קלף/שליל.

עוֹר הַבָּתִּים — צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ, כְּמוֹ קְלַף הַפָּרָשִׁיּוֹת . וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לִקְלַף הַפָּרָשִׁיּוֹת, שֶׁהַפָּרָשִׁיּוֹת הֵן עִקַּר הַקְּדֻשָּׁה , אֲבָל הַבָּתִּים הֵן טְפֵלִים וּמְשַׁמְּשִׁים לָהֶם, וְאֵין צָרִיךְ עִבּוּד לִשְׁמוֹ. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהִתְבַּטֵּל מִמִּצְוַת תְּפִלִּין. וְיָכוֹל גַּם כֵּן לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּמְצָא אֲחֵרִים:

עיבוד לשמו des בתים. Le cuir des בתים doit être tanné לשמו, comme le קלף des parachiot. יש אומרים qu'il n'est pas comme le קלף (les parachiot sont l'עיקר de la קדושה, les בתים sont טפלים) et n'exige pas עיבוד לשמו ; on peut s'y appuyer à défaut, et même bénir dessus.

אַרְבָּעָה בָּתִּים שֶׁל רֹאשׁ צְרִיכִים לִהְיוֹת מֵעוֹר אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר : "וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" — זִכָּרוֹן אֶחָד אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא ב׳ וְג׳ זִכְרוֹנוֹת. וַחֲתִיכוֹת עוֹר תְּפוּרִים יַחַד חֲשׁוּבִים כְּעוֹר אֶחָד (וְהוּא הַדִּין אִם הֵם דְּבוּקִים בְּדֶבֶק ). וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב וְנָכוֹן לַעֲשׂוֹתָם מֵעוֹר אֶחָד מַמָּשׁ , שֶׁנּוֹטְלִין עוֹר עֵגֶל הָרַךְ וּמַכְנִיסִין אוֹתוֹ בַּחֲרִיצֵי הַדְּפוּס, וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ כָּךְ עַד שֶׁיִּתְיַבֵּשׁ, וְנוֹטְלִין הַדְּפוּס מִתּוֹכוֹ, וְנִמְצְאוּ הַבָּתִּים עֲשׂוּיִים מֵאֲלֵיהֶם :

Quatre בתים d'un seul cuir. Les quatre בתים du ראש doivent être d'un seul cuir (« וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ » — un זכרון). Des morceaux cousus (ou collés) comptent comme un ; mais טוב ונכון de les faire d'un cuir véritablement un (עור עגל רך moulé).

תְּפִלִּין בֵּין שֶׁל יָד בֵּין שֶׁל רֹאשׁ — הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁתִּהְיֶינָה מְרֻבָּעוֹת רִבּוּעַ מְכֻוָּן שֶׁאָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ, בְּעִנְיָן שֶׁאֲלַכְסוֹנוֹ יִהְיֶה עוֹדֵף עַל אָרְכּוֹ שְׁנֵי חֻמְשֵׁי אָרְכּוֹ בְּקֵרוּב . וְרִבּוּעַ זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת מְכֻוָּן בָּהֶן בֵּין בִּמְקוֹם מוֹשָׁבָן שֶׁהִיא הַתִּתּוֹרָא , שֶׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת מְרֻבַּעַת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר , בֵּין בְּתִפְרָן, שֶׁתְּהֵא הַתְּפִירָה מְרֻבַּעַת מַמָּשׁ אָרְכָּהּ כְּרָחְבָּהּ, בֵּין בְּגוּף הַבָּתִּים , שֶׁיִּהְיֶה הַבַּיִת מְרֻבָּע אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ (בְּכָל מֶשֶׁךְ גָּבְהוֹ ). אֲבָל עַל גָּבְהוֹ אֵין לְהַקְפִּיד אִם הוּא יוֹתֵר מֵאָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ . וְאִם הָיוּ מְרֻבָּעִים, וְאַחַר־כָּךְ נִתְקַלְקֵל רִבּוּעָן בְּאֶחָד מִמְּקוֹמוֹת אֵלּוּ — צָרִיךְ לְתַקְּנָן. וְאִם לֹא תִּקְּנָן — פְּסוּלִים, כֵּיוָן שֶׁרִבּוּעָן הִיא הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. וְשֶׁל רֹאשׁ יִהְיֶה כָּל הָאַרְבָּעָה בָּתִּים יַחַד מְרֻבָּעִין , וְלֹא כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וּלְכַתְּחִלָּה יַעֲשֶׂה כָּל הָאַרְבָּעָה בָּתִּים שָׁוִין , שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד רָחָב מֵחֲבֵרוֹ:

ריבוע — הלכה למשה מסיני. Les tefilin (יד et ראש) — הלמ״ס qu'elles soient carrées (אורכו כרוחבו), la diagonale excédant le côté de deux cinquièmes. Le carré vaut pour la תיתורא, la תפירה et le corps des בתים. La hauteur libre. Carré abîmé → réparer, sinon pasoul. Le של ראש : les quatre בתים carrés ensemble.

עוֹר הַבָּתִּים — מִצְוָה לַעֲשׂוֹתָן שָׁחֹר כְּמוֹ הָרְצוּעוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּרְצוּעוֹת הוּא הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי , וְלֹא בָּתִּים , מִכָּל מָקוֹם מִצְוַת תְּפִלִּין הוּא שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל שָׁחֹר :

Cuir noir. Le cuir des בתים — mitzva de le faire noir, comme les רצועות. Bien que la noirceur des רצועות soit הלכה למשה מסיני et non celle des בתים, néanmoins c'est de la mitzvat tefilin que tout soit noir.

חָרִיץ שֶׁבֵּין בַּיִת לְבַיִת — צָרִיךְ שֶׁיַּגִּיעַ עַד מְקוֹם הַתֶּפֶר . וְאִם לֹא הִגִּיעַ — כְּשֵׁרָה , וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר הֶחָרִיץ לְמַעְלָה , כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אַרְבָּעָה רָאשֶׁיהָ נִרְאוֹת לַכֹּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁעָשָׂה מְחִצּוֹת הַבָּתִּים מִבִּפְנִים גַּם בֵּין בַּיִת לְבַיִת מִלְמַעְלָה עַד סוֹף רֹחַב הַפָּרָשָׁה מֵעוֹר אֶחָד עִם מְחִצּוֹת הַחִיצוֹנִים, אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה כֵּן, אוֹ שֶׁעָשָׂה כֵּן וְנִקְרַע אַחַר־כָּךְ הָעוֹר שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה — פָּסוּל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן לג :

חריץ entre les בתים. Le חריץ (sillon) entre chaque בית doit atteindre le lieu de la couture. S'il n'a pas atteint — כשרה, pourvu que le sillon soit visible en haut (les quatre têtes visibles à tous). Si le cuir entre parachiot fut déchiré → pasoul (siman ל״ג).

גֹּבַהּ הַבָּתִּים אֵין לָהֶם שִׁעוּר , וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹתָן גְּדוֹלִים אוֹ קְטַנִּים כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה. וְהַמִּנְהָג שֶׁל הַחֲכָמִים וַאֲבוֹת בָּתֵּי דִּינִים לַעֲשׂוֹת שֶׁל רֹאשׁ גְּבוֹהִים יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת , כֵּיוָן שֶׁמְּנִיחִין אוֹתָן בְּגִלּוּי, וְיֵשׁ שֶׁבַח בְּגִלּוּיָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן כז . אֲבָל הַחֲכָמִים וְתַלְמִידִים, וְתַלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְגַלּוֹת תְּפִלִּין בְּפָנָיו — מְנִיחִין תְּפִלִּין קְטַנּוֹת כְּאֶצְבַּע וּמֶחֱצָה תַּחַת הַמִּצְנֶפֶת, מִפְּנֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יַשְׁווּ אֶת עַצְמָם לְרַבּוֹתֵיהֶן בִּפְנֵיהֶם, וְנִרְאִין כְּעַזּוּת פָּנִים, מִפְּנֵי שֶׁהַתְּפִלִּין הֵם דֶּרֶךְ כָּבוֹד וּגְדֻלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב : "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָ", וְדָרְשׁוּ רַזַ"ל : "אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ":

Hauteur des בתים. La hauteur des בתים — pas de mesure. Le מנהג des חכמים : ראש plus haut que trois doigts (porté à découvert, שבח בגילויו) ; mais les תלמידים devant leur maître portent des tefilin petites sous la מצנפת (דרך ארץ). « וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ… — אלו תפילין שבראש ».

וְכֵן אֹרֶךְ וְרֹחַב הַבָּתִּים — אֵין לוֹ שִׁעוּר . אֲבָל אֹרֶךְ וְרֹחַב הַתִּתּוֹרָא — יֵשׁ לָהּ שִׁעוּר , שֶׁיִּהְיֶה לְכַתְּחִלָּה יוֹתֵר מִכְּאֶצְבַּע לְכָל הַפָּחוֹת, (יג) שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים : "מָקוֹם יֵשׁ בָּרֹאשׁ לְהָנִיחַ שְׁנֵי תְּפִלִּין", וְאִם הָיוּ כְּשֵׁרִים בִּכְאֶצְבַּע — הָיָה מָקוֹם לְהָנִיחַ שְׁלֹשָׁה תְּפִלִּין. וְהַגְּאוֹנִים אָמְרוּ שֶׁהַבָּתִּים שֶׁל רֹאשׁ צְרִיכִים לִהְיוֹת אֶצְבָּעַיִם עַל אֶצְבָּעַיִם לְכַתְּחִלָּה, וְאִם פִּחֵת — לֹא פָּסַל . וּבָתִּים שֶׁל יָד אֶצְבַּע עַל אֶצְבַּע לְכַתְּחִלָּה. וְכָל אֶצְבַּע סְתָם הִיא גּוּדָל . וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם , אַף שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כֵּן:

Dimensions בתים / תיתורא. Longueur/largeur des בתים — pas de mesure ; mais la תיתורא a une mesure (plus d'un doigt : « מקום יש בראש להניח שני תפילין »). Les גאונים : ראש אֶצְבָּעַיִם עַל אֶצְבָּעַיִם lekhat'hila, יד אצבע על אצבע ; אצבע סתם = גוּדָל. יש לחוש.

שִׁי"ן שֶׁל תְּפִלִּין — הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי , שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּעוֹר הַבָּתִּים שֶׁל רֹאשׁ כְּמִין שִׁי"ן בּוֹלֶטֶת מִקִּמְטֵי הָעוֹר , אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ. וְקִבְּלוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁהַשִּׁי"ן שֶׁל יְמִין הַמֵּנִיחַ תִּהְיֶה שֶׁל שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וְשֶׁל שְׂמֹאל הַמֵּנִיחַ שֶׁל אַרְבָּעָה רָאשִׁים, וְאִם הָפַךְ — לֹא פָּסַל . וְהַיּוּ"דִין שֶׁל הַשִּׁי"נִין , בֵּין בְּשֶׁל שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים בֵּין בְּשֶׁל אַרְבָּעָה רָאשִׁים — צְרִיכִים לִגַּע לְמַטָּה בְּשׁוּלֵי הַשִּׁי"נִין. וְחֻדָּן שֶׁל שׁוּלֵי הַשִּׁי"נִין — צָרִיךְ שֶׁיַּגִּיעַ עַד מְקוֹם הַתֶּפֶר לְכַתְּחִלָּה , וְלֹא יַמְשִׁיךְ הַשִּׁי"נִין הַרְבֵּה , אֶלָּא שֶׁגַּם חֻדָּן שֶׁל שׁוּלֵיהֶן יִהְיֶה נִרְאֶה עַל הַתֶּפֶר לְכַתְּחִלָּה:

שי״ן של תפילין. Le ש du של ראש — הלכה למשה מסיני : le former en relief dans les plis du cuir, un à droite, un à gauche. Les גאונים : à droite du porteur trois têtes, à gauche quatre. Les יו״דין des שינין doivent toucher en bas ; les pointes atteindre le lieu de la couture lekhat'hila.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַשִּׁי"נִין צְרִיכִים לִהְיוֹת מִקִּמְטֵי הָעוֹר, וְאִם עֲשָׂאָן בִּדְפוּס — לֹא יָצָא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּחַק תּוֹכוֹת, שֶׁאַף שֶׁהַשִּׁי"נִין הַבּוֹלְטוֹת בִּדְפוּס דּוֹחֲקוֹת הָעוֹר וְחוֹקְקוֹת בּוֹ צוּרָתָהּ, וַהֲרֵי זֶה חֲקִיקַת גּוּף הָאוֹתִיּוֹת וְלֹא תּוֹכָהּ, מִכָּל מָקוֹם הָעוֹר שֶׁהוּא רַךְ נִדְחָק גַּם סְבִיבַת בְּלִיטַת הַשִּׁי"ן שֶׁבַּדְּפוּס, עַל יְדֵי דְּפוּס הַשֵּׁנִי שֶׁגּוּף הַשִּׁי"ן שׁוֹקֵעַ בּוֹ וְתוֹכוֹתֶיהָ בּוֹלְטִין בּוֹ וְדוֹחֲקִין תּוֹכוֹת הַשִּׁי"ן בָּעוֹר, וַהֲרֵי זֶה חַק תּוֹכוֹת . וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָחֹש בְּשִׁי"ן זוֹ לְחַק תּוֹכוֹת, שֶׁלֹּא פָּסְלוּ חַק תּוֹכוֹת אֶלָּא בְּפָרָשִׁיּוֹת שֶׁל תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, וְכֵן בְּסֵפֶר תּוֹרָה וּבְגֵט, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן כְּתִיבָה בַּתּוֹרָה, כְּתִיבָה — וְלֹא חֲקִיקָה , אֲבָל בְּשִׁי"ן זוֹ לֹא נֶאֱמַר בַּהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי כְּתִיבָה בָּהּ. וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לַעֲשׂוֹתָהּ בִּדְפוּס . וְאַף־עַל־פִּי־כֵן טוֹב לָחֹש לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה :

שי״ן au moule — חק תוכות ? יש אומרים que les שינין doivent venir des plis du cuir ; faits au moule (דפוס) — לא יצא (comme חק תוכות). יש אומרים : pas de crainte de חק תוכות ici (on n'a dit כתיבה que pour les parachiot). Le מנהג פשוט est de les faire au moule ; טוב néanmoins de חוש à la première סברא.

תִּתּוֹרָא שֶׁל תְּפִלִּין — הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי , בֵּין בְּשֶׁל יָד בֵּין בְּשֶׁל רֹאשׁ, תִּתּוֹרָא הוּא גֶּשֶׁר בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּשִׂים עוֹר לְמַטָּה לְכַסּוֹת פִּי הַבָּתִּים, וְנִרְאֶה כְּעֵין דַּף שֶׁל גֶּשֶׁר. וְכֵן מַעְבַּרְתָּא שֶׁל תְּפִלִּין — הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי , בֵּין בְּשֶׁל יָד בֵּין בְּשֶׁל רֹאשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹר הַתִּתּוֹרָא יִהְיֶה אָרֹךְ וּבוֹלֵט מִצַּד אֶחָד, וְהַבְּלִיטָה תִּהְיֶה כְּפוּלָה לַעֲבֹר הָרְצוּעָה בְּתוֹכָהּ, וְעַל כֵּן נִקְרָא בְּלִיטָה זוֹ מַעְבַּרְתָּא . וּלְפִי שֶׁהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁמְּקוֹם מוֹשַׁב הַתְּפִלִּין דְּהַיְנוּ הַתִּתּוֹרָא יִהְיֶה מְרֻבָּע מַמָּשׁ , לְפִיכָךְ צָרִיךְ לַחְתֹּךְ הַמַּעְבַּרְתָּא מִשְּׁנֵי צְדָדִין (בַּמָּקוֹם שֶׁמִּסְתַּיֵּם רִבּוּעַ הַתִּתּוֹרָא), שֶׁלֹּא תְּהֵא הַמַּעְבַּרְתָּא רְחָבָה (שָׁם) כְּמוֹ רֹחַב הַתִּתּוֹרָא, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר רִבּוּעַ הַתִּתּוֹרָא :

תיתורא ומעברתא. La תיתורא (« pont » en araméen) — הלמ״ס — cuir au-dessous couvrant les ouvertures des בתים. La מעברתא — הלמ״ס — le prolongement plié où passe la רצועה. Comme la תיתורא doit être carrée, on découpe la מעברתא des deux côtés pour que le carré soit reconnaissable.

צָרִיךְ לִגְלֹל כָּל פָּרָשָׁה מִסּוֹפָהּ לִתְחִלָּתָהּ כְּשֶׁנּוֹתְנָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, כְּמוֹ שֶׁמְּזוּזָה נִגְלֶלֶת מֵ"אֶחָד" כְּלַפֵּי "שְׁמַע" , וְלֹא לְהִפּוּךְ, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רפח :

Rouler chaque parasha. Il faut rouler chaque parasha de sa fin vers son début en la plaçant dans son בית — comme la מזוזה se roule de « אֶחָד » vers « שְׁמַע » — et non l'inverse (טעם : יורה דעה רפח).

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי לִכְרֹךְ אֶת הַפָּרָשִׁיּוֹת בְּמַטְלִית אוֹ בִּקְלָף , וְאִם לֹא כְּרָכָן — פְּסוּלִין . וְיֵשׁ חוֹלְקִין . וְנָהֲגוּ לְכָרְכָן בִּקְלָף לְכַתְּחִלָּה , אֲבָל אִם לֹא כְּרָכָן — כְּשֵׁרוֹת בְּדִיעֲבַד, אִם אֵין לוֹ אֲחֵרִים . וְיֵשׁ מַקְפִּידִין מִלְּכָרְכָן אֶלָּא בִּקְלָף הַכָּשֵׁר לְבָתִּים וּרְצוּעוֹת , שֶׁכֵּיוָן שֶׁכְּרִיכָה זוֹ הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי — דִּינָהּ כְּבָתִּים וּרְצוּעוֹת שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת מִמִּין הַמֻּתָּר לְפִיךָ , וְלֹא מִמִּין הָאָסוּר. אֲבָל בְּמַטְלִית שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ בָּהּ אִסּוּר — אֵין לְהַקְפִּיד בָּהּ :

Envelopper les parachiot. יש אומרים que c'est הלכה למשה מסיני d'envelopper les parachiot dans un tissu ou un קלף ; sinon pasoul. יש חולקין. Coutume de les envelopper de קלף lekhat'hila ; sans — כשרות bedieved. Certains veillent à n'employer qu'un קלף כשר לבתים ורצועות (מן המותר בפיך).

הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּכְרֹךְ עַל הַפָּרָשָׁה שְׂעַר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה הַטְּהוֹרִים . יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּכְרֹךְ הַשֵּׂעָר עַל גּוּף הַפָּרָשָׁה, וְאַחַר־כָּךְ יִכְרֹךְ הַקְּלָף לְמַעְלָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּתְּחִלָּה יִכְרֹךְ עֲלֵיהֶם הַקְּלָף, וְאַחַר־כָּךְ הַשֵּׂעָר עַל גַּבֵּי הַקְּלָף. וְנוֹהֲגִין לָצֵאת יְדֵי שְׁנֵיהֶם , שֶׁכּוֹרְכִין שֵׂעָר עַל הַפָּרָשָׁה וְאַחַר־כָּךְ כּוֹרְכִין עָלָיו קְלָף כָּשֵׁר, וְחוֹזְרִין וְכוֹרְכִין עָלָיו שֵׂעָר. וְנָהֲגוּ שֶׁיִּהְיֶה שֵׂעָר זֶה שֶׁל עֵגֶל , כְּדֵי שֶׁיִּזְכֹּר מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וְלֹא יֶחֱטָא . וְאִם לֹא מָצָא שֶׁל עֵגֶל — כּוֹרֵךְ בְּשֶׁל פָּרָה אוֹ בְּשֶׁל שׁוֹר, וְרוֹחֵץ הַשֵּׂעָר הֵיטֵב בַּתְּחִלָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה נָקִי . וְחַכְמֵי הַזֹּהַר הִזְהִירוּ וְאָמְרוּ שֶׁיִּהְיֶה קְצָת שֵׂעָר זֶה יוֹצֵא חוּץ לַבָּתִּים שֶׁל רֹאשׁ פָּחוֹת מֵאֹרֶךְ שְׂעוֹרָה. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַשֵּׂעָר הַיּוֹצֵא יִהְיֶה מִפָּרָשַׁת "קַדֶּשׁ", וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִפָּרָשַׁת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ", וְטוֹב שֶׁיֵּצֵא מִפָּרָשַׁת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" בַּצַּד הַפּוֹנֶה לְפָרָשַׁת "קַדֶּשׁ" :

שיער — le cheveu. הלכה למשה מסיני d'enrouler un cheveu de bête pure sur la parasha. Machloket (cheveu puis קלף, ou l'inverse) ; l'usage fait les deux. Cheveu de veau (זכר מעשה העגל ולא יחטא) ; un peu doit sortir des בתים du ראש (moins qu'un grain d'orge), de préférence de וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ vers קַדֶּשׁ.

כָּל פָּרָשָׁה צְרִיכָה לִהְיוֹת זְקוּפָה מְעֻמָּד בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ לְכַתְּחִלָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּעֲמִידִין סֵפֶר תּוֹרָה בַּהֵיכָל. וְאִם נְתָנָהּ שָׁם מֻשְׁכֶּבֶת — כְּשֵׁרָה . וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַהֲפֹךְ הַפָּרָשִׁיּוֹת בַּבָּתִּים, אֶלָּא יַנִּיחֵם שָׁם בְּעִנְיָן שֶׁשִּׁיטָה הָעֶלְיוֹנָה תִּהְיֶה לְמַעְלָה בְּרֹאשׁ הַבָּתִּים וְשִׁיטָה הַתַּחְתּוֹנָה לְמַטָּה לְצַד פֶּה הַבָּתִּים. וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁרֹאשׁ הַפָּרָשָׁה יִהְיֶה מֻנָּח לְצַד יְמִין הַקּוֹרֵא שֶׁהוּא עוֹמֵד נֶגֶד הַמֵּנִיחַ, שֶׁאִם בָּא לְפָתְחָן וּלְקָרְאָן יִהְיוּ מֻנָּחִין לְפָנָיו כְּהִלְכָתָן, שֶׁהֲרֵי מָצִינוּ שֶׁסֵּדֶר הֲנָחָתָן בַּבָּתִּים הֵן מְסֻדָּרִים לְפִי יְמִין הַקּוֹרֵא שֶׁיִּהְיֶה קוֹרֵא כַּסֵּדֶר, מִתְּחִלָּה פָּרָשַׁת "קַדֶּשׁ" שֶׁל יְמִינוֹ וְאַחַר־כָּךְ פָּרָשַׁת "וְהָיָה" וּשְׁאָר הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל שְׂמֹאלוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לד :

Parachiot debout et orientées. Chaque parasha doit être debout (זקופה) dans son בית lekhat'hila (comme un ס״ת dans le היכל) ; couchée — כשרה. Veiller à ne pas les renverser : ligne supérieure en haut, inférieure vers l'ouverture ; tête de la parasha à droite du lecteur (סדר קריאה : קַדֶּשׁ à sa droite, etc. — siman ל״ד).

אִם כָּתַב כָּל הָאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת בִּקְלָף אֶחָד — כְּשֵׁרוֹת , אֲפִלּוּ אֵין רֶוַח בֵּינֵיהֶם, וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנֵן בְּאַרְבָּעָה בָּתִּים , כָּל אַחַת מֻשְׁכֶּבֶת בְּבֵיתָהּ . וְצָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן חוּט אוֹ מְשִׁיחָה בֵּין כָּל בַּיִת לְבַיִת , לְהַבְדִּילָהּ זֶה מִזֶּה . יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ הַבְדָּלָה זוֹ אֶלָּא דַּוְקָא כְּשֶׁכָּל הָאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת נִכְתָּבוֹת עַל קְלָף אֶחָד, אֲבָל אִם הֵן כְּתוּבוֹת עַל אַרְבָּעָה קְלָפִים כְּהִלְכָתָן — אֵין צָרִיךְ חוּט אוֹ מְשִׁיחָה כְּלָל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ הֵן כְּתוּבוֹת עַל אַרְבָּעָה קְלָפִים — צָרִיךְ לְהַעֲבִיר חוּט אוֹ מְשִׁיחָה בֵּין כָּל בַּיִת לְבַיִת. וְכֵן נוֹהֲגִין לְהַעֲבִיר חוּט הַתְּפִירָה בֵּין כָּל בַּיִת לְבַיִת לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אִם לֹא הֶעֱבִיר — כָּשֵׁר , שֶׁהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:

Un seul קלף et le fil séparateur. Si l'on a écrit les quatre parachiot sur un seul קלף — כשרות même sans espaces, pourvu de les mettre dans quatre בתים, chacune couchée en son בית. Il faut passer un fil ou une ficelle entre chaque בית pour les séparer. Machloket pour quatre קלפים ; l'usage est de passer le fil ; bedieved כשר.

פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל יָד דִּינָן כְּשֶׁל רֹאשׁ לִכְרִיכַת שֵׂעָר וּקְלָף, וּלְגָלְלָן מִסּוֹפָן לִתְחִלָּתָן, וּלְהַכְנִיסָן לְבֵיתָן זְקוּפוֹת, אֶלָּא שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְכָתְבָן עַל קְלָף אֶחָד מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה . וְאִם כְּתָבָן עַל אַרְבָּעָה קְלָפִים וְהִנִּיחָן בְּאַרְבָּעָה בָּתִּים כְּמוֹ שֶׁל רֹאשׁ — יָצָא . וְהוּא שֶׁשָּׁטַח עוֹר עַל הָאַרְבָּעָה בָּתִּים שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִים כְּבַיִת אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אוֹת אַחַת מִבַּחוּץ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה . וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם כְּתָבָן עַל אַרְבָּעָה קְלָפִים וְהִנִּיחָן בְּבַיִת אֶחָד שֶׁיָּצָא, וְאֵין צָרִיךְ לְדַבֵּק הַקְּלָפִים יַחַד. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הַמִּנְהָג לְדַבְּקָן בְּדֶבֶק . וְנִזְהָרִין לִטֹּל דֶּבֶק כָּשֵׁר , דְּהַיְנוּ מִבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, שֶׁיִּהְיֶה מִמִּין הַמֻּתָּר בְּפִיךָ :

Parachiot du bras. Les parachiot du bras ont le דין de celles du ראש pour le cheveu, le קלף, le roulement et la position debout — sauf que lekhat'hila elles s'écrivent sur un seul קלף. Écrites sur quatre קלפים en quatre בתים — יצא, pourvu d'étendre un cuir dessus (une seule אות au-dehors). Coutume de coller avec un דבק כשר.

אִם צִפָּה הַבָּתִּים בְּזָהָב, אוֹ בְּעוֹר שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בָּתִּים, כְּגוֹן שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה — הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִים :

בתים plaqués ou de cuir impur. S'il a plaqué les בתים d'or, ou d'un cuir impropre (bête impure) — pesoulim.

הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ הַתְּפִלִּין נִתְפָּרִין בְּגִידֵי בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה הַטְּהוֹרִים (לוֹקְחִים הַגִּידִין שֶׁיֵּשׁ בַּעֲקֵב בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה שֶׁהֵן גִּידִים לְבָנִים , וְאִם הֵם קָשִׁים — מְרַכְּכָן בַּאֲבָנִים עַד שֶׁיְּהֵא עָשׂוּי כְּפִשְׁתָּן, וְטוֹוִין וְשׁוֹזְרִין אוֹתָן). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁקַּבָּלָה בְּיָדוֹ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁמִּצְוָה לִתְפֹּר בְּגִידֵי שׁוֹר — לְכַתְּחִלָּה . וְטוֹב לָחֹש לִדְבָרָיו :

גידים — les nerfs. הלכה למשה מסיני que les tefilin soient cousues de גידים de bête pure (nerfs blancs du talon, assouplis et filés). יש מי שאומר, קבלה des גאונים, que la mitzva est de coudre de גידי שור lekhat'hila ; טוב לחוש.

אֵין לֵילֵךְ לְבָתֵּי הַנָּכְרִים לִקְנוֹת מֵהֶם גִּידִים , אִם יָדוּעַ שֶׁמִּקְצָתָן נוֹטְלִין אוֹתָן מִבְּהֵמָה טְמֵאָה , אַף עַל פִּי שֶׁהָרֹב נוֹטְלִין מִבְּהֵמָה טְהוֹרָה, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל נָכְרִי בְּשָׁעָה שֶׁהֵם קְבוּעִין בְּבָתֵּיהֶן — אֵין הוֹלְכִין בָּזֶה אַחַר הָרֹב, שֶׁכָּל הַקָּבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה . אֲבָל אִם הַנָּכְרִי הֵבִיא לַשּׁוּק מֻתָּר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁפֵּרֵשׁ מִמְּקוֹם קְבִיעוּתוֹ — אָנוּ אוֹמְרִים כָּל הַפּוֹרֵשׁ מִן הָרֹב הוּא פּוֹרֵשׁ. וְאִם אֵין יָדוּעַ שֶׁמִּקְצָתָן נוֹטְלִין אוֹתָן מִבְּהֵמָה טְמֵאָה — מֻתָּר לִקְנוֹת מֵהֶם בְּכָל עִנְיָן, שֶׁרֹב בְּהֵמוֹת הַנֶּאֱכָלִים הֵם טְהוֹרִים, וּמֵאוֹתָן שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם גִּידִים, שֶׁבְּוַדַּאי אֵין הַנָּכְרִי נוֹחֵר בְּהֶמְתּוֹ בִּשְׁבִיל גִּידֶיהָ. וְכָל זֶה בְּגִידִים שֶׁאֵינָן טְווּיִין, אֲבָל גִּידִים טְווּיִין — אָסוּר לִקְנוֹת מֵהֶם בְּכָל עִנְיָן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הֵן — צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה עֲשִׂיָּתָן לִשְׁמָן, כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת הָרְצוּעוֹת שְׁחֹרוֹת לִשְׁמָן, מִפְּנֵי שֶׁהַשְׁחָרָתָן הִיא הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לג . וּטְוִיַּת הַגִּידִים — זוֹ הִיא עֲשִׂיָּתָן, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לִשְׁמָהּ (כְּמוֹ שֶׁחוּטֵי הַצִּיצִית, טְוִיָּתָן — זוֹ הִיא עֲשִׂיָּתָן, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לִשְׁמָהּ ), וְנָכְרִים לָאו בְּנֵי לִשְׁמָהּ הֵן :

Acheter des גידים. Ne pas aller aux maisons des נכרים acheter des גידים si l'on sait qu'une partie provient de bête impure (כל הקבוע כמחצה על מחצה) ; mais au marché — permis (כל הפורש מן הרוב). Les גידים filés — interdits toujours à l'achat (leur עשייה, le filage, requiert לשמה, et נכרים לאו בני לשמה).

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחוּטִין הַנַּעֲשִׂין מִן הַקְּלָף הֵן כְּגִידִים עַצְמָן, וּכְשֵׁרִין לִתְפֹּר בָּהֶן סֵפֶר תּוֹרָה וּתְפִלִּין. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דְּבָרָיו בְּמָקוֹם שֶׁאֵין גִּידִים מְצוּיִים לִתְפֹּר בְּחוּטִין אֵלּוּ עַד שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם גִּידִים, שֶׁלֹּא לְהִתְבַּטֵּל מִמִּצְוַת תְּפִלִּין:

Fils de קלף. יש מי שאומר que des fils faits de קלף sont comme les גידים eux-mêmes, כשרים pour coudre ס״ת et tefilin ; on peut s'y appuyer là où les גידים manquent, pour ne pas se priver de la mitzva.

קַבָּלָה בְּיַד הַגְּאוֹנִים לִתְפֹּר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה תְּפִירוֹת כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שָׁלֹשׁ תְּפִירוֹת בְּכָל צַד. וְחוּט הַתְּפִירָה יִהְיֶה סוֹבֵב מִשְׁתֵּי רוּחוֹת בְּכָל תְּפִירָה וּתְפִירָה . וְאִם פִּחֵת מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה תְּפִירוֹת, אוֹ הוֹסִיף — לֹא פָּסַל . וְאֵין צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הַתְּפִירָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת אֶלָּא סָמוּךְ לַבַּיִת . וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עוֹר הַבַּיִת מִתְפַּשֵּׁט וְנִכְפָּל בֵּין שְׁנֵי הַכְּפָלִים שֶׁל הַתִּתּוֹרָא בִּמְקוֹם הַתְּפִירָה , כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַתְּפִירָה גַּם בָּעוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַבַּיִת (שֶׁהוּא נֶחְשָׁב מִגּוּף הַבַּיִת), וְנִמְצָא גּוּף הַבַּיִת תָּפוּר בַּתִּתּוֹרָא. וְאִם לָאו — פָּסוּל , שֶׁהֲרֵי הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁתְּפִלִּין יִהְיוּ תְּפוּרִין , וְהַבָּתִּים הֵם הַנִּקְרָאִים תְּפִלִּין וְלֹא הַתִּתּוֹרָא , שֶׁמִּפְּנֵי זֶה צָרִיךְ לְרַבֵּעַ גַּם גּוּף הַבָּתִּים , וְלֹא דַּי בְּרִבּוּעַ הַתִּתּוֹרָא, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ : תְּפִלִּין מְרֻבָּעוֹת הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, וְהַבָּתִּים הֵם הַנִּקְרָאִים תְּפִלִּין, וְהַתִּתּוֹרָא נִקְרֵאת — תִּתּוֹרָא שֶׁל תְּפִלִּין:

Douze coutures. קבלה des גאונים : coudre douze תפירות (contre les douze tribus), trois par côté, le fil encerclant des deux faces. Moins/plus — non pasoul. La couture près du בית ; mais le cuir du בית doit se replier entre les deux plis de la תיתורא au lieu de la couture, sinon pasoul (הלמ״ס que les tefilin soient cousues, et les בתים sont « תפילין »).

יֵשׁ מַחֲמִירִין שֶׁאִם נִפְסַק חוּט הַתְּפִירָה בְּאֶמְצַע הַתְּפִירָה — יִטְּלֶנּוּ כֻּלּוֹ מִשָּׁם וְיַחֲזֹר וְיִתְפֹּר מֵחָדָשׁ בְּחוּט אַחֵר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּפְסַק בִּשְׁעַת הַתְּפִירָה — בְּוַדַּאי אֵינוֹ חָזָק וְסוֹפוֹ לִפָּסֵק, וְכָל הָעוֹמֵד לִפָּסֵק — כְּפָסוּק הוּא , וְאֵינוֹ כְּלוּם. אֲבָל אִם הַחוּט קָצָר מִתְּחִלָּתוֹ וְלֹא נִפְסָק — יָכוֹל לִגְמֹר בְּחוּט אַחֵר, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כָּל הַתְּפִירָה בְּחוּט אֶחָד:

Fil rompu. יש מחמירין : si le fil de la couture s'est rompu au milieu — le retirer entièrement et recoudre à neuf d'un autre fil (כל העומד לִפָּסֵק כפסוק). Mais si le fil était court dès l'origine sans rupture — on peut achever d'un autre fil, sans exiger un seul fil pour toute la couture.

קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין — הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי , שֶׁלְּאַחַר שֶׁהִכְנִיס הָרְצוּעָה לְתוֹךְ הַמַּעְבַּרְתָּא — יַעֲשֶׂה קֶשֶׁר כְּמִין דָּלֶי"ת בְּשֶׁל רֹאשׁ וּכְמִין יוּ"ד בְּשֶׁל יָד , לְהַשְׁלִים אוֹתִיּוֹת שַׁדַּ"י עִם הַשִּׁי"ן שֶׁבְּשֶׁל רֹאשׁ. וְטוֹב לִזָּהֵר לְהַשְׁלִים הַשֵּׁם כְּסִדְרוֹ , שֶׁמִּתְּחִלָּה יַעֲשֶׂה הַשִּׁי"ן וְאַחַר־כָּךְ הַקֶּשֶׁר שֶׁל רֹאשׁ, וְקֶשֶׁר שֶׁל יָד אַחַר־כָּךְ, כְּסֵדֶר אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם. וְהַקֶּשֶׁר שֶׁל רֹאשׁ — אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה כְּמִין דָּלֶי"ת אֶלָּא מִצַּד חוּץ , וְלֹא מִצַּד פְּנִים שֶׁכְּלַפֵּי הָרֹאשׁ, וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹתוֹ בְּעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה כְּמִין דָּלֶי"ת מִשְּׁנֵי צְדָדִין:

Le קשר. Le קשר des tefilin — הלכה למשה מסיני : après avoir passé la רצועה dans la מעברתא, faire un nœud en forme de ד au ראש et de יו״ד au יד, pour compléter les lettres שד״י avec le ש du ראש. טוב de compléter le Nom כסדרו (ש, puis nœud du ראש, puis nœud du יד). Le nœud du ראש visible comme ד au-dehors.

וְנוֹהֲגִין לְהַעֲבִיר עוֹר עַל הַבַּיִת שֶׁל יָד לְרֹחַב הַזְּרוֹעַ, לְפִי שֶׁהַתְּפִלִּין שֶׁל יָד הֵם גְּבוֹהִים וּקְצָרִים, וּמְשִׂימִין אוֹתָן תַּחַת הַבְּגָדִים וּמִתְקַלְקְלִין תַּחַת הַבְּגָדִים, לְכָךְ נָהֲגוּ לְהַעֲבִיר עֲלֵיהֶן רְצוּעָה זוֹ לְחַזְּקָן. וּבְמִקְצָת מְקוֹמוֹת אֵין נוֹהֲגִין לְהַעֲבִירָהּ :

La רצועה de renfort. Coutume de passer un cuir sur le בית du יד, dans la largeur du bras — parce que les tefilin du bras sont hautes et courtes, portées sous les vêtements où elles s'abîment ; on passe donc cette רצועה pour les renforcer. En certains lieux, on n'a pas cet usage.