Pourquoi un niveau 4 dédié à l'Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken n'est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c'est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l'Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l'Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l'autorité décisionnaire. Le Rabbi a explicitement instruit d'étudier sérieusement le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב). Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman ל״ט — מִי הֵם הַכְּשֵׁרִים לִכְתֹּב תְּפִלִּין וְלִקְנוֹת מֵהֶם (qui est apte à écrire les tefilin et à qui les acheter). Le siman comporte, chez le Rav, onze seifim (י״א סְעִיפִים), où l'Admour HaZaken déploie : les invalides à l'écriture (עֶבֶד, אִשָּׁה, קָטָן, נָכְרִי, כּוּתִי, מוּמָר, מָסוֹר — כָּל שֶׁאֵינוֹ בִּקְשִׁירָה אֵינוֹ בִּכְתִיבָה), le גֵּר שֶׁחָזַר מֵחֲמַת יִרְאָה, tout le תִּקּוּן de leur fabrication ; les תְּפִלִּין שֶׁל מִין (שְׂרֵפָה et גְּנִיזָה), celles נִמְצְאוּ בְּיַד נָכְרִי ; la קְנִיָּה מִן הַמֻּמְחֶה, la בְּדִיקָה (le contrôle des קְצִיצוֹת) et la présomption de cacheroute (חֲזָקָה).
→ Lire la préface générale sur la chitah de l'Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן ל״ט — מִי הֵם הַכְּשֵׁרִים לִכְתֹּב תְּפִלִּין וְלִקְנוֹת מֵהֶם
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן ל״ט — מִי הֵם הַכְּשֵׁרִים לִכְתֹּב תְּפִלִּין וְלִקְנוֹת מֵהֶם — וּבוֹ י״א סְעִיפִים
Texte de l'Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.39), suivi de notre traduction française. Le siman comporte onze seifim (י״א סְעִיפִים).
סעיף א מִי פָּסוּל לִכְתֹּב — עֶבֶד, אִשָּׁה, קָטָן, נָכְרִי, כּוּתִי, מוּמָר וּמָסוֹר ; כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּקְשִׁירָה יֶשְׁנוֹ בִּכְתִיבָה.
מִי הֵם הַכְּשֵׁרִים לִכְתֹּב תְּפִלִּין וְלִקְנוֹת מֵהֶם וּבוֹ י״א סְעִיפִים:תְּפִלִּין שֶׁכְּתָבָן עֶבֶד כְּנַעֲנִי, אוֹ אִשָּׁה, אוֹ קָטָן אֲפִלּוּ הוּא בֶּן י״ג שָׁנִים אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ בְּוַדַּאי שֶׁהֵבִיא ב׳ שְׂעָרוֹת, וַעֲדַיִן אֵינוֹ בֶּן י״ח שָׁנָה שֶׁנּוּכַל לוֹמַר מִן הַסְּתָם הֵבִיא כְּבָר ב׳ שְׂעָרוֹת, אוֹ שֶׁכְּתָבָן נָכְרִי, אוֹ כּוּתִי אֲפִלּוּ כְּתָבָן בְּפֵרוּשׁ לִשְׁמָן, אוֹ כְּתָבָן יִשְׂרָאֵל מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ לְתֵאָבוֹן, אוֹ אֲפִלּוּ לַעֲבֵרָה אַחַת אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ לְתֵאָבוֹן, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עָלֶיהָ כְּלָל, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו הֶתֵּר וְאִסּוּר וּמֵנִיחַ הַהֶתֵּר וְאוֹכֵל אֶת הָאִסּוּר, אוֹ שֶׁכְּתָבָן מָסוֹר אֲפִלּוּ הוּא מָסוֹר לְתֵאָבוֹן — פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּקְשַׁרְתָּם…וּכְתַבְתָּם״ — כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּקְשִׁירָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמֻּזְהָר עָלֶיהָ וּמַאֲמִין בָּהּ — יֶשְׁנוֹ בִּכְתִיבָה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בִּקְשִׁירָה — אֵינוֹ בִּכְתִיבָה, וְעֶבֶד וְאִשָּׁה וְנָכְרִי אֵינָן מֻזְהָרִין עַל קְשִׁירָה, וְקָטָן אַף עַל פִּי שֶׁמֻּזְהָר עַל הַקְּשִׁירָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת — אֵינוֹ מֻזְהָר עָלֶיהָ מִן הַתּוֹרָה (וְגַם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵין הָאַזְהָרָה אֶלָּא עַל אָבִיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שמג). וּמוּמָר וּמָסוֹר — אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מֻזְהָרִין עָלֶיהָ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁפָּרְקוּ עֹל בְּוַדַּאי אֵינָם מַאֲמִינִים בְּמִצְוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁפְּסוּל הַמּוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עָלֶיהָ, וְהַמָּסוֹר — הוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁהֶחֱמִירוּ עֲלֵיהֶם חֲכָמִים לַעֲשׂוֹתָם כְּנָכְרִים הוֹאִיל וּפָרְקוּ מֵעֲלֵיהֶם עֹל מִצְוָה. אֲבָל מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אֲפִלּוּ לְתֵאָבוֹן — פָּסוּל מִדִּבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּנָכְרִי לְכָל דְּבָרָיו, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מִן הַכְּלָל. וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ אֶלָּא מוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא — הוּא כְּנָכְרִי לְכָל דְּבָרָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ב. וְכֵן אִם הוּא מוּמָר לְהַכְעִיס אֲפִלּוּ לְדָבָר אֶחָד לְבַד — הֲרֵי הוּא כְּנָכְרִי לְכָל הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה שָׁם. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מֵנִיחַ תְּפִלִּין אֲפִלּוּ אֵינוֹ עוֹשֶׂה לְהַכְעִיס — פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ בִּקְשִׁירָה. וְהוּא שֶׁאֵינוֹ מְנִיחָן מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עֲלֵיהֶם כְּלָל, אֲבָל אִם אֵינוֹ מְנִיחָן לְתֵאָבוֹן כְּגוֹן שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר עֲסָקָיו — כָּשֵׁר לִכְתֹּב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִי שֶׁאֵינוֹ מְנִיחָן מִפְּנֵי שֶׁאֵין יָכוֹל לַהֲנִיחָן, כְּגוֹן שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית, שֶׁכָּשֵׁר לִכְתֹּב, שֶׁהֲרֵי מֻזְהָר הוּא עַל הַתְּפִלִּין וּמַאֲמִין בְּמִצְוָתָן, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲנִיחָן מֵחֲמַת אָנְסוֹ:
Qui est פָּסוּל à écrire. Des tefilin écrits par un עֶבֶד כְּנַעֲנִי, une אִשָּׁה, un קָטָן (même בֶּן י״ג tant qu'il n'est pas certain d'avoir produit deux poils et n'a pas atteint dix-huit ans), un נָכְרִי, un כּוּתִי (même écrits explicitement לִשְׁמָן), un יִשְׂרָאֵל מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה même לְתֵאָבוֹן — ou même מוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת quand il n'en a cure (il laisse le permis et mange l'interdit), ou un מָסוֹר même לְתֵאָבוֹן — sont פְּסוּלִין. Car il est dit « וּקְשַׁרְתָּם…וּכְתַבְתָּם » : כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּקְשִׁירָה (qui en est mis en garde et y croit) יֶשְׁנוֹ בִּכְתִיבָה, et כָּל שֶׁאֵינוֹ בִּקְשִׁירָה אֵינוֹ בִּכְתִיבָה. L'עבד, l'אשה et le נכרי ne sont pas מֻזְהָרִין sur la קְשִׁירָה ; le קָטָן, quoique tenu מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים au חִנּוּךְ, n'y est pas obligé מִן הַתּוֹרָה. Le מוּמָר et le מָסוֹר, bien qu'astreints, ont פָּרְקוּ עֹל et ne croient plus aux mitsvot. Un י״א tient que le פסול du מומר לעברה אחת et du מוסר est מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים ; mais un מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה même לְתֵאָבוֹן, ou même מומר לע״ז ou מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, ou מומר לְהַכְעִיס ne serait-ce que pour un seul point — est כְּנָכְרִי לְכָל דְּבָרָיו (יורה דעה סימן ב). Et celui qui ne met pas les tefilin — même sans לְהַכְעִיס — est פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה s'il s'en abstient parce qu'il n'en a cure ; mais s'il s'en abstient לְתֵאָבוֹן (pris par ses affaires), ou par contrainte (main gauche coupée), il reste כָּשֵׁר לִכְתֹּב, car il demeure מֻזְהָר et מַאֲמִין.
סעיף ב גֵּר שֶׁחָזַר לְדָתוֹ מֵחֲמַת יִרְאָה — יֵשׁ מַכְשִׁירִים וְיֵשׁ פּוֹסְלִים ; וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר בְּשֶׁל תּוֹרָה.
גֵּר שֶׁחָזַר לְדָתוֹ מֵחֲמַת יִרְאָה וְכוֹתֵב תְּפִלִּין לִשְׁמָן — יֵשׁ מַכְשִׁירִים. וְיֵשׁ פּוֹסְלִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ בִּקְשִׁירָה, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לוֹ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין בְּצִנְעָא וְאֵינוֹ מֵנִיחַ. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כְּדִבְרֵיהֶם בְּשֶׁל תּוֹרָה:
Le גֵּר revenu par crainte. Un גֵּר שֶׁחָזַר לְדָתוֹ מֵחֲמַת יִרְאָה qui écrit des tefilin לִשְׁמָן — יֵשׁ מַכְשִׁירִים. וְיֵשׁ פּוֹסְלִים, parce qu'il n'est pas בִּקְשִׁירָה : il pourrait mettre les tefilin בְּצִנְעָא et ne le fait pas. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כְּדִבְרֵיהֶם בְּשֶׁל תּוֹרָה — en un דְּאוֹרַיְתָא, on suit la position stricte.
סעיף ג כָּל שֶׁפָּסוּל לְכָתְבָן — פָּסוּל לְכָל תִּקּוּן עֲשִׂיָּתָן ; אֲבָל לְעַבְּדָן כָּשֵׁר.
כָּל שֶׁפָּסוּל לְכָתְבָן — פָּסוּל לְכָל תִּקּוּן עֲשִׂיָּתָן, כְּשֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּגוּף הַתְּפִלִּין, כְּגוֹן לַעֲשׂוֹת חִפּוּי הַבָּתִּים אוֹ לְתָפְרָן. אֲבָל לְעַבְּדָן — כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ נָכְרִי אִם מְעַבֵּד לִשְׁמוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לב. וְאִם אֶחָד מֵהַפְּסוּלִין חִפָּן בַּבָּתִּים אוֹ תְּפָרָן — פְּסוּלִים מִפְּנֵי הַשִּׁי״ן שֶׁל שֵׁם שֶׁבַּבָּתִּים שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁהוּא בִּכְלַל חִפּוּי וּתְפִירָה. אֲבָל אִם גָּרַר דֶּבֶק שֶׁבֵּין אוֹת לְאוֹת אוֹ עָשָׂה שְׁאָר תִּקּוּן — כָּשֵׁר בְּדִיעֲבַד. וְהוּא הַדִּין אִם תָּפַר סֵפֶר תּוֹרָה:
Tout le תִּקּוּן de leur fabrication. כָּל שֶׁפָּסוּל לְכָתְבָן — פָּסוּל לְכָל תִּקּוּן עֲשִׂיָּתָן lorsqu'il agit sur le corps même des tefilin (חִפּוּי הַבָּתִּים, לְתָפְרָן). Mais pour לְעַבְּדָן (le tannage) il est כָּשֵׁר — même un נָכְרִי s'il tanne לִשְׁמוֹ, comme au סימן לב. Si l'un des פְּסוּלִין a recouvert les בָּתִּים ou les a cousus — פְּסוּלִים, à cause du שי״ן שֶׁל שֵׁם dans les בָּתִּים de la tête, qui relève du חִפּוּי et de la תְּפִירָה. Mais s'il a gratté la colle entre deux lettres ou fait un autre תִּקּוּן — כָּשֵׁר בְּדִיעֲבַד ; et de même s'il a cousu un סֵפֶר תּוֹרָה.
סעיף ד תְּפִלִּין שֶׁכְּתָבָן מִין — יִשָּׂרְפוּ, שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת מִין לַעֲבוֹדָה זָרָה.
תְּפִלִּין שֶׁכְּתָבָן מִין, דְּהַיְנוּ הָאָדוּק לַעֲבוֹדָה זָרָה — יִשָּׂרְפוּ, שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת מִין — לַעֲבוֹדָה זָרָה:
Écrits par un מִין. Des tefilin שֶׁכְּתָבָן מִין, c'est-à-dire celui qui est אָדוּק לַעֲבוֹדָה זָרָה — יִשָּׂרְפוּ, car סְתָם מַחֲשֶׁבֶת מִין — לַעֲבוֹדָה זָרָה (sa pensée en les écrivant se porte vers l'idolâtrie).
סעיף ה נִמְצְאוּ בְּיַד מִין וְאֵינוֹ יָדוּעַ מִי כְּתָבָן — יִגָּנְזוּ מִסָּפֵק ; אֵין שׂוֹרְפִין מִסָּפֵק.
נִמְצְאוּ בְּיַד מִין וְאֵינוֹ יָדוּעַ מִי כְּתָבָן — יִגָּנְזוּ מִסָּפֵק, שֶׁמָּא הוּא כְּתָבָן, אֲבָל אֵין שׂוֹרְפִין מִסָּפֵק:
Trouvés chez un מִין. נִמְצְאוּ בְּיַד מִין et l'on ne sait pas qui les a écrits — יִגָּנְזוּ מִסָּפֵק, שֶׁמָּא c'est lui qui les a écrits ; mais אֵין שׂוֹרְפִין מִסָּפֵק — on ne les brûle pas sur un simple doute.
סעיף ו נִמְצְאוּ בְּיַד נָכְרִי — כְּשֵׁרִים, שֶׁסְּתָם נָכְרִים אֵינָם יְכוֹלִים לִכְתֹּב.
נִמְצְאוּ בְּיַד נָכְרִי וְאֵין יָדוּעַ מִי כְּתָבָן — כְּשֵׁרִים, אֲפִלּוּ לְהַמַּחֲמִירִים בְּסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּמְצָא בְּיַד נָכְרִי וְחוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא הוּא כְּתָבָם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רפא, לְפִי שֶׁבְּסֵפֶר תּוֹרָה יֵשׁ לָחֹש שֶׁמָּא כְּתָבוֹ לְעַצְמוֹ לְהִתְלַמֵּד בּוֹ, אֲבָל תְּפִלִּין אֵין דַּרְכָּן לְכָתְבָן, וּבְוַדַּאי בָּאוּ לְיָדוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְמִין דִּלְעֵיל בְּסָעִיף ה, שֶׁהַמִּין הוּא יוֹדֵעַ לִכְתֹּב, וְיֵשׁ לָחֹש שֶׁמָּא אֵרַע מִקְרֶה שֶׁכָּתַב גַּם תְּפִלִּין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ צֹרֶךְ בָּהֶן, אֲבָל סְתָם נָכְרִים אֵינָם יְכוֹלִים לִכְתֹּב, אֶלָּא שֶׁבְּסֵפֶר תּוֹרָה חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא אֵרַע אֶחָד שֶׁיּוֹדֵעַ לִכְתֹּב וְכָתַב סֵפֶר תּוֹרָה כְּדֵי לְהִתְלַמֵּד בְּתוֹכָהּ, אֲבָל אֵין לָחֹש כָּל־כָּךְ שֶׁמָּא אֵרַע אֶחָד שֶׁיּוֹדֵעַ לִכְתֹּב וְאֵרַע שֶׁכָּתַב גַּם תְּפִלִּין, שֶׁאֵין לוֹ צֹרֶךְ בָּהֶם:
Trouvés chez un נָכְרִי. נִמְצְאוּ בְּיַד נָכְרִי et l'on ne sait pas qui les a écrits — כְּשֵׁרִים, et cela même selon ceux qui sont stricts pour un סֵפֶר תּוֹרָה trouvé chez un נכרי (יורה דעה סימן רפא). Car pour un ספר תורה on craint שֶׁמָּא il l'a écrit לְעַצְמוֹ לְהִתְלַמֵּד בּוֹ, mais les tefilin, ce n'est pas leur usage de les écrire, et בְּוַדַּאי elles lui sont venues מִיִּשְׂרָאֵל. Cela ne ressemble pas au מִין du séif précédent : le מין sait écrire et l'on craint qu'il n'ait par hasard écrit aussi des tefilin, tandis que סְתָם נָכְרִים אֵינָם יְכוֹלִים לִכְתֹּב.
סעיף ז אֵין לוֹקְחִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַנָּכְרִי יוֹתֵר מִכְּדֵי דְּמֵיהֶם.
אֵין לוֹקְחִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַנָּכְרִי יוֹתֵר מִכְּדֵי דְּמֵיהֶם הַרְבֵּה, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא לְהַרְגִּילָם לְגָנְבָן וּלְגָזְלָן. אֲבָל מְחֻיָּבִים לִקְנוֹתָן מֵהֶם מְעַט יוֹתֵר מִכְּדֵי דְּמֵיהֶן, שֶׁלֹּא יְזַלְזְלוּ בָּהֶן. וְלֹא יֹאמַר לְהַנָּכְרִי שֶׁיִּמְכְּרֵם בְּדָבָר מוּעָט מְאֹד, פֶּן יִכְעֹס הַנָּכְרִי וְיַשְׁלִיכֵם לְאִבּוּד:
Ne pas acheter au-delà de leur valeur. אֵין לוֹקְחִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַנָּכְרִי pour beaucoup plus que leur prix, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַרְגִּילָם לְגָנְבָן וּלְגָזְלָן (pour ne pas les habituer au vol). Mais on est מְחֻיָּב de les racheter un peu au-dessus de leur valeur, שֶׁלֹּא יְזַלְזְלוּ בָּהֶן ; et l'on ne dira pas au נכרי de les vendre pour presque rien, פֶּן יִכְעֹס וְיַשְׁלִיכֵם לְאִבּוּד.
סעיף ח אֵין לוֹקְחִין תְּפִלִּין אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה הַבָּקִי בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת.
אֵין לוֹקְחִין תְּפִלִּין אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה שֶׁבָּקִי בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת, אֲבָל לֹא מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹצֶה לְבָדְקָן, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָחֹש שֶׁמָּא יִתְעַצֵּל בִּבְדִיקָתָן, מִפְּנֵי שֶׁטֹּרַח הוּא לוֹ לְהָסִיר הַתְּפִירָה וְלַחֲזֹר וּלְתָפְרָן:
N'acheter que du מֻמְחֶה. אֵין לוֹקְחִין תְּפִלִּין אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה שֶׁבָּקִי בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת, mais non de celui qui n'est pas מומחה — même s'il se propose de les faire vérifier — שֶׁמָּא יִתְעַצֵּל בִּבְדִיקָתָן, car c'est un טֹרַח pour lui de défaire la couture puis de recoudre.
סעיף ט לָקַח מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה — בּוֹדֵק ; מִמֵּאָה קְצִיצוֹת דַּי שָׁלֹשׁ ; צְבָתִים צְבָתִים.
לָקַח מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה — בּוֹדֵק בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת. וְאֵין לָחֹש שֶׁמָּא עִבְּדָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל בְּקִיאִים בָּזֶה. וְאֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק כֻּלָּן, אֶלָּא אֲפִלּוּ לָקַח מִמֶּנּוּ מֵאָה קְצִיצוֹת — דַּי שֶׁיִּבְדֹּק שָׁלֹשׁ קְצִיצוֹת, שְׁתַּיִם שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַת שֶׁל יָד, אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁל יָד וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ, אִם מְצָאָן כְּשֵׁרוֹת — הֻחְזַק זֶה הָאִישׁ וַהֲרֵי כֻּלָּן כְּשֵׁרוֹת, וְאֵין הַשְּׁאָר צְרִיכִין בְּדִיקָה. וְאִם לָקַח צְבָתִים צְבָתִים — חֶזְקָתָן שֶׁמִּסּוֹפְרִים הַרְבֵּה הֵם לוֹקְחִים, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִבְדֹּק מִכָּל צֶבֶת שְׁתַּיִם שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַת שֶׁל יָד, אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁל יָד וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ:
La בְּדִיקָה par échantillon. S'il a acheté מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה — il בּוֹדֵק בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת. On ne craint pas שֶׁמָּא עִבְּדָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שֶׁהַכֹּל בְּקִיאִים בָּזֶה. Et il ne faut pas toutes les vérifier : même s'il en a acheté מֵאָה קְצִיצוֹת, il suffit d'en vérifier שָׁלֹשׁ — שְׁתַּיִם שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַת שֶׁל יָד, ou l'inverse ; s'il les trouve כְּשֵׁרוֹת, הֻחְזַק זֶה הָאִישׁ et toutes sont réputées כְּשֵׁרוֹת sans autre בְּדִיקָה. Et s'il a acheté צְבָתִים צְבָתִים (en lots), חֶזְקָתָן qu'ils proviennent de plusieurs סוֹפְרִים — il faut donc vérifier dans chaque צֶבֶת deux de tête et une de main, ou l'inverse.
סעיף י הַמּוֹכֵר וְאוֹמֵר שֶׁהָיוּ שֶׁל אָדָם גָּדוֹל — נֶאֱמָן, שֶׁעֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִין.
הַמּוֹכֵר תְּפִלִּין וְאוֹמֵר שֶׁהָיוּ שֶׁל אָדָם גָּדוֹל — נֶאֱמָן, שֶׁעֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִין, וְשׁוּב אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה, שֶׁחֲזָקָה עַל חָבֵר שֶׁלֹּא הוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתֻקָּן:
Le vendeur נֶאֱמָן. Le מוֹכֵר qui dit qu'elles étaient d'un אָדָם גָּדוֹל — נֶאֱמָן, car עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִין, et il n'est plus besoin de בְּדִיקָה, שֶׁחֲזָקָה עַל חָבֵר qu'il n'a pas laissé sortir de sa main דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתֻקָּן.
סעיף יא תְּפִלִּין שֶׁהֻחְזְקוּ בְּכַשְׁרוּת — אֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה לְעוֹלָם ; וְלִפְרָקִים פַּעֲמַיִם בְּשֶׁבַע שָׁנִים.
תְּפִלִּין שֶׁהֻחְזְקוּ בְּכַשְׁרוּת פַּעַם אַחַת — אֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה לְעוֹלָם מִן הַדִּין, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁחִפּוּיָן שָׁלֵם — הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִמְחֲקָה אוֹת מִתּוֹכָן אוֹ נִקְּבָה. וּמִכָּל מָקוֹם, נָכוֹן לְבָדְקָן, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְקַלְקְלִים מִן הַזֵּעָה. וְאִם אֵין מְנִיחָן אֶלָּא לִפְרָקִים — צְרִיכִין בְּדִיקָה פַּעֲמַיִם בְּשֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁיֵּשׁ לָחֹש שֶׁמָּא נִתְעַפְּשׁוּ. וְכֵן אִם נִקְרַע הַחִפּוּי — צְרִיכִין בְּדִיקָה. וְכֵן אִם נִשְׁרוּ בַּמַּיִם. וְאִם אֵין לוֹ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְבָדְקָן וְלַחֲזֹר וּלְתָפְרָן — יְנִיחֵן כָּךְ בְּלֹא בְּדִיקָה שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל מִמִּצְוַת תְּפִלִּין.
La בְּדִיקָה dans le temps. Des tefilin שֶׁהֻחְזְקוּ בְּכַשְׁרוּת פַּעַם אַחַת — אֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה לְעוֹלָם מִן הַדִּין, car tant que leur חִפּוּי est intact הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן, et l'on ne craint pas שֶׁמָּא נִמְחֲקָה אוֹת. Néanmoins il est נָכוֹן לְבָדְקָן, car elles s'abîment מִן הַזֵּעָה. S'il ne les met que לִפְרָקִים — בְּדִיקָה פַּעֲמַיִם בְּשֶׁבַע שָׁנִים (שֶׁמָּא נִתְעַפְּשׁוּ) ; de même si le חִפּוּי s'est déchiré, ou si elles ont trempé dans l'eau. Et s'il n'a personne qui sache les vérifier et les recoudre — יְנִיחֵן כָּךְ בְּלֹא בְּדִיקָה שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל מִמִּצְוַת תְּפִלִּין.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ל״ט (édition Kehot, onze seifim / י״א סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n'est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — כְּשֵׁרוּת הַכּוֹתֵב, לִשְׁמָהּ, וְהַקְּנִיָּה מִן הַמֻּמְחֶה
Le yesod : l'aptitude du scribe, le לשמה, et l'achat auprès du מומחה
La lecture de l'Admour HaZaken sur ce siman tient en trois mouvements. D'abord l'aptitude du כּוֹתֵב : le דְּרָשָׁה « וּקְשַׁרְתָּם…וּכְתַבְתָּם » — כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּקְשִׁירָה יֶשְׁנוֹ בִּכְתִיבָה — écarte עֶבֶד, אִשָּׁה, קָטָן, נָכְרִי, כּוּתִי, מוּמָר et מָסוֹר. Ensuite la מַחֲשֶׁבֶת פְּסוּל : les תְּפִלִּין שֶׁל מִין sont brûlées (סְתָם מַחֲשֶׁבֶת מִין לַעֲבוֹדָה זָרָה), et le doute (נִמְצְאוּ בְּיַד מִין) mène à la גְּנִיזָה, jamais à la שְׂרֵפָה. Enfin la קְנִיָּה et la בְּדִיקָה : on n'achète que du מֻמְחֶה בָּקִי בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת, et la logique du רֹב / חֲזָקָה (מֵאָה קְצִיצוֹת — שָׁלֹשׁ, הֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת) fonde la présomption de cacheroute.
כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּקְשִׁירָה יֶשְׁנוֹ בִּכְתִיבָה
L'aptitude du scribe — le דרשה de la קשירה
Le yesod. Le verset « וּקְשַׁרְתָּם…וּכְתַבְתָּם » lie l'écriture à la קְשִׁירָה : n'est apte à écrire que celui qui est מֻזְהָר sur la mitsva et מַאֲמִין en elle.
La conséquence. עֶבֶד, אִשָּׁה, נָכְרִי (non מֻזְהָרִים), קָטָן (non obligé מִן הַתּוֹרָה), מוּמָר et מָסוֹר (שֶׁפָּרְקוּ עֹל) sont פְּסוּלִין — le מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה est כְּנָכְרִי לְכָל דְּבָרָיו.
מַחֲשֶׁבֶת פְּסוּל — שְׂרֵפָה וּגְנִיזָה
La pensée invalidante — שריפה et גניזה
Le principe. Des תְּפִלִּין שֶׁכְּתָבָן מִין sont יִשָּׂרְפוּ, car סְתָם מַחֲשֶׁבֶת מִין לַעֲבוֹדָה זָרָה — la כְּתִיבָה est שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, tournée vers l'idole.
La nuance. Trouvées בְּיַד מִין sans savoir qui les a écrites — יִגָּנְזוּ מִסָּפֵק (אֵין שׂוֹרְפִין מִסָּפֵק) ; trouvées בְּיַד נָכְרִי — כְּשֵׁרִים, car סְתָם נָכְרִים אֵינָם יְכוֹלִים לִכְתֹּב.
הַקְּנִיָּה מִן הַמֻּמְחֶה, בְּדִיקָה וְחֶזְקָה
L'achat, la בדיקה et la חזקה
Le principe. On n'achète que d'un מֻמְחֶה שֶׁבָּקִי בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת ; sinon בְּדִיקָה — sur מֵאָה קְצִיצוֹת on en contrôle שָׁלֹשׁ.
La חזקה. Si כְּשֵׁרוֹת, הֻחְזַק זֶה הָאִישׁ et le reste est כָּשֵׁר sans בְּדִיקָה ; en lots (צְבָתִים), contrôler dans chaque צֶבֶת. Des תְּפִלִּין שֶׁהֻחְזְקוּ n'ont plus besoin de בְּדִיקָה — sauf לִפְרָקִים.
Renvoi à l'étude. La portée du yesod posé ici — l'aptitude du כּוֹתֵב, la מַחֲשֶׁבֶת לִשְׁמָהּ et la logique de la חֲזָקָה — touche à la fois la conduite (n'acquérir ses tefilin que d'un sofer מוּמְחֶה fiable) et la sensibilité de Habad sur la קְדֻשָּׁה des תפילין et le לִשְׁמָהּ. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans citer de chapitre ni de formulation précise, et sans rien ajouter d'inventé au sens spirituel. Pour l'étude approfondie de cette dimension — et pour la conduite personnelle sur le choix du sofer et la בְּדִיקָה —, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l'Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l'Admour HaZaken avec celles du Mehaber, du Rama (רמ״א) et de la Mishna Beroura (משנה ברורה) sur les points-clés du siman ל״ט. La ligne Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu'elle ressort de son texte (§1, onze seifim). Le Rav explicite le טעם et le מִשְׁקָל du psak là où le Mehaber se contente de l'énoncé.
| Sujet | Mehaber | Rama | Mishna Beroura | Voie de l'Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| מי כשר לכתוב (כל שישנו בקשירה) | או״ח ל״ט:א — עֶבֶד, אִשָּׁה, קָטָן, נָכְרִי, כּוּתִי, מוּמָר וּמָסוֹר — פְּסוּלִין ; כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּקְשִׁירָה יֶשְׁנוֹ בִּכְתִיבָה. | — | מ״ב ל״ט / גיטין מ״ה ע״ב · מנחות מ״ב ע״ב — דְּרָשַׁת « וּקְשַׁרְתָּם…וּכְתַבְתָּם » ; מוּמָר לְתֵאָבוֹן וּלְהַכְעִיס. | Voie de l'Admour HaZaken — הַכֹּל תָּלוּי בַּקְּשִׁירָה (מֻזְהָר וּמַאֲמִין) ; מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כְּנָכְרִי לְכָל דְּבָרָיו ; הַנִּמְנָע לְתֵאָבוֹן אוֹ מֵאֹנֶס — כָּשֵׁר לִכְתֹּב (סעיף א). |
| תפילין של מין ונמצאו ביד מין/נכרי | או״ח ל״ט:ד-ו — שֶׁכְּתָבָן מִין יִשָּׂרְפוּ ; נִמְצְאוּ בְּיַד מִין יִגָּנְזוּ ; בְּיַד נָכְרִי כְּשֵׁרִים. | — | מ״ב ל״ט / יורה דעה רפ״א — חִלּוּק בֵּין סֵפֶר תּוֹרָה לִתְפִלִּין בְּיַד נָכְרִי ; מַחֲשֶׁבֶת מִין. | Voie de l'Admour HaZaken — סְתָם מַחֲשֶׁבֶת מִין לַעֲבוֹדָה זָרָה — יִשָּׂרְפוּ ; מִסָּפֵק יִגָּנְזוּ וְאֵין שׂוֹרְפִין ; סְתָם נָכְרִים אֵינָם יְכוֹלִים לִכְתֹּב — כְּשֵׁרִים (סעיף ד-ו). |
| קנייה מן המומחה ובדיקה וחזקה | או״ח ל״ט:ח-ט — אֵין לוֹקְחִין אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה ; מֵאָה קְצִיצוֹת — בּוֹדֵק שָׁלֹשׁ ; צְבָתִים צְבָתִים. | — | מ״ב ל״ט — בָּקִי בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת ; רֹב / חֲזָקָה בַּבְּדִיקָה ; הוּחְזַק בְּכַשְׁרוּת. | Voie de l'Admour HaZaken — שֶׁמָּא יִתְעַצֵּל בִּבְדִיקָתָן ; הֻחְזַק זֶה הָאִישׁ וְכֻלָּן כְּשֵׁרוֹת ; שֶׁהֻחְזְקוּ בְּכַשְׁרוּת אֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה לְעוֹלָם, וְלִפְרָקִים פַּעֲמַיִם בְּשֶׁבַע שָׁנִים (סעיף ח-ט, יא). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm ל״ט, dix seifim / י׳ סְעִיפִים, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefilin א, Rosh, Orḥot Ḥaïm, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Guittin מ״ה ע״ב, Menachot מ״ב ע״ב, Eruvin י״ג ע״א). La colonne de l'Admour HaZaken s'appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (י״א סְעִיפִים) reproduit au §1. Les attributions de séif katan incertaines sont laissées « על דרך הסברה ».
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l'Admour HaZaken sur ce siman — au-delà de la simple application de la règle. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s'appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּקְשִׁירָה יֶשְׁנוֹ בִּכְתִיבָה
L'aptitude du scribe liée à la קשירה
Principe du siman : qui est כָּשֵׁר et qui est פָּסוּל לִכְתֹּב (séif א-ב).
Lecture du Rav : le critère unique est d'être מֻזְהָר וּמַאֲמִין ; le מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה est כְּנָכְרִי, mais le נִמְנָע לְתֵאָבוֹן ou מֵאֹנֶס reste כָּשֵׁר.
Conséquence pratique : le sofer doit être un juif שׁוֹמֵר מִצְוֹת ; on ne se fie pas à l'écriture d'un מומר.
קו ב — לִשְׁמָהּ וּמַחֲשֶׁבֶת פְּסוּל
Le לשמה et la pensée invalidante
Principe du siman : תְּפִלִּין שֶׁל מִין et le doute sur le כּוֹתֵב (séif ד-ו).
Lecture du Rav : le Rav distingue la שְׂרֵפָה (וַדַּאי מִין — מַחֲשֶׁבֶת ע״ז) de la גְּנִיזָה (סָפֵק) ; on ne brûle pas מִסָּפֵק.
Conséquence pratique : des tefilin d'origine idolâtre avérée — שְׂרֵפָה ; d'origine douteuse — גְּנִיזָה ; trouvées chez un נכרי — כְּשֵׁרוֹת.
קו ג — הַקְּנִיָּה, הַבְּדִיקָה וְהַחֲזָקָה
L'achat, la בדיקה et la חזקה
Principe du siman : מִן הַמֻּמְחֶה, הַבְּדִיקָה et la בְּדִיקָה לְעוֹלָם (séif ח-ט, י-יא).
Lecture du Rav : la logique du רֹב / חֲזָקָה — מֵאָה קְצִיצוֹת, שָׁלֹשׁ ; הֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת ; עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִין.
Conséquence pratique : acheter d'un sofer certifié ; des tefilin הוּחְזְקוּ בְּכַשְׁרוּת ne se font contrôler que לִפְרָקִים (פַּעֲמַיִם בְּשֶׁבַע שָׁנִים) ; s'en remettre au Rav pour le concret. Voir aussi le סימן לב sur la כְּתִיבָה et le עִבּוּד לִשְׁמָן.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman ל״ט dans la sensibilité de l'Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas (le choix du sofer, la בְּדִיקָה, l'origine douteuse).
Pour le Hassid Habad — Siman ל״ט (מִי הֵם הַכְּשֵׁרִים לִכְתֹּב תְּפִלִּין וְלִקְנוֹת מֵהֶם)
- ① De qui acheter. N'acquérir ses tefilin que d'un מֻמְחֶה שֶׁבָּקִי בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת — un sofer juif שׁוֹמֵר מִצְוֹת qui écrit לִשְׁמָהּ ; non d'un non-expert, שֶׁמָּא יִתְעַצֵּל בִּבְדִיקָתָן. Fondement : SA HaRav ל״ט séif א, ח.
- ② La בדיקה. Acheté מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה — בּוֹדֵק בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת ; מֵאָה קְצִיצוֹת — שָׁלֹשׁ ; si כְּשֵׁרוֹת, הֻחְזַק et le reste כָּשֵׁר. Fondement : SA HaRav ל״ט séif ט.
- ③ Origine douteuse. Des tefilin trouvées / du marché : בְּיַד מִין — יִגָּנְזוּ מִסָּפֵק ; בְּיַד נָכְרִי — כְּשֵׁרִים (סְתָם נָכְרִים אֵינָם יְכוֹלִים לִכְתֹּב). Fondement : SA HaRav ל״ט séif ה-ו.
- ④ תפילין של מין. Des תְּפִלִּין שֶׁכְּתָבָן מִין (אָדוּק לע״ז) — יִשָּׂרְפוּ (סְתָם מַחֲשֶׁבֶת מִין לַעֲבוֹדָה זָרָה) ; on ne brûle pas מִסָּפֵק. Fondement : SA HaRav ל״ט séif ד-ה.
- ⑤ Acheter d'un נכרי. אֵין לוֹקְחִין … יוֹתֵר מִכְּדֵי דְּמֵיהֶם (שֶׁלֹּא לְהַרְגִּילָם לְגָנְבָן) ; mais un peu plus שֶׁלֹּא יְזַלְזְלוּ. Fondement : SA HaRav ל״ט séif ז.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken, siman ל״ט (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — le choix du sofer, la בְּדִיקָה, des tefilin d'origine douteuse — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.