מדוע רמה 4 מוקדשת לאדמו״ר הזקן? השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שכתב אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות התורה בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית ייחודית.
לחב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא ההכרעה. הרבי הורה במפורש ללמוד ברצינות את שולחן ערוך הרב. דף זה מאסף את שיטת הרב בסימן ה׳ — כוונת הברכות — שבו המחבר כותב סעיף אחד בלבד, ואילו הרב פורש בשלושה סעיפים (ג׳ סעיפים) את פירוש שמות הקודש: שם הוי״ה (אֲדוֹן הַכֹּל / הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה — למעלה מן הזמן) ושם אלהים (תַּקִּיף, בעל היכולת והכוחות, בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים). זהו ממש לב מחשבת חב״ד.
שולחן ערוך הרב — סימן ה׳ — כוונת הברכות
הטקסט המלא של שולחן ערוך הרב
שולחן ערוך הרב, סימן ה׳ — כַּוָּנַת הַבְּרָכוֹת — וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים
הטקסט של אדמו״ר הזקן עצמו (מקור Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.5), ולאחריו תרגום צרפתי משלנו. המחבר עוסק בסימן זה בסעיף אחד; אדמו״ר הזקן בשלושה (ג׳ סעיפים). סעיף א — כוונת פירוש המלות ושני השמות — הוא לב הסימן.
סעיף א צָרִיךְ לְכַוֵּן בַּבְּרָכוֹת פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת… פֵּרוּשׁ קְרִיאָתוֹ… אַדְנוּ״ת… כְּתִיבָתוֹ בְּיוֹ״ד הֵ״א… הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה…
צָרִיךְ לְכַוֵּן בַּבְּרָכוֹת פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו וּכְשֶׁיַּזְכִּיר הַשֵּׁם — יְכַוֵּן פֵּרוּשׁ קְרִיאָתוֹ בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת — לְשׁוֹן אַדְנוּ"ת, שֶׁהוּא אֲדוֹן הַכֹּל. וִיכַוֵּן עוֹד פֵּרוּשׁ כְּתִיבָתוֹ בְּיוֹ"ד הֵ"א — לְשׁוֹן הוי״ה, שֶׁהוּא: הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁגַּם כְּתִיבָתוֹ הוּא בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת — אֵין צָרִיךְ לְכַוֵּן אֶלָּא שֶׁהוּא אֲדוֹן הַכֹּל.
לב הסימן. צריך לכוון בברכות את פירוש המלים שאדם מוציא מפיו; וכשמזכיר את השם — מכוון לפירוש קריאתו באָלֶ״ף דָּלֶ״ת, לשון אַדְנוּת — שהוא אֲדוֹן הַכֹּל. ומכוון עוד לפירוש כתיבתו ביוֹ״ד הֵ״א, לשון הוי״ה — שהוא: הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה. אבל במקום שגם כתיבתו היא באָלֶ״ף דָּלֶ״ת (ולא הוי״ה) — אין צריך לכוון אלא שהוא אֲדוֹן הַכֹּל. חידוש הרב: הוא מבחין מלכתחילה בין שתי מציאויות — שם הוי״ה הכתוב (שתי כוונות: קריאה + כתיבה) לבין שם הנכתב עצמו באָלֶ״ף דָּלֶ״ת (כוונה אחת: אֲדוֹן הַכֹּל) — מה שהמחבר לא דן בו אלא במקרה הראשון.
סעיף ב בְּמָקוֹם שֶׁכְּתִיבַת הַשֵּׁם הִיא בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת — קוֹרִין הָאָלֶ"ף בַּ"חֲטַף פַּתָּח", כִּי כֵן הוּא…
בְּמָקוֹם שֶׁכְּתִיבַת הַשֵּׁם הִיא בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת — קוֹרִין הָאָלֶ"ף בַּ"חֲטַף פַּתָּח", כִּי כֵן הוּא נָקוּד בַּמִּקְרָא. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁכְּתִיבָתוֹ הוּא בְּיוֹ"ד הֵ"א — יֵשׁ קוֹרִין הָאָלֶ"ף בִּ"שְׁבָ"א", כִּנְקֻדַּת הַיּוֹ"ד מִן שֵׁם הוי״ה בָּרוּךְ הוּא, וְיֵשׁ קוֹרִין הָאָלֶף בַּ"חֲטַף פַּתָּח", כִּנְקֻדַּת הָאָלֶ"ף בְּשֵׁם אָלֶ"ף דָּלֶ"ת.
במקום שכתיבת השם היא באָלֶ״ף דָּלֶ״ת — קורין את האל״ף בחֲטַף פַּתָּח, כי כן הוא נקוד במקרא. אבל במקום שכתיבתו ביוֹ״ד הֵ״א (הוי״ה) — יש קורין את האל״ף בִּשְׁבָא, כניקוד היו״ד משם הוי״ה ברוך הוא, ויש קורין את האל״ף בחֲטַף פַּתָּח, כניקוד האל״ף משם אָלֶ״ף דָּלֶ״ת. חידוש הרב: סעיף שלם זה בדקדוק הניקוד (חטף פתח / שבא תחת האל״ף) — המשקף את הניקוד הנסתר של הוי״ה — אין לו מקבילה מפורשת אצל המחבר.
סעיף ג וּכְשֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אֱלֹקִים — יְכַוֵּן שֶׁהוּא תַּקִּיף וְאַמִּיץ, אֲשֶׁר לוֹ הַיְכֹלֶת בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים.
וּכְשֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אֱלֹקִים — יְכַוֵּן שֶׁהוּא תַּקִּיף וְאַמִּיץ, אֲשֶׁר לוֹ הַיְכֹלֶת בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים.
וכשמזכיר שם אֱלֹקִים — מכוון שהוא תַּקִּיף וְאַמִּיץ, אשר לו היכולת בעולמות העליונים והתחתונים (בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים). חידוש הרב: במקום שהמחבר כותב « תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם », הרב מדייק תַּקִּיף וְאַמִּיץ ובעיקר מרחיב את ההיקף — היכולת « בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים » — ומדגיש ששם אלהים הוא שם השליטה בכל הכוחות, למעלה כמו למטה.
מקור: Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ה׳ (מהדורת קה״ת, ג׳ סעיפים). תרגום צרפתי: DAAT. המחבר עוסק בסימן זה בסעיף אחד; שום קטע אינו מובא מחוץ לטקסט הניתן לאימות.
היסוד — הוי״ה ואלהים — למעלה מן הזמן
היסוד: הוי״ה ואלהים — למעלה מן הזמן
הקריאה הגדולה של אדמו״ר הזקן — בפתח אורח חיים ממש — היא שכוונת הברכות אינה כוונה סתמית, אלא כוונה מדויקת לפירוש השמות: שם הוי״ה ושם אלהים. מה שהרב קובע כאן בהלכה (סעיפים א-ג) הוא בדיוק העניין שהוא מפתח, במחשבה, בדרך חב״ד — שער היחוד והאמונה שבתניא (ברמת העיקרון; ללימוד מעמיק, ראו אצל רב חב״די).
שם הוי״ה — הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה
שם הוי״ה — « היה הוה ויהיה »
היסוד (סעיף א). שם הוי״ה נקרא אַדְנוּת — אֲדוֹן הַכֹּל — ונכתב יוֹ״ד הֵ״א: פירוש כתיבתו הוא הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה. מכאן שתי כוונות בשם אחד: קריאתו (אדנות) וכתיבתו (הוי״ה).
הפנימיות (חב״ד — ברמת העיקרון). שם הוי״ה במשמעות « הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה » — כאחד, עבר, הווה ועתיד ברגע אחד — מלמד, ברמת העיקרון, שהוא למעלה מן הזמן: הזמן עצמו ברייה, והוא יתברך מרומם ממנו. זוהי בחינת הטרנסצנדנטיות (סובב כל עלמין), שם מדת הרחמים, המהווה את היש מאין.
מדוע קוראים אֲדוֹן הַכֹּל ולא ככתיבתו. אין מבטאים את השם ככתיבתו, אלא קוראים אותו אֲדוֹן הַכֹּל. לכן הרב דורש שתי כוונות — של הקריאה (אדנותו על הכל) ושל הכתיבה (היותו למעלה מן הזמן) — בלא לבטא לעולם את שם הוי״ה באותיותיו.
שם אלהים — תַּקִּיף בַּעַל הַכֹּחוֹת
שם אלהים — בעל כל הכוחות
היסוד (סעיף ג). כשמזכירים שם אלהים, מכוונים שהוא תַּקִּיף וְאַמִּיץ — בעל היכולת ובעל כל הכוחות, בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים (בעולמות העליונים והתחתונים).
הפנימיות (חב״ד — ברמת העיקרון). שם אלהים הוא, ברמת העיקרון, שם הגבורה והצמצום: הכוח המצמצם ומעלים את האור האין-סופי כדי לאפשר מציאות העולמות, ו« מלביש » את האנרגיה האלוקית בטבע. מכאן הקירוב הקלאסי: אלהים בגימטריא « הַטֶּבַע » — ההשגחה האלוקית הפנימית, המוסתרת, המחיה ומקיימת כל נברא (ממלא כל עלמין).
היחוד — הוי״ה ואלהים. כל מחשבת חב״ד שורה ביחוד שני השמות הללו: הוי״ה, הטרנסצנדנטיות שלמעלה מן הזמן, ואלהים, האימננטיות המצמצמת את האור הזה ל« טבע ». לכוון לשני השמות בברכה — לייחד, בלב המברך, את הקדוש-ברוך-הוא המרומם מכל ואת הקדוש-ברוך-הוא המחיה כל רגע של המציאות.
הפניה ללימוד. הפיתוח המלא של יחוד הוי״ה / אלהים — הטרנסצנדנטיות והאימננטיות, הסובב והממלא, אלהים / הטבע — הוא עניינו של שער היחוד והאמונה שבתניא. דף זה מציגו ברמת העיקרון המאומת, בלי לצטט פרק או ניסוח מדויק. ללימוד מעמיק של בחינה זו — ללמוד עם רב חב״די ובתוך טקסט התניא עצמו.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כוחו של אדמו״ר הזקן בפסק
השוואת שיטת אדמו״ר הזקן עם המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המפתח של סימן ה׳. שורת שולחן ערוך הרב מודגשת — היא מציגה את הרגישות המיוחדת של הרב, כפי שהיא עולה מטקסטו (§1, ג׳ סעיפים). הרב פורש בשלושה סעיפים את שהמחבר מסדר בסעיף אחד.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| פירוש המלות (סעיף א) | או״ח ה:א — « יְכַוֵּן בַּבְּרָכוֹת פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת ». לכוון פירוש המלים. | — (אין הגהה על סימן זה) | מ״ב ה:א (ד״ה פירוש המלות) — תמצית: כוונת פירוש המלות בשעת האמירה עצמה, ובנחת — « שלא יזרוק הברכה מפיו אלא יכוין בעת האמירה ויברך בנחת » — ולא כמנהג, בהוצאת דברים מן הפה בלא הגיון הלב (בשם ספר חסידים). | שיטת אדמו״ר הזקן — חוזר על « צָרִיךְ לְכַוֵּן… פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו » ועושהו לשער כל העבודה שבלב: הברכה אינה שלמה אלא כשנושאת אותה כוונת משמעותה. |
| שם הוי״ה — קריאה (סעיף א) | או״ח ה:א — כוונת הקריאה אַדְנוּת: « שֶׁהוּא אֲדוֹן הַכֹּל ». | — | מ״ב ה:ב (ד״ה קריאתו באדנות) — תמצית: אין קוראים את השם ככתבו — « כי השם הנכבד והנורא אסור לקרותו ככתבו » — אלא כאילו נכתב אדני, והכוונה לשם הוי״ה. | שיטת אדמו״ר הזקן — מדייק « פֵּרוּשׁ קְרִיאָתוֹ בְּאָלֶ״ף דָּלֶ״ת — לְשׁוֹן אַדְנוּ״ת »: קוראים אדנות (ולא ככתיבה), בכוונת אדנותו אֲדוֹן הַכֹּל. |
| שם הוי״ה — כתיבה (סעיף א) | או״ח ה:א — כוונת הכתיבה יוֹ״ד הֵ״א: « שֶׁהָיָה וְהֹוֶה וְיִהְיֶה ». | — | מ״ב ה:ג (ד״ה שהיה וכו׳) — תמצית: בשם ביאור הגר״א — « דלפי עומק הדין א״צ לכוין אלא פי׳ קריאתו דבכל מקום הולכין אחר הקריאה » — וכוונת פירוש הכתיבה נצרכת מעיקר הדין בקריאת שמע. | שיטת אדמו״ר הזקן — חידוש: מוסיף את המקרה שגם כתיבתו עצמה באָלֶ״ף דָּלֶ״ת (« אֵין צָרִיךְ לְכַוֵּן אֶלָּא שֶׁהוּא אֲדוֹן הַכֹּל ») — הבחנה שאין במחבר. |
| דקדוק הנקודות (סעיף ב) | — (המחבר אינו דן בניקוד האל״ף) | — | מ״ב ה:ב — תמצית: ניקוד האל״ף עצמו — « האלף בחטף פתח אבל לא בפתח לבד או בשב״א לבד » — והדל״ת בחולם, הנו״ן בקמץ, והיו״ד ניכרת. (אין ביאור הלכה על סימן ה׳.) | שיטת אדמו״ר הזקן — חידוש מיוחד: סעיף שלם (ב) בדקדוק — חֲטַף פַּתָּח (כבמקרא) מול שְׁבָא (כניקוד היו״ד מהוי״ה) — המשקף את הניקוד הנסתר של השם. |
| שם אלהים (סעיף ג) | או״ח ה:א — « תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם ». | — | — (למשנה ברורה על סימן ה׳ שלושה סעיפים קטנים בלבד — פירוש המלות, קריאתו באדנות, שהיה וכו׳ — ואין אחד מהם עוסק בשם אלהים) | שיטת אדמו״ר הזקן — חידוש: « תַּקִּיף וְאַמִּיץ, אֲשֶׁר לוֹ הַיְכֹלֶת בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים » — מרחיב את שליטת הכוחות לעולמות העליונים וגם התחתונים, ובכך פותח, ברמת העיקרון, ליחוד הוי״ה / אלהים בדרך חב״ד. |
| הממד הפנימי (חב״ד) | או״ח ה:א — הקביעה ההלכתית (פירוש המלים ושני השמות). | — | מ״ב ה:א-ג — תמצית: שלושת הסעיפים הקטנים שבסימן ה׳ נשארים במישור הכוונה ההלכתית — פירוש המלות, קריאת השם וכתיבתו; פנימיות השמות אינה נידונת בהם. | שיטת אדמו״ר הזקן — אותו רב הפוסק כאן בהלכה מפתח, במחשבה, את יחוד הוי״ה (טרנסצנדנטיות, למעלה מן הזמן) / אלהים (אימננטיות, גימטריא הטבע) — עניינו של שער היחוד והאמונה (ברמת העיקרון). |
הטבלה נערכה מתוך הטקסט המלא של המחבר (אורח חיים ה׳ — סעיף אחד בלבד, מקור Sefaria), שלושת הסעיפים הקטנים של המשנה ברורה על סימן זה, והטקסט האמיתי של שולחן ערוך הרב (ג׳ סעיפים) המובא ב-§1; מחשבת חב״ד מופיעה בה ברמת העיקרון בלבד (שער היחוד והאמונה). הנמדד ב-Sefaria לסימן זה: אין לרמ״א הגהה עליו — וטורו נושא קו, ולא ייחוס משוחזר; למשנה ברורה שלושה סעיפים קטנים, וכל אחד נקרא בשמו בתא שלו; ולט״ז וכן לביאור הלכה אין טקסט על סימן ה׳, ולכן אין להם טור בטבלה.
קווי היסוד של שיטת הרב
קווי היסוד של שיטת הרב בסימן זה
ארבעה כיוונים המאפיינים את רגישות אדמו״ר הזקן בכוונת הברכות — מעבר ליישום הכללים בלבד. כל אחד בנוי במבנה: יסוד הסימן → קריאת הרב → המסקנה למעשה. כל קו נשען על הטקסט האמיתי של הרב (§1).
קו א — כוונת פירוש המלות
כוונת פירוש המלים
יסוד הסימן: לכוון בברכות את פירוש המלים שאדם מוציא מפיו (סעיף א).
קריאת הרב: « צָרִיךְ לְכַוֵּן… פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו » — כוונת הפירוש היא שער העבודה שבלב; הפה והלב צריכים לומר דבר אחד.
המסקנה למעשה: אומרים את הברכה מתוך מחשבה במשמעות המלים, ולא מתוך הרגל מכני — ובמיוחד הברכה הראשונה (קישור סימן ס-סג, קא).
קו ב — שם הוי״ה — קריאה וכתיבה
שם הוי״ה — קריאה וכתיבה
יסוד הסימן: בהזכרת שם הוי״ה — כוונת קריאתו (אֲדוֹן הַכֹּל) וכתיבתו (הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) (סעיף א).
קריאת הרב: שתי כוונות בשם אחד — האדנות על הכל (אדנות) והיותו למעלה מן הזמן (הוי״ה). ברמת העיקרון (דרך חב״ד): הוי״ה הוא שם הסובב, למעלה מן הזמן.
המסקנה למעשה: בעת הזכרת השם מכוונים « אֲדוֹן הַכֹּל » ו« היה הוה ויהיה » — בלא לבטא לעולם את שם הוי״ה באותיותיו; אומרים את השם כפי שקוראים אותו (אדנות).
קו ג — דקדוק הנקודות
דקדוק הניקוד
יסוד הסימן: ניקוד האל״ף — חֲטַף פַּתָּח כשהכתיבה אָלֶ״ף דָּלֶ״ת; שְׁבָא או חֲטַף פַּתָּח כשהכתיבה יוֹ״ד הֵ״א (סעיף ב).
קריאת הרב: הוא מקדיש סעיף שלם לדקדוק המדויק — הניקוד המשקף את הניקוד הנסתר של הוי״ה (כִּנְקֻדַּת הַיּוֹ״ד מִן שֵׁם הוי״ה). פרט הביטוי עצמו נושא משמעות.
המסקנה למעשה: מקפידים על ביטוי השם — הקדושה עוברת גם בדיוק הדקדוק; נוהגים כמנהג הקהילה בניקוד האל״ף.
קו ד — שם אלהים — היחוד
שם אלהים — היחוד
יסוד הסימן: בהזכרת שם אלהים — כוונה שהוא תַּקִּיף, בעל הכוחות בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים (סעיף ג).
קריאת הרב: אלהים הוא, ברמת העיקרון, שם הגבורה / הצמצום, האימננטיות המעלימה את האור ל« טבע » (אלהים בגימטריא הטבע). עם הוי״ה — זהו יחוד הסובב והממלא — לב דרך חב״ד.
המסקנה למעשה: בעת שם אלהים מכוונים לשליטתו בכל הכוחות, למעלה כמו למטה; לעומק היחוד — לומדים את שער היחוד והאמונה עם רב חב״די.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
שש נקודות הנהגה הנובעות ישירות מסימן ה׳ ברגישות אדמו״ר הזקן וחב״ד — מוצגות ברמת העיקרון, בהפניה לרב לפרטי המקרים המיוחדים.
לחסיד חב״ד — סימן ה׳ (כוונת הברכות)
- ① כוונת פירוש המלים. בכל ברכה — לשים אל לב את פירוש המלים הנאמרות, ובמיוחד בברכות השחר, לפני אכילה, ובכל ברכה שביום־יום. יסוד: שו״ע הרב סעיף א.
- ② שם הוי״ה — שתי כוונות. בעת השם: כוונת קריאתו (אֲדוֹן הַכֹּל, אדון הכל) וכתיבתו (הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה — למעלה מן הזמן). אומרים תמיד את השם כפי שקוראים אותו (אדנות), לעולם לא את שם הוי״ה באותיותיו. יסוד: שו״ע הרב סעיף א.
- ③ כשהכתיבה אָלֶ״ף דָּלֶ״ת. במקום שהשם הכתוב הוא עצמו אָלֶ״ף דָּלֶ״ת (ולא הוי״ה), כוונה אחת מספיקה: שהוא אֲדוֹן הַכֹּל. יסוד: שו״ע הרב סעיף א.
- ④ דקדוק הביטוי. להקפיד על ניקוד האל״ף — חֲטַף פַּתָּח כשהכתיבה אָלֶ״ף דָּלֶ״ת; כמנהג (שְׁבָא או חֲטַף פַּתָּח) כשהכתיבה יוֹ״ד הֵ״א. יסוד: שו״ע הרב סעיף ב; לנהוג כמנהג הקהילה.
- ⑤ שם אלהים — תַּקִּיף בַּעַל הַכֹּחוֹת. בעת שם אלהים: כוונה שהוא הַתַּקִּיף, בעל כל הכוחות בעולמות העליונים והתחתונים. ברמת העיקרון (חב״ד): יחוד הוי״ה / אלהים. יסוד: שו״ע הרב סעיף ג; ליחוד, ראו רב חב״די.
- ⑥ אם אמר ברכה בלא כוונה. כוונת הפירוש מעכבת בברכה הראשונה (ובפסוק ראשון של שמע); בשאר זהו האידיאל. לדעת, במקרה מסוים, אם לחזור — לשאול רב. יסוד: הפניה סימן ס-סג, קא.
⚠ פרק זה מציג את הנהגת חב״ד המבוססת על שולחן ערוך הרב, סימן ה׳ (הטקסט האמיתי המובא ב-§1). אין הוא מחליף הכרעת רב במקרה מסוים. לכל שאלה מעשית — ובמיוחד לממד יחוד השמות: לשאול את רבך, ולחב״ד — רב חב״די.