Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman נ״א · דִּינֵי הַתְּפִלָּה מִבָּרוּךְ שֶׁאָמַר עַד יִשְׁתַּבַּח

דִּינֵי תְּפִלָּה מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד ״יִשְׁתַּבַּח״ וּבוֹ י״ג סְעִיפִים:תִּקְּנוּ לוֹמַר פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה בְּכָל יוֹם, דְּהַיְנוּ מִ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ עַד ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל וְגו״, כְּדֵי לְסַדֵּר שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, כִּי כֵן עָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁאָמַר תְּחִלָּה ״אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְגו׳״ וְאַחַר כָּךְ ״אֶעְבְּרָה נָא וְגו׳״, וּכְדֵי לַעֲמֹד בִּתְפִלָּה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. וְלָמָּה בָּחֲרוּ בְּמִזְמוֹרִים אֵלּוּ? לְפִי שֶׁאָמְרוּ: כָּל הָאוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד ג׳ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם — מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא, וְאַגַּב אוֹתוֹ מִזְמוֹר תִּקְּנוּ לוֹמַר עַד סִיּוּם תְּהִלִּים שֶׁיֵּשׁ שָׁם י׳ פְּעָמִים ״הַלְלוּיָהּ״ כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה הִלּוּלִים שֶׁבְּסֵפֶר תְּהִלִּים: נִצּוּחַ, נִגּוּן, שִׁיר וְכו׳. וְתִקְּנוּ בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, לִפְנֵיהֶם — ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״, וְאַחֲרֵיהֶם — ״יִשְׁתַּבַּח״. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְהוֹסִיף ״הוֹדוּ לַה׳ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ״ כַּאֲשֶׁר הוּא כָּתוּב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים, לְפִי שֶׁדָּוִד קְבָעוֹ לְאָמְרָהּ בְּכָל יוֹם לִפְנֵי הָאָרוֹן.וּ״מִזְמוֹר לְתוֹדָה״, לְפִי שֶׁכָּל הַשִּׁירוֹת עֲתִידִין לְהִבָּטֵל חוּץ מִ״מִּזְמוֹר לְתוֹדָה״, וְלָכֵן יֵשׁ לִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ בִּנְגִינָה. וְנוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁלֹּא לְאָמְרָהּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁאֵין תּוֹדָה קְרֵבָה בָּהֶן. וְכֵן בִּימֵי הַפֶּסַח אֵין תּוֹדָה קְרֵבָה מִשּׁוּם חָמֵץ שֶׁבָּהּ. וְכֵן בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תכ״ט. וְכֵן בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תר״ד. אֲבָל בְּט׳ בְּאָב אוֹמְרִים אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם הָיוּ מַקְרִיבִין תּוֹדָה גַּם בְּט׳ בְּאָב.וְיֵשׁ שֶׁמּוֹסִיפִין עוֹד פְּסוּקִים אֲחֵרִים, וְכָל מָקוֹם וּמָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר כָּל הַפְּסוּקִים וְהַמִּזְמוֹרִים שֶׁמּוֹסִיפִים קֹדֶם ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין לְאָמְרָם אַחַר ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְכֻלָּם בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם.וְנוֹהֲגִין לְהוֹסִיף קֹדֶם בִּרְכַּת ״יִשְׁתַּבַּח״: ״וַיְבָרֶךְ דָּוִיד״ עַד ״מְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ״ כַּאֲשֶׁר הוּא בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים, ״וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ״ עַד שִׁירַת הַיָּם כַּאֲשֶׁר הוּא בְּסֵפֶר נְחֶמְיָה, וְשִׁירַת הַיָּם, לְפִי שֶׁכָּל אוֹתָם ט״ו לְשׁוֹנוֹת שֶׁל שֶׁבַח הַסְּדוּרוֹת דְּבִרְכוֹת יִשְׁתַּבַּח דְּרָשׁוּם חֲכָמִים מִתּוֹךְ שִׁירַת הַיָּם וּמִתּוֹךְ אוֹתָן פְּסוּקִים שֶׁל ״וַיְבָרֶךְ דָּוִיד״:

Institution des פסוקי דזמרה. On a institué de dire chaque jour les פסוקי דזמרה — de תְּהִלָּה לְדָוִד jusqu’à כֹּל הַנְּשָׁמָה — afin d’ordonner la louange de Dieu (שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם) avant de prier, comme fit מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ; une בְּרָכָה avant (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר) et une après (יִשְׁתַּבַּח). מִזְמוֹר לְתוֹדָה se dit בִּנְגִינָה (toutes les chansons seront abolies sauf lui) ; on ne le dit pas שַׁבָּת/יוֹם טוֹב, Pessah et veille de Pessah (חָמֵץ) ni veille de Kippour, mais on le dit à ט׳ בְּאָב. On ajoute וַיְבָרֶךְ דָּוִיד et שִׁירַת הַיָּם avant יִשְׁתַּבַּח.

יֵשׁ לוֹמַר ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ בְּנִגּוּן וּבִנְעִימָה, כִּי הוּא שִׁיר נָאֶה וְנֶחְמָד. וְתִקְּנוּהוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עַל יְדֵי אִגֶּרֶת שֶׁנָּפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וּמְצָאוּהוּ כָּתוּב בּוֹ, וְיֵשׁ בָּהּ פ״ז תֵּבוֹת, וְסִימָנוֹ ״רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז״. וְקִבְּלוּ לְאָמְרוֹ מְעֻמָּד אֲפִלּוּ בְּיָחִיד. וְעַל פִּי הַסּוֹד יֵשׁ לוֹמַר: ״בְּפֶה עַמּוֹ״ וְלֹא ״בְּפִי עַמּוֹ״, ״בַּתִּשְׁבָּחוֹת״ בְּחִירִ״ק הַתָּי״ו. וְיֶאֱחֹז בְּב׳ צִיצִית שֶׁבַּטַּלִּית שֶׁהֵן כְּנֶגֶד פָּנָיו בִּשְׁעַת אֲמִירַת ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״:

בָּרוּךְ שֶׁאָמַר. À dire בְּנִגּוּן וּבִנְעִימָה, car c’est un chant beau ; institué par אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, פ״ז tevot (סימן רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז). On le dit מְעֻמָּד même בְּיָחִיד. Sur le סוֹד : « בְּפֶה עַמּוֹ », « בַּתִּשְׁבָּחוֹת » ; et l’on tient les deux צִיצִית de devant pendant qu’on le dit.

אִם סִיֵּם ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ קֹדֶם שֶׁסִּיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — עוֹנֶה אַחֲרָיו אָמֵן. וְאֵין אָמֵן זֶה חָשׁוּב הֶפְסֵק בֵּין פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה לִבְרָכָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם, לְפִי שֶׁגַּם אָמֵן שֶׁבַח הוּא וּכְעֵין זִמְרָה (אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא סִיֵּם הַבְּרָכָה — לֹא יַעֲנֶה, שֶׁאֵין מַפְסִיקִין בְּאֶמְצַע שׁוּם בְּרָכָה אֲפִלּוּ בַּעֲנִיַּת אָמֵן, אֶלָּא בְּאָמֵן שֶׁל ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ וְשֶׁל ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ו). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁבְּרָכָה זוֹ שֶׁל ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ הוֹאִיל וְאֵינָהּ מֻזְכֶּרֶת בַּתַּלְמוּד — מַפְסִיקִין בָּהּ לְכָל אָמֵן. וְאִם סִיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּבַת אַחַת — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יַעֲנֶה אָמֵן, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו — הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְאַף שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לַחֲלֹק וְלוֹמַר שֶׁאֵין זֶה עוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו, שֶׁעַל כָּל פָּנִים הוּא עוֹנֶה אַחַר בִּרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם.וּמִכָּל מָקוֹם, אִם סִיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּבַת אַחַת בִּרְכַּת ״יִשְׁתַּבַּח״ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מֵהַבְּרָכוֹת שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת בָּהּ אָמֵן אֲפִלּוּ אַחַר בִּרְכוֹת עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמָן, אַף שֶׁבִּמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵן לַעֲנוֹת אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁמְּסַיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּבַת אַחַת — יָכוֹל לַעֲנוֹת. וְהוּא הַדִּין אִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר סִיֵּם בְּרָכָה אַחַת וְהוּא סִיֵּם בְּרָכָה אַחֶרֶת — יָכוֹל לַעֲנוֹת אַחַר בִּרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֲפִלּוּ סִיֵּם הוּא בְּרָכָה שֶׁאֵין עוֹנִין עָלָיו אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ לְדִבְרֵי הַכֹּל:

עֲנִיַּת אָמֵן. Qui finit בָּרוּךְ שֶׁאָמַר avant le שְׁלִיחַ צִבּוּר répond אָמֵן après lui — ce n’est pas un הֶפְסֵק, car אָמֵן est aussi שֶׁבַח. Mais on n’interrompt pas au milieu de la ברכה. Qui finit ensemble avec le חַזָּן : יֵשׁ אוֹמְרִים de ne pas répondre (מְגֻנֶּה de répondre אמן après sa propre ברכה), et יֵשׁ לָחֹש à leur avis.

צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּהַפְסִיק בְּדִבּוּר מִשֶּׁיַּתְחִיל ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד סוֹף י״ח, לְפִי שֶׁ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ הִיא בְּרָכָה שֶׁלִּפְנֵי פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וְ״יִשְׁתַּבַּח״ בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם וְאָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ. וּבֵין ״יִשְׁתַּבַּח״ לְ״יוֹצֵר אוֹר״ — גַּם כֵּן אֵין לְהַפְסִיק, וְהַמַּפְסִיק — עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזֵר עָלָיו מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה, לְפִי שֶׁפְּסוּקֵי דְּזִמְרָה נִתְקְנוּ לְהַסְדִּיר שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא — אֵינוֹ בְּדִין לְדַבֵּר בֵּין סִדּוּר הַשֶּׁבַח וְהַתְּפִלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ד.וּבֵין בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לִתְפִלָּה — אָסוּר לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה:

הֶפְסֵק בְּדִבּוּר. Il faut se garder d’interrompre par la parole depuis בָּרוּךְ שֶׁאָמַר jusqu’à la fin de la עֲמִידָה (י״ח) — c’est la ברכה avant et après les פסוקי דזמרה, comme בִּקְרִיאַת שְׁמַע ; le מַפְסִיק — עֲבֵרָה בְּיָדוֹ. Entre les ברכות de ק״ש et la תפילה, interdit même לְצֹרֶךְ מִצְוָה (סמיכת גאולה לתפילה).

וּשְׁאִילַת שָׁלוֹם מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד ״יִשְׁתַּבַּח״ — דִּינָהּ כְּמוֹ בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, שֶׁבֵּין הַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם, וּבָאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ו. וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים: בֵּין ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ לְהַתְחָלַת הַמִּזְמוֹרִים, וּבֵין כָּל מִזְמוֹר לַחֲבֵרוֹ, וּבֵין סוֹף הַמִּזְמוֹרִים לְ״יִשְׁתַּבַּח״. וּפְסוּקִים הַמְלֻקָּטִים שֶׁאֵינָם מִזְמוֹר שָׁלֵם — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים הַנֶּאֱמָרִים כָּאן כְּסֵדֶר שֶׁהֵם כְּתוּבִים בִּמְקוֹמָם — דִּינָם כְּמִזְמוֹר שָׁלֵם. וּכְשֶׁמַּפְסִיק בֵּין אֶחָד לַחֲבֵרוֹ — דִּינוֹ כְּמַפְסִיק בְּאֶמְצַע מִזְמוֹר. וּבֵין סוֹפָם לִתְחִלַּת פָּסוּק אַחֵר — דִּינוֹ כְּבֵין הַפְּרָקִים, כְּגוֹן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ מֵ״הוֹדוּ״ עַד ״אָמֵן וְהַלֵּל לַה׳״, הוּא פֶּרֶק אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מִזְמוֹר שָׁלֵם בְּדִבְרֵי הַיָּמִים. וְכֵן ב׳ פְּסוּקִים ״תְּנוּ עֹז וְגו׳ נוֹרָא אֱלֹהִים וְגו׳״ עַד ״בָּרוּךְ אֱלֹהִים״ — הֵם גַּם כֵּן פֶּרֶק אֶחָד, הוֹאִיל וְהֵם סְמוּכִים זֶה לָזֶה בִּתְהִלִּים. וְכֵן ב׳ פְּסוּקִים ״אֵל נְקָמוֹת וְגו׳ הִנָּשֵׂא וְגו׳״ עַד ״עַל גֵּאִים״. וְכֵן ג׳ פְּסוּקִים: ״נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה וְגו׳ כִּי בוֹ וְגו׳ יְהִי חַסְדְּךָ וְגו׳״. וְכֵן ג׳ פְּסוּקִים: ״יְהִי שֵׁם ה׳ וְגו׳ מִמִּזְרַח וְגו׳ רָם וְגו׳״. וְכֵן ב׳ פְּסוּקִים: ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהִים וְגו׳ וּבָרוּךְ שֵׁם וְגו׳״. וְכֵן מִ״וַּיְבָרֶךְ דָּוִיד״ עַד ״לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ״, וּמֵ״אַתָּה הוּא״ עַד ״בְּמַיִם עַזִּים״, וּמִ״וַּיּוֹשַׁע״ עַד סוֹף הַשִּׁירָה. אֲבָל בֵּין הַפְּסוּקִים שֶׁאֵינָם סְמוּכִים זֶה לָזֶה בִּתְהִלִּים — דִּינָם כְּבֵין הַפְּרָקִים (אֲבָל בְּאֶמְצַע פָּסוּק — דִּינוֹ כְּאֶמְצַע פָּסוּק שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ו).וְכָל זֶה לְעִנְיַן שְׁאִילַת שָׁלוֹם, אֲבָל לְעִנְיַן לְהַפְסִיק לַעֲנִיַּת אָמֵן — אֵין פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וּבִרְכוֹתֶיהָ דּוֹמִין לִקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, וּמֻתָּר לַעֲנוֹת אָמֵן עַל כָּל הַבְּרָכוֹת מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד ״יִשְׁתַּבַּח״ אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַמִּזְמוֹר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בֵּין הַמִּזְמוֹרִים לַבְּרָכָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם אוֹ שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם (לְפִי שֶׁאָמֵן הוּא גַּם כֵּן שֶׁבַח וּכְעֵין זִמְרָה — אֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה).וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם מֻתָּר לַעֲנוֹת אָמֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ וְחוֹתֶמֶת בְּבָרוּךְ — אֵין לָחֹש בְּמַה שֶּׁמַּפְסִיק בֵּין פְּתִיחָה לַחֲתִימָה בַּעֲנִיַּת אָמֵן, הוֹאִיל וּבְרָכָה זוֹ אֵינָהּ מֻזְכֶּרֶת בַּתַּלְמוּד.וְאִם הוּא צָרִיךְ לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה — טוֹב שֶׁיֹּאמַר ״בָּרוּךְ ה׳ לְעוֹלָם״ עַד ״וַיְבָרֶךְ דָּוִיד״ קֹדֶם שֶׁיְּדַבֵּר. וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק — יֹאמַר גַּם כֵּן אֵלּוּ הַפְּסוּקִים, לְפִי שֶׁהֵם כְּמוֹ בְּרָכָה:

שְׁאִילַת שָׁלוֹם. Comme dans ק״ש : בֵּין הַפְּרָקִים on demande מִפְּנֵי הַכָּבוֹד et répond à tous ; בָּאֶמְצַע on demande מִפְּנֵי הַיִּרְאָה. Le Rav détaille ce qui compte comme בֵּין הַפְּרָקִים. Mais pour עֲנִיַּת אָמֵן, פסוקי דזמרה n’est pas comme ק״ש — permis de répondre אמן même בְּאֶמְצַע. S’il doit s’interrompre, mieux vaut dire בָּרוּךְ ה׳ לְעוֹלָם avant.

אָסוּר לוֹמַר פָּסוּק ״מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳״ אַחַר ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ קֹדֶם ״הוֹדוּ״, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאוֹמֵר: מִי שֶׁרוֹצֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳ וּלְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ — יֹאמַר ״הוֹדוּ לַה׳ וְגו׳״, וַהֲרֵי זֶה חֵרוּף:

מִי יְמַלֵּל. Interdit de dire le verset מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳ après בָּרוּךְ שֶׁאָמַר avant הוֹדוּ — car cela paraît un חֵרוּף (comme si l’on disait : qui veut malel les גבורות… qu’il dise הוֹדוּ).

צָרִיךְ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין ״אֱלִילִים״ וּבֵין ״וַה׳ שָׁמַיִם עָשָׂה״, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּחוֹזֵר לְמַעְלָה. וְגַם בֵּין ״כִּי״ לְ״כָּל״ יֵשׁ פְּסִיק, וְלָכֵן הַכָּ״ף דְּגוּשָׁה. וּבֵין ״הָעַמִּים״ לֶ״אֱלִילִים״ וּבֵין ״שָׁמַיִם״ לְ״עָשָׂה״ — צָרִיךְ גַּם כֵּן לְהַפְסִיק קְצָת שֶׁלֹּא תִּבָּלַע הַמֵּ״ם. וְכֵן בְּכָל מֵ״ם שֶׁבְּסוֹף תֵּבָה וְתֵבָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ מַתְחֶלֶת בְּאָלֶ״ף אוֹ בְּעַיִ״ן — צָרִיךְ לִזָּהֵר כֵּן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״א:

הַפְסָקָה בֵּין אֱלִילִים. Il faut marquer une petite pause entre אֱלִילִים et וַה׳ שָׁמַיִם עָשָׂה, pour ne pas paraître revenir en arrière. De même le דִּקְדּוּק du מ״ם final devant אָלֶ״ף/עַיִ״ן, pour ne pas l’avaler — comme יתבאר סימן ס״א.

צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּ״פוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ״ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת הַמּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, וְאִם לֹא כִּוֵּן — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר בְּכַוָּנָה, לְפִי שֶׁעִקַּר מַה שֶּׁקָּבְעוּ לוֹמַר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ בְּכָל יוֹם הוּא מִפְּנֵי שֶׁבַח שֶׁבְּפָסוּק זֶה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל בִּרְיוֹתָיו לְפַרְנֵס. וְאַף עַכְשָׁו שֶׁאֵין אָנוּ חוֹזְרִין בִּשְׁבִיל חֶסְרוֹן כַּוָּנָה לְפִי שֶׁקָּרוֹב שֶׁאַף כְּשֶׁיַּחֲזֹר לֹא יְכַוֵּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״א, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא פָּסוּק אֶחָד — חוֹזֵר, שֶׁבְּקַל יוּכַל לְכַוֵּן כְּשֶׁיִּרְצֶה:

פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ. Il faut avoir la כַּוָּנָה (que le Saint béni soit-Il pourvoit à toute créature) ; si l’on n’a pas eu כוונה, on recommence — car c’est un seul verset, facile à recommencer avec כוונה.

נוֹהֲגִין לוֹמַר פָּסוּק ״וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ״ אַחַר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ לְסַיֵּם בְּ״הַלְלוּיָהּ״, כְּדֵי לְשַׁלְשֵׁל ״הַלְלוּיָהּ״ אַחַר ״הַלְלוּיָהּ״, שֶׁכָּל הַמִּזְמוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ פּוֹתְחוֹת בְּ״הַלְלוּיָהּ״ וּמִסְתַּיְּמוֹת בְּ״הַלְלוּיָהּ״. וְעוֹד, לְפִי שֶׁכָּל הָאוֹמֵר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא, לָכֵן אוֹמְרִים אַחֲרָיו: וַאֲנַחְנוּ נִזְכֶּה לְבָרֵךְ יָהּ גַּם לָעוֹלָם הַבָּא. וּמִטַּעַם זֶה אוֹמְרִים אוֹתוֹ גַּם בְּמִנְחָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַחֲרָיו מִזְמוֹר הַלְלוּיָהּ:

וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ. Usage de le dire après תְּהִלָּה לְדָוִד pour finir par הַלְלוּיָהּ (enchaîner הללויה après הללויה), et pour מרמז qu’on méritera de bénir יָהּ aussi לָעוֹלָם הַבָּא ; on le dit aussi à מִנְחָה.

נוֹהֲגִין לִכְפֹּל ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ״, לְפִי שֶׁהוּא סוֹף פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה. וְכֵן פָּסוּק ״ה׳ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד״, שֶׁהוּא סוֹף הַשִּׁירָה. וְיֵשׁ מוֹסִיפִין פָּסוּק ״כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה וְגו׳״, שֶׁגַּם הוּא מֵהַשִּׁירָה, עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ער״ה:

כְּפִילַת כֹּל הַנְּשָׁמָה. Usage de doubler כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ (fin des פסוקי דזמרה) et ה׳ יִמְלֹךְ (fin de la שירה) ; יֵשׁ מוֹסִיפִין כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה — עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה.

כְּשֶׁמַּגִּיעַ לִ״וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ״ אוֹ לִ״וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה״ — אֵין לִשְׁחוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת שָׁם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״ג. וְנָהֲגוּ לַעֲמֹד לְ״וַיְבָרֶךְ דָּוִיד״ עַד ״תִּפְאַרְתֶּךָ״. וְיֵשׁ מוֹסִיפִין לַעֲמֹד עַד שֶׁאוֹמְרִים ״אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים״ — רָאשֵׁי תֵּבוֹת ״אֶהְיֶה״, וְאַחַר כָּךְ יוֹשְׁבִין. וּכְשֶׁאוֹמְרִים ״וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל״ — נוֹתְנִים צְדָקָה מְעֻמָּד:

וְעַתָּה / וְכָל קוֹמָה. À וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים et וְכָל קוֹמָה, ne pas se prosterner — עַיֵּן סימן קי״ג. On a l’usage de se tenir debout pour וַיְבָרֶךְ דָּוִיד ; certains jusqu’à אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים. À וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל on donne la צְדָקָה debout.

״מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר וְגו׳״ — הַכָּ״ף דְּגוּשָׁה, אֲבָל ״מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים״ וְכֵן ״כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה׳ מִי כָמוֹךָ״ — הַכָ״ף רְפוּיָה, ״יִדְּמוּ כָּאָבֶן״ — הַכָּ״ף דְּגוּשָׁה, ״עַם זוּ גָּאַלְתָּ״ — הַג׳ דְּגוּשָׁה, שֶׁכָּךְ הוּא בַּמְּסוֹרוֹת. וְכֵן בִּשְׁאָר דָּגוּשׁ וְרָפֶה — צָרִיךְ לִזָּהֵר וְלִקְרוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּמְסַר בַּמְּסוֹרוֹת. וְלֹא יְרַפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״א:

דָּגֵשׁ וְרָפֶה. Détails de lecture dans שירת הים selon la מְסוֹרָה — מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר (כ׳ דגושה) contre מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים (רפויה), etc. Ne pas affaiblir le fort ni renforcer le faible — comme סימן ס״א.

אֵין אוֹמְרִים הַזְּמִירוֹת בִּמְרוּצָה, כִּי אִם בְּנַחַת מִלָּה בְּמִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן בָּהֶם יָפֶה. וְאוֹתָן שֶׁאוֹמְרִים אוֹתָם בִּמְרוּצָה (כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם מִנְיָן) — לֹא יָפֶה הֵם עוֹשִׂים שֶׁמְּקַצְּרִים בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בִּשְׁבִיל שְׁאִילַת צָרְכָּם, הֲיֵשׁ מוֹשֵׁל שֶׁיִּתְרַצֶּה בְּכָךְ? וְהוּא הַדִּין לְאוֹתָם שֶׁמְּכַוְּנִים בַּתְּפִלָּה בִּבְרָכוֹת שֶׁהֵן תְּחִנָּה וּבַקָּשַׁת צָרְכֵי הַגּוּף וְלֹא בַּבְּרָכוֹת שֶׁהֵן שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא:

בְּנַחַת. On ne dit pas les זְמִירוֹת בִּמְרוּצָה mais בְּנַחַת מִלָּה בְּמִלָּה pour bien avoir la כוונה. Écourter la louange de Dieu pour se hâter vers ses besoins — הֲיֵשׁ מוֹשֵׁל שֶׁיִּתְרַצֶּה בְּכָךְ ?