Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Le Rabbi a explicitement instruit d’étudier sérieusement le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב). Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman נ״א — דִּינֵי הַתְּפִלָּה מִבָּרוּךְ שֶׁאָמַר עַד יִשְׁתַּבַּח. Chez le Rav, le siman se déploie en י״ג סְעִיפִים (treize seifim) : la תַּקָּנָה des פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה et leurs deux בְּרָכוֹת (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר, יִשְׁתַּבַּח), l’interdit du הֶפְסֵק et de la שְׁאִילַת שָׁלוֹם, la כַּוָּנָה dans פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, le דִּקְדּוּק de la שִׁירַת הַיָּם, et מִזְמוֹר לְתוֹדָה בִּנְגִינָה.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן נ״א — דִּינֵי הַתְּפִלָּה מִבָּרוּךְ שֶׁאָמַר עַד יִשְׁתַּבַּח
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן נ״א — דִּינֵי הַתְּפִלָּה מִבָּרוּךְ שֶׁאָמַר עַד יִשְׁתַּבַּח — וּבוֹ י״ג סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.51), suivi de notre traduction française. Le siman comporte treize seifim (י״ג סְעִיפִים).
סעיף א תִּקְּנוּ לוֹמַר פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה בְּכָל יוֹם, בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם — בָּרוּךְ שֶׁאָמַר, וּלְאַחֲרֵיהֶם — יִשְׁתַּבַּח.
דִּינֵי תְּפִלָּה מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד ״יִשְׁתַּבַּח״ וּבוֹ י״ג סְעִיפִים:תִּקְּנוּ לוֹמַר פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה בְּכָל יוֹם, דְּהַיְנוּ מִ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ עַד ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל וְגו״, כְּדֵי לְסַדֵּר שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, כִּי כֵן עָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁאָמַר תְּחִלָּה ״אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְגו׳״ וְאַחַר כָּךְ ״אֶעְבְּרָה נָא וְגו׳״, וּכְדֵי לַעֲמֹד בִּתְפִלָּה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. וְלָמָּה בָּחֲרוּ בְּמִזְמוֹרִים אֵלּוּ? לְפִי שֶׁאָמְרוּ: כָּל הָאוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד ג׳ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם — מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא, וְאַגַּב אוֹתוֹ מִזְמוֹר תִּקְּנוּ לוֹמַר עַד סִיּוּם תְּהִלִּים שֶׁיֵּשׁ שָׁם י׳ פְּעָמִים ״הַלְלוּיָהּ״ כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה הִלּוּלִים שֶׁבְּסֵפֶר תְּהִלִּים: נִצּוּחַ, נִגּוּן, שִׁיר וְכו׳. וְתִקְּנוּ בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, לִפְנֵיהֶם — ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״, וְאַחֲרֵיהֶם — ״יִשְׁתַּבַּח״. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְהוֹסִיף ״הוֹדוּ לַה׳ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ״ כַּאֲשֶׁר הוּא כָּתוּב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים, לְפִי שֶׁדָּוִד קְבָעוֹ לְאָמְרָהּ בְּכָל יוֹם לִפְנֵי הָאָרוֹן.וּ״מִזְמוֹר לְתוֹדָה״, לְפִי שֶׁכָּל הַשִּׁירוֹת עֲתִידִין לְהִבָּטֵל חוּץ מִ״מִּזְמוֹר לְתוֹדָה״, וְלָכֵן יֵשׁ לִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ בִּנְגִינָה. וְנוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁלֹּא לְאָמְרָהּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁאֵין תּוֹדָה קְרֵבָה בָּהֶן. וְכֵן בִּימֵי הַפֶּסַח אֵין תּוֹדָה קְרֵבָה מִשּׁוּם חָמֵץ שֶׁבָּהּ. וְכֵן בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תכ״ט. וְכֵן בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תר״ד. אֲבָל בְּט׳ בְּאָב אוֹמְרִים אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם הָיוּ מַקְרִיבִין תּוֹדָה גַּם בְּט׳ בְּאָב.וְיֵשׁ שֶׁמּוֹסִיפִין עוֹד פְּסוּקִים אֲחֵרִים, וְכָל מָקוֹם וּמָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר כָּל הַפְּסוּקִים וְהַמִּזְמוֹרִים שֶׁמּוֹסִיפִים קֹדֶם ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין לְאָמְרָם אַחַר ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְכֻלָּם בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם.וְנוֹהֲגִין לְהוֹסִיף קֹדֶם בִּרְכַּת ״יִשְׁתַּבַּח״: ״וַיְבָרֶךְ דָּוִיד״ עַד ״מְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ״ כַּאֲשֶׁר הוּא בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים, ״וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ״ עַד שִׁירַת הַיָּם כַּאֲשֶׁר הוּא בְּסֵפֶר נְחֶמְיָה, וְשִׁירַת הַיָּם, לְפִי שֶׁכָּל אוֹתָם ט״ו לְשׁוֹנוֹת שֶׁל שֶׁבַח הַסְּדוּרוֹת דְּבִרְכוֹת יִשְׁתַּבַּח דְּרָשׁוּם חֲכָמִים מִתּוֹךְ שִׁירַת הַיָּם וּמִתּוֹךְ אוֹתָן פְּסוּקִים שֶׁל ״וַיְבָרֶךְ דָּוִיד״:
Institution des פסוקי דזמרה. On a institué de dire chaque jour les פסוקי דזמרה — de תְּהִלָּה לְדָוִד jusqu’à כֹּל הַנְּשָׁמָה — afin d’ordonner la louange de Dieu (שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם) avant de prier, comme fit מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ; une בְּרָכָה avant (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר) et une après (יִשְׁתַּבַּח). מִזְמוֹר לְתוֹדָה se dit בִּנְגִינָה (toutes les chansons seront abolies sauf lui) ; on ne le dit pas שַׁבָּת/יוֹם טוֹב, Pessah et veille de Pessah (חָמֵץ) ni veille de Kippour, mais on le dit à ט׳ בְּאָב. On ajoute וַיְבָרֶךְ דָּוִיד et שִׁירַת הַיָּם avant יִשְׁתַּבַּח.
סעיף ב יֵשׁ לוֹמַר בָּרוּךְ שֶׁאָמַר בְּנִגּוּן וּמְעֻמָּד, פ״ז תֵּבוֹת, וְיֶאֱחֹז בְּב׳ צִיצִית.
יֵשׁ לוֹמַר ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ בְּנִגּוּן וּבִנְעִימָה, כִּי הוּא שִׁיר נָאֶה וְנֶחְמָד. וְתִקְּנוּהוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עַל יְדֵי אִגֶּרֶת שֶׁנָּפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וּמְצָאוּהוּ כָּתוּב בּוֹ, וְיֵשׁ בָּהּ פ״ז תֵּבוֹת, וְסִימָנוֹ ״רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז״. וְקִבְּלוּ לְאָמְרוֹ מְעֻמָּד אֲפִלּוּ בְּיָחִיד. וְעַל פִּי הַסּוֹד יֵשׁ לוֹמַר: ״בְּפֶה עַמּוֹ״ וְלֹא ״בְּפִי עַמּוֹ״, ״בַּתִּשְׁבָּחוֹת״ בְּחִירִ״ק הַתָּי״ו. וְיֶאֱחֹז בְּב׳ צִיצִית שֶׁבַּטַּלִּית שֶׁהֵן כְּנֶגֶד פָּנָיו בִּשְׁעַת אֲמִירַת ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״:
בָּרוּךְ שֶׁאָמַר. À dire בְּנִגּוּן וּבִנְעִימָה, car c’est un chant beau ; institué par אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, פ״ז tevot (סימן רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז). On le dit מְעֻמָּד même בְּיָחִיד. Sur le סוֹד : « בְּפֶה עַמּוֹ », « בַּתִּשְׁבָּחוֹת » ; et l’on tient les deux צִיצִית de devant pendant qu’on le dit.
סעיף ג סִיֵּם בָּרוּךְ שֶׁאָמַר קֹדֶם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — עוֹנֶה אָמֵן, וְאֵין זֶה הֶפְסֵק.
אִם סִיֵּם ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ קֹדֶם שֶׁסִּיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — עוֹנֶה אַחֲרָיו אָמֵן. וְאֵין אָמֵן זֶה חָשׁוּב הֶפְסֵק בֵּין פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה לִבְרָכָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם, לְפִי שֶׁגַּם אָמֵן שֶׁבַח הוּא וּכְעֵין זִמְרָה (אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא סִיֵּם הַבְּרָכָה — לֹא יַעֲנֶה, שֶׁאֵין מַפְסִיקִין בְּאֶמְצַע שׁוּם בְּרָכָה אֲפִלּוּ בַּעֲנִיַּת אָמֵן, אֶלָּא בְּאָמֵן שֶׁל ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ וְשֶׁל ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ו). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁבְּרָכָה זוֹ שֶׁל ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ הוֹאִיל וְאֵינָהּ מֻזְכֶּרֶת בַּתַּלְמוּד — מַפְסִיקִין בָּהּ לְכָל אָמֵן. וְאִם סִיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּבַת אַחַת — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יַעֲנֶה אָמֵן, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו — הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְאַף שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לַחֲלֹק וְלוֹמַר שֶׁאֵין זֶה עוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו, שֶׁעַל כָּל פָּנִים הוּא עוֹנֶה אַחַר בִּרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם.וּמִכָּל מָקוֹם, אִם סִיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּבַת אַחַת בִּרְכַּת ״יִשְׁתַּבַּח״ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מֵהַבְּרָכוֹת שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת בָּהּ אָמֵן אֲפִלּוּ אַחַר בִּרְכוֹת עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמָן, אַף שֶׁבִּמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵן לַעֲנוֹת אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁמְּסַיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּבַת אַחַת — יָכוֹל לַעֲנוֹת. וְהוּא הַדִּין אִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר סִיֵּם בְּרָכָה אַחַת וְהוּא סִיֵּם בְּרָכָה אַחֶרֶת — יָכוֹל לַעֲנוֹת אַחַר בִּרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֲפִלּוּ סִיֵּם הוּא בְּרָכָה שֶׁאֵין עוֹנִין עָלָיו אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ לְדִבְרֵי הַכֹּל:
עֲנִיַּת אָמֵן. Qui finit בָּרוּךְ שֶׁאָמַר avant le שְׁלִיחַ צִבּוּר répond אָמֵן après lui — ce n’est pas un הֶפְסֵק, car אָמֵן est aussi שֶׁבַח. Mais on n’interrompt pas au milieu de la ברכה. Qui finit ensemble avec le חַזָּן : יֵשׁ אוֹמְרִים de ne pas répondre (מְגֻנֶּה de répondre אמן après sa propre ברכה), et יֵשׁ לָחֹש à leur avis.
סעיף ד צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּהַפְסִיק בְּדִבּוּר מִבָּרוּךְ שֶׁאָמַר עַד סוֹף י״ח.
צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּהַפְסִיק בְּדִבּוּר מִשֶּׁיַּתְחִיל ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד סוֹף י״ח, לְפִי שֶׁ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ הִיא בְּרָכָה שֶׁלִּפְנֵי פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וְ״יִשְׁתַּבַּח״ בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם וְאָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ. וּבֵין ״יִשְׁתַּבַּח״ לְ״יוֹצֵר אוֹר״ — גַּם כֵּן אֵין לְהַפְסִיק, וְהַמַּפְסִיק — עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזֵר עָלָיו מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה, לְפִי שֶׁפְּסוּקֵי דְּזִמְרָה נִתְקְנוּ לְהַסְדִּיר שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא — אֵינוֹ בְּדִין לְדַבֵּר בֵּין סִדּוּר הַשֶּׁבַח וְהַתְּפִלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ד.וּבֵין בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לִתְפִלָּה — אָסוּר לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה:
הֶפְסֵק בְּדִבּוּר. Il faut se garder d’interrompre par la parole depuis בָּרוּךְ שֶׁאָמַר jusqu’à la fin de la עֲמִידָה (י״ח) — c’est la ברכה avant et après les פסוקי דזמרה, comme בִּקְרִיאַת שְׁמַע ; le מַפְסִיק — עֲבֵרָה בְּיָדוֹ. Entre les ברכות de ק״ש et la תפילה, interdit même לְצֹרֶךְ מִצְוָה (סמיכת גאולה לתפילה).
סעיף ה שְׁאִילַת שָׁלוֹם — בֵּין הַפְּרָקִים וּבָאֶמְצַע ; וְלַעֲנִיַּת אָמֵן מֻתָּר.
וּשְׁאִילַת שָׁלוֹם מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד ״יִשְׁתַּבַּח״ — דִּינָהּ כְּמוֹ בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, שֶׁבֵּין הַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם, וּבָאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ו. וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים: בֵּין ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ לְהַתְחָלַת הַמִּזְמוֹרִים, וּבֵין כָּל מִזְמוֹר לַחֲבֵרוֹ, וּבֵין סוֹף הַמִּזְמוֹרִים לְ״יִשְׁתַּבַּח״. וּפְסוּקִים הַמְלֻקָּטִים שֶׁאֵינָם מִזְמוֹר שָׁלֵם — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים הַנֶּאֱמָרִים כָּאן כְּסֵדֶר שֶׁהֵם כְּתוּבִים בִּמְקוֹמָם — דִּינָם כְּמִזְמוֹר שָׁלֵם. וּכְשֶׁמַּפְסִיק בֵּין אֶחָד לַחֲבֵרוֹ — דִּינוֹ כְּמַפְסִיק בְּאֶמְצַע מִזְמוֹר. וּבֵין סוֹפָם לִתְחִלַּת פָּסוּק אַחֵר — דִּינוֹ כְּבֵין הַפְּרָקִים, כְּגוֹן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ מֵ״הוֹדוּ״ עַד ״אָמֵן וְהַלֵּל לַה׳״, הוּא פֶּרֶק אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מִזְמוֹר שָׁלֵם בְּדִבְרֵי הַיָּמִים. וְכֵן ב׳ פְּסוּקִים ״תְּנוּ עֹז וְגו׳ נוֹרָא אֱלֹהִים וְגו׳״ עַד ״בָּרוּךְ אֱלֹהִים״ — הֵם גַּם כֵּן פֶּרֶק אֶחָד, הוֹאִיל וְהֵם סְמוּכִים זֶה לָזֶה בִּתְהִלִּים. וְכֵן ב׳ פְּסוּקִים ״אֵל נְקָמוֹת וְגו׳ הִנָּשֵׂא וְגו׳״ עַד ״עַל גֵּאִים״. וְכֵן ג׳ פְּסוּקִים: ״נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה וְגו׳ כִּי בוֹ וְגו׳ יְהִי חַסְדְּךָ וְגו׳״. וְכֵן ג׳ פְּסוּקִים: ״יְהִי שֵׁם ה׳ וְגו׳ מִמִּזְרַח וְגו׳ רָם וְגו׳״. וְכֵן ב׳ פְּסוּקִים: ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהִים וְגו׳ וּבָרוּךְ שֵׁם וְגו׳״. וְכֵן מִ״וַּיְבָרֶךְ דָּוִיד״ עַד ״לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ״, וּמֵ״אַתָּה הוּא״ עַד ״בְּמַיִם עַזִּים״, וּמִ״וַּיּוֹשַׁע״ עַד סוֹף הַשִּׁירָה. אֲבָל בֵּין הַפְּסוּקִים שֶׁאֵינָם סְמוּכִים זֶה לָזֶה בִּתְהִלִּים — דִּינָם כְּבֵין הַפְּרָקִים (אֲבָל בְּאֶמְצַע פָּסוּק — דִּינוֹ כְּאֶמְצַע פָּסוּק שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ו).וְכָל זֶה לְעִנְיַן שְׁאִילַת שָׁלוֹם, אֲבָל לְעִנְיַן לְהַפְסִיק לַעֲנִיַּת אָמֵן — אֵין פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וּבִרְכוֹתֶיהָ דּוֹמִין לִקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, וּמֻתָּר לַעֲנוֹת אָמֵן עַל כָּל הַבְּרָכוֹת מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד ״יִשְׁתַּבַּח״ אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַמִּזְמוֹר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בֵּין הַמִּזְמוֹרִים לַבְּרָכָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם אוֹ שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם (לְפִי שֶׁאָמֵן הוּא גַּם כֵּן שֶׁבַח וּכְעֵין זִמְרָה — אֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה).וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם מֻתָּר לַעֲנוֹת אָמֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ וְחוֹתֶמֶת בְּבָרוּךְ — אֵין לָחֹש בְּמַה שֶּׁמַּפְסִיק בֵּין פְּתִיחָה לַחֲתִימָה בַּעֲנִיַּת אָמֵן, הוֹאִיל וּבְרָכָה זוֹ אֵינָהּ מֻזְכֶּרֶת בַּתַּלְמוּד.וְאִם הוּא צָרִיךְ לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה — טוֹב שֶׁיֹּאמַר ״בָּרוּךְ ה׳ לְעוֹלָם״ עַד ״וַיְבָרֶךְ דָּוִיד״ קֹדֶם שֶׁיְּדַבֵּר. וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק — יֹאמַר גַּם כֵּן אֵלּוּ הַפְּסוּקִים, לְפִי שֶׁהֵם כְּמוֹ בְּרָכָה:
שְׁאִילַת שָׁלוֹם. Comme dans ק״ש : בֵּין הַפְּרָקִים on demande מִפְּנֵי הַכָּבוֹד et répond à tous ; בָּאֶמְצַע on demande מִפְּנֵי הַיִּרְאָה. Le Rav détaille ce qui compte comme בֵּין הַפְּרָקִים. Mais pour עֲנִיַּת אָמֵן, פסוקי דזמרה n’est pas comme ק״ש — permis de répondre אמן même בְּאֶמְצַע. S’il doit s’interrompre, mieux vaut dire בָּרוּךְ ה׳ לְעוֹלָם avant.
סעיף ו אָסוּר לוֹמַר מִי יְמַלֵּל אַחַר בָּרוּךְ שֶׁאָמַר קֹדֶם הוֹדוּ.
אָסוּר לוֹמַר פָּסוּק ״מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳״ אַחַר ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ קֹדֶם ״הוֹדוּ״, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאוֹמֵר: מִי שֶׁרוֹצֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳ וּלְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ — יֹאמַר ״הוֹדוּ לַה׳ וְגו׳״, וַהֲרֵי זֶה חֵרוּף:
מִי יְמַלֵּל. Interdit de dire le verset מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳ après בָּרוּךְ שֶׁאָמַר avant הוֹדוּ — car cela paraît un חֵרוּף (comme si l’on disait : qui veut malel les גבורות… qu’il dise הוֹדוּ).
סעיף ז צָרִיךְ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין אֱלִילִים וּבֵין וַה׳ שָׁמַיִם עָשָׂה.
צָרִיךְ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין ״אֱלִילִים״ וּבֵין ״וַה׳ שָׁמַיִם עָשָׂה״, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּחוֹזֵר לְמַעְלָה. וְגַם בֵּין ״כִּי״ לְ״כָּל״ יֵשׁ פְּסִיק, וְלָכֵן הַכָּ״ף דְּגוּשָׁה. וּבֵין ״הָעַמִּים״ לֶ״אֱלִילִים״ וּבֵין ״שָׁמַיִם״ לְ״עָשָׂה״ — צָרִיךְ גַּם כֵּן לְהַפְסִיק קְצָת שֶׁלֹּא תִּבָּלַע הַמֵּ״ם. וְכֵן בְּכָל מֵ״ם שֶׁבְּסוֹף תֵּבָה וְתֵבָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ מַתְחֶלֶת בְּאָלֶ״ף אוֹ בְּעַיִ״ן — צָרִיךְ לִזָּהֵר כֵּן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״א:
הַפְסָקָה בֵּין אֱלִילִים. Il faut marquer une petite pause entre אֱלִילִים et וַה׳ שָׁמַיִם עָשָׂה, pour ne pas paraître revenir en arrière. De même le דִּקְדּוּק du מ״ם final devant אָלֶ״ף/עַיִ״ן, pour ne pas l’avaler — comme יתבאר סימן ס״א.
סעיף ח צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּפוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וְאִם לֹא כִּוֵּן — חוֹזֵר.
צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּ״פוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ״ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת הַמּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, וְאִם לֹא כִּוֵּן — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר בְּכַוָּנָה, לְפִי שֶׁעִקַּר מַה שֶּׁקָּבְעוּ לוֹמַר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ בְּכָל יוֹם הוּא מִפְּנֵי שֶׁבַח שֶׁבְּפָסוּק זֶה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל בִּרְיוֹתָיו לְפַרְנֵס. וְאַף עַכְשָׁו שֶׁאֵין אָנוּ חוֹזְרִין בִּשְׁבִיל חֶסְרוֹן כַּוָּנָה לְפִי שֶׁקָּרוֹב שֶׁאַף כְּשֶׁיַּחֲזֹר לֹא יְכַוֵּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״א, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא פָּסוּק אֶחָד — חוֹזֵר, שֶׁבְּקַל יוּכַל לְכַוֵּן כְּשֶׁיִּרְצֶה:
פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ. Il faut avoir la כַּוָּנָה (que le Saint béni soit-Il pourvoit à toute créature) ; si l’on n’a pas eu כוונה, on recommence — car c’est un seul verset, facile à recommencer avec כוונה.
סעיף ט נוֹהֲגִין לוֹמַר וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ אַחַר תְּהִלָּה לְדָוִד.
נוֹהֲגִין לוֹמַר פָּסוּק ״וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ״ אַחַר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ לְסַיֵּם בְּ״הַלְלוּיָהּ״, כְּדֵי לְשַׁלְשֵׁל ״הַלְלוּיָהּ״ אַחַר ״הַלְלוּיָהּ״, שֶׁכָּל הַמִּזְמוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ פּוֹתְחוֹת בְּ״הַלְלוּיָהּ״ וּמִסְתַּיְּמוֹת בְּ״הַלְלוּיָהּ״. וְעוֹד, לְפִי שֶׁכָּל הָאוֹמֵר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא, לָכֵן אוֹמְרִים אַחֲרָיו: וַאֲנַחְנוּ נִזְכֶּה לְבָרֵךְ יָהּ גַּם לָעוֹלָם הַבָּא. וּמִטַּעַם זֶה אוֹמְרִים אוֹתוֹ גַּם בְּמִנְחָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַחֲרָיו מִזְמוֹר הַלְלוּיָהּ:
וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ. Usage de le dire après תְּהִלָּה לְדָוִד pour finir par הַלְלוּיָהּ (enchaîner הללויה après הללויה), et pour מרמז qu’on méritera de bénir יָהּ aussi לָעוֹלָם הַבָּא ; on le dit aussi à מִנְחָה.
סעיף י נוֹהֲגִין לִכְפֹּל כֹּל הַנְּשָׁמָה וְה׳ יִמְלֹךְ, סוֹף פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וְהַשִּׁירָה.
נוֹהֲגִין לִכְפֹּל ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ״, לְפִי שֶׁהוּא סוֹף פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה. וְכֵן פָּסוּק ״ה׳ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד״, שֶׁהוּא סוֹף הַשִּׁירָה. וְיֵשׁ מוֹסִיפִין פָּסוּק ״כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה וְגו׳״, שֶׁגַּם הוּא מֵהַשִּׁירָה, עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ער״ה:
כְּפִילַת כֹּל הַנְּשָׁמָה. Usage de doubler כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ (fin des פסוקי דזמרה) et ה׳ יִמְלֹךְ (fin de la שירה) ; יֵשׁ מוֹסִיפִין כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה — עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה.
סעיף יא אֵין לְהִשְׁתַּחֲווֹת בִּוְעַתָּה וּבְכָל קוֹמָה ; נָהֲגוּ לַעֲמֹד לְוַיְבָרֶךְ דָּוִיד.
כְּשֶׁמַּגִּיעַ לִ״וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ״ אוֹ לִ״וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה״ — אֵין לִשְׁחוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת שָׁם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״ג. וְנָהֲגוּ לַעֲמֹד לְ״וַיְבָרֶךְ דָּוִיד״ עַד ״תִּפְאַרְתֶּךָ״. וְיֵשׁ מוֹסִיפִין לַעֲמֹד עַד שֶׁאוֹמְרִים ״אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים״ — רָאשֵׁי תֵּבוֹת ״אֶהְיֶה״, וְאַחַר כָּךְ יוֹשְׁבִין. וּכְשֶׁאוֹמְרִים ״וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל״ — נוֹתְנִים צְדָקָה מְעֻמָּד:
וְעַתָּה / וְכָל קוֹמָה. À וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים et וְכָל קוֹמָה, ne pas se prosterner — עַיֵּן סימן קי״ג. On a l’usage de se tenir debout pour וַיְבָרֶךְ דָּוִיד ; certains jusqu’à אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים. À וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל on donne la צְדָקָה debout.
סעיף יב דִּקְדּוּקֵי דָּגֵשׁ וְרָפֶה בְּשִׁירַת הַיָּם כְּפִי הַמְּסוֹרוֹת.
״מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר וְגו׳״ — הַכָּ״ף דְּגוּשָׁה, אֲבָל ״מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים״ וְכֵן ״כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה׳ מִי כָמוֹךָ״ — הַכָ״ף רְפוּיָה, ״יִדְּמוּ כָּאָבֶן״ — הַכָּ״ף דְּגוּשָׁה, ״עַם זוּ גָּאַלְתָּ״ — הַג׳ דְּגוּשָׁה, שֶׁכָּךְ הוּא בַּמְּסוֹרוֹת. וְכֵן בִּשְׁאָר דָּגוּשׁ וְרָפֶה — צָרִיךְ לִזָּהֵר וְלִקְרוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּמְסַר בַּמְּסוֹרוֹת. וְלֹא יְרַפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״א:
דָּגֵשׁ וְרָפֶה. Détails de lecture dans שירת הים selon la מְסוֹרָה — מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר (כ׳ דגושה) contre מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים (רפויה), etc. Ne pas affaiblir le fort ni renforcer le faible — comme סימן ס״א.
סעיף יג אֵין אוֹמְרִים הַזְּמִירוֹת בִּמְרוּצָה כִּי אִם בְּנַחַת מִלָּה בְּמִלָּה.
אֵין אוֹמְרִים הַזְּמִירוֹת בִּמְרוּצָה, כִּי אִם בְּנַחַת מִלָּה בְּמִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן בָּהֶם יָפֶה. וְאוֹתָן שֶׁאוֹמְרִים אוֹתָם בִּמְרוּצָה (כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם מִנְיָן) — לֹא יָפֶה הֵם עוֹשִׂים שֶׁמְּקַצְּרִים בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בִּשְׁבִיל שְׁאִילַת צָרְכָּם, הֲיֵשׁ מוֹשֵׁל שֶׁיִּתְרַצֶּה בְּכָךְ? וְהוּא הַדִּין לְאוֹתָם שֶׁמְּכַוְּנִים בַּתְּפִלָּה בִּבְרָכוֹת שֶׁהֵן תְּחִנָּה וּבַקָּשַׁת צָרְכֵי הַגּוּף וְלֹא בַּבְּרָכוֹת שֶׁהֵן שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא:
בְּנַחַת. On ne dit pas les זְמִירוֹת בִּמְרוּצָה mais בְּנַחַת מִלָּה בְּמִלָּה pour bien avoir la כוונה. Écourter la louange de Dieu pour se hâter vers ses besoins — הֲיֵשׁ מוֹשֵׁל שֶׁיִּתְרַצֶּה בְּכָךְ ?
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim נ״א (édition Kehot, י״ג סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וּבִרְכוֹתֵיהֶם
Le yesod : les deux berakhot et l’interdit du הֶפְסֵק
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de trois axes. D’abord les deux berakhot qui encadrent les פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה — בָּרוּךְ שֶׁאָמַר avant, יִשְׁתַּבַּח après. Ensuite l’interdit d’interrompre (בְּדִבּוּר, שְׁאִילַת שָׁלוֹם) entre ces deux berakhot, sur le modèle de la קְרִיאַת שְׁמַע. Enfin la כַּוָּנָה, la נַחַת et le דִּין de מִזְמוֹר לְתוֹדָה.
בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְיִשְׁתַּבַּח — בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם
Les deux berakhot des פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה
Le principe. On a institué une בְּרָכָה avant les פסוקי דזמרה (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר) et une après (יִשְׁתַּבַּח), pour encadrer la louange quotidienne (סעיף א). בָּרוּךְ שֶׁאָמַר se dit בְּנִגּוּן et מְעֻמָּד, et compte פ״ז tevot (סעיף ב).
La conséquence. On répond אָמֵן après בָּרוּךְ שֶׁאָמַר du חַזָּן sans que ce soit un הֶפְסֵק, car אָמֵן est aussi שֶׁבַח (סעיף ג). Sur celui qui arrive en retard et les ברכות de la tefila, cf. siman 52.
אִסּוּר הַהֶפְסֵק בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה
L’interdit d’interrompre entre les deux berakhot
Le principe. Il faut se garder d’interrompre בְּדִבּוּר depuis בָּרוּךְ שֶׁאָמַר jusqu’à la fin de la עֲמִידָה, même לְצֹרֶךְ מִצְוָה — comme בִּקְרִיאַת שְׁמַע (סעיף ד). Le מַפְסִיק — עֲבֵרָה בְּיָדוֹ.
L’extension. Pour la שְׁאִילַת שָׁלוֹם, on distingue בֵּין הַפְּרָקִים et בָּאֶמְצַע ; pour עֲנִיַּת אָמֵן, פסוקי דזמרה est plus léger que ק״ש (סעיף ה). Cf. siman 66 (ק״ש) et siman 53 (הֶפְסֵק לְצֹרֶךְ מִצְוָה).
כַּוָּנָה, נַחַת וּמִזְמוֹר לְתוֹדָה
כַּוָּנָה, נַחַת et מִזְמוֹר לְתוֹדָה
Le principe. Il faut la כַּוָּנָה dans פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, et recommencer si on ne l’a pas eue (סעיף ח) ; on dit les זְמִירוֹת בְּנַחַת מִלָּה בְּמִלָּה, non בִּמְרוּצָה (סעיף יג).
La conséquence. מִזְמוֹר לְתוֹדָה בִּנְגִינָה, avec ses jours d’exception (סעיף א) ; on se tient debout pour וַיְבָרֶךְ דָּוִיד et l’on ne se prosterne pas à וְעַתָּה / וְכָל קוֹמָה (סעיף יא). Cf. siman 50.
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — les deux בְּרָכוֹת, l’interdit du הֶפְסֵק et le דִּקְדּוּק des פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה — touche à la fois la conduite quotidienne de la tefila et la sensibilité de Habad sur le דִּקְדּוּק des mots. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, du Rama (רמ״א) et de la Mishna Beroura (משנה ברורה) sur les points-clés du siman נ״א. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses treize seifim. Le Rav explicite le טעם et le פרט là où le Mehaber se contente de l’énoncé.
| Sujet | Mehaber | Rama | Mishna Beroura | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְיִשְׁתַּבַּח | או״ח נ״א — בָּרוּךְ שֶׁאָמַר לִפְנֵי פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וְיִשְׁתַּבַּח לְאַחֲרֵיהֶם. | רמ״א — נָהֲגוּ לַעֲמֹד לְבָרוּךְ שֶׁאָמַר, וַיְבָרֶךְ דָּוִיד וְיִשְׁתַּבַּח. | מ״ב נ״א / ברכות ל״ב ע״א — יְסַדֵּר שִׁבְחוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. | Voie de l’Admour HaZaken — בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, בָּרוּךְ שֶׁאָמַר מְעֻמָּד וּבְנִגּוּן, פ״ז תֵּבוֹת (סעיפים א-ב). |
| הֶפְסֵק בְּדִבּוּר וּשְׁאִילַת שָׁלוֹם | או״ח נ״א — לֹא לְהַפְסִיק מִבָּרוּךְ שֶׁאָמַר עַד סוֹף הַתְּפִלָּה. | — | מ״ב נ״א — פְּרָטֵי בֵּין הַפְּרָקִים וְהֶפְסֵק לְצֹרֶךְ מִצְוָה. | Voie de l’Admour HaZaken — אָסוּר אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה כִּקְרִיאַת שְׁמַע ; שְׁאִילַת שָׁלוֹם כְּבֵין הַפְּרָקִים ; אָמֵן מֻתָּר (סעיפים ד-ה). |
| מִזְמוֹר לְתוֹדָה וּכְפִילַת פְּסוּקִים | או״ח נ״א — מִזְמוֹר לְתוֹדָה בִּנְגִינָה. | רמ״א — אֵין אוֹמְרוֹ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, פֶּסַח וְעֶרֶב פֶּסַח. | מ״ב נ״א — טַעַם חָמֵץ וְעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר. | Voie de l’Admour HaZaken — מִזְמוֹר לְתוֹדָה בִּנְגִינָה, אֲבָל בְּט׳ בְּאָב אוֹמְרִים ; וְכוֹפֵל כֹּל הַנְּשָׁמָה וְה׳ יִמְלֹךְ (סעיפים א,י). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm נ״א, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila 7, Rosh, Rabbeinou Yeruḥam, Abudraham, Kol Bo, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot ל״ב ע״א, י״ד ע״א, Chabbat קי״ח ע״ב). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (י״ג סְעִיפִים) reproduit au §1. Les attributions de séif katan incertaines sont laissées « על דרך הסברה ».
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman — au-delà de la simple application de la règle. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְיִשְׁתַּבַּח כְּבִרְכוֹת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה
Les deux berakhot et le גדר de שבח
Principe du siman : les בְּרָכוֹת לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם des פסוקי דזמרה (סעיפים א-ג).
Lecture du Rav : בָּרוּךְ שֶׁאָמַר בְּנִגּוּן וּמְעֻמָּד, פ״ז תֵּבוֹת ; יִשְׁתַּבַּח renferme les ט״ו לְשׁוֹנוֹת שֶׁל שֶׁבַח (סעיפים א-ב).
Conséquence pratique : encadrer les פסוקי דזמרה par les deux ברכות ; se tenir debout pour בָּרוּךְ שֶׁאָמַר.
קו ב — אִסּוּר הַהֶפְסֵק וּשְׁאִילַת שָׁלוֹם
L’interdit du הֶפְסֵק et la שְׁאִילַת שָׁלוֹם
Principe du siman : לֹא לְהַפְסִיק מִבָּרוּךְ שֶׁאָמַר עַד סוֹף י״ח (סעיפים ד-ה).
Lecture du Rav : l’interdit est כִּקְרִיאַת שְׁמַע ; שְׁאִילַת שָׁלוֹם בֵּין הַפְּרָקִים וּבָאֶמְצַע, et עֲנִיַּת אָמֵן plus légère. Cf. siman 66.
Conséquence pratique : ne pas parler entre les deux berakhot ; répondre אמן est permis même בְּאֶמְצַע.
קו ג — כַּוָּנָה, דִּקְדּוּק וּמִזְמוֹר לְתוֹדָה
כַּוָּנָה, דִּקְדּוּק et מִזְמוֹר לְתוֹדָה
Principe du siman : פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, le דִּקְדּוּק et מִזְמוֹר לְתוֹדָה (סעיפים ז-יג).
Lecture du Rav : la כַּוָּנָה מְעַכֶּבֶת בְּפוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ (חוֹזֵר) ; דִּקְדּוּק בֵּין אֱלִילִים ; בְּנַחַת מִלָּה בְּמִלָּה. Cf. siman 113.
Conséquence pratique : avoir la כוונה dans פותח את ידיך ; dire posément, sans se prosterner à וְעַתָּה / וְכָל קוֹמָה.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman נ״א dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas (les deux ברכות, le הֶפְסֵק, la שְׁאִילַת שָׁלוֹם, la כַּוָּנָה et מִזְמוֹר לְתוֹדָה).
Pour le Hassid Habad — Siman נ״א (דִּינֵי הַתְּפִלָּה מִבָּרוּךְ שֶׁאָמַר עַד יִשְׁתַּבַּח)
- ① Les deux ברכות. Dire בָּרוּךְ שֶׁאָמַר avant les פסוקי דזמרה (מְעֻמָּד, בְּנִגּוּן) et יִשְׁתַּבַּח après. Fondement : SA HaRav נ״א séifim א-ב.
- ② Ne pas interrompre. Pas de הֶפְסֵק בְּדִבּוּר depuis בָּרוּךְ שֶׁאָמַר jusqu’à la fin de la עֲמִידָה, même לְצֹרֶךְ מִצְוָה. Fondement : SA HaRav נ״א séif ד.
- ③ שְׁאִילַת שָׁלוֹם / אָמֵן. Demander/répondre selon בֵּין הַפְּרָקִים / בָּאֶמְצַע ; אמן permis même בְּאֶמְצַע. Fondement : SA HaRav נ״א séif ה.
- ④ כַּוָּנָה בְּפוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ. Avoir la כוונה dans פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ ; sinon recommencer. Fondement : SA HaRav נ״א séif ח.
- ⑤ מִזְמוֹר לְתוֹדָה. בִּנְגִינָה ; non שבת/יו״ט, Pessah, עֶרֶב פֶּסַח, ערב כיפור, mais oui à ט׳ בְּאָב ; et dire בְּנַחַת. Fondement : SA HaRav נ״א séifim א, יג.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman נ״א (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — le הֶפְסֵק, la כַּוָּנָה, מִזְמוֹר לְתוֹדָה — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.