Level 4 — Daat HaRav (the Alter Rebbe) — Siman נ״א · דִּינֵי הַתְּפִלָּה מִבָּרוּךְ שֶׁאָמַר עַד יִשְׁתַּבַּח

דִּינֵי תְּפִלָּה מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד ״יִשְׁתַּבַּח״ וּבוֹ י״ג סְעִיפִים:תִּקְּנוּ לוֹמַר פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה בְּכָל יוֹם, דְּהַיְנוּ מִ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ עַד ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל וְגו״, כְּדֵי לְסַדֵּר שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, כִּי כֵן עָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁאָמַר תְּחִלָּה ״אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְגו׳״ וְאַחַר כָּךְ ״אֶעְבְּרָה נָא וְגו׳״, וּכְדֵי לַעֲמֹד בִּתְפִלָּה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. וְלָמָּה בָּחֲרוּ בְּמִזְמוֹרִים אֵלּוּ? לְפִי שֶׁאָמְרוּ: כָּל הָאוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד ג׳ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם — מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא, וְאַגַּב אוֹתוֹ מִזְמוֹר תִּקְּנוּ לוֹמַר עַד סִיּוּם תְּהִלִּים שֶׁיֵּשׁ שָׁם י׳ פְּעָמִים ״הַלְלוּיָהּ״ כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה הִלּוּלִים שֶׁבְּסֵפֶר תְּהִלִּים: נִצּוּחַ, נִגּוּן, שִׁיר וְכו׳. וְתִקְּנוּ בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, לִפְנֵיהֶם — ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״, וְאַחֲרֵיהֶם — ״יִשְׁתַּבַּח״. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְהוֹסִיף ״הוֹדוּ לַה׳ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ״ כַּאֲשֶׁר הוּא כָּתוּב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים, לְפִי שֶׁדָּוִד קְבָעוֹ לְאָמְרָהּ בְּכָל יוֹם לִפְנֵי הָאָרוֹן.וּ״מִזְמוֹר לְתוֹדָה״, לְפִי שֶׁכָּל הַשִּׁירוֹת עֲתִידִין לְהִבָּטֵל חוּץ מִ״מִּזְמוֹר לְתוֹדָה״, וְלָכֵן יֵשׁ לִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ בִּנְגִינָה. וְנוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁלֹּא לְאָמְרָהּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁאֵין תּוֹדָה קְרֵבָה בָּהֶן. וְכֵן בִּימֵי הַפֶּסַח אֵין תּוֹדָה קְרֵבָה מִשּׁוּם חָמֵץ שֶׁבָּהּ. וְכֵן בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תכ״ט. וְכֵן בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תר״ד. אֲבָל בְּט׳ בְּאָב אוֹמְרִים אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם הָיוּ מַקְרִיבִין תּוֹדָה גַּם בְּט׳ בְּאָב.וְיֵשׁ שֶׁמּוֹסִיפִין עוֹד פְּסוּקִים אֲחֵרִים, וְכָל מָקוֹם וּמָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר כָּל הַפְּסוּקִים וְהַמִּזְמוֹרִים שֶׁמּוֹסִיפִים קֹדֶם ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין לְאָמְרָם אַחַר ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְכֻלָּם בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם.וְנוֹהֲגִין לְהוֹסִיף קֹדֶם בִּרְכַּת ״יִשְׁתַּבַּח״: ״וַיְבָרֶךְ דָּוִיד״ עַד ״מְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ״ כַּאֲשֶׁר הוּא בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים, ״וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ״ עַד שִׁירַת הַיָּם כַּאֲשֶׁר הוּא בְּסֵפֶר נְחֶמְיָה, וְשִׁירַת הַיָּם, לְפִי שֶׁכָּל אוֹתָם ט״ו לְשׁוֹנוֹת שֶׁל שֶׁבַח הַסְּדוּרוֹת דְּבִרְכוֹת יִשְׁתַּבַּח דְּרָשׁוּם חֲכָמִים מִתּוֹךְ שִׁירַת הַיָּם וּמִתּוֹךְ אוֹתָן פְּסוּקִים שֶׁל ״וַיְבָרֶךְ דָּוִיד״:

Institution of the פסוקי דזמרה. They enacted to say daily, from תְּהִלָּה לְדָוִד to כֹּל הַנְּשָׁמָה, so as to set out God’s praise (שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם) before praying, as מֹשֶׁה רַבֵּנוּ did; a berakha before (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר) and after (יִשְׁתַּבַּח). מִזְמוֹר לְתוֹדָה is drawn out בִּנְגִינָה (all songs will be abolished save it); it is not said on שַׁבָּת/יוֹם טוֹב, on Pesach and erev Pesach (חָמֵץ) nor erev Yom Kippur — but it is said on ט׳ בְּאָב. וַיְבָרֶךְ דָּוִיד and שִׁירַת הַיָּם are added before יִשְׁתַּבַּח.

יֵשׁ לוֹמַר ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ בְּנִגּוּן וּבִנְעִימָה, כִּי הוּא שִׁיר נָאֶה וְנֶחְמָד. וְתִקְּנוּהוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עַל יְדֵי אִגֶּרֶת שֶׁנָּפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וּמְצָאוּהוּ כָּתוּב בּוֹ, וְיֵשׁ בָּהּ פ״ז תֵּבוֹת, וְסִימָנוֹ ״רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז״. וְקִבְּלוּ לְאָמְרוֹ מְעֻמָּד אֲפִלּוּ בְּיָחִיד. וְעַל פִּי הַסּוֹד יֵשׁ לוֹמַר: ״בְּפֶה עַמּוֹ״ וְלֹא ״בְּפִי עַמּוֹ״, ״בַּתִּשְׁבָּחוֹת״ בְּחִירִ״ק הַתָּי״ו. וְיֶאֱחֹז בְּב׳ צִיצִית שֶׁבַּטַּלִּית שֶׁהֵן כְּנֶגֶד פָּנָיו בִּשְׁעַת אֲמִירַת ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״:

בָּרוּךְ שֶׁאָמַר. To be said בְּנִגּוּן וּבִנְעִימָה, for it is a fair song; instituted by אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, with פ״ז words (רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז). One says it מְעֻמָּד even בְּיָחִיד; and on the סוֹד: « בְּפֶה עַמּוֹ », « בַּתִּשְׁבָּחוֹת » — holding the two front צִיצִית while saying it.

אִם סִיֵּם ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ קֹדֶם שֶׁסִּיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — עוֹנֶה אַחֲרָיו אָמֵן. וְאֵין אָמֵן זֶה חָשׁוּב הֶפְסֵק בֵּין פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה לִבְרָכָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם, לְפִי שֶׁגַּם אָמֵן שֶׁבַח הוּא וּכְעֵין זִמְרָה (אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא סִיֵּם הַבְּרָכָה — לֹא יַעֲנֶה, שֶׁאֵין מַפְסִיקִין בְּאֶמְצַע שׁוּם בְּרָכָה אֲפִלּוּ בַּעֲנִיַּת אָמֵן, אֶלָּא בְּאָמֵן שֶׁל ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ וְשֶׁל ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ו). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁבְּרָכָה זוֹ שֶׁל ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ הוֹאִיל וְאֵינָהּ מֻזְכֶּרֶת בַּתַּלְמוּד — מַפְסִיקִין בָּהּ לְכָל אָמֵן. וְאִם סִיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּבַת אַחַת — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יַעֲנֶה אָמֵן, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו — הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְאַף שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לַחֲלֹק וְלוֹמַר שֶׁאֵין זֶה עוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו, שֶׁעַל כָּל פָּנִים הוּא עוֹנֶה אַחַר בִּרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם.וּמִכָּל מָקוֹם, אִם סִיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּבַת אַחַת בִּרְכַּת ״יִשְׁתַּבַּח״ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מֵהַבְּרָכוֹת שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת בָּהּ אָמֵן אֲפִלּוּ אַחַר בִּרְכוֹת עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמָן, אַף שֶׁבִּמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵן לַעֲנוֹת אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁמְּסַיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּבַת אַחַת — יָכוֹל לַעֲנוֹת. וְהוּא הַדִּין אִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר סִיֵּם בְּרָכָה אַחַת וְהוּא סִיֵּם בְּרָכָה אַחֶרֶת — יָכוֹל לַעֲנוֹת אַחַר בִּרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֲפִלּוּ סִיֵּם הוּא בְּרָכָה שֶׁאֵין עוֹנִין עָלָיו אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ לְדִבְרֵי הַכֹּל:

Answering אָמֵן. One who finished בָּרוּךְ שֶׁאָמַר before the שְׁלִיחַ צִבּוּר answers אָמֵן after him — this is no הֶפְסֵק, for אָמֵן too is שֶׁבַח. But one does not interrupt mid-berakha. If one finished together with the חַזָּן: יֵשׁ אוֹמְרִים not to answer (it is מְגֻנֶּה after one’s own berakha), and one should be wary.

צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּהַפְסִיק בְּדִבּוּר מִשֶּׁיַּתְחִיל ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד סוֹף י״ח, לְפִי שֶׁ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ הִיא בְּרָכָה שֶׁלִּפְנֵי פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וְ״יִשְׁתַּבַּח״ בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם וְאָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ. וּבֵין ״יִשְׁתַּבַּח״ לְ״יוֹצֵר אוֹר״ — גַּם כֵּן אֵין לְהַפְסִיק, וְהַמַּפְסִיק — עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזֵר עָלָיו מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה, לְפִי שֶׁפְּסוּקֵי דְּזִמְרָה נִתְקְנוּ לְהַסְדִּיר שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא — אֵינוֹ בְּדִין לְדַבֵּר בֵּין סִדּוּר הַשֶּׁבַח וְהַתְּפִלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ד.וּבֵין בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לִתְפִלָּה — אָסוּר לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה:

Interrupting by speech. One must be careful not to interrupt from בָּרוּךְ שֶׁאָמַר until the end of the עֲמִידָה (י״ח) — it is the berakha before the פסוקי דזמרה and יִשְׁתַּבַּח after, like בִּקְרִיאַת שְׁמַע; the one who interrupts — עֲבֵרָה בְּיָדוֹ. Between the ברכות of ק״ש and תפילה it is forbidden even לְצֹרֶךְ מִצְוָה (סמיכת גאולה לתפילה).

וּשְׁאִילַת שָׁלוֹם מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד ״יִשְׁתַּבַּח״ — דִּינָהּ כְּמוֹ בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, שֶׁבֵּין הַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם, וּבָאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ו. וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים: בֵּין ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ לְהַתְחָלַת הַמִּזְמוֹרִים, וּבֵין כָּל מִזְמוֹר לַחֲבֵרוֹ, וּבֵין סוֹף הַמִּזְמוֹרִים לְ״יִשְׁתַּבַּח״. וּפְסוּקִים הַמְלֻקָּטִים שֶׁאֵינָם מִזְמוֹר שָׁלֵם — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים הַנֶּאֱמָרִים כָּאן כְּסֵדֶר שֶׁהֵם כְּתוּבִים בִּמְקוֹמָם — דִּינָם כְּמִזְמוֹר שָׁלֵם. וּכְשֶׁמַּפְסִיק בֵּין אֶחָד לַחֲבֵרוֹ — דִּינוֹ כְּמַפְסִיק בְּאֶמְצַע מִזְמוֹר. וּבֵין סוֹפָם לִתְחִלַּת פָּסוּק אַחֵר — דִּינוֹ כְּבֵין הַפְּרָקִים, כְּגוֹן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ מֵ״הוֹדוּ״ עַד ״אָמֵן וְהַלֵּל לַה׳״, הוּא פֶּרֶק אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מִזְמוֹר שָׁלֵם בְּדִבְרֵי הַיָּמִים. וְכֵן ב׳ פְּסוּקִים ״תְּנוּ עֹז וְגו׳ נוֹרָא אֱלֹהִים וְגו׳״ עַד ״בָּרוּךְ אֱלֹהִים״ — הֵם גַּם כֵּן פֶּרֶק אֶחָד, הוֹאִיל וְהֵם סְמוּכִים זֶה לָזֶה בִּתְהִלִּים. וְכֵן ב׳ פְּסוּקִים ״אֵל נְקָמוֹת וְגו׳ הִנָּשֵׂא וְגו׳״ עַד ״עַל גֵּאִים״. וְכֵן ג׳ פְּסוּקִים: ״נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה וְגו׳ כִּי בוֹ וְגו׳ יְהִי חַסְדְּךָ וְגו׳״. וְכֵן ג׳ פְּסוּקִים: ״יְהִי שֵׁם ה׳ וְגו׳ מִמִּזְרַח וְגו׳ רָם וְגו׳״. וְכֵן ב׳ פְּסוּקִים: ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהִים וְגו׳ וּבָרוּךְ שֵׁם וְגו׳״. וְכֵן מִ״וַּיְבָרֶךְ דָּוִיד״ עַד ״לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ״, וּמֵ״אַתָּה הוּא״ עַד ״בְּמַיִם עַזִּים״, וּמִ״וַּיּוֹשַׁע״ עַד סוֹף הַשִּׁירָה. אֲבָל בֵּין הַפְּסוּקִים שֶׁאֵינָם סְמוּכִים זֶה לָזֶה בִּתְהִלִּים — דִּינָם כְּבֵין הַפְּרָקִים (אֲבָל בְּאֶמְצַע פָּסוּק — דִּינוֹ כְּאֶמְצַע פָּסוּק שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ו).וְכָל זֶה לְעִנְיַן שְׁאִילַת שָׁלוֹם, אֲבָל לְעִנְיַן לְהַפְסִיק לַעֲנִיַּת אָמֵן — אֵין פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וּבִרְכוֹתֶיהָ דּוֹמִין לִקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, וּמֻתָּר לַעֲנוֹת אָמֵן עַל כָּל הַבְּרָכוֹת מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד ״יִשְׁתַּבַּח״ אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַמִּזְמוֹר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בֵּין הַמִּזְמוֹרִים לַבְּרָכָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם אוֹ שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם (לְפִי שֶׁאָמֵן הוּא גַּם כֵּן שֶׁבַח וּכְעֵין זִמְרָה — אֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה).וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם מֻתָּר לַעֲנוֹת אָמֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ וְחוֹתֶמֶת בְּבָרוּךְ — אֵין לָחֹש בְּמַה שֶּׁמַּפְסִיק בֵּין פְּתִיחָה לַחֲתִימָה בַּעֲנִיַּת אָמֵן, הוֹאִיל וּבְרָכָה זוֹ אֵינָהּ מֻזְכֶּרֶת בַּתַּלְמוּד.וְאִם הוּא צָרִיךְ לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה — טוֹב שֶׁיֹּאמַר ״בָּרוּךְ ה׳ לְעוֹלָם״ עַד ״וַיְבָרֶךְ דָּוִיד״ קֹדֶם שֶׁיְּדַבֵּר. וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק — יֹאמַר גַּם כֵּן אֵלּוּ הַפְּסוּקִים, לְפִי שֶׁהֵם כְּמוֹ בְּרָכָה:

שְׁאִילַת שָׁלוֹם. As in ק״ש: בֵּין הַפְּרָקִים one greets מִפְּנֵי הַכָּבוֹד and answers all, בָּאֶמְצַע מִפְּנֵי הַיִּרְאָה. But for עֲנִיַּת אָמֵן, פסוקי דזמרה is not like ק״ש — permitted to answer אמן even בְּאֶמְצַע. If one must interrupt, better to say בָּרוּךְ ה׳ לְעוֹלָם first.

אָסוּר לוֹמַר פָּסוּק ״מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳״ אַחַר ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ קֹדֶם ״הוֹדוּ״, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאוֹמֵר: מִי שֶׁרוֹצֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳ וּלְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ — יֹאמַר ״הוֹדוּ לַה׳ וְגו׳״, וַהֲרֵי זֶה חֵרוּף:

מִי יְמַלֵּל. It is forbidden to say the verse מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳ after בָּרוּךְ שֶׁאָמַר before הוֹדוּ, for it looks like a חֵרוּף.

צָרִיךְ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין ״אֱלִילִים״ וּבֵין ״וַה׳ שָׁמַיִם עָשָׂה״, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּחוֹזֵר לְמַעְלָה. וְגַם בֵּין ״כִּי״ לְ״כָּל״ יֵשׁ פְּסִיק, וְלָכֵן הַכָּ״ף דְּגוּשָׁה. וּבֵין ״הָעַמִּים״ לֶ״אֱלִילִים״ וּבֵין ״שָׁמַיִם״ לְ״עָשָׂה״ — צָרִיךְ גַּם כֵּן לְהַפְסִיק קְצָת שֶׁלֹּא תִּבָּלַע הַמֵּ״ם. וְכֵן בְּכָל מֵ״ם שֶׁבְּסוֹף תֵּבָה וְתֵבָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ מַתְחֶלֶת בְּאָלֶ״ף אוֹ בְּעַיִ״ן — צָרִיךְ לִזָּהֵר כֵּן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״א:

A pause at אֱלִילִים. One must pause slightly between אֱלִילִים and וַה׳ שָׁמַיִם עָשָׂה, so as not to seem to go back up. So too the דִּקְדּוּק of a final מ״ם before אָלֶ״ף/עַיִ״ן, that it not be swallowed — as explained in סימן ס״א.

צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּ״פוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ״ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת הַמּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, וְאִם לֹא כִּוֵּן — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר בְּכַוָּנָה, לְפִי שֶׁעִקַּר מַה שֶּׁקָּבְעוּ לוֹמַר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ בְּכָל יוֹם הוּא מִפְּנֵי שֶׁבַח שֶׁבְּפָסוּק זֶה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל בִּרְיוֹתָיו לְפַרְנֵס. וְאַף עַכְשָׁו שֶׁאֵין אָנוּ חוֹזְרִין בִּשְׁבִיל חֶסְרוֹן כַּוָּנָה לְפִי שֶׁקָּרוֹב שֶׁאַף כְּשֶׁיַּחֲזֹר לֹא יְכַוֵּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״א, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא פָּסוּק אֶחָד — חוֹזֵר, שֶׁבְּקַל יוּכַל לְכַוֵּן כְּשֶׁיִּרְצֶה:

פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ. One must have כַּוָּנָה in the meaning (that the Holy One provides for all); if one did not, one repeats — for it is a single verse, easy to intend anew.

נוֹהֲגִין לוֹמַר פָּסוּק ״וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ״ אַחַר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ לְסַיֵּם בְּ״הַלְלוּיָהּ״, כְּדֵי לְשַׁלְשֵׁל ״הַלְלוּיָהּ״ אַחַר ״הַלְלוּיָהּ״, שֶׁכָּל הַמִּזְמוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ פּוֹתְחוֹת בְּ״הַלְלוּיָהּ״ וּמִסְתַּיְּמוֹת בְּ״הַלְלוּיָהּ״. וְעוֹד, לְפִי שֶׁכָּל הָאוֹמֵר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא, לָכֵן אוֹמְרִים אַחֲרָיו: וַאֲנַחְנוּ נִזְכֶּה לְבָרֵךְ יָהּ גַּם לָעוֹלָם הַבָּא. וּמִטַּעַם זֶה אוֹמְרִים אוֹתוֹ גַּם בְּמִנְחָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַחֲרָיו מִזְמוֹר הַלְלוּיָהּ:

וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ. The custom is to say it after תְּהִלָּה לְדָוִד to close with הַלְלוּיָהּ (linking הללויה after הללויה), and to hint that we shall merit to bless יָהּ also לָעוֹלָם הַבָּא; for this reason it is said at מִנְחָה too.

נוֹהֲגִין לִכְפֹּל ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ״, לְפִי שֶׁהוּא סוֹף פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה. וְכֵן פָּסוּק ״ה׳ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד״, שֶׁהוּא סוֹף הַשִּׁירָה. וְיֵשׁ מוֹסִיפִין פָּסוּק ״כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה וְגו׳״, שֶׁגַּם הוּא מֵהַשִּׁירָה, עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ער״ה:

Doubling כֹּל הַנְּשָׁמָה. The custom is to double כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ (end of the פסוקי דזמרה) and ה׳ יִמְלֹךְ (end of the שירה); some add כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה — עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה.

כְּשֶׁמַּגִּיעַ לִ״וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ״ אוֹ לִ״וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה״ — אֵין לִשְׁחוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת שָׁם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״ג. וְנָהֲגוּ לַעֲמֹד לְ״וַיְבָרֶךְ דָּוִיד״ עַד ״תִּפְאַרְתֶּךָ״. וְיֵשׁ מוֹסִיפִין לַעֲמֹד עַד שֶׁאוֹמְרִים ״אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים״ — רָאשֵׁי תֵּבוֹת ״אֶהְיֶה״, וְאַחַר כָּךְ יוֹשְׁבִין. וּכְשֶׁאוֹמְרִים ״וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל״ — נוֹתְנִים צְדָקָה מְעֻמָּד:

וְעַתָּה and וְכָל קוֹמָה. At וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים and וְכָל קוֹמָה one does not bow — עַיֵּן סימן קי״ג. The custom is to stand for וַיְבָרֶךְ דָּוִיד, some until אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים; at וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל one gives צְדָקָה standing.

״מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר וְגו׳״ — הַכָּ״ף דְּגוּשָׁה, אֲבָל ״מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים״ וְכֵן ״כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה׳ מִי כָמוֹךָ״ — הַכָ״ף רְפוּיָה, ״יִדְּמוּ כָּאָבֶן״ — הַכָּ״ף דְּגוּשָׁה, ״עַם זוּ גָּאַלְתָּ״ — הַג׳ דְּגוּשָׁה, שֶׁכָּךְ הוּא בַּמְּסוֹרוֹת. וְכֵן בִּשְׁאָר דָּגוּשׁ וְרָפֶה — צָרִיךְ לִזָּהֵר וְלִקְרוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּמְסַר בַּמְּסוֹרוֹת. וְלֹא יְרַפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״א:

דָּגֵשׁ and רָפֶה. Fine points of שירת הים per the מְסוֹרָה — מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר (כ׳ hard) versus מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים (soft), and the like; one must not soften the strong nor harden the soft, as explained in סימן ס״א.

אֵין אוֹמְרִים הַזְּמִירוֹת בִּמְרוּצָה, כִּי אִם בְּנַחַת מִלָּה בְּמִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן בָּהֶם יָפֶה. וְאוֹתָן שֶׁאוֹמְרִים אוֹתָם בִּמְרוּצָה (כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם מִנְיָן) — לֹא יָפֶה הֵם עוֹשִׂים שֶׁמְּקַצְּרִים בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בִּשְׁבִיל שְׁאִילַת צָרְכָּם, הֲיֵשׁ מוֹשֵׁל שֶׁיִּתְרַצֶּה בְּכָךְ? וְהוּא הַדִּין לְאוֹתָם שֶׁמְּכַוְּנִים בַּתְּפִלָּה בִּבְרָכוֹת שֶׁהֵן תְּחִנָּה וּבַקָּשַׁת צָרְכֵי הַגּוּף וְלֹא בַּבְּרָכוֹת שֶׁהֵן שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא:

בְּנַחַת. One does not say the זְמִירוֹת בִּמְרוּצָה but בְּנַחַת מִלָּה בְּמִלָּה, to intend well; those who shorten שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם for the sake of their own needs — הֲיֵשׁ מוֹשֵׁל שֶׁיִּתְרַצֶּה בְּכָךְ?