✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION
Siman נ״ג · מי הראוי לירד לפני התיבה — le שליח ציבור
דין מי הראוי לירד לפני התיבה — qui est apte à descendre devant l arche comme représentant de la communauté : le חזן doit être הגון (ריקן מעבירות, sans שם רע, עניו, מרוצה לעם, נעימה), il dit ישתבח מעומד, et la halakha règle l âge (נתמלא זקנו, שתי שערות), le מינוי, les פסולים et le שכר
סימן נ״ג · כ״ו סעיפים
דין מי הראוי לירד לפני התיבה
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦
Ce siman règle qui est apte à descendre devant l arche (לירד לפני התיבה) comme שליח ציבור. Il dit ישתבח מעומד ; il doit être הגון — vide de fautes (ריקן מעבירות), sans mauvaise réputation (שם רע), humble (עניו), agréé du peuple (מרוצה לעם), à la voix douce (נעימה). La halakha traite ensuite de l âge et du מינוי, des פסולים, du refus (סירוב), de la מחלוקת et du שכר. Texte hébreu, traduction française et explication des כ״ו seifim regroupés en familles, avec des cas pratiques.
Sujet : מי הראוי לירד לפני התיבה — le שליח ציבור הגון, l âge, le מינוי et le שכר
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן נ״ג · כ״ו סעיפים
Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Nos Sages ont enseigné (ראש השנה ל״ד:) : שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן — le שליח ציבור « acquitte le public de son obligation ». Il n est pas seulement une belle voix : il est שלוחו של ציבור, l émissaire qui porte la prière de tous. C est pourquoi la halakha exige qu il soit הגון — droit, agréé du peuple, à la voix douce — car par lui montent les paroles de קדושה, קדיש et ברכו. Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la coutume et à la décision du Rav.
📑 Plan de l'étude
A. Les כ״ו seifim — regroupés : ישתבח מעומד, le חזן ההגון, l âge et le מינוי, les פסולים, le סירוב, la מחלוקת et le שכר
1. Cas pratique — qui peut être חזן : les qualités requises (הגון, נעימה, מרוצה לעם)
2. Cas pratique — un בעל תשובה, un jeune, un עם הארץ : les priorités du choix
3. Cas pratique — ישתבח debout, le טלית avant ישתבח, ne pas interrompre
+ Questions de compréhension et pour aller plus loin
A. מי הראוי לירד לפני התיבה — les כ״ו seifim par familles
שְׁלִיחַ צִבּוּר — « le représentant de la communauté » : celui qui descend devant l arche (יורד לפני התיבה) pour dire à voix haute les parties de la prière qui exigent un מנין (קדיש, קדושה, ברכו, חזרת הש״ץ) et qui מוציא את הרבים — acquitte le public de son obligation. Il doit être הגון, digne de cette שליחות.
Famille 1 — ישתבח מעומד (seifim א׳-ג׳)
[א] אומר שליח צבור ישתבח מעומד. [ב] אין לומר ישתבח אא״כ אמר ברוך שאמר וקצת פסוקי דזמרה: [ג] אין לברך על עטיפת ציצית בין פסוקי דזמרה לישתבח אלא בין ישתבח ליוצר [וע״ל סי׳ נ״ד סעיף ג׳]: הגה: הש״ץ אם לא היה לו טלית תחלה יתעטף בציצית קודם שיתחיל ישתבח כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח ולא יפסיק [כל בו סי׳ ה׳] וכן אם אין מנין בב״ה ימתין הש״ץ עם ישתבח וישתוק עד שיבא מנין ויאמר ישתבח וקדיש: [מהרי״ל]:
(séif 1) Le שליח ציבור dit ישתבח debout. (séif 2) On ne dit ישתבח qu après avoir dit ברוך שאמר et un peu de פסוקי דזמרה. (séif 3) On ne récite pas la bénédiction sur l enveloppement du ציצית entre les פסוקי דזמרה et ישתבח, mais entre ישתבח et יוצר [et voir plus loin, siman נ״ד, séif ג׳]. Rama : si le חזן n avait pas de טלית au départ, qu il s en revête avant de commencer ישתבח afin de dire le קדיש immédiatement après ישתבח sans interruption [Kol Bo, siman 5] ; et de même, s il n y a pas de מנין à la synagogue, le חזן attend avec ישתבח et se tait jusqu à ce qu un מנין arrive, puis il dit ישתבח et le קדיש [Maharil].
Le חזן commence sa fonction propre à ישתבח : c est la ברכה qui clôt les פסוקי דזמרה, et il la dit debout, par honneur et pour enchaîner sans coupure sur le קדיש (voir siman נ״ד). L essentiel : le קדיש doit suivre ישתבח sans הפסק.
Famille 2 — le חזן ההגון (seifim ד׳-ה׳)
[ד] ש״צ צריך שיהיה הגון ואיזהו הגון שיהא ריקן מעבירות ושלא יצא עליו שם רע אפי׳ בילדותו ושיהיה עניו ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים: [ה] אם אין מוצאין מי שיהיה בו כל המדות האלו יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמעשים טובים:
הגה: ואם היה כאן עם הארץ זקן וקולו נעים והעם חפצים בו ובן י״ג שנה המבין מה שאומ׳ ואין קולו נעים הקטן הוא קודם [מרדכי ספ״ק דחולין] מי שעבר עבירה בשוגג כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה מותר להיות ש״ץ אבל אם עשה במזיד לא דמ״מ יצא עליו שם רע קוד׳ התשוב׳ [תשובת א״ז במס׳ ברכו׳]:
(séif 4) Le שליח ציבור doit être הגון. Et qu est-ce qu un הגון ? Qu il soit vide de fautes (ריקן מעבירות), que nulle mauvaise réputation n ait couru sur lui même dans sa jeunesse, qu il soit humble et agréé du peuple, qu il ait une voix douce et agréable, et qu il soit rompu à lire תורה, נביאים, כתובים. (séif 5) À défaut de toutes ces qualités, on choisit le meilleur de la communauté en sagesse et en bonnes actions. Rama : un עם הארץ âgé à la voix douce que le peuple veut, face à un jeune de י״ג ans qui comprend ce qu il dit mais sans belle voix — le jeune passe avant [Mordekhaï, fin du premier chapitre de Houlin]. Qui a fauté par שגגה (par ex. tué par accident) et fait תשובה peut être חזן ; mais qui a fauté volontairement (במזיד) — non, car une שם רע a couru sur lui avant sa תשובה [Responsa du Or Zaroua, traité Berakhot].
Le cœur du critère est הגון : non pas la perfection, mais l absence de שם רע et une conduite droite, jointes à la נעימה et à l agrément du peuple (מרוצה לעם). La distinction שוגג / מזיד ne porte pas sur la faute elle-même mais sur la réputation : le שוגג repenti est « צדיק גמור », tandis que le מזיד a déjà porté une שם רע.
Famille 3 — l âge et le מינוי (seifim ו׳-י׳)
[ו] אין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו, מפני כבוד הצבור; אבל באקראי, משהביא שתי שערות, יכול לירד לפני התיבה, ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור או מפי ש״צ הממנה אותו להקל מעליו להתפלל בעדו לעתים ידועים. [ז] אם אין שם מי שיודע להיות ש״ץ כי אם בן י״ג ויום א׳ מוטב שיהא הוא ש״ץ משיבטלו מלשמוע קדוש׳ וקדיש: [ח] מי שאינו בעל זקן כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו נתמלא זקנו קרינן ביה הילכך בן כ׳ שנה אע״פ שאין לו זקן ממנין אותו: הגה: וכן אם היה לו זקן אפי׳ מעט קרינן ביה נתמלא זקנו אם הוא מבן י״ח ולמעלה: [ב״י בשם מ״ס פי״ד ונ״י פ׳ הקורא עומד]: [ט] סריס י״א שמותר למנותו אם הוא בן כ׳. [י] יש ללמוד זכות על מקומות שנוהגים שהקטנים יורדין לפני התיבה להתפלל תפלת ערבית במוצאי שבתות. הגה: ובמקומות שלא נהגו כן אין לקטן לעבור לפני התיבה אפי׳ בתפלת ערבית אפי׳ הגיע לכלל י״ג שנים ביום השבת אין להתפלל ערבית של שבת דהרי עדיין אין לו י״ג שנה [מהרי״ל].
(séif 6) On ne nomme (מינוי קבוע) que celui dont la barbe a poussé (נתמלא זקנו), par honneur de la communauté ; mais de façon occasionnelle (באקראי), dès qu il a שתי שערות il peut descendre — pourvu qu il ne soit pas nommé par la communauté, ou par le שליח ציבור qui le nomme pour alléger sa propre charge, afin qu il prie à sa place à des moments fixes. (séif 7) S il n y a là personne qui sache être חזן sinon un jeune de י״ג ans et un jour, mieux vaut qu il soit חזן plutôt qu ils soient privés d entendre la קדושה et le קדיש. (séif 8) Celui qui n a pas de barbe : dès lors qu on voit en lui qu il est arrivé à l âge où sa barbe devrait être pleine, on lui applique « נתמלא זקנו » ; c est pourquoi un jeune de כ׳ ans, même sans barbe, on le nomme. Rama : de même, s il a de la barbe, même un peu, on le considère comme נתמלא זקנו s il a י״ח ans ou plus [Beit Yossef au nom de Massekhet Soferim, chap. 14, et du Nimmoukei Yossef, chap. HaKoré Omed]. (séif 9) Un סריס : certains disent qu il est permis de le nommer s il a כ׳ ans. (séif 10) On peut plaider en faveur (ללמוד זכות) des lieux où l usage est que les mineurs descendent devant l arche pour dire la prière de ערבית à la sortie des Chabbatot. Rama : et dans les lieux où l on n a pas cet usage, un mineur ne passe pas devant l arche, même pour la prière de ערבית ; même s il atteint l âge de י״ג ans le jour du Chabbat, il ne dit pas [comme officiant] le ערבית de Chabbat, puisqu à ce moment il n a pas encore י״ג ans [Maharil].
Deux seuils : pour un poste fixe (מינוי קבוע), on requiert נתמלא זקנו — par כבוד הצבור ; pour l occasionnel, שתי שערות (la גדלות) suffit. « נתמלא זקנו » n exige pas une vraie barbe : dès כ׳ ans, ou dès י״ח avec un peu de barbe, on considère la condition remplie.
Famille 4 — פסולים et diction (seifim י״א-י״ד)
[יא] ש״ץ שמאריך בתפלה כדי שישמעו קולו ערב אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להש״י בנעימה תבא עליו ברכה והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה ויראה אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו ה״ז מגונה ומ״מ כל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה מפני טורח הצבור: [יב] אין ממנין מי שקור׳ לאלפי״ן עייני״ן ולעייני״ן אלפי״ן: [יג] פוחח [עבדי ישעיה ערום תרגם עבדי ישעיה פחח] והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים לא ירד לפני התיבה: [יד] סומא יורד לפני התיבה, ובלבד שלא יקרא בתורה, משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה.
(séif 11) Le חזן qui allonge sa prière pour faire entendre sa belle voix : si c est par joie de louer Hachem בנעימה — bénédiction sur lui, à condition qu il prie avec gravité et se tienne dans la crainte et la révérence ; mais s il vise à faire entendre sa voix et se complaît en elle — c est méprisable. Et de toute façon, quiconque allonge sa prière ne fait pas bien, à cause du fardeau (טורח) imposé à la communauté. (séif 12) On ne nomme pas celui qui confond les lettres (qui lit les אלפין comme des עיינין). (séif 13) Le פוחח [« mon serviteur Isaïe, nu » (עבדי ישעיה ערום) : le Targoum traduit « mon serviteur Isaïe, פחח »] — c est-à-dire celui dont le vêtement est déchiré et les bras découverts — ne descend pas devant l arche. (séif 14) L aveugle (סומא) descend devant l arche, pourvu qu il ne lise pas dans la תורה, en vertu de [la règle] : les paroles qui sont écrites, tu n as pas le droit de les dire de mémoire (על פה).
La voix est au service de la louange, non de l orgueil : allonger par vanité est מגונה. Certains défauts empêchent la fonction — la diction fautive (qui altère le sens des mots) et la tenue indigne (פוחח) — mais l aveugle, lui, est apte, car il est tenu à toutes les מצוות et מוציא את הרבים.
Famille 5 — מינוי, סירוב, מחלוקת et שכר (seifim ט״ו-כ״ו)
[טו] ש״צ קבוע יורד לפני התיבה מעצמו ולא ימתין שיאמרו לו: [טז] מי שאינו ש״צ קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה ולא יותר מדאי אלא פעם ראשונ׳ מסרב וכשיאמרו לו פעם שנייה מכין עצמו כמי שרוצה לעמוד ובפעם שלישית יעמוד ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול אינו מסרב לו כלל: [יז] אם טעה ש״ץ וצריכין להעמיד אחר תחתיו אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב. [יח] האומר איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועין או מפני שברגלי סנדל לא ירד באותה תפלה כלל מפני שדרך האפיקורסין להקפיד בכך וחיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו. הגה: [ואפי׳ אם נותן אמתלא לדבריו לא מהני] [ב״י בשם ר׳ יהונתן]. [יט] יש מונעים גר מלהיו׳ ש״צ ונדחו דבריה׳ אפי׳ יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצ׳ שפלוני יהיה חזן אם לא שכבר הסכים עליו מתחיל׳: הגה: ודוקא שיהי׳ לאותו יחיד טעם הגון ע״פ טובי העיר אבל בלאו הכי אין היחיד יכול למחות בש״ץ [מהרי״ו סי׳ ס׳] ואם הוא שונאו יכול למחות בו קודם שהסכים עליו [מהר״ם פדואה סי׳ ק״ד ומהרי״ק שורש מ״ד] ומי שהוא שונא לש״ץ לא יעלה לספר תור׳ כשקורא התוכחה: [אור זרוע]: [כ] אם אחד רוצה לומר תפלה בשביל אביו ואחד רוצה לומר בשביל אחר מי שירצה הקהל שיאמר התפלה הוא יאמר. [כא] אין למנות ש״צ ע״פ השר אע״פ שרוב הצבור חפצים בו. [כב] שליח צבור בשכר עדיף טפי מבנדבה. הגה: ואין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות אין עונין אמן אחר ברכותיו [בנימין זאב סי׳ קס״ג ואגוד׳ פ׳ כיצד מברכין]. [כג] שכר ש״ץ פורעים מקופת הקהל אע״פ שהש״ץ מוציא הדל כעשיר מ״מ אין יד העני משגת כעשיר. הגה: ויש אומרים שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי הנפשות וכן הוא מנהג הקהלות [מהר״ם פאדווה סי׳ מ״ד]. [כד] צבור שצריכין לשכור רב וש״ץ ואין בידם כדי שכר שניהם אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהורא׳ הוא קודם ואם לאו ש״ץ קודם: [כה] אין מסלקין חזן מאומנתו אא״כ נמצא בו פסול: הגה: ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הנכרית או שמסר אדם אבל אם באו עליו עדים בזה וכיוצא בזה מעבירין אותו ושליח צבור שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה ולהתפלל מעבירין אותו. וש״צ המנבל פיו או שמרנן בשירי הנכרים מוחין בידו שלא לעשות כן ואם אינו שומע מעבירין אותו [כל בו דף קכ״ה ע״ד] וש״צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים אע״פ שאין קול בנו ערב כקולו אם ממלא מקומו בשאר דברים בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולין למחות בידו: [תשובת רשב״א סי׳ ט׳]: [כו] קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי הצבור לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם בין לחזן בין לקופה של צדקה בין לשאר מנויים הצריכין לצבור בין שנוטלין עליהם שכר בין שאינם נוטלים אפי׳ לא קבעו להם זמן סתמן כפירושן מאחר שנהגו כך. הגה: יש מי שכתב דשליח צבור יתפלל מתוך ספר המיוחד לצבור דודאי נכתב לשמו [מהרי״ל בשם רוקח].
(séif 15) Le חזן fixe descend de lui-même sans attendre qu on le lui dise ; (séif 16) celui qui n est pas שליח ציבור fixe doit refuser un peu (סירוב) avant de descendre devant l arche, mais pas trop : la première fois il refuse ; quand on le lui dit une deuxième fois, il se prépare comme quelqu un qui veut se lever ; et la troisième fois, il se lève. Et si celui qui lui dit de descendre est un grand homme (אדם גדול), il ne lui oppose aucun refus. (séif 17) Si le שליח ציבור s est trompé et qu il faut en placer un autre à sa place, celui qu on place à sa place ne refuse pas. (séif 18) Celui qui dit : je ne descends pas devant l arche parce que mes vêtements sont teints, ou parce que j ai des sandales aux pieds — ne descend pas du tout pour cette prière-là, car c est la manière des אפיקורסין d être pointilleux là-dessus, et l on craint qu une אפיקורסות ne se soit infiltrée en lui. Rama : et même s il donne un prétexte (אמתלא) à ses paroles, cela n y change rien [Beit Yossef au nom de Rabbi Yehonatan]. (séif 19) Certains écartaient le גר de la fonction — leurs paroles ont été rejetées. Même un seul particulier peut s y opposer et dire : je ne veux pas qu un tel soit חזן — à moins qu il n ait déjà donné son accord au départ. Rama : et cela seulement si ce particulier a une raison valable, au jugement des notables de la ville (טובי העיר) ; sinon, le particulier ne peut pas s opposer au שליח ציבור [Mahari Weil, siman 60]. Et s il est son ennemi, il peut s opposer à lui avant d avoir donné son accord [Maharam de Padoue, siman 104, et Maharik, chorech 44]. Et celui qui est l ennemi du שליח ציבור ne monte pas au ספר תורה quand celui-ci lit la תוכחה [Or Zaroua]. (séif 20) Si l un veut dire la prière pour son père et qu un autre veut la dire pour quelqu un d autre, celui que la communauté veut voir dire la prière, c est lui qui la dit. (séif 21) On ne nomme pas un שליח ציבור sur [l ordre du] seigneur (השר), même si la majorité de la communauté le désire. (séif 22) Le שליח ציבור rémunéré (בשכר) vaut mieux que bénévole. Rama : et nul ne doit officier sans l accord de la communauté ; quiconque officie de force et par violence, on ne répond pas אמן après ses bénédictions [Binyamin Zeev, siman 163, et Agouda, chap. Keitsad Mevarkhin]. (séif 23) Le salaire du שליח ציבור se paie de la caisse de la communauté : bien que le שליח ציבור acquitte le pauvre comme le riche, la main du pauvre n atteint pas [les moyens] du riche. Rama : et certains disent qu on lève la moitié selon la fortune et la moitié selon le nombre de personnes, et tel est l usage des communautés [Maharam de Padoue, siman 44]. (séif 24) Une communauté qui doit engager un רב et un חזן sans pouvoir payer les deux : si c est un רב מובהק, grand en Torah et expert en הוראה, il passe avant ; sinon, le חזן passe avant. (séif 25) On ne démet pas un חזן de sa charge sauf si un פסול s est trouvé en lui. Rama : on ne le démet pas pour une simple rumeur, par exemple si le bruit a couru sur lui qu il a été pris avec une non-Juive ou qu il a livré quelqu un ; mais si des témoins sont venus [déposer] contre lui sur cela ou chose semblable, on le démet. Le שליח ציבור qui est שוחט et בודק ne doit pas prier dans des vêtements souillés et malodorants ; et s il ne veut pas changer de vêtements au moment de la prière pour prier, on le démet. Le שליח ציבור qui tient des propos obscènes ou qui fredonne des chants des non-Juifs, on s y oppose pour qu il ne le fasse plus ; et s il n écoute pas, on le démet [Kol Bo, page 125, colonne 4]. Et le שליח ציבור devenu vieux qui veut nommer son fils pour l assister par moments — même si la voix de son fils n est pas aussi agréable que la sienne, s il le remplace dignement pour le reste, son fils passe avant tout autre, et la communauté ne peut s y opposer [Responsa du Rachba, siman 9]. (séif 26) Une communauté qui a l usage de nommer des personnes aux besoins publics pour un temps, et quand le temps arrive celles-ci sortent et d autres entrent à leur place — que ce soit pour le חזן, pour la caisse de צדקה ou pour les autres charges nécessaires à la communauté, qu ils perçoivent pour cela un salaire ou non — même si on ne leur a pas fixé de terme, [une nomination] sans précision vaut comme explicite, puisque tel est l usage. Rama : certains ont écrit que le שליח ציבור doit prier dans un livre réservé à la communauté, car il a sûrement été écrit לשמו [Maharil au nom du Rokeah].
La communauté a autorité sur le choix : elle nomme, agrée et, le cas échéant, démet — mais seulement pour un פסול avéré, non sur une rumeur. Le juste équilibre : ni s imposer par force (on ne répond pas אמן à qui prie de force), ni refuser à l excès ; et l on préfère la charge rémunérée, plus stable et digne.
Le siman en une phrase : celui qui descend לפני התיבה est le שלוחו של ציבור — il dit ישתבח מעומד, doit être הגון (ריקן מעבירות, sans שם רע, מרוצה לעם, נעימה), assez âgé pour un poste fixe (נתמלא זקנו) ou avec שתי שערות pour l occasionnel ; les פסולים et la diction l écartent, la communauté le nomme et peut le démettre pour un פסול, et la charge בשכר est préférable.
Cas pratiques
Cas 1 — Qui peut être חזן ?
Situation : qui la communauté doit-elle choisir pour descendre devant l arche ?
Conduite : on cherche un הגון — vide de fautes, sans שם רע (même ancienne), humble, agréé du peuple (מרוצה לעם), à la voix douce (נעימה) et rompu à תורה, נביאים, כתובים. Si nul ne réunit toutes ces qualités, on prend le meilleur de la communauté en חכמה et bonnes actions. La voix compte, mais elle sert la louange, jamais l orgueil.
Cas 2 — Un בעל תשובה, un jeune, un עם הארץ
Situation : faut-il préférer un עם הארץ âgé à belle voix, ou un jeune qui comprend ? Et un בעל תשובה peut-il être חזן ?
Conduite : le jeune de י״ג ans qui comprend ce qu il dit passe avant l עם הארץ âgé à belle voix — car il sait ce qu il prie. Le בעל תשובה qui a fauté par שגגה et s est repenti est apte ; mais celui qui a fauté במזיד — non, non à cause de la faute, mais parce qu une שם רע a couru sur lui. Pour les cas concrets, on suit son Rav.
Cas 3 — ישתבח debout, le טלית, ne pas interrompre
Situation : pourquoi le חזן se tient-il debout à ישתבח, et que faire s il n a pas encore son טלית ?
Conduite : le חזן dit ישתבח מעומד — debout, par honneur, pour enchaîner sans coupure sur le קדיש qui suit. S il n avait pas de טלית, qu il s en revête avant ישתבח, afin que le קדיש suive ישתבח sans הפסק. Et il ne dit ישתבח qu après ברוך שאמר et un peu de פסוקי דזמרה. Pour le détail, voir le niveau Lamdan et siman נ״ד.
Questions de compréhension
Vérifie ta compréhension :
- Qu est-ce qu un חזן הגון ? Cite trois de ses qualités.
- Quelle est la différence entre נתמלא זקנו et שתי שערות pour le מינוי ?
- Pourquoi un מזיד repenti est-il écarté alors qu un שוגג repenti est apte ?
- Pourquoi le חזן dit-il ישתבח מעומד ?
- Pour quel motif peut-on démettre un חזן de sa charge ?
Pour aller plus loin
Si tu veux approfondir ce siman :
📖Rejoindre la khavroutha
- 📚 Niveau 2 — Lamdan : pour le pilpoul — שְׁלִיחַ צִבּוּר — מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים וּשׁלוּחוֹ שֶׁל צִבּוּר (ראש השנה ל״ד:–ל״ה.) ; חַזָּן הָגוּן — שֵׁם רַע, בַּעַל עֲבֵרָה, בַּעַל תְשׁוּבָה, מֵזִיד וְשׁוֹגֵג ; יִשְׁתַּבַּח מְעֻמָּד וְקַדִּישׁ עַל תְהִלָּה (וְעַיֵּן סִימָן נ״ד)
- ✨ Niveau 3 — Synthèse : pour la révision et la mémorisation rapide
- 👑 Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) : la chitah du Choulhan Aroukh HaRav — le שליח ציבור הגון, le שם רע, le גיל והמינוי et le שכר