✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION
Siman נ״ה · Le קדיש et le מנין de עשרה
דיני קדיש וצירוף עשרה למניין — on ne dit קדיש, קדושה ni ברכו qu avec dix hommes libres et majeurs ; qui reste au milieu, le צירוף d un קטן, du עבד et de la אשה, celui qui dort ou se tient derrière une מחיצה, et les lois du מקום המנין
סימן נ״ה · כ״ב סעיפים
דיני קדיש וצירוף עשרה למניין
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦
Ce siman règle les lois du קדיש et du מנין : on ne dit un דבר שבקדושה (קדיש, קדושה, ברכו) qu avec dix hommes libres et majeurs ; ce qui advient quand une partie sort au milieu ; le צירוף (adjonction) d un קטן, du עבד et de la אשה ; celui qui dort, celui qui est derrière une מחיצה ; et le מקום המנין. Texte hébreu, traduction française et explication des 22 seifim, avec une section de cas pratiques.
Sujet : Le קדיש et le מנין — דבר שבקדושה בעשרה, רובן, צירוף קטן, המצטרפין et מקום המנין
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן נ״ה · כ״ב סעיפים
Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Nos Sages ont enseigné (מגילה כ״ג:) : ונקדשתי בתוך בני ישראל — כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה — tout ce qui relève de la sainteté publique (קדיש, קדושה, ברכו) ne se dit qu au sein d une עדה d au moins dix hommes d Israël, car « וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ». Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la coutume et à la décision du Rav.
📑 Plan de l'étude
A. Les 22 seifim — דבר שבקדושה בעשרה, התחיל ויצאו מקצתן, צירוף קטן/עבד/אשה, דין המצטרפין et מקום המנין
1. Cas pratique — le מנין : qui compte parmi les dix
2. Cas pratique — compléter avec un enfant ou un endormi בשעת הדחק
3. Cas pratique — le קדיש commencé puis un départ (רובן)
+ Questions de compréhension et pour aller plus loin
A. Le קדיש et le מנין — les 22 seifim
דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה — « une parole de sainteté » — tout ce qui relève de la sainteté publique : le קדיש, la קדושה, le ברכו (et de même la lecture de la Torah avec ses berakhot et la פריסת שמע). Cela ne se dit qu au sein d un מנין de dix hommes, car « וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל » — Hachem est sanctifié au milieu des enfants d Israël, et il n y a pas d עדה à moins de dix.
Famille A — דבר שבקדושה בעשרה (séif 1)
אומרים קדיש, ואין אומרים אותו בפחות מי׳ זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב׳ שערות; והוא הדין לקדושה וברכו, שאין נאמרין בפחות מעשרה.
On dit le קדיש, et on ne le dit pas à moins de dix hommes libres et majeurs, ayant apporté deux poils (13 ans révolus) ; il en va de même pour la קדושה et ברכו, qui ne se disent pas à moins de dix.
Le principe fondateur du siman : un דבר שבקדושה exige un מנין de dix. Ces dix doivent réunir trois conditions — être des hommes (זכרים), libres (בני חורין) et majeurs (גדולים, ayant les signes de la puberté). La femme (אשה), l esclave (עבד) et le mineur (קטן) ne comptent pas.
Famille B — התחיל ויצאו מקצתן : commencé puis départ (séifim 2-3)
אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן, גומרים אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל, והוא שנשתיירו רובן. הגה: ומכל מקום עבירה הוא לצאת, ועליהם נאמר ׳ועוזבי ה׳ יכלו׳ [ירושלמי]; אבל אם נשארו י׳ — מותר לצאת [מרדכי פ׳ בתרא דמגילה].
אם התחיל באבות ויצאו מקצתן, גומר אפילו קדושה. הגה: ואם יצאו מקצתן לאחר שהתחילו להתפלל יוצר לא יתחיל הש״צ להתפלל התפלה בקול רם דכבר נשלם תפלת יוצר ואם יצאו לאחר שהתחיל בקול רם וקדושה יכולים להשלים כל סדר קדושה ולומר הקדיש שלם שלאחריה דשייך לתפלה, שהרי אומר תתקבל צלותהון וכו׳; אבל אין קורין בתורה, דזהו ענין אחר. ותפלת ערבית וקדיש שלאחריו לא שייך לק״ש וברכותיה [ר״ן פרק הקורא את המגילה שבולי הלקט ות״ה סי׳ ט״ו].
Séif 2 : si l on a commencé le קדיש ou la קדושה à dix et qu une partie est sortie, on achève ce קדיש ou cette קדושה, pourvu qu il en reste la majorité (רוב, six). Rama : sortir demeure une faute — sur eux il est dit « וְעֹזְבֵי ה׳ יִכְלוּ » — mais s il reste dix, il est permis de sortir. Séif 3 : ayant commencé בברכת אבות, on achève même la קדושה. Rama : si une partie est sortie après qu on a commencé à prier יוצר, le ש״ץ ne commence pas la prière à voix haute, car la prière de יוצר est déjà achevée ; et s ils sont sortis après qu il a commencé à voix haute, et la קדושה, on peut achever tout le סדר קדושה et dire le קדיש שלם qui la suit, car il appartient à la prière, puisqu on dit תתקבל צלותהון etc. ; mais on ne lit pas la Torah, car c est un autre sujet. Et la prière de ערבית et le קדיש qui la suit ne relèvent pas de la קריאת שמע et de ses berakhot.
Une fois le דבר שבקדושה commencé en présence de dix, on le termine tant que la majorité (רובן, six) demeure. Sortir au milieu est une faute (« וְעֹזְבֵי ה׳ יִכְלוּ »), sauf s il reste dix. Ayant commencé la עמידה à voix haute, on poursuit jusqu au קדיש שלם avec תתקבל, qui appartient à la תפילה.
Famille C — צירוף קטן, עבד et אשה (séifim 4-5)
יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין, ולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקי׳; וה״ה דעבד ואשה אין מצטרפין. הגה: ואפילו על ידי חומש שבידו אין לצרפו, מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק. [הרא״ש ומרדכי והגהות מיימוני פ״ט מהלכות תפלה]
אם לא הביא שתי שערות, אפילו הוא גדול בשנים דינו כקטן, עד שיצאו רוב שנותיו שאז יתברר שהוא סריס; אם נראו לו סימני סריס קודם לכן דינו כגדול. הגה: ומיהו אין מדקדקין בשערות, אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול ואומרים לענין זה מסתמא הביא שתי שערות [מהרי״ק שורש מ״ט].
Séif 4 : certains permettent de dire un דבר שבקדושה à neuf en adjoignant un קטן de plus de six ans qui sait à Qui l on prie ; mais leur avis n a pas paru juste aux grands décisionnaires, et de même le עבד et la אשה ne comptent pas. Rama : même au moyen d un חומש dans sa main on ne l adjoint pas ; toutefois certains ont l usage d être indulgents בשעת הדחק. Séif 5 : celui qui n a pas apporté deux poils, même âgé, est comme un קטן, jusqu à ce que passe la majeure partie de ses années — on saura alors qu il est סריס ; si des signes de סריס lui sont apparus avant cela, il a le statut de majeur. Rama : mais on n examine pas les poils : dès qu il a atteint l âge, on le tient pour majeur, et l on dit à cet égard que, par présomption, il a apporté deux poils.
Le מנין se compose de dix majeurs. L opinion qui adjoint un קטן (dès six ans, sachant à Qui l on prie, avec un חומש) est rejetée par les grands ; on ne s y appuie qu à titre d indulgence extrême, בשעת הדחק. Le עבד et la אשה ne comptent jamais. On tient pour majeur celui qui a l âge, sans examiner les signes.
Famille D — דין המצטרפין : qui compte dans les dix (séifim 6-12)
ואם התחיל אחד מעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמה׳, או שהוא ישן — אפ״ה מצטרף עמה׳.
כשאחד מתפלל לבדו נכון שהאחרים ימתינו מלומר קדיש עד שיגמור כדי שיזכה גם הוא.
חרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר — הן כפקחין ומצטרפים; אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר — הרי הוא כשוטה וקטן.
לעולם הוא קטן עד שיביא ב׳ שערות אחר שיהיה בן י״ג ויום אחד ושנת העיבור בת י״ג חדש.
אם נער אחד נולד בכ״ט לאדר ראשון משנה מעוברת ונער אחר נולד באדר שני באחד בו ושנת י״ג אינה מעוברת אותו שנולד בכ״ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ״ט לאדר בשנת י״ג להיות בן י״ג שנה ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י״ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י״ג. הגה: ומי שנולד באדר ונעש׳ בר מצוה בשנת העיבור אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני [תשו׳ מהר״י מינץ סי׳ ט׳].
עבריין שעבר על גזירת הצבור, או שעבר עבירה — אם לא נידוהו, נמנה למנין עשרה. [יב] מנודה — אין מצרפין אותו לכל דבר שצריך י׳, אבל מותר להתפלל בב״ה שהוא שם אלא אם כן פירשו להחמיר עליו בכך.
Séif 6 : si l un des dix a commencé à prier seul et ne peut répondre avec eux, ou s il dort, il se joint tout de même à eux. Séif 7 : quand l un prie seul, il convient que les autres attendent pour dire le קדיש jusqu à ce qu il ait fini, afin que lui aussi en ait le mérite. Séif 8 : le sourd qui parle sans entendre, ou entend sans parler, est comme un homme lucide et se joint ; mais celui qui n entend ni ne parle est comme un שוטה et un קטן. Séif 9 : il demeure toujours קטן jusqu à ce qu il apporte deux poils après avoir eu treize ans et un jour ; et l année embolismique (שנת העיבור) compte treize mois. Séif 10 : si un garçon est né le 29 d אדר ראשון d une année embolismique, et un autre garçon est né en אדר שני, le premier du mois, et que la treizième année n est pas embolismique, celui qui est né le 29 d אדר ראשון doit attendre le 29 d אדר de la treizième année pour avoir treize ans, et celui qui est né après lui, le premier d אדר שני, aura treize ans dès qu arrive le premier d אדר de la treizième année. Rama : et celui qui est né en אדר et devient בר מצוה dans une année embolismique ne devient בר מצוה qu en אדר שני. Séif 11 : le עבריין qui a transgressé, tant qu on ne l a pas mis au ban (נידוי), compte dans les dix. Séif 12 : le מנודה, on ne l adjoint à rien de ce qui requiert dix ; il lui est toutefois permis de prier à la synagogue où il se trouve, à moins qu on n ait expressément décidé d être sévère avec lui sur ce point.
Pour compléter les dix, il suffit d être présent parmi eux — nul besoin de répondre : celui qui prie encore la עמידה, ou même celui qui dort (on le réveille), se joint, à condition que la majorité réponde. Le עבריין reste d Israël et compte (« חטא ישראל »), tant qu il n est pas מנודה.
Famille E — מקום המנין : un seul lieu, la מחיצה, la ville (séifim 13-22)
צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח ציבור עמהם; והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ דהיינו כשסוגר הדלת במקום [שפה] פנימית של עובי הדלת ולחוץ כלחוץ.
מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ארבעה, ומראה להם פניו משם — מצטרף עמהם לעשרה. הגה: גגין ועליות אינן בכלל בית, והעומד עליהם אינו מצטרף [ר״י נ״ג ח״ז].
אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, ושליח ציבור תוך הפתח — הוא מצרפן.
חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה דהיינו שנפרצ׳ קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהם ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים [פי׳ מעט כותל ישר ושוה] מכאן ומכאן הגדולה כמופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה לפיכך אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין שהקטנ׳ נגררת אחר הגדולה והרי היא כאלו היא בתוך הגדולה כיון שהרוב בגדולה אבל אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה או חמשה בזו וחמשה בזו אין מצטרפין.
היה ש״ץ בקטנה וצבור בגדולה מוציאן ידי חובתן שהוא נגרר אחריהם אבל אם היה ש״ץ בגדולה וצבור בקטנה אינו מוציאן ידי חובתן שאין הרוב נגרר אחר היחיד.
אם קצת העשר׳ בב״ה וקצתם בעזרה אינם מצטרפין.
ש״ץ בתיבה וט׳ בב״ה מצטרפין אע״פ שהיא גבוה י׳ ורחבה ד׳ ויש לה מחיצות גבוהות י׳ מפני שהיא בטלה לגבי ב״ה ויש מי שכת׳ דה״מ כשאין המחיצו׳ מגיעות לתקרת הגג.
היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפי׳ מי שאינו עמהם יכול לענות; וי״א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עכו״ם.
עיר שאין בה אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים — כופין אותו לישאר או להשכיר אחר במקומו. ואם הם י״א ורוצים לצאת שנים ישכירו שניהם אחד בשותפות במקומן ושניהם יפרעו בשוה ואם אחד עני ואחד עשיר פורעין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות ושכר החזן על היוצאים כעל הנשארים. הגה: [ואין חילוק בין אם רוצה לילך זמן ארוך קודם י״ט או לא כל שלא יחזור ביום טוב מהרי״ל סימן תכ״ז].
אין כופין להשכיר להשלים מנין כי אם בימים הנוראים וכגון שאין חסרים כי אם אחד או שנים אא״כ מנהג קבוע ומפורסם בעיר לכוף להשכיר אפי׳ בחסרון ג׳ או ד׳ אם יש מנין מיושבי העיר כופין לשכור חזן. הגה: וכן במקום שאין מנין תמיד בב״ה כופין זה את זה בקנסות שיבואו תמיד מנין לב״ה שלא יתבטל התמיד [תשובת ריב״ש סי׳ תקי״ח] וע״ל ריש סי׳ ק״ן אם כופין זה את זה לבנות בהכ״נ.
Séif 13 : les dix doivent être en un seul lieu avec le ש״ץ ; celui qui se tient dans l embrasure, du battant vers l extérieur — c est-à-dire, la porte fermée, depuis l endroit du rebord [שפה] intérieur de l épaisseur de la porte, et vers l extérieur — est « dehors ». Séif 14 : celui qui se tient derrière la synagogue, une fenêtre entre eux — même haute de plusieurs étages, même si elle n a pas quatre [טפחים] de large — et qui leur montre son visage de là, se joint à eux pour les dix. Rama : les toits et les étages ne sont pas compris dans la « maison », et celui qui s y tient ne se joint pas. Séif 15 : si les uns sont dedans et les autres dehors, le ש״ץ dans l embrasure les réunit. Séif 16 : une petite cour ouverte sur toute sa largeur sur une grande — c est-à-dire que la petite s est ouverte à l endroit où elle se joint à la grande, et que tout le mur qui les séparait est tombé, tandis que dans la grande sont restés, de ce mur tombé, des פסים [c est-à-dire un peu de mur droit et égal] d un côté et de l autre : la grande est comme séparée de la petite, mais la petite n est pas séparée de la grande ; elle est plutôt comme un recoin (קרן זוית) de celle-ci. C est pourquoi, si neuf sont dans la grande et un dans la petite, ils se joignent, car la petite est entraînée après la grande et elle est comme si elle était à l intérieur de la grande, puisque la majorité est dans la grande ; mais s il y en avait neuf dans la petite et un dans la grande, ou cinq dans l une et cinq dans l autre, ils ne se joignent pas. Séif 17 : si le ש״ץ était dans la petite et l assemblée dans la grande, il les acquitte de leur obligation, car il est entraîné après eux ; mais si le ש״ץ était dans la grande et l assemblée dans la petite, il ne les acquitte pas de leur obligation, car la majorité n est pas entraînée après l individu. Séif 18 : si une partie des dix est dans la synagogue et une partie dans la cour (עזרה), ils ne se joignent pas. Séif 19 : le ש״ץ sur la תיבה et neuf dans la synagogue se joignent, bien qu elle soit haute de dix, large de quatre, et qu elle ait des parois hautes de dix, parce qu elle est annulée par rapport à la synagogue ; et il y a qui écrit que cela ne vaut que lorsque les parois n atteignent pas le plafond du toit. Séif 20 : si dix étaient en un même lieu et disaient קדיש et קדושה, même celui qui n est pas avec eux peut répondre ; et certains disent qu il faut qu aucune saleté (טינוף) ni עכו״ם (idolâtrie ou idolâtre) ne fasse écran. Séif 21 : une ville de dix — on contraint celui qui veut partir aux Jours redoutables à rester ou à louer un remplaçant ; et s ils sont onze et que deux veulent partir, tous deux loueront ensemble, en association, un seul [homme] à leur place, et tous deux paieront à parts égales ; et si l un est pauvre et l autre riche, ils paient la moitié selon la fortune et la moitié selon les personnes ; et le salaire du חזן incombe à ceux qui partent comme à ceux qui restent. Rama : et il n y a pas de différence selon qu il veuille partir longtemps avant la fête ou non, dès lors qu il ne revient pas pour la fête. Séif 22 : on ne contraint à louer [quelqu un] pour compléter le מנין qu aux Jours redoutables, et lorsqu il ne manque qu un ou deux [hommes], à moins qu il n y ait dans la ville une coutume établie et connue de contraindre à louer même lorsqu il en manque trois ou quatre ; s il y a un מנין parmi les habitants de la ville, on contraint à engager un חזן. Rama : et de même, dans un lieu où il n y a pas toujours de מנין à la synagogue, on se contraint les uns les autres par des amendes à ce que vienne toujours un מנין à la synagogue, afin que [la prière] régulière (התמיד) ne soit pas interrompue ; et voir plus bas, au début du siman 150, si l on se contraint les uns les autres à bâtir une synagogue.
Les dix doivent partager un même lieu avec le ש״ץ ; ce qui sépare (מחיצה, seuil, toit) exclut, sauf si l on montre son visage aux autres. Pour répondre à un קדיש entendu, en revanche, aucune מחיצה n arrête — pourvu qu il n y ait pas d écran de טינוף. On contraint même à louer un dixième aux ימים נוראים.
Le siman en une phrase : un דבר שבקדושה — קדיש, קדושה, ברכו — ne se dit qu avec un מנין de dix hommes libres et majeurs (« וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ») ; commencé à dix, on l achève tant que la majorité reste ; le קטן, le עבד et la אשה ne comptent pas ; les dix doivent être en un seul lieu, et l on compte celui qui dort ou prie encore, ainsi que le עבריין non מנודה.
Cas pratiques
Cas 1 — Le מנין : qui compte parmi les dix
Situation : qui compte-t-on dans le מנין de dix ?
Conduite : on compte dix hommes libres et majeurs (à partir de 13 ans avec les signes). Le מנין ne dépend pas de la réponse de chacun : un homme qui prie encore, qui dort, ou un sourd-muet partiel, s y joint tant que la majorité peut répondre אמן. Le עבריין non מנודה compte aussi.
Cas 2 — Compléter avec un enfant ou un endormi בשעת הדחק
Situation : il manque une personne : peut-on compléter avec un enfant, ou avec quelqu un qui dort, בשעת הדחק ?
Conduite : le מנין requiert dix majeurs. Adjoindre un קטן (même de plus de six ans, avec un חומש) est rejeté par les grands décisionnaires ; certains le tolèrent seulement בשעת הדחק, et l on ne s appuie sur cela que pour ברכו et קדיש de חובה, non pour un קדיש facultatif. Un homme qui dort, en revanche, se compte dans les dix — on veille à le réveiller. Pour toute application concrète, on suit son Rav.
Cas 3 — Le קדיש commencé puis un départ (רובן)
Situation : on a commencé le קדיש à dix, puis quelqu un sort — peut-on continuer ?
Conduite : oui, si la majorité (רובן, six sur dix) demeure : on achève ce קדיש ou cette קדושה déjà commencés, et même tout l ordre jusqu au קדיש שלם avec תתקבל. Sortir au milieu reste une faute (« וְעֹזְבֵי ה׳ יִכְלוּ »), sauf s il reste dix. On ne commence pas un nouveau דבר שבקדושה à moins de dix.
Questions de compréhension
Vérifie ta compréhension :
- Quelles sont les trois conditions des dix hommes du מנין ?
- Que signifie « וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל » et d où apprend-on qu il faut dix ?
- Le קטן peut-il compléter le מנין ? Que disent les grands décisionnaires ?
- Jusqu où peut-on continuer si des gens sortent après avoir commencé à dix ?
- Que faut-il pour que des personnes séparées comptent dans un même מנין ?
Pour aller plus loin
Si tu veux approfondir ce siman :
📖Rejoindre la khavroutha
- 📚 Niveau 2 — Lamdan : pour le pilpoul — דבר שבקדושה בעשרה — ונקדשתי, גזירה שווה תוך תוך (מגילה כ״ג:) ; צירוף קטן וט׳ וקטן — יודע למי מברכין (ברכות מ״ז:-מ״ח.) ; התחילו בעשרה ויצאו מקצתן — גומרין ורובן
- ✨ Niveau 3 — Synthèse : pour la révision et la mémorisation rapide
- 👑 Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) : la chitah du Choulhan Aroukh HaRav — le דבר שבקדושה, le צירוף, le רוב et le מקום המנין