Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman נ״ו · דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ

דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ עַל יְדֵי הַקָּהָל וּבוֹ ח׳ סְעִיפִים:צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ (וְהַשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ עוֹנֶה — הוּא בְּנִדּוּי מ׳ יוֹם). וְיֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל לָרוּץ לִשְׁמֹעַ קַדִּישׁ, שֶׁקְּדֻשַּׁת הַקַּדִּישׁ גְּדוֹלָה מִכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת, וְיֵשׁ יוֹתֵר מִצְוָה בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ מִבַּעֲנִיַּת קְדֻשָּׁה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם יֵשׁ לְפָנָיו ב׳ בֵּית הַכְּנֶסֶת, בְּאֶחָד מַגִּיעִים לְקַדִּישׁ שֶׁאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וּבְאֶחָד מַגִּיעִים לִקְדֻשָּׁה — יֵלֵךְ וְיַעֲנֶה קְדֻשָּׁה, כִּי שָׁם יִשְׁמַע גַּם כֵּן הַקַּדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה:

Être vigilant dans la réponse au קדיש. Il faut être très vigilant dans l’עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ (celui qui entend et ne répond pas est en נִדּוּי quarante jours) et s’efforcer de courir pour entendre un קדיש, car sa sainteté est plus grande que toutes les קְדֻשּׁוֹת et il y a plus de mitsva à répondre au קדיש qu’à la קדושה. Néanmoins, si l’on a devant soi deux בָּתֵּי כְנֶסֶת — dans l’un on arrive au קדיש d’après la עמידה, dans l’autre à la קדושה — on ira à la קדושה, car là on entendra aussi le קדיש.

וְיֵשׁ לְכַוֵּן הֵיטֵב בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, שֶׁכָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ בְּכָל כֹּחַ כַּוָּנָתוֹ — קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה. וְיֵשׁ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, שֶׁקּוֹל זֶה שׁוֹבֵר כָּל הַמְקַטְרְגִים וּמְבַטֵּל כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִתֵּן קוֹלוֹת גְּדוֹלוֹת, שֶׁלֹּא יִתְלוֹצְצוּ עָלָיו בְּנֵי אָדָם וְיִגְרֹם לָהֶם חֵטְא:

כוונה et קול רם. Il faut bien diriger sa כַּוָּנָה dans « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא », car qui le répond de toute la force de sa כוונה — on lui déchire le גְּזַר דִּין de soixante-dix ans ; et le répondre à voix haute (קול רם), car cette voix brise les מְקַטְרְגִים et annule les décrets rigoureux. Mais il ne poussera pas de trop grands cris, de peur qu’on ne se moque de lui et qu’il ne cause une faute.

״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא״ הוּא תַּרְגּוּם שֶׁל ״יְהִי שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים״, לָכֵן אֵין לְהַפְסִיק בֵּין ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לִ״מְבָרַךְ״, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַמַּאֲמָר. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּנְשִׁימָה אַחַת. וְצָרִיךְ לוֹמַר ״מְבָרַךְ״ הַב׳ בְּקָמַ״ץ וְהָרֵי״שׁ בְּפַתָּ״ח, שֶׁאָז פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ ״מְבֹרָךְ״, שֶׁאִם יֹאמַר רֵי״שׁ בְּצֵירֵ״י יִהְיֶה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ לַאֲחֵרִים. וְצָרִיךְ לוֹמַר ״לְעָלַם״ בְּקָמַ״ץ הָעַיִן. וְיֵשׁ לוֹמַר ״וּלְעָלְמֵי״ בְּוָא״ו:

Ne pas couper la phrase. « יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ » est le תַּרְגּוּם de « יְהִי שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ » ; on n’interrompt donc pas entre « יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » et « מְבָרַךְ », pour ne pas couper au milieu de la phrase — sans qu’il faille le dire d’un seul souffle. On dira « מְבָרַךְ » avec le ב en קָמַץ et le ר en פַּתָּח (« béni ») ; « לְעָלַם » avec l’ע en קָמַץ, et « וּלְעָלְמֵי » avec un וא״ו.

מִצְוַת הַקַּדִּישׁ הוּא לִשְׁמֹעַ מִן הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״יִתְגַּדַּל כו׳״, וְעַל זֶה יַעֲנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, שֶׁ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ הוּא עֲנִיָּה עַל ״יִתְגַּדַּל כו׳״. וְצָרִיךְ לִשְׁמֹעַ לְכַוֵּן עַל מַה הוּא עוֹנֶה, כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְכַתְּחִלָּה לִשְׁמֹעַ וּלְכַוֵּן לַבְּרָכָה שֶׁעוֹנֶה עָלָיו אָמֵן. וְגַם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לוֹמַר גַּם כֵּן (איש״ר) [״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״] כו׳ כְּמוֹ הַצִּבּוּר. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ דּוֹמֶה לְגַמְרֵי לַעֲנִיַּת אָמֵן, שֶׁבְּדִיעֲבַד אִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁהַצִּבּוּר עוֹנִין כְּבָר ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ — עוֹנֶה עִמָּהֶם (איש״ר) [״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״], הוֹאִיל וְהוּא שֶׁבַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל ״יִתְגַּדַּל כו׳״. אֲבָל לֹא יַעֲנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, אֶלָּא אִם כֵּן יוּכַל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ שֶׁיֵּדַע לַעֲנוֹת עַל הַקַּדִּישׁ, שֶׁאָז אֵינָהּ אָמֵן יְתוֹמָה בְּדִיעֲבַד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע, כֵּיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ עַל מַה הוּא עוֹנֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן (קכ״ה) [קכ״ד].אֲבָל לְכַתְּחִלָּה כְּשֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִשְׁמֹעַ — צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ, וְלֹא יִסְמֹךְ עַל מַה שֶּׁיּוּכַל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ אַחַר כָּךְ. וְלָכֵן יֵשׁ לִגְעֹר בְּהַמְּשִׂיחִים כְּשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר הַקַּדִּישׁ, אֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ מִנְיָן בִּלְעָדָם הַשּׁוֹמְעִים וּמְכַוְּנִים לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר.וְאִם אֵין ט׳ שׁוֹמְעִין לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — לֹא יֹאמַר כְּלָל קַדִּישׁ, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּפָחוֹת מִי׳ — ט׳ שׁוֹמְעִין וְאֶחָד אוֹמֵר. וְכֵן צָרִיךְ לְהַזְהִיר לְהָאוֹמְרִים ״וְעַתָּה יִגְדַּל נָא וְגו׳ זָכֹר וְגו׳״, שֶׁיֹּאמְרוּ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״יִתְגַּדַּל״ (עַיֵּן סִימָן ס״ו):

Écouter et diriger l’intention. La mitsva du קדיש est d’entendre du שַׁ״ץ « יִתְגַּדַּל » et d’y répondre « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » (la réponse au « יִתְגַּדַּל »), en dirigeant sa כוונה sur ce à quoi l’on répond ; le שַׁ״ץ aussi dit « יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא ». בְּדִיעֲבַד, qui entre alors que le ציבור répond déjà répond avec eux (louange en soi), pourvu qu’il sache sur quoi il répond (sinon אָמֵן יְתוֹמָה). Il faut réprimander ceux qui bavardent pendant le קדיש ; et s’il n’y a pas ט׳ שׁוֹמְעִין — on ne dit pas de קדיש (דבר שבקדושה בעשרה).

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד כְּשֶׁעוֹנִין קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״, אֶלָּא שֶׁכָּל קַדִּישׁ שֶׁתְּפָסוֹ מְעֻמָּד כְּגוֹן שֶׁלְּאַחַר הַלֵּל — טוֹב שֶׁלֹּא יֵשֵׁב עַד לְאַחַר שֶׁיַּעֲנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לַעֲמֹד כְּשֶׁעוֹנֶה קַדִּישׁ אוֹ כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, שֶׁיֵּשׁ לִלְמֹד קַל וָחֹמֶר מֵעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שֶׁקָּם מֵעַצְמוֹ מֵעַל כִּסְאוֹ לְדִבְרֵי ה׳, כָּל שֶׁכֵּן אֲנַחְנוּ עַמּוֹ. וְטוֹב לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם (עַיֵּן סִימָן קמ״ו):

Debout pour le קדיש. יֵשׁ אוֹמְרִים qu’il n’est pas nécessaire de se lever pour répondre au קדיש et à בָּרְכוּ (seulement, tout קדיש que l’on a « saisi » debout — mieux vaut ne pas s’asseoir avant « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא ») ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים qu’il faut se lever pour tout דבר שבקדושה — קַל וָחֹמֶר d’עֶגְלוֹן roi de מוֹאָב qui se leva de son trône pour la parole de Hachem. Il est bon de tenir compte de leur avis.

יֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״, שֶׁסּוֹבְרִים דִּ״בְרִיךְ הוּא״ חוֹזֵר עַל ״דְּקֻדְשָׁא״, וְהוּא תַּרְגּוּם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין מַפְסִיקִים כְּלָל בֵּין ״בְּרִיךְ הוּא״ לִ״לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא״, שֶׁסּוֹבְרִים דִּ״שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא״ הוּא הֶפְסֵק מַאֲמָר וּ״בְרִיךְ הוּא לְעֵלָּא כו׳״ הוּא עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יָפֶה עוֹשִׂים קְצָת שֶׁעוֹנִין ״בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא״ שֶׁהוּא כְּמוֹ חֵרוּף, שֶׁמַּשְׁמָע שֶׁאֵינוֹ מְבֹרָךְ אֶלָּא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה, אֶלָּא יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר גַּם ״מִן כָּל בִּרְכָתָא כו׳״. וְגַם לֹא יָפֶה עוֹשִׂים הַחַזָּנִים שֶׁמַּפְסִיקִים בְּנִגּוּנָם בֵּין ״מִכָּל״ לְ״בִרְכָתָא״ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב:

אמן après « בריך הוא ». Certains endroits répondent אָמֵן après « בְּרִיךְ הוּא » (« בריך הוא » se rapportant à « דְּקֻדְשָׁא »), mais dans ces pays on n’interrompt pas entre « בְּרִיךְ הוּא » et « לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא ». Ceux qui répondent seulement « בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא » ne font pas bien — cela sonne comme un חֵרוּף (béni en haut mais non en bas) ; qu’ils disent aussi « מִן כָּל בִּרְכָתָא ». De même les חַזָּנִים qui coupent par leur mélodie entre « מִכָּל » et « בִּרְכָתָא » ne font pas bien.

פַּעַם אַחַת מָצְאוּ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב וְעִמּוֹ ד׳ אֲלָפִים גְּמַלִּים טְעוּנִים, אָמְרוּ לוֹ: מָה אֵלּוּ טְעוּנִים? אָמַר לָהֶם: אַף וְחֵמָה, לָמָּה? אָמַר לָהֶם: לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בְּאַף וְחֵמָה מִמִּי שֶׁמְּסַפֵּר בֵּין קַדִּישׁ לְ״בָרְכוּ״, בֵּין קְדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה, בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״, בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה, בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק, בֵּין ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לְ״יִתְבָּרֵךְ״. וְכָל הַמְדַבֵּר בָּהֶן — עָלָיו נֶאֱמַר: ״וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ וְגו׳״. יֵשׁ לְמֵדִין מִכָּאן שֶׁהָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ — צָרִיךְ לוֹמַר גַּם ״יִתְבָּרֵךְ״ עַד ״דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא״.וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַה שֶּׁשּׁוֹמֵעַ מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, דְּשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה. וּמַה שֶּׁאָסְרוּ לְדַבֵּר בֵּין ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לְ״יִתְבָּרֵךְ״, אִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הוּא מַאֲרִיךְ בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ וְהוּא עָנָה כְּבָר — לֹא יְסַפֵּר כְּלוּם קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״יִתְבָּרֵךְ״. וְעוֹד שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הִקְפִּיד אֵלִיָּהוּ אֶלָּא עַל תֵּבַת ״יִתְבָּרֵךְ״ בִּלְבַד שֶׁצָּרִיךְ לְאָמְרָהּ וּלְהַסְמִיכָהּ לְתֵבַת ״עָלְמַיָּא״, אֲבָל יוֹתֵר אֵין צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא לִשְׁמֹעַ, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר לוֹמַר ״יִתְגַּדַּל״ עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אֶלָּא צָרִיךְ לְכַוֵּן וְלִשְׁמֹעַ. וְכֵן נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת עַד ״יִתְבָּרֵךְ״. וּמִנְהָג יָפֶה הוּא, לְפִי שֶׁכְּשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר בִּמְהִירוּת יִצְטָרֵךְ הוּא לְמַהֵר יוֹתֵר כְּדֵי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחֲרָיו וְהַמְּהִירוּת מְבַטֶּלֶת הַכַּוָּנָה, לָכֵן מוּטָב לִשְׁמֹעַ:

Répondre jusqu’à « יתברך ». Du מַעֲשֵׂה d’אֵלִיָּהוּ (aux quatre mille chameaux chargés d’אַף וְחֵמָה contre qui parle entre קדיש et בָּרְכוּ… entre « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » et « יִתְבָּרֵךְ ») on apprend que celui qui répond « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » doit dire aussi « יִתְבָּרֵךְ ». יֵשׁ אוֹמְרִים qu’il s’acquitte par ce qu’il entend (שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה) ; telle est la coutume — répondre jusqu’à « יִתְבָּרֵךְ » — belle coutume, car la hâte annule la כוונה : mieux vaut écouter.

נוֹהֲגִין שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כּוֹרֵעַ ה׳ כְּרִיעוֹת בַּקַּדִּישׁ: בְּ״יִתְגַּדַּל״, וּבְ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, וּבְ״יִתְבָּרֵךְ״, וּבִ״בְרִיךְ הוּא״, וּבְאָמֵן. וּלְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַקַּדִּישׁ — נוֹהֲגִין לִפְסֹעַ ג׳ פְּסִיעוֹת וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו״, כְּמוֹ בְּסִיּוּם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה:

ה׳ כריעות et ג׳ פסיעות. On a coutume que le שַׁ״ץ s’incline (כּוֹרֵעַ) cinq fois dans le קדיש : à « יִתְגַּדַּל », à « יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא », à « יִתְבָּרֵךְ », à « בְּרִיךְ הוּא » et à אָמֵן. Et après avoir achevé le קדיש — il fait trois pas (ג׳ פְּסִיעוֹת) puis dit « עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו », comme à la fin de la עמידה.