שולחן ערוך · אורח חיים

פותח מרן בסימן זה בדיני קדיש וצירוף עשרה למניין — אין אומרים דבר שבקדושה (קדיש, קדושה, ברכו) אלא בעשרה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומקור הדין במגילה (כ״ג:), שלמדו גזירה שווה "תוך" "תוך", מה "תוך" האמור להלן ("הבדלו מתוך העדה") עדה, אף "תוך" האמור כאן עדה, ואין עדה פחותה מעשרה. וכן הביאו הרמב״ם (הלכות תפלה פרק ח׳), הרא״ש, הר״ן (פרק הקורא את המגילה), המרדכי ושבלי הלקט, ומרן בבית יוסף. ויסוד הסימן ניצב על כמה צירים: (א) גדר עשרה — מהו המקור ולמה זכרים בני חורין גדולים; (ב) צירוף קטן וט׳ וקטן (ברכות מ״ז:-מ״ח.); (ג) התחילו בעשרה ויצאו מקצתן — גומרין ורובן; (ד) המצטרפין — ישן, מחיצה, עבריין. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן.

סעיף א׳: "אומרים קדיש, ואין אומרים אותו בפחות מעשרה זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב׳ שערות; והוא הדין לקדושה ולברכו, שאין נאמרין בפחות מעשרה."

סעיפים ד׳-ה׳: "יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין, ולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקים... ואפילו הוא גדול בשנים, אם לא הביא שתי שערות דינו כקטן."

סעיפים ב׳-ג׳: "אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן, גומרים אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל, והוא שנשתיירו רובן... ומכל מקום עבירה היא לצאת, ועליהם נאמר 'ועוזבי ה׳ יכלו׳."

סעיפים ו׳, י״ג: "ואם התחיל אחד מעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, או שהוא ישן — אף על פי כן מצטרף עמהם... צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח ציבור עמהם."