✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין עניית הקדיש — עיונים מעמיקים
סימן נ״ו · ה׳ סעיפים
יהא שמיה רבא · עניית אמן · לעלמי עלמיא · כריעה · ג׳ פסיעות
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן נ״ו — ה׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפלה פרק ט׳), רא״ש, הגהות אשר״י, אור זרוע, מרדכי, כל בו, אבודרהם, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
שבת קי״ט: · ברכות ג׳. · ברכות נ״ז. · סוטה מ״ט. (יהא שמיה רבא בכל כחו ; קדושת הקדיש)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of Contents

  1. Introduction to the sugya — the gader of עניית הקדיש and its מקור (שבת קי״ט:), the axes of the siman (ה׳ סעיפים)
  2. יהא שמיה רבא בכל כחו — הכוונה, הרצף, החילוק בין הפירושים, ועד יתברך (שבת קי״ט:, ברכות ג׳.)
  3. עניית אמן וקדושת הקדיש — יתברך, בריך הוא, ואמרו אמן, ולעלמי עלמיא (סעיפים ב׳-ג׳)
  4. עמידה בקדיש ודבר שבקדושה — יש לעמוד, הבא באמצע, וגדר סימן נ״ה
  5. כריעה וג׳ פסיעות · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 The text of the Shulhan Aroukh — the seifim

דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ. וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: כַּוָּנָה, קוֹל רָם, וְלֹא לְהַפְסִיק בֵּין יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא לִמְבָרַךְ, וַעֲמִידָה. ב׳: עֲנִיַּת אָמֵן — יִתְבָּרֵךְ, בְּרִיךְ הוּא, וְאַמְרוּ אָמֵן. ג׳: לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא — אֵין מַפְסִיקִין. ד׳: ה׳ כְּרִיעוֹת הֶחָזָן. ה׳: ג׳ פְּסִיעוֹת וְעוֹשֶׂה שָׁלוֹם.

Concise summary:

5 seifim: one answers the קדיש with כוונה and aloud, without interrupting between יהא שמיה רבא and מברך (« בכל כחו », שבת קי״ט:) ; one answers אמן at ואמרו אמן, and the custom is not to say אמן after יתברך nor after בריך הוא ; one does not separate עלמיא from יתברך ; one stands for the קדיש as for every דבר שבקדושה ; the חזן bows five times, and after the קדיש שלם he takes three steps and then says עושה שלום.

1. הקדמת הסוגיא — עניית הקדיש, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בסימן זה בדין עניית הקדיש על ידי הקהל — יש לכוין בעניית הקדיש, ולענותו בקול רם, ולהשתדל לרוץ לשומעו, ולעמוד בו כבכל דבר שבקדושה. ועיקר הענייה היא "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", שאמרו עליה בשבת (קי״ט:): "כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו — קורעין לו גזר דינו", וכעין זה בברכות (ג׳.). ומקורות הסימן ברמב״ם (הלכות תפלה פרק ט׳), ברא״ש, בהגהות אשר״י בשם אור זרוע, במרדכי, בכל בו ובאבודרהם, והביאם מרן בבית יוסף. ויסוד הסימן ניצב על כמה צירים: (א) יהא שמיה רבא — כוחה של הענייה והחילוק בין הפירושים היכן לא יפסיק; (ב) עניית אמן — יתברך, בריך הוא ואמרו אמן, ולעלמי עלמיא; (ג) עמידה בקדיש כדבר שבקדושה; (ד) כריעה וג׳ פסיעות. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן.
הערה יסודית: ציר הסימן — מה גדרה של עניית "אמן יהא שמיה רבא". יש לחקור אם עיקרה משום עניית אמן על ברכת השליח ציבור ("יתגדל ויתקדש"), ודין שומע כעונה עליה, או שהיא שבח בפני עצמו — קבלת מלכות שמים ותרגום "יהי שמו הגדול מבורך" — שאינו תלוי בשמיעת המברך. ולזה נפקא מינה למי שבא לבית הכנסת ולא שמע את השליח ציבור, ובגדר ההפסק שבתוך המאמר.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: עניית "יהא שמיה רבא" — האם מדין עניית אמן (שומע כעונה, ובעי שמיעת הברכה), או מדין שבח וקבלת מלכות שמים בפני עצמו? ונפקא מינה בבא באמצע, בכוונה הנדרשת, וברצף המאמר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. יהא שמיה רבא בכל כחו — שבת קי״ט: (עניית הקדיש)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "יש לכוין בעניית הקדיש... ולא יפסיק בין יהא שמיה רבא למברך... ולענות אותו בקול רם, ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש."
שורש הדין — שבת קי״ט:: אמר רבי יהושע בן לוי, כל העונה "אמן יהא שמיה רבא מברך" בכל כחו — קורעין לו גזר דינו; ואמרו, אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה — מוחלין לו. ובברכות (ג׳.) — בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ועונין "יהא שמיה רבא מברך", הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו. ופירשו הראשונים ש"בכל כחו" — בכל כוונתו (רא״ש ותוספות). וכתבו הרמב״ם (הלכות תפלה פרק ט׳), הרא״ש, הגהות אשר״י בשם אור זרוע, המרדכי, הכל בו והאבודרהם דין הרצף והכוונה, והביאם מרן בבית יוסף.
קושיא — מהו "בכל כחו", ומדוע דווקא בעניית "יהא שמיה רבא" תלו קריעת גזר דין? והלא כמה שבחות ועניות יש בתפילה!
תירוץ: פירשו הראשונים ש"בכל כחו" היינו בכל כוונתו (ולא צעקה בעלמא), שקבלת מלכות שמים שבמאמר זה — "יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים" — היא שלמות ייחוד השם ברבים; ובה תלויה קריעת גזר הדין, לפי שכל המקדש שם שמים ברבים מתכפרין לו עוונותיו. ומכל מקום יש לענותו אף בקול רם, שהקול מעורר את הכוונה ומשבר את המקטרגים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — בין "שמיה" ל"רבא" או בין "רבא" ל"מברך"? כתבו הגהות אשר״י בשם אור זרוע שנחלקו המפרשים בחלוקת המאמר: לפירוש ראשון, המאמר הוא "יהא שמיה", ו"רבא מברך" מוסב עליו — ולכן לא יפסיק בין "שמיה" ל"רבא"; ולפירוש ר״י, המאמר "יהא שמיה רבא", ו"מברך לעלם" ענין חדש — "יהי שמו הגדול מבורך" — ולכן אין להפסיק בין "רבא" ל"מברך". ומרן חשש לשני הפירושים, שלא יפסיק לא בין "שמיה" ל"רבא" ולא בין "רבא" ל"מברך". (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — עד היכן עיקר הענייה? והעלו הפוסקים שאף שעיקר הענייה עד "עלמי עלמיא", מכל מקום לא יפסיק עד "יתברך", וכמו שיתבאר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — יהא שמיה רבא: (א) הכוח — "בכל כחו", בכל כוונתו (שבת קי״ט:). (ב) הרצף — לא יפסיק בין "יהא שמיה רבא" ל"מברך" (לשני הפירושים). (ג) הקול — בקול רם. (ד) עד היכן — עד "עלמי עלמיא", ולא יפסיק עד "יתברך". (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
עניית "אמן יהא שמיה רבא" בכל כחו — בכל כוונתו — קורעין לו גזר דינו (שבת קי״ט:); ולא יפסיק בין "יהא שמיה רבא" ל"מברך", לא לפירוש ראשון ולא לפירוש ר״י.

3. עניית אמן וקדושת הקדיש — יתברך, בריך הוא, לעלמי עלמיא

לשון השלחן ערוך

סעיפים ב׳-ג׳: "כששליח ציבור אומר יתברך — כל העם עונין אמן, וכן כשאומר בריך הוא, וכן כשאומר ואמרו אמן... העונים עד לעלמי עלמיא בלבד — טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך."
שורש הדין — עניית אמן: כתבו הראשונים (הרמב״ם בהלכות תפלה פרק ט׳, המרדכי, הכל בו והאבודרהם) שעל מקומות שבקדיש עונה הקהל אמן — על "דאמירן בעלמא ואמרו אמן", על "יהא שלמא... ואמרו אמן", ועל "עושה שלום... ואמרו אמן". ומה שכתב מרן "כשאומר בריך הוא" — כתב הרמ״א שלא נהגו לומר אמן אחר "יתברך" ולא אחר "בריך הוא", לפי ש"שמיה דקודשא בריך הוא" הפסק מאמר הוא, ו"בריך הוא לעילא" ענין חדש; ולכן אין מפסיקין בין "בריך הוא" ל"לעילא מן כל ברכתא".
קושיא — היכן עונין אמן, ומדוע לא אחר "יתברך" ולא אחר "בריך הוא"? ולשון מרן משמע שעונין אמן ב"יתברך" וב"בריך הוא"!
מחלוקת המנהגים: לשון מרן (על פי הראשונים) — כשאומר "יתברך" וכשאומר "בריך הוא", כל העם עונין אמן. והרמ״א העיד ש"לא נהגו" כן במדינותיו — שאין עונין אמן אחר "יתברך" ולא אחר "בריך הוא", אלא ממתינים עד "דאמירן בעלמא ואמרו אמן"; והטעם, שלא להפסיק במאמר, ש"בריך הוא" מוסב על "שמיה דקודשא", ואין מפסיקין בין "בריך הוא" ל"לעילא מן כל ברכתא". וכתבו האחרונים (מגן אברהם, ט״ז) ליישב מנהג ומנהג. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
תירוץ — העונים עד "לעלמי עלמיא" בלבד טועים: יש שהיו פוסקים ב"לעלמי עלמיא", וכתב מרן שטועים הם, שאסור להפריד בין "עלמיא" ל"יתברך" — שהכל מאמר אחד: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך". ולמדוה מברייתא דאליהו (הובאה בראשונים) שהעונה "אמן יהא שמיה רבא" צריך לומר גם "יתברך", ולא יפסיק ביניהם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — שומע כעונה בקדיש: יש אומרים שהעונה יוצא במה ששומע מן השליח ציבור מ"יתברך" עד "דאמירן בעלמא", דשומע כעונה; ולפי זה אין צריך לומר בפיו אלא עד "יתברך", והשאר שומע. ויש שהצריכו לומר "יתברך" ולהסמיכו ל"עלמיא". ונפקא מינה כשהשליח ציבור ממהר: מוטב שישמע, שהמהירות מבטלת את הכוונה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — עניית אמן: (א) מקומות האמן — "ואמרו אמן" (דאמירן בעלמא, יהא שלמא, עושה שלום). (ב) המנהג — אין עונין אמן אחר "יתברך" ולא אחר "בריך הוא". (ג) הרצף — אין מפסיקין בין "בריך הוא" ל"לעילא", ולא בין "עלמיא" ל"יתברך". (ד) העונה עד "לעלמי עלמיא" בלבד — טועה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
עונין אמן על "ואמרו אמן"; ולא נהגו אמן אחר "יתברך" ואחר "בריך הוא"; ואסור להפריד בין "עלמיא" ל"יתברך" — שהכל מאמר אחד.

4. עמידה בקדיש ודבר שבקדושה — יש לעמוד, והבא באמצע

לשון השלחן ערוך

מתוך סעיף א׳: "ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה; ומי שבא לבית הכנסת ושומע הקהל עונין קדיש — עונה עמהם אף על פי שלא שמע השליח ציבור שאמר יתגדל."
שורש הדין — עמידה וקדיש כדבר שבקדושה: כתב הרמ״א (בשם הגהות חדשים במרדכי דברכות) שיש לעמוד בעניית קדיש ובכל דבר שבקדושה. וגדר "דבר שבקדושה" נתבאר בסימן נ״ה — קדיש, קדושה וברכו שאינם נאמרים בפחות מעשרה ("ונקדשתי בתוך בני ישראל", מגילה כ״ג:). והבא לבית הכנסת ומצא הקהל עונין — עונה עמהם אף שלא שמע את השליח ציבור, שהענייה שבח בפני עצמו הוא; וגם השליח ציבור צריך לומר "יהא שמיה רבא" עם הקהל.
קושיא — כיצד עונה מי שלא שמע "יתגדל"? אם עניית "יהא שמיה רבא" מדין עניית אמן על הברכה, והלא זו אמן יתומה!
תירוץ: לפי שעניית "יהא שמיה רבא" אינה כאמן גרידא על ברכה, אלא שבח בפני עצמו — קבלת מלכות שמים — ולכן אף שלא שמע "יתגדל", כיון שיודע על מה עונה, אין זו אמן יתומה, ועונה עמהם. ומכל מקום לכתחילה ישמע מן השליח ציבור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — חובת העמידה: מקורה של העמידה בקדיש — יש שלמדוה מ"כל דבר שבקדושה", ויש שלמדו קל וחומר מעגלון מלך מואב שקם מכסאו לדבר ה׳, כל שכן אנחנו. ונחלקו אם חובה גמורה או מנהג טוב: יש שכתבו שאין צריך לעמוד, אלא כל שתפסו הקדיש מעומד לא ישב עד שיענה "יהא שמיה רבא"; ומרן והרמ״א נקטו "יש לעמוד". ולענין קדיש שאחר שמונה עשרה — ממילא כבר עומד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — עמידה ודבר שבקדושה: (א) עומדין בקדיש ובכל דבר שבקדושה. (ב) הבא באמצע — עונה אף שלא שמע את השליח ציבור. (ג) השליח ציבור אף הוא אומר "יהא שמיה רבא". (ד) גדר דבר שבקדושה — בעשרה (סימן נ״ה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
יש לעמוד בעניית קדיש וכל דבר שבקדושה; והבא לבית הכנסת עונה עם הקהל אף שלא שמע "יתגדל", שהענייה שבח בפני עצמו — כגדר דבר שבקדושה שבסימן נ״ה.

5. כריעה וג׳ פסיעות — כריעות החזן ועושה שלום

לשון השלחן ערוך

סעיפים ד׳-ה׳: "כשאומר החזן יתגדל — כורע, וכן ביהא שמיה רבא, וכן ביתברך, וכן בבריך הוא, וכן באמן. לאחר שסיים הקדיש — פוסע ג׳ פסיעות, ואחר כך אומר עושה שלום."
שורש הדין — כריעה ופסיעות: מנהג החזן לכרוע ה׳ כריעות בקדיש — ב"יתגדל", ב"יהא שמיה רבא", ב"יתברך", ב"בריך הוא" וב"אמן" (כמנהג המובא בכל בו ובאבודרהם, ובאחרונים). ולאחר שסיים הקדיש השלם — פוסע ג׳ פסיעות ואומר "עושה שלום במרומיו", כמו בסיום שמונה עשרה. וכתבו האחרונים (מגן אברהם, ט״ז, משנה ברורה, כף החיים) בדיני הכריעות והפסיעות.
קושיא — מה ענין ג׳ פסיעות ו"עושה שלום" לקדיש? והלא הפסיעות תוקנו לסוף שמונה עשרה!
תירוץ: הקדיש שלאחר שמונה עשרה — "תתקבל צלותהון" — הוא מגמר התפילה (וכעין שנתבאר בסימן נ״ה שגומרין עד הקדיש השלם שבו תתקבל), ולכן פוסע בו ג׳ פסיעות ואומר "עושה שלום" כבסיום שמונה עשרה — שהכל ענין אחד של פרידה מלפני המלך. והשוו לו דין הפסיעות שבסימן קכ״ג. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — כריעות החזן: חובה או מנהג? ולמעשה נקטו הפוסקים לשון "נוהגין", ואין הקהל חייב בהן אלא החזן; והשוו לפסיעות שבסיום התפילה (סימן קכ״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
יהא שמיה רבא בכל כחו — בכל כוונתו, בקול רם; ולא יפסיק עד "יתברך" (שבת קי״ט:).
עניית אמן על "ואמרו אמן"; ולא נהגו אמן אחר "יתברך" ו"בריך הוא".
לעלמי עלמיא אין מפסיקין בין "עלמיא" ל"יתברך"; העונה עד כאן בלבד — טועה.
עמידה עומדין בקדיש ובכל דבר שבקדושה; הבא באמצע עונה עמהם.
כריעות החזן ה׳ כריעות — יתגדל, יהא שמיה רבא, יתברך, בריך הוא, אמן.
ג׳ פסיעות לאחר הקדיש השלם — פוסע ג׳ ואומר "עושה שלום", כבסיום שמונה עשרה (סימן קכ״ג).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
יהא שמיה רבא בכל כחו כוונה, קול רם, קורעין גזר דינו ס״א (שבת קי״ט:; ברכות ג׳.; רמב״ם תפלה ט׳; רא״ש; הגהות אשר״י בשם אור זרוע)
רצף הענייה לא יפסיק בין יהא שמיה רבא למברך; לפירוש ראשון ולפירוש ר״י ס״א (הגהות אשר״י בשם אור זרוע; מרדכי; כל בו; אבודרהם)
עניית אמן יתברך, בריך הוא, ואמרו אמן; המנהג ס״ב (רמב״ם תפלה ט׳; מגן אברהם; ט״ז)
לעלמי עלמיא אין מפריד בין עלמיא ליתברך ס״ג (בית יוסף; משנה ברורה; ביאור הלכה)
עמידה, כריעה ופסיעות עומדין; ה׳ כריעות; ג׳ פסיעות ס״א, ד׳-ה׳ (טור; כל בו; אבודרהם; פרי מגדים; ערוך השלחן; כף החיים)
גמרא: שבת קי״ט: · ברכות ג׳. · ברכות נ״ז. · סוטה מ״ט. (יהא שמיה רבא בכל כחו; קדושת הקדיש; קורעין גזר דינו)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפלה פרק ט׳) · רא״ש · הגהות אשר״י · אור זרוע · מרדכי · כל בו · אבודרהם · טור · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← Level 3 — Synthèse Level 1 — Base →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן נ״ו · דין עניית הקדיש · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Home · סימן נ״ו · ♥ Support

📖Join a 'havrouta