Why a Level 4 devoted to the Alter Rebbe? The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch is not a commentary on the Mechaber (מחבר) — it is an autonomous, complete Shulchan Aruch, written by the Alter Rebbe (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Chabad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its hallmark: it fuses halakha (הלכה) + טעמי המצוות + inner dimension in one work, and rules with a distinctive Talmudic sharpness.
For Chabad the Alter Rebbe is הפוסק האחרון — his psak is the deciding authority. The Rebbe explicitly directed that his Shulchan Aruch (שולחן ערוך הרב) be studied seriously. This page gathers the Rav’s way on siman נ״ו — דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ. In the Rav it unfolds in ח׳ סְעִיפִים (eight seifim): vigilance in answering the קדיש, the כַּוָּנָה and קוֹל רָם in « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא », the רֶצֶף and exactness of the wording, מִצְוַת הַקַּדִּישׁ (לִשְׁמֹעַ וּלְכַוֵּן), the עֲמִידָה, the אָמֵן אַחַר בְּרִיךְ הוּא, saying יִתְבָּרֵךְ, and the ה׳ כְּרִיעוֹת and ג׳ פְּסִיעוֹת of the שַׁ״ץ.
שולחן ערוך הרב — סימן נ״ו — דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ
The full text of the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch
שולחן ערוך הרב, סימן נ״ו — דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ — וּבוֹ ח׳ סְעִיפִים
The Alter Rebbe’s own text (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.56), followed by our English translation. The siman has eight seifim (ח׳ סְעִיפִים ; seif k → .56.k).
סעיף א צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ — קְדֻשָּׁתוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת.
דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ עַל יְדֵי הַקָּהָל וּבוֹ ח׳ סְעִיפִים:צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ (וְהַשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ עוֹנֶה — הוּא בְּנִדּוּי מ׳ יוֹם). וְיֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל לָרוּץ לִשְׁמֹעַ קַדִּישׁ, שֶׁקְּדֻשַּׁת הַקַּדִּישׁ גְּדוֹלָה מִכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת, וְיֵשׁ יוֹתֵר מִצְוָה בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ מִבַּעֲנִיַּת קְדֻשָּׁה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם יֵשׁ לְפָנָיו ב׳ בֵּית הַכְּנֶסֶת, בְּאֶחָד מַגִּיעִים לְקַדִּישׁ שֶׁאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וּבְאֶחָד מַגִּיעִים לִקְדֻשָּׁה — יֵלֵךְ וְיַעֲנֶה קְדֻשָּׁה, כִּי שָׁם יִשְׁמַע גַּם כֵּן הַקַּדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה:
Vigilance in answering the קדיש. One must be very careful with the עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ (whoever hears and does not answer is in נִדּוּי forty days) and strive to run to hear a קדיש, for its holiness is greater than all the קְדֻשּׁוֹת and there is more mitzvah in answering קדיש than קדושה. Still, if two בָּתֵּי כְנֶסֶת are before him — in one they reach the קדיש after the עמידה, in the other the קדושה — he goes to the קדושה, for there he will also hear the קדיש.
סעיף ב לְכַוֵּן בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ בְּכָל כֹּחַ וְלַעֲנוֹת בְּקוֹל רָם.
וְיֵשׁ לְכַוֵּן הֵיטֵב בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, שֶׁכָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ בְּכָל כֹּחַ כַּוָּנָתוֹ — קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה. וְיֵשׁ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, שֶׁקּוֹל זֶה שׁוֹבֵר כָּל הַמְקַטְרְגִים וּמְבַטֵּל כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִתֵּן קוֹלוֹת גְּדוֹלוֹת, שֶׁלֹּא יִתְלוֹצְצוּ עָלָיו בְּנֵי אָדָם וְיִגְרֹם לָהֶם חֵטְא:
כוונה and a raised voice. One must focus well on « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא », for whoever answers it with all the force of his כוונה — a seventy-year גְּזַר דִּין is torn up ; and answer it aloud (קול רם), for that voice breaks the מְקַטְרְגִים and annuls harsh decrees. Yet he should not raise excessive shouts, lest people mock him and he cause them a sin.
סעיף ג אֵין לְהַפְסִיק בֵּין ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לִ״מְבָרַךְ״.
״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא״ הוּא תַּרְגּוּם שֶׁל ״יְהִי שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים״, לָכֵן אֵין לְהַפְסִיק בֵּין ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לִ״מְבָרַךְ״, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַמַּאֲמָר. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּנְשִׁימָה אַחַת. וְצָרִיךְ לוֹמַר ״מְבָרַךְ״ הַב׳ בְּקָמַ״ץ וְהָרֵי״שׁ בְּפַתָּ״ח, שֶׁאָז פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ ״מְבֹרָךְ״, שֶׁאִם יֹאמַר רֵי״שׁ בְּצֵירֵ״י יִהְיֶה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ לַאֲחֵרִים. וְצָרִיךְ לוֹמַר ״לְעָלַם״ בְּקָמַ״ץ הָעַיִן. וְיֵשׁ לוֹמַר ״וּלְעָלְמֵי״ בְּוָא״ו:
Do not break the phrase. « יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ » is the תַּרְגּוּם of « יְהִי שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ » ; hence one does not pause between « יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » and « מְבָרַךְ », so as not to split the phrase — though it need not be in one breath. Say « מְבָרַךְ » with a קָמַץ under the ב and a פַּתָּח on the ר (« blessed ») ; « לְעָלַם » with a קָמַץ, and « וּלְעָלְמֵי » with a וא״ו.
סעיף ד מִצְוַת הַקַּדִּישׁ — לִשְׁמֹעַ מֵהַשַּׁ״ץ ״יִתְגַּדַּל״ וְלַעֲנוֹת עָלָיו.
מִצְוַת הַקַּדִּישׁ הוּא לִשְׁמֹעַ מִן הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״יִתְגַּדַּל כו׳״, וְעַל זֶה יַעֲנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, שֶׁ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ הוּא עֲנִיָּה עַל ״יִתְגַּדַּל כו׳״. וְצָרִיךְ לִשְׁמֹעַ לְכַוֵּן עַל מַה הוּא עוֹנֶה, כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְכַתְּחִלָּה לִשְׁמֹעַ וּלְכַוֵּן לַבְּרָכָה שֶׁעוֹנֶה עָלָיו אָמֵן. וְגַם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לוֹמַר גַּם כֵּן (איש״ר) [״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״] כו׳ כְּמוֹ הַצִּבּוּר. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ דּוֹמֶה לְגַמְרֵי לַעֲנִיַּת אָמֵן, שֶׁבְּדִיעֲבַד אִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁהַצִּבּוּר עוֹנִין כְּבָר ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ — עוֹנֶה עִמָּהֶם (איש״ר) [״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״], הוֹאִיל וְהוּא שֶׁבַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל ״יִתְגַּדַּל כו׳״. אֲבָל לֹא יַעֲנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, אֶלָּא אִם כֵּן יוּכַל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ שֶׁיֵּדַע לַעֲנוֹת עַל הַקַּדִּישׁ, שֶׁאָז אֵינָהּ אָמֵן יְתוֹמָה בְּדִיעֲבַד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע, כֵּיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ עַל מַה הוּא עוֹנֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן (קכ״ה) [קכ״ד].אֲבָל לְכַתְּחִלָּה כְּשֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִשְׁמֹעַ — צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ, וְלֹא יִסְמֹךְ עַל מַה שֶּׁיּוּכַל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ אַחַר כָּךְ. וְלָכֵן יֵשׁ לִגְעֹר בְּהַמְּשִׂיחִים כְּשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר הַקַּדִּישׁ, אֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ מִנְיָן בִּלְעָדָם הַשּׁוֹמְעִים וּמְכַוְּנִים לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר.וְאִם אֵין ט׳ שׁוֹמְעִין לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — לֹא יֹאמַר כְּלָל קַדִּישׁ, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּפָחוֹת מִי׳ — ט׳ שׁוֹמְעִין וְאֶחָד אוֹמֵר. וְכֵן צָרִיךְ לְהַזְהִיר לְהָאוֹמְרִים ״וְעַתָּה יִגְדַּל נָא וְגו׳ זָכֹר וְגו׳״, שֶׁיֹּאמְרוּ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״יִתְגַּדַּל״ (עַיֵּן סִימָן ס״ו):
Hear and focus. The mitzvah of קדיש is to hear « יִתְגַּדַּל » from the שַׁ״ץ and answer « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » (the answer to « יִתְגַּדַּל »), focusing on what one answers ; the שַׁ״ץ too says « יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא ». בְּדִיעֲבַד, one who enters while the ציבור is already answering answers with them (a praise in itself), provided he knows what he answers (else אָמֵן יְתוֹמָה). One must rebuke those who chatter during the קדיש ; and if there are not ט׳ listeners — no קדיש is said (a דבר שבקדושה needs ten).
סעיף ה מַחֲלֹקֶת אִם צָרִיךְ לַעֲמֹד בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ — וְטוֹב לָחֹשׁ.
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד כְּשֶׁעוֹנִין קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״, אֶלָּא שֶׁכָּל קַדִּישׁ שֶׁתְּפָסוֹ מְעֻמָּד כְּגוֹן שֶׁלְּאַחַר הַלֵּל — טוֹב שֶׁלֹּא יֵשֵׁב עַד לְאַחַר שֶׁיַּעֲנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לַעֲמֹד כְּשֶׁעוֹנֶה קַדִּישׁ אוֹ כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, שֶׁיֵּשׁ לִלְמֹד קַל וָחֹמֶר מֵעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שֶׁקָּם מֵעַצְמוֹ מֵעַל כִּסְאוֹ לְדִבְרֵי ה׳, כָּל שֶׁכֵּן אֲנַחְנוּ עַמּוֹ. וְטוֹב לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם (עַיֵּן סִימָן קמ״ו):
Standing for the קדיש. יֵשׁ אוֹמְרִים that one need not stand to answer קדיש and בָּרְכוּ (only, any קדיש « caught » while standing — better not to sit before « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא ») ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים that one should stand for any דבר שבקדושה — a קַל וָחֹמֶר from עֶגְלוֹן king of מוֹאָב who rose from his throne for the word of Hashem. It is good to heed their view.
סעיף ו מִנְהַג ״אָמֵן״ אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״ וְשֶׁלֹּא לְהַפְסִיק עַד ״לְעֵלָּא״.
יֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״, שֶׁסּוֹבְרִים דִּ״בְרִיךְ הוּא״ חוֹזֵר עַל ״דְּקֻדְשָׁא״, וְהוּא תַּרְגּוּם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין מַפְסִיקִים כְּלָל בֵּין ״בְּרִיךְ הוּא״ לִ״לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא״, שֶׁסּוֹבְרִים דִּ״שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא״ הוּא הֶפְסֵק מַאֲמָר וּ״בְרִיךְ הוּא לְעֵלָּא כו׳״ הוּא עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יָפֶה עוֹשִׂים קְצָת שֶׁעוֹנִין ״בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא״ שֶׁהוּא כְּמוֹ חֵרוּף, שֶׁמַּשְׁמָע שֶׁאֵינוֹ מְבֹרָךְ אֶלָּא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה, אֶלָּא יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר גַּם ״מִן כָּל בִּרְכָתָא כו׳״. וְגַם לֹא יָפֶה עוֹשִׂים הַחַזָּנִים שֶׁמַּפְסִיקִים בְּנִגּוּנָם בֵּין ״מִכָּל״ לְ״בִרְכָתָא״ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב:
אמן after « בריך הוא ». Some places answer אָמֵן after « בְּרִיךְ הוּא » (« בריך הוא » referring to « דְּקֻדְשָׁא »), but in these lands one does not pause between « בְּרִיךְ הוּא » and « לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא ». Those who answer only « בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא » do not do well — it sounds like a חֵרוּף (blessed above but not below) ; let them also say « מִן כָּל בִּרְכָתָא ». Likewise חַזָּנִים who split by their tune between « מִכָּל » and « בִּרְכָתָא » do not do well.
סעיף ז הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ צָרִיךְ לוֹמַר גַּם ״יִתְבָּרֵךְ״.
פַּעַם אַחַת מָצְאוּ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב וְעִמּוֹ ד׳ אֲלָפִים גְּמַלִּים טְעוּנִים, אָמְרוּ לוֹ: מָה אֵלּוּ טְעוּנִים? אָמַר לָהֶם: אַף וְחֵמָה, לָמָּה? אָמַר לָהֶם: לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בְּאַף וְחֵמָה מִמִּי שֶׁמְּסַפֵּר בֵּין קַדִּישׁ לְ״בָרְכוּ״, בֵּין קְדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה, בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״, בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה, בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק, בֵּין ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לְ״יִתְבָּרֵךְ״. וְכָל הַמְדַבֵּר בָּהֶן — עָלָיו נֶאֱמַר: ״וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ וְגו׳״. יֵשׁ לְמֵדִין מִכָּאן שֶׁהָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ — צָרִיךְ לוֹמַר גַּם ״יִתְבָּרֵךְ״ עַד ״דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא״.וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַה שֶּׁשּׁוֹמֵעַ מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, דְּשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה. וּמַה שֶּׁאָסְרוּ לְדַבֵּר בֵּין ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לְ״יִתְבָּרֵךְ״, אִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הוּא מַאֲרִיךְ בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ וְהוּא עָנָה כְּבָר — לֹא יְסַפֵּר כְּלוּם קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״יִתְבָּרֵךְ״. וְעוֹד שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הִקְפִּיד אֵלִיָּהוּ אֶלָּא עַל תֵּבַת ״יִתְבָּרֵךְ״ בִּלְבַד שֶׁצָּרִיךְ לְאָמְרָהּ וּלְהַסְמִיכָהּ לְתֵבַת ״עָלְמַיָּא״, אֲבָל יוֹתֵר אֵין צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא לִשְׁמֹעַ, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר לוֹמַר ״יִתְגַּדַּל״ עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אֶלָּא צָרִיךְ לְכַוֵּן וְלִשְׁמֹעַ. וְכֵן נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת עַד ״יִתְבָּרֵךְ״. וּמִנְהָג יָפֶה הוּא, לְפִי שֶׁכְּשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר בִּמְהִירוּת יִצְטָרֵךְ הוּא לְמַהֵר יוֹתֵר כְּדֵי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחֲרָיו וְהַמְּהִירוּת מְבַטֶּלֶת הַכַּוָּנָה, לָכֵן מוּטָב לִשְׁמֹעַ:
Answer through « יתברך ». From the מַעֲשֵׂה of אֵלִיָּהוּ (with four thousand camels laden with אַף וְחֵמָה against one who talks between קדיש and בָּרְכוּ… between « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » and « יִתְבָּרֵךְ ») we learn that one who answers « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » must also say « יִתְבָּרֵךְ ». יֵשׁ אוֹמְרִים he is discharged by hearing (שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה) ; such is the custom — to answer through « יִתְבָּרֵךְ » — a fine custom, for haste annuls the כוונה : better to listen.
סעיף ח הַשַּׁ״ץ כּוֹרֵעַ ה׳ כְּרִיעוֹת וּפוֹסֵעַ ג׳ פְּסִיעוֹת ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם״.
נוֹהֲגִין שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כּוֹרֵעַ ה׳ כְּרִיעוֹת בַּקַּדִּישׁ: בְּ״יִתְגַּדַּל״, וּבְ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, וּבְ״יִתְבָּרֵךְ״, וּבִ״בְרִיךְ הוּא״, וּבְאָמֵן. וּלְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַקַּדִּישׁ — נוֹהֲגִין לִפְסֹעַ ג׳ פְּסִיעוֹת וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו״, כְּמוֹ בְּסִיּוּם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה:
ה׳ bows and ג׳ steps. The custom is that the שַׁ״ץ bows (כּוֹרֵעַ) five times in the קדיש : at « יִתְגַּדַּל », at « יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא », at « יִתְבָּרֵךְ », at « בְּרִיךְ הוּא » and at אָמֵן. And after finishing the קדיש — he takes three steps (ג׳ פְּסִיעוֹת) then says « עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו », as at the end of the עמידה.
Source: Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim נ״ו (Kehot edition, ח׳ סְעִיפִים). English translation: DAAT. No passage is cited outside this verifiable text.
היסוד — עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ
The yesod: answering the קדיש
The Alter Rebbe’s reading of this siman unfolds along four axes. First, the power of the response — « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » said בְּכָל כֹּחַ הַכַּוָּנָה and בְּקוֹל רָם. Then the רֶצֶף and exactness of the formula (not interrupting, not splitting the phrase). Then the עֲמִידָה and the אָמֵן אַחַר בְּרִיךְ הוּא. Finally, the שַׁ״ץ’s conduct: the ה׳ כְּרִיעוֹת and ג׳ פְּסִיעוֹת.
כַּוָּנָה וְקוֹל רָם בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״
The כוונה and the voice of the response
The principle. One must be very careful in the עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ and answer « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » בְּכָל כֹּחַ הַכַּוָּנָה and בְּקוֹל רָם (seifim א-ב).
The consequence. This response breaks the מְקַטְרְגִים and tears up a seventy-year גְּזַר דִּין — without excessive shouting. Cf. siman 55 (a דבר שבקדושה needs ten).
רֶצֶף וְדִקְדּוּק — לִשְׁמֹעַ וּלְכַוֵּן
Continuity and exactness of the wording
The principle. One does not interrupt between « יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » and « מְבָרַךְ » (one תַּרְגּוּם phrase), says « מְבָרַךְ » בְּקָמַץ וּפַתָּח, and the mitzvah is לִשְׁמֹעַ « יִתְגַּדַּל » from the שַׁ״ץ then to answer (seifim ג-ד, ז).
The consequence. One answers with כוונה, through « יִתְבָּרֵךְ », and without ט׳ שׁוֹמְעִין no קדיש is said. Cf. siman 54 (juxtaposing קדיש to ברכו) and siman 57 (בָּרְכוּ).
עֲמִידָה וְאָמֵן אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״
Standing and answering אמן
The principle. A מַחֲלֹקֶת on standing during the קדיש (and טוֹב לָחֹשׁ) ; a מִנְהַג of אָמֵן אַחַר « בְּרִיךְ הוּא » and not interrupting through « לְעֵלָּא » (seifim ה-ו).
The consequence. One heeds the view to stand ; one does not answer « בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא » alone (כְּחֵרוּף).
כְּרִיעוֹת הַשַּׁ״ץ וְג׳ פְּסִיעוֹת
The bows and the steps
The principle. The שַׁ״ץ bows ה׳ כְּרִיעוֹת (יִתְגַּדַּל, יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא, יִתְבָּרֵךְ, בְּרִיךְ הוּא, אָמֵן) then takes ג׳ פְּסִיעוֹת (seif ח).
The consequence. After the קדיש he says « עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו », as at the close of the עמידה. Cf. siman 123 (כְּרִיעוֹת וּפְסִיעוֹת).
A pointer for study. The scope of this siman — the כַּוָּנָה and רֶצֶף of the עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ, the עֲמִידָה and the כְּרִיעוֹת — bears on the daily conduct of tefila בְּצִבּוּר. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav’s text, adding nothing invented. For in-depth study and personal conduct, learn with a Chabad Rav and in the texts themselves.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
The force of the Alter Rebbe’s psak
A comparison of the Alter Rebbe’s way with the Mechaber, the Rama (רמ״א) and the Mishna Berura (משנה ברורה) on the key points of siman נ״ו. The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch (שולחן ערוך הרב) row is highlighted — it shows the Rav’s own sensibility as it emerges from his eight seifim.
| Topic | Mechaber | Rama | Mishna Berura | The Alter Rebbe’s way (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| כַּוָּנָה וְקוֹל רָם בְּאִישׁ״ר | או״ח נ״ו — צָרִיךְ לְכַוֵּן בַּעֲנִיַּת ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״. | רמ״א — יֵשׁ לַעֲנוֹת בְּקוֹל רָם, וְלֹא יָרִים קוֹלוֹ יוֹתֵר מִדַּי. | מ״ב נ״ו / שבת קי״ט ע״ב — ״בְּכָל כֹּחוֹ״ הַיְנוּ בְּכָל כֹּחַ הַכַּוָּנָה. | The Alter Rebbe’s way — בְּכָל כֹּחַ כַּוָּנָתוֹ קוֹרְעִין גְּזַר דִּינוֹ ; קוֹל רָם שׁוֹבֵר הַמְקַטְרְגִים (seifim א-ב). |
| רֶצֶף — יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא / מְבָרַךְ | או״ח נ״ו — אֵין לְהַפְסִיק בֵּין ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לִ״מְבָרַךְ״. | רמ״א — הַטּוֹעִין לַעֲנוֹת רַק עַד ״עָלְמַיָּא״. | מ״ב נ״ו / ברכות ג׳ ע״א — לוֹמַר עַד ״דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא״. | The Alter Rebbe’s way — תַּרְגּוּם מַאֲמָר אֶחָד ; אֵין לְהַפְסִיק, וְאֵין צָרִיךְ נְשִׁימָה אַחַת (seif ג). |
| אָמֵן אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״ / עַד יִתְבָּרֵךְ | או״ח נ״ו — יֵשׁ מְקוֹמוֹת עוֹנִין אָמֵן אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״. | רמ״א — בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אָמֵן. | מ״ב נ״ו — עוֹנֶה עַד ״דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא״ ; שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה. | The Alter Rebbe’s way — אֵין מַפְסִיקִין עַד ״לְעֵלָּא״ ; נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת עַד ״יִתְבָּרֵךְ״ (seifim ו-ז). |
| כְּרִיעוֹת וּפְסִיעוֹת ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם״ | או״ח נ״ו — הַשַּׁ״ץ כּוֹרֵעַ בַּקַּדִּישׁ בַּמְּקוֹמוֹת. | רמ״א — פּוֹסֵעַ ג׳ פְּסִיעוֹת וְאוֹמֵר ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם״. | מ״ב נ״ו / קכ״ג — כְּסִיּוּם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. | The Alter Rebbe’s way — ה׳ כְּרִיעוֹת (יִתְגַּדַּל, איש״ר, יִתְבָּרֵךְ, בְּרִיךְ הוּא, אָמֵן) וְג׳ פְּסִיעוֹת (seif ח). |
The table is drawn from the Mechaber’s text (Orah Haim נ״ו, Sefaria source) and the verifiable nossei kelim (Beit Yosef, Tur, Rambam Hilchot Tefila 9, Rosh, Hagahot Ashri, Or Zarua, Mordechai, Kol Bo, Abudraham, Magen Avraham, Taz, Mishna Berura, Beur Halakha, Pri Megadim, Aruch haShulchan, Kaf haChaim ; Talmud Shabbat קי״ט ע״ב, Berachot ג׳ ע״א, נ״ז ע״א, Sotah מ״ט ע״א). The Alter Rebbe column rests on the real Shulchan Aruch HaRav text (ח׳ סְעִיפִים) reproduced in §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
The lines of force of the Rav’s way on this siman
Three orientations that mark the Alter Rebbe’s sensibility on this siman. Each follows the structure: principle of the siman → the Rav’s reading → practical consequence. Each line rests on the Rav’s real text (§1).
קו א — כֹּחַ הַכַּוָּנָה וְקוֹל רָם
The inner force of the response
Principle of the siman: לְכַוֵּן בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ (seifim א-ב).
The Rav’s reading: ״בְּכָל כֹּחוֹ״ = בְּכָל כֹּחַ הַכַּוָּנָה ; the קוֹל רָם שׁוֹבֵר הַמְקַטְרְגִים.
Practical consequence: answer with intention and aloud, without excessive shouting.
קו ב — רֶצֶף, דִּקְדּוּק, וְלִשְׁמֹעַ מֵהַשַּׁ״ץ
Continuity and precision
Principle of the siman: אֵין לְהַפְסִיק ; לִשְׁמֹעַ ״יִתְגַּדַּל״ ; לוֹמַר גַּם ״יִתְבָּרֵךְ״ (seifim ג-ד, ז).
The Rav’s reading: one תַּרְגּוּם phrase ; « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » is the answer to « יִתְגַּדַּל » ; one answers through « יִתְבָּרֵךְ ». Cf. siman 57.
Practical consequence: do not split the phrase, hear the שַׁ״ץ, answer through « יִתְבָּרֵךְ ».
קו ג — עֲמִידָה, אָמֵן דִּבְרִיךְ הוּא, כְּרִיעוֹת וּפְסִיעוֹת
The bearing of body and minhag
Principle of the siman: the עֲמִידָה (seif ה), the אָמֵן אַחַר « בְּרִיךְ הוּא » (seif ו), the ה׳ כְּרִיעוֹת וְג׳ פְּסִיעוֹת (seif ח).
The Rav’s reading: טוֹב לָחֹשׁ to the view to stand ; אֵין מַפְסִיקִין עַד ״לְעֵלָּא״ ; ה׳ כְּרִיעוֹת then ג׳ פְּסִיעוֹת ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם״. Cf. siman 123.
Practical consequence: stand for a דבר שבקדושה, answer אמן in its place, follow the שַׁ״ץ’s כריעות ופסיעות.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
The Chabad conduct in practice
Points of conduct that flow directly from siman נ״ו in the Alter Rebbe’s and Chabad’s sensibility — presented at the level of the principle, referring to the Rav for the detail of cases.
For the Chabad Chassid — Siman נ״ו (דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ)
- ① כַּוָּנָה and קוֹל רָם. Answer « אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » בְּכָל כֹּחַ הַכַּוָּנָה and בְּקוֹל רָם, without excessive shouting. Basis: SA HaRav נ״ו seifim א-ב.
- ② רֶצֶף and exactness. Do not interrupt between « יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא » and « מְבָרַךְ » ; say « מְבָרַךְ » בְּקָמַץ וּפַתָּח. Basis: SA HaRav נ״ו seif ג.
- ③ לִשְׁמֹעַ וּלְכַוֵּן. Hear « יִתְגַּדַּל » from the שַׁ״ץ and answer knowing on what ; do not chatter during the קדיש ; no קדיש without ט׳ שׁוֹמְעִין. Basis: SA HaRav נ״ו seif ד.
- ④ עֲמִידָה. טוֹב לָחֹשׁ to stand for the קדיש and any דבר שבקדושה. Basis: SA HaRav נ״ו seif ה.
- ⑤ אָמֵן אַחַר בְּרִיךְ הוּא. Do not interrupt through « לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא » ; do not answer « בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא » alone. Basis: SA HaRav נ״ו seif ו.
- ⑥ Through יִתְבָּרֵךְ. Answer — or hear (שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה) — through « יִתְבָּרֵךְ » ; do not talk between איש״ר and יתברך. Basis: SA HaRav נ״ו seif ז.
- ⑦ כְּרִיעוֹת and פְּסִיעוֹת. The שַׁ״ץ: ה׳ כְּרִיעוֹת then ג׳ פְּסִיעוֹת and « עוֹשֶׂה שָׁלוֹם ». Basis: SA HaRav נ״ו seif ח.
⚠ This section presents the Chabad conduct grounded in the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch, siman נ״ו (real text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic ruling for a particular case. For any concrete question — the כַּוָּנָה, the רֶצֶף, the עֲמִידָה, the כְּרִיעוֹת — consult your Rav, and for Chabad, a Chabad Rav.