Daat HaRav — La chitah de l'Admour HaZaken sur le Siman ו׳ (אשר יצר ואלהי נשמה)

אַף־עַל־פִּי שֶׁמִּדִּינָא דִּגְמָרָא אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת "אֲשֶׁר יָצַר" אֶלָּא כְּשֶׁעָשָׂה צְרָכָיו, מִכָּל מָקוֹם נָהֲגוּ הָעוֹלָם לְבָרֵךְ בְּכָל שַׁחֲרִית תֵּכֶף אַחַר בִּרְכַּת "עַל נְטִילַת יָדָיִם" בִּרְכַּת "אֲשֶׁר יָצַר", לְפִי שֶׁבְּכָל יוֹם נַעֲשֶׂה הָאָדָם בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, לָכֵן שַׁיָּךְ לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה". וְהָרוֹצֶה לְהִסְתַּלֵּק מֵהַסָּפֵק — יִזָּהֵר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו תֵּכֶף וּמִיָּד אַחַר נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית, וּכְשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא יִטֹּל יָדָיו פַּעַם שֵׁנִית וִיבָרֵךְ "אֲשֶׁר יָצַר", וְיֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּבִרְכַּת "אֲשֶׁר יָצַר" זוֹ, אַף אִם הָיָה מְחֻיָּב לְבָרֵךְ "אֲשֶׁר יָצַר" עַל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, כִּי בְּרָכָה אַחַת עוֹלָה לְכָאן וּלְכָאן. וְטוֹב שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ בִּרְכַּת "עַל נְטִילַת יָדָיִם" עַד לְאַחַר נְטִילָה שֵׁנִית, שֶׁנּוֹטֵל אַחַר יְצִיאָתוֹ מִבֵּית הַכִּסֵּא. וּבִפְרָט אִם צָרִיךְ לִנְקָבָיו, שֶׁאָז אָסוּר לוֹ לְבָרֵךְ.

Le חידוש central. Bien que de droit talmudique on n'ait à bénir « אֲשֶׁר יָצַר » qu'après avoir fait ses besoins, l'usage s'est répandu de la dire chaque matin, immédiatement après « עַל נְטִילַת יָדָיִם », parce que chaque jour l'homme est rendu בְּרִיָּה חֲדָשָׁה (une créature nouvelle) — il convient donc de bénir chaque jour « אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה ». Qui veut écarter le doute fera ses besoins juste après la נטילה du matin, puis se relavera les mains et dira « אֲשֶׁר יָצַר » : une seule berakha s'acquitte des deux titres à la fois (le besoin réel et la בריה חדשה). Il est bon de ne pas dire « עַל נְטִילַת יָדָיִם » avant cette seconde נטילה — surtout si l'on a besoin de se soulager, car alors il est interdit de bénir. חידוש du Rav : il fonde explicitement le « אשר יצר » quotidien sur la בריה חדשה (lien siman ד׳) — là où le Mehaber l'attache d'abord à la sortie des toilettes.

יֵשׁ נוֹהֲגִים כְּשֶׁמַּשְׁכִּימִין בַּבֹּקֶר וְרוֹצִים לֵילֵךְ תֵּכֶף וּמִיָּד לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל — מַמְתִּינִים לְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם" עַד בּוֹאָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמְסַדְּרִין בִּרְכוֹת "עַל נְטִילַת יָדָיִם" עִם שְׁאָר בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר, מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר תַּקָּנַת נְטִילַת יָדַיִם בַּשַּׁחַר הוּא כְּדֵי לְהִתְקַדֵּשׁ וּלְטַהֵר יָדֵינוּ קֹדֶם עֲבוֹדָתֵנוּ, כְּמוֹ כֹּהֵן שֶׁהָיָה מְקַדֵּשׁ יָדָיו קֹדֶם עֲבוֹדָתוֹ, וְכֵיוָן שֶׁעִקַּר הָעֲבוֹדָה הוּא לְהַלְּלוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו, לָכֵן קֹדֶם הַתְּפִלָּה שַׁיָּךְ לְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם", שֶׁאִם אֵין תְּפִלָּה — אֵין נְטִילַת יָדַיִם.

Certains, lorsqu'ils se lèvent tôt et veulent aller aussitôt à la synagogue prier, attendent de dire « עַל נְטִילַת יָדָיִם » jusqu'à leur arrivée à la synagogue et la disposent avec le reste des birkhot hashachar — car l'essence de la תקנה de la נטילה du matin est de se sanctifier et de purifier nos mains avant notre avoda, comme le Kohen qui sanctifiait ses mains avant son service. Et puisque l'essence de l'avoda est de Le louer, de Le glorifier et de prier devant Lui, il convient donc de bénir « עַל נְטִילַת יָדָיִם » avant la prière — car s'il n'y a pas de תפלה, il n'y a pas de נטילת ידים. חידוש du Rav : il donne le טעם profond de l'ordre des berakhot — la נטילה du matin est calquée sur la qedoucha des mains du Kohen avant l'avoda, et la תפלה en est l'avoda.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהוֹלְכִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת תֵּכֶף אַחַר נְטִילַת יָדַיִם, וּמַתְחִילִין מִיָּד לְסַדֵּר סֵדֶר הַבְּרָכוֹת. אֲבָל אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין נְטִילָה לַבְּרָכָה בְּלִמּוּד אוֹ בְּשׁוּם תְּפִלָּה, וְכָל שֶׁכֵּן בִּדְבָרִים אֲחֵרִים. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם, כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים תְּהִלִּים קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וְכֵן בִּימֵי סְלִיחוֹת שֶׁאוֹמְרִים סְלִיחוֹת קֹדֶם הַתְחָלַת הַתְּפִלָּה — יִזָּהֵר לְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם" בְּבֵיתוֹ תֵּכֶף אַחַר הַנְּטִילָה.

En quel cas (le minhag de différer la berakha jusqu'à la synagogue) ? Lorsqu'on s'y rend aussitôt après la נטילה et qu'on commence immédiatement l'ordre des berakhot. Mais il est interdit d'interrompre entre la נטילה et la berakha (בֵּין נְטִילָה לַבְּרָכָה) par de l'étude ou quelque prière que ce soit, et a fortiori par autre chose. Qui veut faire une interruption entre-temps — par exemple ceux qui disent des Tehilim avant la prière, ou aux jours de Selihot qui disent les Selihot avant le début de la תפלה — fera attention à bénir « עַל נְטִילַת יָדָיִם » chez lui, juste après la נטילה. חידוש du Rav : il pose en règle ferme l'interdit du הפסק entre נטילה et berakha — la berakha doit rester accolée à l'acte qu'elle accompagne.

לְפִיכָךְ מַה שֶּׁנּוֹהֲגִים בִּימֵי הַסְּלִיחוֹת וּבְיָמִים נוֹרָאִים, שֶׁלְּאַחַר שֶׁמַּפְסִיקִין בַּאֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת אוֹ בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים וּשְׁאָר דְּבָרִים — מַתְחִילִין לְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם" וַ"אֲשֶׁר יָצַר" — מִמַּה נַּפְשָׁךָ לֹא יָפֶה הֵם עוֹשִׂים וְצָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדָם: אִם לֹא בֵּרְכוּ עֲדַיִן "עַל נְטִילַת יָדָיִם" וַ"אֲשֶׁר יָצַר" — אִם כֵּן הֱוֵי הֶפְסֵק מְרֻבֶּה וְלֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְאִם כְּבָר בֵּרְכוּ — אִם כֵּן הֵם עוֹשִׂים עַכְשָׁו בְּרָכָה לְבַטָּלָה. וַאֲפִלּוּ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — לֹא יְבָרֵךְ שְׁתֵּי פְּעָמִים. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מְכַוֵּן בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן — אֲפִלּוּ הָכֵי הָוֵי בְּרָכָה לְבַטָּלָה, שֶׁהֲרֵי בַּזְּמַן הַזֶּה כֻּלָּם בְּקִיאִים וְיוֹדְעִים לְבָרֵךְ וְכָל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם" וַ"אֲשֶׁר יָצַר" לִפְנֵי הַתֵּבָה — יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ אֵלּוּ הַבְּרָכוֹת קֹדֶם יְרִידָתוֹ לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְגַם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּין נְטִילַת יָדַיִם לְבִרְכַּת "עַל נְטִילַת יָדָיִם" בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים וְלֹא בְּלִמּוּד, וְכָל שֶׁכֵּן בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.

Aussi l'usage des jours de Selihot et des Yamim Noraïm — qu'après avoir interrompu par les Selihot ou les Tehilim et autres, on commence alors à bénir « עַל נְטִילַת יָדָיִם » et « אֲשֶׁר יָצַר » — est mauvais מִמַּה נַּפְשָׁךָ (quoi qu'il en soit) et il faut le réprimander : s'ils n'avaient pas encore béni, c'est un הפסק מרובה (interruption excessive) ; et s'ils avaient déjà béni, c'est maintenant une ברכה לבטלה (bénédiction vaine). Même le chliah tsibour ne doit pas bénir deux fois — même s'il a l'intention, la seconde fois, d'acquitter le public, c'est tout de même une berakha levatala, car de nos jours tous savent bénir et chacun bénit pour lui-même. Le chliah tsibour qui ne veut pas changer le minhag prendra garde de ne pas dire ces berakhot avant de descendre devant la tévah, et de ne pas interrompre entre la נטילה et sa berakha. חידוש du Rav : il tranche fermement contre la répétition de la berakha — אין מוציא את הרבים aujourd'hui où chacun sait bénir.

אֲבָל יֵשׁ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם" וַ"אֲשֶׁר יָצַר" בְּבֵיתָם מִיָּד אַחַר הַנְּטִילָה, וּכְשֶׁבָּאִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת מְבָרְכִים כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר, לְבַד מֵאוֹתָן בְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכוּ בְּבֵיתָם שֶׁאֵין מְבָרְכִים אוֹתָם פַּעַם שְׁנִיָּה. וּמִנְהָג זֶה יָפֶה הוּא, וְרָאוּי לִנְהֹג כֵּן, שֶׁהֲרֵי כָּל הַמִּצְוֹת צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן קֹדֶם לַעֲשִׂיָּתָן, אֶלָּא שֶׁבִּנְטִילַת יָדָיִם אִי אֶפְשָׁר לְבָרֵךְ קֹדֶם הַנְּטִילָה, לָכֵן נִדְחֵית הַבְּרָכָה עַד לְאַחַר הַנְּטִילָה, אִם כֵּן כָּל מַה דְּאֶפְשָׁר לְקָרֵב הַבְּרָכָה שֶׁתְּהֵא סְמוּכָה לְהַנְּטִילָה — צָרִיךְ לְקָרֵב, וְלֹא לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם.

Mais certains ont l'usage de bénir « עַל נְטִילַת יָדָיִם » et « אֲשֶׁר יָצַר » chez eux, aussitôt après la נטילה, et lorsqu'ils arrivent à la synagogue, ils disent toutes les birkhot hashachar, sauf celles déjà dites chez eux — qu'ils ne redisent pas une seconde fois. Et ce minhag est beau, et il convient de s'y conduire ainsi : car toute mitsva, on doit la bénir avant de l'accomplir (עובר לעשייתן) ; or pour la נטילה il est impossible de bénir avant l'acte (mains impures), si bien que la berakha est repoussée à après la נטילה — donc tout ce qu'on peut faire pour rapprocher la berakha de la נטילה (סמוכה להנטילה), on doit le faire, sans interrompre entre-temps. חידוש du Rav : il préfère בפירוש le minhag de bénir à la maison juste après la נטילה — pour respecter au mieux « עובר לעשייתן » et ne pas faire de הפסק.

כָּל הַבְּרָכוֹת פּוֹתְחִין בְּ"בָרוּךְ", חוּץ מִבְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ, כְּגוֹן "אַהֲבָה רַבָּה" שֶׁהִיא סְמוּכָה לְ"יוֹצֵר אוֹר" וְדַי לָהּ בְּ"בָרוּךְ" שֶׁבִּפְתִיחַת "יוֹצֵר אוֹר"; וְחוּץ מִבִּרְכַּת הַהוֹדָאָה, כְּגוֹן "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה כו'" שֶׁמְּבָרְכִים עַל הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֵין צָרִיךְ לִפְתֹּחַ בָּהּ בְּ"בָרוּךְ", כֵּיוָן שֶׁהִיא כֻּלָּהּ לְשׁוֹן הוֹדָאָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ.

Toutes les berakhot ouvrent par « בָּרוּךְ », sauf la berakha accolée à une autre (הסמוכה לחברתה) — comme « אַהֲבָה רַבָּה », accolée à « יוֹצֵר אוֹר », qui se contente du « בָּרוּךְ » d'ouverture de « יוֹצֵר אוֹר » ; et sauf la ברכת ההודאה (bénédiction de remerciement) — comme « מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה » qu'on dit sur les pluies (ברכת הגשמים), qui n'a pas besoin d'ouvrir par « בָּרוּךְ » puisqu'elle est tout entière langage de remerciement (לְשׁוֹן הוֹדָאָה). Et de même pour tout cas semblable. חידוש du Rav : il pose la règle générale — trois types de berakhot n'ouvrent pas par בָּרוּךְ — qui prépare le cas d'אלהי נשמה du seif suivant.

בִּרְכַּת "אֱלֹהַי נְשָׁמָה" אֵינָהּ סְמוּכָה לְבִרְכַּת "אֲשֶׁר יָצַר", שֶׁהֲרֵי מִיָּד שֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ "אֱלֹהַי נְשָׁמָה" מִדִּינָא דִּגְמָרָא, וַ"אֲשֶׁר יָצַר" אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה צְרָכָיו. וּמַה שֶּׁאֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ, הַיְנוּ לְפִי שֶׁהִיא בִּרְכַּת הַהוֹדָאָה. וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְסָמְכָהּ לְבִרְכַּת "אֲשֶׁר יָצַר", כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁדַּי לָהּ בְּ"בָרוּךְ" שֶׁבִּתְחִלַּת בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה.

La berakha « אֱלֹהַי נְשָׁמָה » n'est pas (intrinsèquement) accolée à « אֲשֶׁר יָצַר » — car dès qu'on se réveille on doit dire « אֱלֹהַי נְשָׁמָה » de droit talmudique, tandis que « אֲשֶׁר יָצַר » ne se dit qu'après avoir fait ses besoins. Et si elle n'ouvre pas par « בָּרוּךְ », c'est parce qu'elle est une ברכת ההודאה (bénédiction de remerciement). Néanmoins, il est bon de l'accoler (לסומכה) à « אֲשֶׁר יָצַר », afin qu'elle soit une berakha הסמוכה לחברתה, à qui suffit le « בָּרוּךְ » d'ouverture de la première berakha. חידוש du Rav : il donne le vrai טעם — אלהי נשמה n'ouvre pas par בָּרוּךְ parce qu'elle est ברכת ההודאה (et non d'abord parce qu'elle serait סמוכה) — puis ajoute qu'il est bon de la rendre malgré tout סמוכה לחברתה.

הַמַּשְׁכִּים לָקוּם וְיוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ עוֹד לִישֹׁן פַּעַם שְׁנִיָּה שְׁנַת קֶבַע — יֹאמַר "אֱלֹהַי נְשָׁמָה" בְּלִי חֲתִימָה, וּכְשֶׁיִּרְצֶה לִישֹׁן פַּעַם שְׁנִיָּה — יֹאמַר בִּרְכַּת "הַמַּפִּיל" בְּלִי פְּתִיחָה, רַק יֹאמַר "בָּרוּךְ הַמַּפִּיל חֶבְלֵי כו'" עַד הַחֲתִימָה וְלֹא עַד בִּכְלָל, וּכְשֶׁיָּקוּם בְּפַעַם שְׁנִיָּה — יֹאמַר "אֱלֹהַי נְשָׁמָה כו'" עִם חֲתִימָתָהּ. אֲבָל בִּרְכַּת "עַל נְטִילַת יָדָיִם" — לֹא יְבָרֵךְ, רַק כְּשֶׁקָּם מִמִּטָּתוֹ בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ד.

Celui qui se lève tôt et sait qu'il devra encore dormir un sommeil de קבע (établi) une seconde fois — dira « אֱלֹהַי נְשָׁמָה » sans la חתימה (sceau final) ; et quand il voudra se rendormir, il dira la berakha « הַמַּפִּיל » sans la פתיחה (ouverture par בָּרוּךְ), seulement « בָּרוּךְ הַמַּפִּיל חֶבְלֵי… » jusqu'à la חתימה exclue ; et quand il se relèvera la seconde fois, il dira « אֱלֹהַי נְשָׁמָה » avec sa חתימה. Mais « עַל נְטִילַת יָדָיִם » ne se dit que lorsqu'il se lève la première fois, comme expliqué au siman ד׳. חידוש du Rav : il règle le cas concret du sommeil interrompu — quelle berakha avec / sans חתימה — en cohérence avec le statut d'אלהי נשמה comme ברכת ההודאה.

יֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁאַחַר שֶׁבֵּרַךְ אֶחָד בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר וְעָנוּ אַחֲרָיו אָמֵן — חוֹזֵר אֶחָד מֵהָעוֹנִים אָמֵן וּמְבָרֵךְ גַּם כֵּן כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן, וְכַסֵּדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין כָּל אוֹתָן שֶׁעָנוּ אָמֵן תְּחִלָּה, וְעוֹשִׂין כֵּן כְּדֵי לַעֲנוֹת צ' אָמֵנִים בְּכָל יוֹם. וְאֵין לְעַרְעֵר עֲלֵיהֶם וְלוֹמַר שֶׁכְּבָר יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בְּאָמֵן שֶׁעָנוּ תְּחִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמְבָרֵךְ אֵינוֹ מְכַוֵּן לְהוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה הַמְבָרֵךְ מְכַוֵּן לְהוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן — הֵם אֵינָם מְכַוְּנִים לָצֵאת בְּבִרְכָתוֹ.

Certains ont l'usage qu'après que l'un a dit les birkhot hashachar et qu'on a répondu אמן après lui, l'un de ceux qui ont répondu אמן reprend et dit lui aussi toutes les birkhot hashachar, et on répond אמן après lui ; et de cette manière font tous ceux qui ont répondu אמן d'abord — afin de répondre 90 (צ׳) amen chaque jour. Et on ne doit pas s'y opposer en disant qu'ils se seraient déjà acquittés par le premier אמן — car celui qui bénit n'a pas l'intention d'acquitter les autres, et même s'il en avait l'intention, eux n'ont pas l'intention de s'acquitter par sa berakha. חידוש du Rav : il fournit la raison du minhag — atteindre les צ׳ אמנים quotidiens — et tranche le double critère de כוונה (du מברך et de l'auditeur) qui valide la pratique.