Level 4 — Daat HaRav (Alter Rebbe) — Siman ס״ו · דִּינֵי הַפְסָקָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע

בְּאֵיזֶה מָקוֹם יָכוֹל לְהַפְסִיק וּבְאֵיזֶה מָקוֹם לֹא יַפְסִיק וּבוֹ י״ג סְעִיפִים:אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר בְּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ — הִתִּירוּ שְׁאִילַת שָׁלוֹם מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. כֵּיצַד? בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק — שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אָדָם נִכְבָּד מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וּמֻתָּר לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם הַקּוֹרֵא אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהָשִׁיב לוֹ. וּמִי שֶׁלֹּא רָאִינוּ שֶׁיַּקְפִּיד עַל חֲבֵרוֹ כְּלָל — לֹא יַפְסִיק אֲפִלּוּ בֵּין הַפְּרָקִים (בֵּין לְהָשִׁיב בֵּין לִשְׁאֹל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד). וּבְאֶמְצַע הַפֶּרֶק — שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אָדָם מִי שֶׁהוּא יָרֵא מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ״, אוֹ רַבּוֹ, שֶׁאָמְרוּ בּוֹ: מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם נִכְבָּד. וְכָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא מֻפְלָג בְּדוֹרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ — הוּא גַּם כֵּן בִּכְלַל מוֹרָא. וְאִם אֵינוֹ מֻפְלָג בְּדוֹרוֹ רַק שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה — אֵינוֹ בִּכְלַל מוֹרָא אֶלָּא בִּכְלַל כָּבוֹד. אֲבָל אִם הַקּוֹרֵא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ — אֵין מַפְסִיק לוֹ אֶלָּא כְּמוֹ לִשְׁאָר כָּל אָדָם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם:

שְׁאִילַת שָׁלוֹם. Although one may not speak during the blessings of ק״ש (even דברי תורה, even in Hebrew), they permitted greeting מפני היראה, מפני הכבוד and מפני דרכי שלום. Between the sections (בין פרק לפרק): one greets an honored person and answers שלום to anyone. In the middle (באמצע): one greets only one he reveres — father, teacher, or a תלמיד חכם מופלג בדורו — and answers an honored person. If the reader is greater than him, he interrupts for him only as for anyone else.

כָּל מָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק — מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפָּסוּק. חוּץ מִפָּסוּק ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ שֶׁלֹּא יַפְסִיק בּוֹ כְּלָל, אִם לֹא מִפְּנֵי מִי שֶׁיָּרֵא מִמֶּנּוּ שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ. וְהוּא הַדִּין לְ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״, שֶׁגַּם הוּא בִּכְלַל הַיִּחוּד. וּמִטַּעַם זֶה אֵין לְהַפְסִיק גַּם כֵּן בֵּין ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ לְ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע שְׁאָר הַפְּסוּקִים — לֹא יַפְסִיק אֶלָּא בְּסִיּוּם עִנְיָן, אֲבָל לֹא בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן, כְּגוֹן פָּסוּק ״וְשַׂמְתֶּם וְגו׳״ — יָכוֹל לְהַפְסִיק בֵּין ״נַפְשְׁכֶם״ לְ״וּקְשַׁרְתָּם״ שֶׁהוּא עִנְיָן אַחֵר, אֲבָל עַד ״נַפְשְׁכֶם״ לֹא יַפְסִיק בֵּין תֵּבָה לְתֵבָה שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן. וְאִם פָּסַק — חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַפָּסוּק (שֶׁהַאֵיךְ יַתְחִיל מֵאֶמְצַע הָעִנְיָן, שֶׁלֹּא יִהְיֶה פֵּרוּשׁ כְּלָל לִדְבָרָיו). וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה, כְּשֶׁמַּפְסִיק לַעֲנִיַּת קַדִּישׁ וְלִקְדֻשָּׁה וּלְ״בָרְכוּ״ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר — יָכוֹל לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן, וְלִסְמֹךְ עַל בַּעֲלֵי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא חִלְּקוּ בְּכָךְ וְהִתִּירוּ בְּכָל עִנְיָן, וּכְדַאי הֵם לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם לְצֹרֶךְ מִצְוָה רַבָּה כָּזוֹ, אִם אִי אֶפְשָׁר לְמַהֵר לְהַגִּיעַ לְסִיּוּם עִנְיָן וְלַעֲנוֹת עִם הַצִּבּוּר. אֲבָל כְּשֶׁחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק — יֵשׁ לָחוּשׁ לַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה לַחֲזֹר לִתְחִלַּת הַפָּסוּק:

אֶמְצַע הַפָּסוּק. Wherever one may interrupt mid-section, he may even mid-verse — except the verse « שמע ישראל » (and « ברוך שם כבוד מלכותו », part of the יחוד), where he does not interrupt at all, save out of fear of being killed. י״א: in the other verses, interrupt only at the end of a topic (עניין), not mid-topic. למעשה, for קדיש/קדושה/ברכו one may interrupt even mid-topic; on returning, he resumes at the start of the verse.

אִם שָׁכַח לְהָנִיחַ צִיצִית וּתְפִלִּין — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָכוֹל לְהַפְסִיק בֵּין הַפְּרָקִים לַהֲנִיחָן וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁתְּפִלִּין מִפְּנֵי שֶׁחוֹבָה לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל בָּהֶן כְּדֵי לְקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה — מַפְסִיק לַהֲנִיחָן וִיבָרֵךְ גַּם כֵּן. אֲבָל צִיצִית אֵינָהּ חוֹבַת הַגּוּף שֶׁאִם אֵין עָלָיו טַלִּית פָּטוּר מִצִּיצִית, וְיָכוֹל לִקְרוֹת וְאֵינוֹ כְּמֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר, כֵּיוָן שֶׁאֵין עָלָיו טַלִּית הַחַיֶּבֶת בַּצִּיצִית. לְפִיכָךְ אָסוּר לְהַפְסִיק בְּבִרְכָּתָן אֲפִלּוּ בֵּין הַפְּרָקִים שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, אֶלָּא לוֹבְשָׁן בְּלֹא בְּרָכָה, וּלְאַחַר הַתְּפִלָּה יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וִיבָרֵךְ. וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה:

צִיצִית וּתְפִלִּין. If one forgot ציצית and תפילין: י״א one interrupts בין הפרקים to don and bless them. Y״א: תפילין, since there is חובה to read and pray with them (full מלכות שמים), one interrupts to don and bless them; but ציצית is not חובת הגוף (without a טלית one is exempt), so it is forbidden to interrupt for its berakha even בין הפרקים — he dons it without a berakha, and after the Tefila touches and blesses. So is הלכה למעשה.

לַעֲנִיַּת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּ״בָרְכוּ״ וָ״מוֹדִים״ — מַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפָּסוּק, שֶׁאִם מַפְסִיק לִשְׁאֹל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּלְהָשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד שֶׁל בָּשָׂר וָדָם — קַל וָחֹמֶר לַכָּבוֹד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִטַּעַם זֶה הוּא הַדִּין אִם שָׁמַע קוֹל רְעָמִים — יַפְסִיק וִיבָרֵךְ:

דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. To answer קדיש, קדושה, « ברכו » and « מודים » — one interrupts even mid-section and even mid-verse: if one interrupts to greet מפני היראה and answer מפני הכבוד of flesh and blood, all the more so (קל וחומר) for the honor of the קב״ה. For the same reason, if he heard קול רעמים (thunder) — he interrupts and blesses.

כְּשֶׁמַּפְסִיק לְ״מוֹדִים״ — יִשְׁחֶה וְיֹאמַר ״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ״ וְלֹא יוֹתֵר, שֶׁבָּזֶה דַּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה כְּכוֹפֵר בְּמִי שֶׁחֲבֵרָיו מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לוֹ. וּכְשֶׁמַּפְסִיק לְ״בָרְכוּ״ — לֹא יֹאמַר רַק ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד״, וְלֹא נֻסָּח ״יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח כו׳״ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג, וַאֲפִלּוּ בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה אֵין מַפְסִיקִין לְאָמְרוֹ. וּכְשֶׁמַּפְסִיקִים לְקַדִּישׁ — יֹאמַר ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ עַד ״יִתְבָּרֵךְ״ וְעַד בִּכְלָל, וְיִשְׁמַע מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עַד ״וְאִמְרוּ אָמֵן״, וְיַעֲנֶה אָמֵן, כִּי יֵשׁ מַחֲלֹקֶת אִם חַיָּב לוֹמַר כָּל הַנֻּסָּח מִ״יִתְבָּרֵךְ״ וְאֵילָךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן (נ״ה) [נ״ו], לָכֵן אֵין לְהַפְסִיק בַּאֲמִירָתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק. וּמִכָּל מָקוֹם תֵּבַת ״יִתְבָּרֵךְ״ צָרִיךְ לוֹמַר, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. וּמִ״תִּתְקַבֵּל״ וְאֵילָךְ לֹא יַעֲנֶה אָמֵן, כִּי אֵינָה אֶלָּא מִנְהָג. וְכָל שֶׁכֵּן הַנּוֹהֲגִין לוֹמַר ״וְעַתָּה יִגְדַּל נָא וְגו׳״ קֹדֶם שֶׁמַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יִתְגַּדַּל, שֶׁאֵין מַפְסִיקִין לְאָמְרוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק. וּבִקְּדֻשָּׁה — יֹאמַר רַק ״קָדוֹשׁ״ וּ״בָרוּךְ״, וְלֹא ״יִמְלֹךְ״, שֶׁ״יִמְלֹךְ״ אֵין אוֹמְרִים הַמַּלְאָכִים, וְאֵינוֹ מֵעִקָּר הַקְּדֻשָּׁה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגַּם ״יִמְלֹךְ״ הוּא מֵעִקַּר הַקְּדֻשָׁה. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּלְדִבְרֵי הַכֹּל נֻסַּח שֶׁמּוֹסִיפִין בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ מִנֻּסַּח הַקְּדֻשָּׁה, וְאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק. וְעַל בִּרְכַּת הַתּוֹרָה יַעֲנֶה ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד״, וְגַם אָמֵן אַחַר ״נוֹתֵן הַתּוֹרָה״, מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה זוֹ הִיא גַּם כֵּן כְּמוֹ דָּבָר שֶׁבִּקְּדֻשָּׁה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ נֶאֱמֶרֶת עַל קְרִיאַת סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא כְּשֶׁקּוֹרִין בַּעֲשָׂרָה. אֲבָל אַחַר שְׁאָר בְּרָכוֹת אֵין עוֹנִין אָמֵן בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ אֲפִלּוּ בֵּין הַפְּרָקִים, חוּץ מִן אָמֵן שֶׁעוֹנִין אַחַר בִּרְכַּת ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ וְאָמֵן שֶׁאַחַר ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דִּין דָּבָר שֶׁבִּקְּדֻשָּׁה — עוֹנִין אוֹתָן אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפָּסוּק:

נֻסְחֵי הַמַּעֲנֶה. At מודים one bows and says only « מודים אנחנו לך »; at ברכו only « ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד » (not the נוסח « יתברך וישתבח »). At קדיש: « אמן יהא שמה רבא » through « יתברך » inclusive, listen to the ש״ץ up to « ואמרו אמן » and answer אמן; from « תתקבל » on he does not answer (מנהג). At קדושה: only « קדוש » and « ברוך », not « ימלוך » (העיקר). He answers ברכת התורה and אמן after « נותן התורה » (a דבר שבקדושה); but after the other blessings he does not answer אמן in ק״ש — except the אמן after « האל הקדוש » and after « שומע תפילה » (status of קדושה), even mid-verse.

כֹּהֵן שֶׁהָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּקְרָאוּהוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיק, שֶׁלֹּא אָמְרוּ לְהַקְדִּימוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹד כְּהֻנָּתוֹ, וְאִם הָיָה פָּנוּי וּמַקְדִּימִין אַחֵר לְפָנָיו — נִמְצָא מְקִלִּין לִכְבוֹד כְּהֻנָּתוֹ, אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִקְרוֹת מִשּׁוּם קְרִיאַת שְׁמַע — אֵין בְּכָאן זִלְזוּל לִכְבוֹד כְּהֻנָּתוֹ בְּמַה שֶּׁעוֹלֶה יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּקְרָאוּהוּ לַעֲלוֹת לְסֵפֶר תּוֹרָה — מַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, קַל וָחֹמֶר מִכְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת וְיִרְאָתָם. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יִקְרָא עִם הַחַזָּן כְּלַל, וְיִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁיָכוֹל לְבָרֵךְ עַל שְׁמִיעָה מֵהַחַזָּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קמ״א. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יַפְסִיק וְיֹאמַר לְהַחַזָּן שֶׁיֹּאמַר ״מִי שֶׁבֵּרַךְ״. וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁהָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁזֶּה אֵינוֹ נִקְרָא אֹנֶס כְּלָל, וּבְלֹא אֹנֶס כְּלָל — הַכֹּל מוֹדִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ה:

כֹּהֵן שֶׁקָּרְאוּהוּ לַתּוֹרָה. A כהן reading ק״ש who is called to the Torah: י״א he does not interrupt (he is given precedence only for כבוד כהונתו, and here there is no זלזול if a ישראל goes up in his place). Y״א: even a ישראל called to the Torah interrupts, even mid-section (קל וחומר from כבוד הבריות); such is the custom, and אין לשנות מפני המחלוקת. But he will not read along with the חזן, and does not interrupt for the « מי שברך ». Then he returns to where he stopped, without going back to the start even if he waited long — for that waiting is voluntary, not אונס (סימן ס״ה).

וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים: בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִ״שְׁמַע״, בֵּין ״שְׁמַע״ לִ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״, בֵּין ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״. אֲבָל בֵּין ״וַיֹּאמֶר״ לֶ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ — לֹא יַפְסִיק בְּשׁוּם עִנְיָן, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּין ״ה׳ אֱלֹקֵיכֶם״ לֶ״אֱמֶת״, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ אֱלֹקִים אֱמֶת״, אֶלָּא יֹאמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם אֱמֶת״, וְאָז יַפְסִיק כְּדִין הֶפְסֵק בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק. וְיֵשׁ לִזָּהֵר לוֹמַר גַּם ״וְיַצִּיב״, לְפִי שֶׁ״וְיַצִּיב״ הוּא גַּם כֵּן לְשׁוֹן אֱמֶת, עַל כֵּן אֵין לְהַפְסִיק בֵּינוֹ לְ״ה׳ אֱלֹקֵיכֶם״ בְּדִבּוּר אַחֵר אֶלָּא בְּמִלַּת ״אֱמֶת״ בִּלְבַדָּהּ:

אֵלּוּ בֵּין הַפְּרָקִים. These are the « בין הפרקים »: between the 1st and 2nd blessing; between the 2nd and « שמע »; between « שמע » and « והיה אם שמוע »; between « והיה אם שמוע » and « ויאמר ». But between « ויאמר » and « אמת ויציב » one does not interrupt at all, so as not to separate « ה׳ אלוקיכם » from « אמת » (« וה׳ אלוקים אמת »): he says « אני ה׳ אלוקיכם אמת » then interrupts as mid-section. He is careful to say « ויציב » too (also a term of truth).

אִם פָּסַק מִפְּנֵי הַיִּרְאָה אוֹ הַכָּבוֹד אַחַר שֶׁאָמַר ״אֱמֶת״, וְכֵן אִם סִיֵּם ״ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת״ קֹדֶם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וּמַמְתִּין עַל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיֹּאמַר עִמּוֹ בִּרְכַּת ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ — אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״, אֶלָּא מַתְחִיל מִ״וְיַצִּיב״ אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק:

פָּסַק אַחַר ״אֱמֶת״. If he stopped מפני היראה או הכבוד after saying « אמת », or finished « ה׳ אלוקיכם אמת » before the ש״ץ and waits for the ש״ץ to say « אמת ויציב » with him — he does not repeat « אמת », but begins from « ויציב » or from where he stopped.

צָרִיךְ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״א, וְלֹא יַפְסִיק אַחַר שֶׁסִּיֵּם ״גָּאַל יִשְׂרָאֵל״ אֲפִלּוּ כְּמוֹ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק. וְלָכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר ״גָּאַל יִשְׂרָאֵל״, לֹא אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אַחַר בִּרְכוֹת עַצְמוֹ בְּסִיּוּם ב׳ אוֹ ג׳ בְּרָכוֹת, וְלֹא אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעֲנִיַּת אָמֵן אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק, כֵּיוָן שֶׁהִיא צֹרֶךְ הַבְּרָכָה וְסִיּוּמָהּ. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לַעֲנוֹת אָמֵן בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה אַחַר שֶׁמְּסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה זוֹ, אֲבָל לֹא אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ד. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לָצֵאת לְדִבְרֵי הַכֹּל — יוּכַל לְכַוֵּן לְסַיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְאָז אֵינוֹ מְחֻיָּב לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, לְפִי מִנְהָגֵנוּ שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ אַחַר ״יִשְׁתַּבַּח״, וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִמְּקוֹמוֹת שֶׁמֻּתָּר לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם וּבְסִימָן נ״א. וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִים לְהַמְתִּין בְּ״צוּר יִשְׂרָאֵל״ כְּדֵי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה בַּעֲנִיַּת אָמֵן, אֲפִלּוּ אָמֵן שֶׁאַחַר בְּרָכָה זוֹ בְּעַצְמָהּ, אֶלָּא בְּאָמֵן שֶׁהוּא כְּמוֹ דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה (וּלְפִיכָךְ אֵין לָזוּז בָּזֶה מֵהַמִּנְהָג, אוֹ יַעֲשֶׂה בְּעִנְיָן שֶׁיּוֹצֵא לְדִבְרֵי הַכֹּל):

סְמִיכוּת גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. One must join גאולה to תפילה (סימן קי״א), and not interrupt after « גאל ישראל », even as mid-section. י״א therefore that one does not answer אמן after « גאל ישראל » — neither on his own blessing nor after the ש״ץ. Y״א that answering אמן is no הפסק (it is the need and close of the blessing); such is the custom, to answer after the ש״ץ but not on one's own blessing (סימן נ״ד). One who wishes to satisfy all views aims to finish with the ש״ץ; the מדקדקים wait at « צור ישראל ».

אֵין לְהַפְסִיק לַעֲנוֹת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה כְּמוֹ שֶׁאֵין מַפְסִיקִין בַּתְּפִלָּה עַצְמָהּ, שֶׁמִּסִּיּוּם הַגְּאֻלָּה הוּא הַתְחָלַת הַתְּפִלָּה. וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מַמְתִּין בְּ״שִׁירָה חֲדָשָׁה״ כְּדֵי לַעֲנוֹת, וַאֲפִלּוּ אִם שׁוֹהֶה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ה:

קַדִּישׁ בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. One does not interrupt to answer קדיש/קדושה between גאולה and תפילה, just as one does not interrupt within the Tefila itself — for the close of גאולה is the start of the Tefila. What does he do? He waits at « שירה חדשה » to answer; and even if he waits long enough to finish it all — it is of no consequence (סימן ס״ה).

מִי שֶׁאֵין לוֹ תְּפִלִּין וְהַצִּבּוּר מִתְפַּלְלִים — מוּטָב שֶׁיִּתְעַכֵּב עַד אַחַר תְּפִלַּת הַצִּבּוּר לִשְׁאֹל לוֹ תְּפִלִּין מֵחֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְיִתְפַּלֵּל בִּתְפִלִּין וִיקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה, מִמַּה שֶּׁיִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר בְּלֹא תְּפִלִּין וְיָעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. אֲבָל מִי שֶׁמִּתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיִּמְצָא תְּפִלִּין — קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין. וְאִם מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר גַּם זְמַן תְּפִלָּה — מִתְפַּלֵּל גַּם כֵּן, וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ תְּפִלִּין לְיָדוֹ אַחַר כָּךְ — יְנִיחֵן בְּמִנְחָה, אוֹ יְנִיחֵן בְּאֶמְצַע הַיּוֹם וְיֹאמַר בָּהֶם אֵיזֶה מִזְמוֹר. וְאִם בָּאוּ לְיָדוֹ בֵּין קְרִיאַת שְׁמַע לִתְפִלָּה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַפְסִיקִין לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן אֶלָּא בֵּין הַפְּרָקִים אֲבָל לֹא בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, לְפִיכָךְ מִ״וַיֹּאמֶר״ וְאֵילָךְ — יְנִיחֵן בְּלֹא בְּרָכָה, וְאַחַר הַתְּפִלָּה יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם וִיבָרֵךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק יָכוֹל לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, אֲבָל לֹא בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, שֶׁהֲרֵי דִּינוֹ כְּמוֹ בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה מַמָּשׁ אֲפִלּוּ לַעֲנוֹת קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹבֶרֶת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּבִרְכַּת הַתְּפִלִּין שֶׁיָכוֹל לְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ. וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג. וְכָל זֶה בִּתְפִלִּין שֶׁהֵן חוֹבָה לִתְפִלָּה כְּדֵי לְקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה, אֲבָל צִיצִית שֶׁאֵין חוֹבַת הַגּוּף אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ עָלָיו טַלִּית הַחַיֶּבֶת בַּצִּיצִית — לֹא יַפְסִיק לְהִתְעַטֵּף בָּהּ בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה אֲפִלּוּ בְּלֹא בְּרָכָה, שֶׁהָעִיטּוּף חָשׁוּב גַּם כֵּן הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה עַצְמָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן (צ״ג) [צ״ז], וְהוּא הַדִּין בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כָּל כָּךְ לִתְפִלָּה, אֲבָל קֹדֶם שֶׁסִּיֵּם ״גָּאַל יִשְׂרָאֵל״ יָכוֹל לְהִתְעַטֵּף בְּלֹא בְּרָכָה אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ מֻתָּר בְּעוֹד שֶׁהוּא קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע חוּץ מִבְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ג:

מִי שֶׁאֵין לוֹ תְּפִלִּין. One with no תפילין while the ציבור prays: better to wait until after the public Tefila to borrow a pair, so as to read and pray with them, than to pray without and « bear false witness ». One who fears the זמן ק״ש will pass reads without תפילין; if he fears the זמן תפילה too — he prays as well, and dons them later (מנחה, or midday with a מזמור). If they arrive between ק״ש and תפילה: י״א one blesses only בין הפרקים (from « ויאמר » on, without berakha, blessing after the Tefila); Y״א even mid-section, but never between גאולה and תפילה. A ציצית, not being חובת הגוף, is not donned between גאולה and תפילה even without a berakha (סימן צ״ז); before « גאל ישראל » he may, even mid-section (סימן ס״ג).

כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר בִּרְכַּת ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ שַׁחֲרִית (כְּמוֹ שֶׁתִּקְּנוּהוּ) וְ״אֱמֶת וֶאֱמוּנָה״ עַרְבִית אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא יְדֵי קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁהַבְּרָכוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת קְרִיאַת שְׁמַע (אֲפִלּוּ לֹא אֲמָרָן כְּלָל) — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה כְּתִקּוּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת״, וּבִרְכַּת ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ כֻּלָּהּ הוּא עַל חֶסֶד שֶׁעָשָׂה עִם אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם וּבָקַע לָהֶם הַיָּם וְהֶעֱבִירָם, וּבִרְכַּת ״אֱמֶת וֶאֱמוּנָה״ מְדַבֵּר בָּהּ גַּם עַל הָעֲתִידוֹת, שֶׁאָנוּ מְצַפִּים שֶׁיְּקַיֵּם לָנוּ הַבְטָחָתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְגָאֳלֵנוּ מִיָּד מְלָכִים וּמִיָּד עָרִיצִים, וְלָשׂוּם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים, וּלְהַדְרִיכֵנוּ עַל בָּמוֹת אוֹיְבֵינוּ, כָּל אֵלֶּה הַנִּסִּים הַתְּדִירִים תָּמִיד. וּבְסוֹף בְּרָכָה חוֹזֵר לִגְאֻלַּת מִצְרַיִם, כְּדֵי לִסְמֹךְ לְ״גָאַל יִשְׂרָאֵל״ שֶׁהוּא לְשׁוֹן עָבָר. וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִים לְסַיֵּם בְּ״מַעֲרָבִית״ ״מֶלֶךְ צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ״ — אֵין לִמְחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלְשׁוֹן זֶה כּוֹלֵל גַּם כֵּן לְשׁוֹן עָבָר, שֶׁלְשׁוֹן ״גּוֹאֵל״ כּוֹלֵל עָבָר וְהֹוֶה וְעָתִיד (כְּמוֹ ״מוֹצִיא לֶחֶם״ שֶׁכּוֹלֵל גַּם עָבָר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ז). וְצָרִיךְ לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמַלְכוּת וּקְרִיעַת יַם סוּף וּמַכּוֹת בְּכוֹרוֹת בֶּ״אֱמֶת וְיַצִּיב״. וְכֵן בֶּ״אֱמֶת וֶאֱמוּנָה״. וְאִם לֹא הִזְכִּיר אַחַת מֵהֶן — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ (וּמַחֲזִירִין אוֹתוֹ). אֲבָל שְׁאָר הַנֻּסָּח, אִם שִׁנָּה אוֹתוֹ וְלֹא אָמַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן אֶלָּא בְּנֻסָּח אַחֵר, וַאֲפִלּוּ אִם דִּלֵּג הַרְבֵּה — יָצָא. וְכֵן הוּא בְּנֻסַּח שְׁאָר כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֲרֻכּוֹת. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁהַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים לֹא יָצָא, אֶלָּא כְּשֶׁמְּשַׁנֶּה בִּפְתִיחָתָן אוֹ בַּחֲתִימָתָן, אֲבָל שְׁאָר הַנֻּסָּח — אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶלָּא הַתֵּבוֹת שֶׁפֵּרְטוּ חֲכָמִים שֶׁהֵן מְעַכְּבוֹת, כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ (וּכְגוֹן בְּרִית וְתוֹרָה וּמַלְכוּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּגְשָׁמִים בַּתְּפִלָּה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן):

״אֱמֶת וְיַצִּיב״. One who did not say « אמת ויציב » in the morning and « אמת ואמונה » at night — even though he fulfilled ק״ש (the blessings are not מעכבות) — has not fulfilled the מצוה כתקנה (« להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות »). « אמת ויציב » is all about the חסד done to our fathers (Exodus, splitting the sea); « אמת ואמונה » speaks also of the future. It closes with the גאולת מצרים to join « גאל ישראל » (past tense). One must mention יציאת מצרים, מלכות, קריעת ים סוף and מכת בכורות; omitting one — לא יצא ומחזירין אותו. Changing the rest of the נוסח, or even skipping much — יצא (only the פתיחה/חתימה and the specified words are מעכבים).

אִם אֵין פְּנַאי לָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע וְלִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה — יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ בְּלֹא בִּרְכוֹתֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ יִקְרָאֶנָּה בְּבִרְכוֹתֶיהָ, וְיִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּכוֹל גַּם כֵּן לוֹמַר בְּרָכוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וּלְשַׁיֵּר בִּרְכַּת ״אֱמֶת וְיַצִּיב״, וְאַחַר כָּךְ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה:

אֵין פְּנַאי. One with no leisure to pray at the זמן ק״ש and join גאולה to תפילה — reads ק״ש in its time without its blessings, then reads it again with its blessings and joins גאולה to תפילה. Y״א that he may also say the preceding blessings, hold back « אמת ויציב », and then join גאולה to תפילה.