Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman ס״ו · דִּינֵי הַפְסָקָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע

בְּאֵיזֶה מָקוֹם יָכוֹל לְהַפְסִיק וּבְאֵיזֶה מָקוֹם לֹא יַפְסִיק וּבוֹ י״ג סְעִיפִים:אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר בְּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ — הִתִּירוּ שְׁאִילַת שָׁלוֹם מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. כֵּיצַד? בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק — שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אָדָם נִכְבָּד מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וּמֻתָּר לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם הַקּוֹרֵא אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהָשִׁיב לוֹ. וּמִי שֶׁלֹּא רָאִינוּ שֶׁיַּקְפִּיד עַל חֲבֵרוֹ כְּלָל — לֹא יַפְסִיק אֲפִלּוּ בֵּין הַפְּרָקִים (בֵּין לְהָשִׁיב בֵּין לִשְׁאֹל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד). וּבְאֶמְצַע הַפֶּרֶק — שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אָדָם מִי שֶׁהוּא יָרֵא מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ״, אוֹ רַבּוֹ, שֶׁאָמְרוּ בּוֹ: מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם נִכְבָּד. וְכָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא מֻפְלָג בְּדוֹרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ — הוּא גַּם כֵּן בִּכְלַל מוֹרָא. וְאִם אֵינוֹ מֻפְלָג בְּדוֹרוֹ רַק שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה — אֵינוֹ בִּכְלַל מוֹרָא אֶלָּא בִּכְלַל כָּבוֹד. אֲבָל אִם הַקּוֹרֵא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ — אֵין מַפְסִיק לוֹ אֶלָּא כְּמוֹ לִשְׁאָר כָּל אָדָם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם:

שְׁאִילַת שָׁלוֹם. Bien qu'il soit interdit de parler pendant les berakhot du ק״ש (même דברי תורה, même en hébreu), on a permis שאילת שלום מפני היראה, מפני הכבוד ומפני דרכי שלום. Entre les paragraphes (בין פרק לפרק) : on salue une personne honorable et on répond שלום à tout homme. Au milieu (באמצע) : on salue seulement celui qu'on craint — père, maître, ou un תלמיד חכם מופלג בדורו — et on répond à une personne honorable. Celui qui est plus grand que le lecteur, on ne l'interrompt pas pour lui plus que pour quiconque.

כָּל מָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק — מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפָּסוּק. חוּץ מִפָּסוּק ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ שֶׁלֹּא יַפְסִיק בּוֹ כְּלָל, אִם לֹא מִפְּנֵי מִי שֶׁיָּרֵא מִמֶּנּוּ שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ. וְהוּא הַדִּין לְ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״, שֶׁגַּם הוּא בִּכְלַל הַיִּחוּד. וּמִטַּעַם זֶה אֵין לְהַפְסִיק גַּם כֵּן בֵּין ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ לְ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע שְׁאָר הַפְּסוּקִים — לֹא יַפְסִיק אֶלָּא בְּסִיּוּם עִנְיָן, אֲבָל לֹא בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן, כְּגוֹן פָּסוּק ״וְשַׂמְתֶּם וְגו׳״ — יָכוֹל לְהַפְסִיק בֵּין ״נַפְשְׁכֶם״ לְ״וּקְשַׁרְתָּם״ שֶׁהוּא עִנְיָן אַחֵר, אֲבָל עַד ״נַפְשְׁכֶם״ לֹא יַפְסִיק בֵּין תֵּבָה לְתֵבָה שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן. וְאִם פָּסַק — חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַפָּסוּק (שֶׁהַאֵיךְ יַתְחִיל מֵאֶמְצַע הָעִנְיָן, שֶׁלֹּא יִהְיֶה פֵּרוּשׁ כְּלָל לִדְבָרָיו). וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה, כְּשֶׁמַּפְסִיק לַעֲנִיַּת קַדִּישׁ וְלִקְדֻשָּׁה וּלְ״בָרְכוּ״ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר — יָכוֹל לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן, וְלִסְמֹךְ עַל בַּעֲלֵי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא חִלְּקוּ בְּכָךְ וְהִתִּירוּ בְּכָל עִנְיָן, וּכְדַאי הֵם לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם לְצֹרֶךְ מִצְוָה רַבָּה כָּזוֹ, אִם אִי אֶפְשָׁר לְמַהֵר לְהַגִּיעַ לְסִיּוּם עִנְיָן וְלַעֲנוֹת עִם הַצִּבּוּר. אֲבָל כְּשֶׁחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק — יֵשׁ לָחוּשׁ לַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה לַחֲזֹר לִתְחִלַּת הַפָּסוּק:

אֶמְצַע הַפָּסוּק. Partout où l'on peut couper au milieu du paragraphe, on peut même au milieu du verset — sauf le verset « שמע ישראל » (et « ברוך שם כבוד מלכותו », du יחוד) où l'on n'interrompt pas du tout, sinon par crainte d'être tué. י״א : dans les autres versets, ne couper qu'à la fin d'un sujet (עניין), non au milieu. למעשה, pour קדיש/קדושה/ברכו on peut couper même au milieu du sujet ; en revenant, on reprend au début du verset.

אִם שָׁכַח לְהָנִיחַ צִיצִית וּתְפִלִּין — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָכוֹל לְהַפְסִיק בֵּין הַפְּרָקִים לַהֲנִיחָן וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁתְּפִלִּין מִפְּנֵי שֶׁחוֹבָה לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל בָּהֶן כְּדֵי לְקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה — מַפְסִיק לַהֲנִיחָן וִיבָרֵךְ גַּם כֵּן. אֲבָל צִיצִית אֵינָהּ חוֹבַת הַגּוּף שֶׁאִם אֵין עָלָיו טַלִּית פָּטוּר מִצִּיצִית, וְיָכוֹל לִקְרוֹת וְאֵינוֹ כְּמֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר, כֵּיוָן שֶׁאֵין עָלָיו טַלִּית הַחַיֶּבֶת בַּצִּיצִית. לְפִיכָךְ אָסוּר לְהַפְסִיק בְּבִרְכָּתָן אֲפִלּוּ בֵּין הַפְּרָקִים שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, אֶלָּא לוֹבְשָׁן בְּלֹא בְּרָכָה, וּלְאַחַר הַתְּפִלָּה יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וִיבָרֵךְ. וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה:

צִיצִית וּתְפִלִּין. A oublié ציצית et תפילין : י״א qu'on interrompt בין הפרקים pour les mettre et bénir. Y״א : les תפילין, parce qu'il y a חובה de lire et prier avec elles (קבלת מלכות שמים שלמה), on interrompt pour les mettre et bénir aussi ; mais la ציצית n'est pas חובת הגוף (sans טלית on en est exempt), donc אסור d'interrompre pour sa berakha même בין הפרקים : on la revêt sans berakha et après la Tefila on la touche et bénit. Ainsi הלכה למעשה.

לַעֲנִיַּת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּ״בָרְכוּ״ וָ״מוֹדִים״ — מַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפָּסוּק, שֶׁאִם מַפְסִיק לִשְׁאֹל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּלְהָשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד שֶׁל בָּשָׂר וָדָם — קַל וָחֹמֶר לַכָּבוֹד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִטַּעַם זֶה הוּא הַדִּין אִם שָׁמַע קוֹל רְעָמִים — יַפְסִיק וִיבָרֵךְ:

דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. Pour répondre à קדיש, קדושה, « ברכו » et « מודים » — on interrompt même au milieu du paragraphe et même au milieu du verset : si l'on coupe pour saluer מפני היראה et répondre מפני הכבוד de chair et de sang, à plus forte raison (קל וחומר) pour l'honneur du קב״ה. Pour la même raison, s'il a entendu קול רעמים (le tonnerre) — il interrompt et bénit.

כְּשֶׁמַּפְסִיק לְ״מוֹדִים״ — יִשְׁחֶה וְיֹאמַר ״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ״ וְלֹא יוֹתֵר, שֶׁבָּזֶה דַּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה כְּכוֹפֵר בְּמִי שֶׁחֲבֵרָיו מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לוֹ. וּכְשֶׁמַּפְסִיק לְ״בָרְכוּ״ — לֹא יֹאמַר רַק ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד״, וְלֹא נֻסָּח ״יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח כו׳״ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג, וַאֲפִלּוּ בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה אֵין מַפְסִיקִין לְאָמְרוֹ. וּכְשֶׁמַּפְסִיקִים לְקַדִּישׁ — יֹאמַר ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ עַד ״יִתְבָּרֵךְ״ וְעַד בִּכְלָל, וְיִשְׁמַע מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עַד ״וְאִמְרוּ אָמֵן״, וְיַעֲנֶה אָמֵן, כִּי יֵשׁ מַחֲלֹקֶת אִם חַיָּב לוֹמַר כָּל הַנֻּסָּח מִ״יִתְבָּרֵךְ״ וְאֵילָךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן (נ״ה) [נ״ו], לָכֵן אֵין לְהַפְסִיק בַּאֲמִירָתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק. וּמִכָּל מָקוֹם תֵּבַת ״יִתְבָּרֵךְ״ צָרִיךְ לוֹמַר, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. וּמִ״תִּתְקַבֵּל״ וְאֵילָךְ לֹא יַעֲנֶה אָמֵן, כִּי אֵינָה אֶלָּא מִנְהָג. וְכָל שֶׁכֵּן הַנּוֹהֲגִין לוֹמַר ״וְעַתָּה יִגְדַּל נָא וְגו׳״ קֹדֶם שֶׁמַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יִתְגַּדַּל, שֶׁאֵין מַפְסִיקִין לְאָמְרוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק. וּבִקְּדֻשָּׁה — יֹאמַר רַק ״קָדוֹשׁ״ וּ״בָרוּךְ״, וְלֹא ״יִמְלֹךְ״, שֶׁ״יִמְלֹךְ״ אֵין אוֹמְרִים הַמַּלְאָכִים, וְאֵינוֹ מֵעִקָּר הַקְּדֻשָּׁה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגַּם ״יִמְלֹךְ״ הוּא מֵעִקַּר הַקְּדֻשָׁה. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּלְדִבְרֵי הַכֹּל נֻסַּח שֶׁמּוֹסִיפִין בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ מִנֻּסַּח הַקְּדֻשָּׁה, וְאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק. וְעַל בִּרְכַּת הַתּוֹרָה יַעֲנֶה ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד״, וְגַם אָמֵן אַחַר ״נוֹתֵן הַתּוֹרָה״, מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה זוֹ הִיא גַּם כֵּן כְּמוֹ דָּבָר שֶׁבִּקְּדֻשָּׁה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ נֶאֱמֶרֶת עַל קְרִיאַת סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא כְּשֶׁקּוֹרִין בַּעֲשָׂרָה. אֲבָל אַחַר שְׁאָר בְּרָכוֹת אֵין עוֹנִין אָמֵן בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ אֲפִלּוּ בֵּין הַפְּרָקִים, חוּץ מִן אָמֵן שֶׁעוֹנִין אַחַר בִּרְכַּת ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ וְאָמֵן שֶׁאַחַר ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דִּין דָּבָר שֶׁבִּקְּדֻשָּׁה — עוֹנִין אוֹתָן אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפָּסוּק:

נֻסְחֵי הַמַּעֲנֶה. À מודים on s'incline et dit seulement « מודים אנחנו לך » ; à ברכו seulement « ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד » (non le נוסח « יתברך וישתבח »). À קדיש : « אמן יהא שמה רבא » jusqu'à « יתברך » inclus, on écoute le ש״ץ jusqu'à « ואמרו אמן » et on répond אמן ; de « תתקבל » en avant on ne répond pas (מנהג). À קדושה : seulement « קדוש » et « ברוך », non « ימלוך » (העיקר). On répond à ברכת התורה et אמן après « נותן התורה » (דבר שבקדושה) ; mais après les autres berakhot, on ne répond pas אמן dans le ק״ש — sauf le אמן après « האל הקדוש » et après « שומע תפילה » (statut de קדושה), même au milieu du verset.

כֹּהֵן שֶׁהָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּקְרָאוּהוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיק, שֶׁלֹּא אָמְרוּ לְהַקְדִּימוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹד כְּהֻנָּתוֹ, וְאִם הָיָה פָּנוּי וּמַקְדִּימִין אַחֵר לְפָנָיו — נִמְצָא מְקִלִּין לִכְבוֹד כְּהֻנָּתוֹ, אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִקְרוֹת מִשּׁוּם קְרִיאַת שְׁמַע — אֵין בְּכָאן זִלְזוּל לִכְבוֹד כְּהֻנָּתוֹ בְּמַה שֶּׁעוֹלֶה יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּקְרָאוּהוּ לַעֲלוֹת לְסֵפֶר תּוֹרָה — מַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, קַל וָחֹמֶר מִכְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת וְיִרְאָתָם. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יִקְרָא עִם הַחַזָּן כְּלַל, וְיִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁיָכוֹל לְבָרֵךְ עַל שְׁמִיעָה מֵהַחַזָּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קמ״א. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יַפְסִיק וְיֹאמַר לְהַחַזָּן שֶׁיֹּאמַר ״מִי שֶׁבֵּרַךְ״. וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁהָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁזֶּה אֵינוֹ נִקְרָא אֹנֶס כְּלָל, וּבְלֹא אֹנֶס כְּלָל — הַכֹּל מוֹדִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ה:

כֹּהֵן שֶׁקָּרְאוּהוּ לַתּוֹרָה. Un כהן qui lisait le ק״ש et qu'on appelle à la Torah : י״א qu'il n'interrompt pas (on ne le fait passer d'abord que pour כבוד כהונתו, et ici pas de זלזול si un ישראל monte à sa place). Y״א : même un ישראל appelé à la Torah interrompt, même au milieu du paragraphe (קל וחומר de כבוד הבריות) ; ainsi la coutume, et אין לשנות מפני המחלוקת. Mais il ne lira pas avec le חזן et ne coupe pas pour le « מי שברך ». Ensuite il revient là où il s'est arrêté, sans reprendre au début même s'il a attendu longtemps — car cette attente est volontaire, ce n'est pas אונס (סימן ס״ה).

וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים: בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִ״שְׁמַע״, בֵּין ״שְׁמַע״ לִ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״, בֵּין ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״. אֲבָל בֵּין ״וַיֹּאמֶר״ לֶ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ — לֹא יַפְסִיק בְּשׁוּם עִנְיָן, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּין ״ה׳ אֱלֹקֵיכֶם״ לֶ״אֱמֶת״, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ אֱלֹקִים אֱמֶת״, אֶלָּא יֹאמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם אֱמֶת״, וְאָז יַפְסִיק כְּדִין הֶפְסֵק בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק. וְיֵשׁ לִזָּהֵר לוֹמַר גַּם ״וְיַצִּיב״, לְפִי שֶׁ״וְיַצִּיב״ הוּא גַּם כֵּן לְשׁוֹן אֱמֶת, עַל כֵּן אֵין לְהַפְסִיק בֵּינוֹ לְ״ה׳ אֱלֹקֵיכֶם״ בְּדִבּוּר אַחֵר אֶלָּא בְּמִלַּת ״אֱמֶת״ בִּלְבַדָּהּ:

אֵלּוּ בֵּין הַפְּרָקִים. Voici les « בין הפרקים » : entre la 1re et la 2e berakha ; entre la 2e et « שמע » ; entre « שמע » et « והיה אם שמוע » ; entre « והיה אם שמוע » et « ויאמר ». Mais entre « ויאמר » et « אמת ויציב » on n'interrompt en aucun cas, pour ne pas séparer « ה׳ אלוקיכם » de « אמת » (« וה׳ אלוקים אמת ») : on dit « אני ה׳ אלוקיכם אמת » puis on coupe comme au milieu du paragraphe. On veille à dire aussi « ויציב » (également langage de vérité).

אִם פָּסַק מִפְּנֵי הַיִּרְאָה אוֹ הַכָּבוֹד אַחַר שֶׁאָמַר ״אֱמֶת״, וְכֵן אִם סִיֵּם ״ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת״ קֹדֶם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וּמַמְתִּין עַל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיֹּאמַר עִמּוֹ בִּרְכַּת ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ — אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״, אֶלָּא מַתְחִיל מִ״וְיַצִּיב״ אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק:

פָּסַק אַחַר ״אֱמֶת״. S'il a coupé מפני היראה או הכבוד après avoir dit « אמת », ou s'il a fini « ה׳ אלוקיכם אמת » avant le ש״ץ et attend le ש״ץ pour dire avec lui « אמת ויציב » — il ne répète pas « אמת », mais commence à « ויציב » ou là où il s'est arrêté.

צָרִיךְ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״א, וְלֹא יַפְסִיק אַחַר שֶׁסִּיֵּם ״גָּאַל יִשְׂרָאֵל״ אֲפִלּוּ כְּמוֹ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק. וְלָכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר ״גָּאַל יִשְׂרָאֵל״, לֹא אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אַחַר בִּרְכוֹת עַצְמוֹ בְּסִיּוּם ב׳ אוֹ ג׳ בְּרָכוֹת, וְלֹא אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעֲנִיַּת אָמֵן אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק, כֵּיוָן שֶׁהִיא צֹרֶךְ הַבְּרָכָה וְסִיּוּמָהּ. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לַעֲנוֹת אָמֵן בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה אַחַר שֶׁמְּסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה זוֹ, אֲבָל לֹא אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ד. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לָצֵאת לְדִבְרֵי הַכֹּל — יוּכַל לְכַוֵּן לְסַיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְאָז אֵינוֹ מְחֻיָּב לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, לְפִי מִנְהָגֵנוּ שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ אַחַר ״יִשְׁתַּבַּח״, וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִמְּקוֹמוֹת שֶׁמֻּתָּר לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם וּבְסִימָן נ״א. וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִים לְהַמְתִּין בְּ״צוּר יִשְׂרָאֵל״ כְּדֵי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה בַּעֲנִיַּת אָמֵן, אֲפִלּוּ אָמֵן שֶׁאַחַר בְּרָכָה זוֹ בְּעַצְמָהּ, אֶלָּא בְּאָמֵן שֶׁהוּא כְּמוֹ דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה (וּלְפִיכָךְ אֵין לָזוּז בָּזֶה מֵהַמִּנְהָג, אוֹ יַעֲשֶׂה בְּעִנְיָן שֶׁיּוֹצֵא לְדִבְרֵי הַכֹּל):

סְמִיכוּת גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. Il faut סמיכות גאולה לתפילה (סימן קי״א), et ne pas interrompre après « גאל ישראל », même comme au milieu du paragraphe. י״א qu'on ne répond donc pas אמן après « גאל ישראל » — ni sur sa propre berakha ni après le ש״ץ. Y״א que la réponse אמן n'est pas un הפסק (c'est le besoin et l'achèvement de la berakha) ; ainsi la coutume de répondre אמן après le ש״ץ, mais non sur sa propre berakha (סימן נ״ד). Qui veut sortir לדברי הכל visera à finir avec le ש״ץ ; les מדקדקים attendent à « צור ישראל ».

אֵין לְהַפְסִיק לַעֲנוֹת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה כְּמוֹ שֶׁאֵין מַפְסִיקִין בַּתְּפִלָּה עַצְמָהּ, שֶׁמִּסִּיּוּם הַגְּאֻלָּה הוּא הַתְחָלַת הַתְּפִלָּה. וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מַמְתִּין בְּ״שִׁירָה חֲדָשָׁה״ כְּדֵי לַעֲנוֹת, וַאֲפִלּוּ אִם שׁוֹהֶה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ה:

קַדִּישׁ בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. On n'interrompt pas pour répondre à קדיש/קדושה entre גאולה et תפילה, comme on n'interrompt pas dans la Tefila elle-même — car la fin de la גאולה est le début de la תפילה. Que fait-il ? Il attend à « שירה חדשה » pour répondre ; et même s'il attend de quoi tout finir — cela ne nuit pas (סימן ס״ה).

מִי שֶׁאֵין לוֹ תְּפִלִּין וְהַצִּבּוּר מִתְפַּלְלִים — מוּטָב שֶׁיִּתְעַכֵּב עַד אַחַר תְּפִלַּת הַצִּבּוּר לִשְׁאֹל לוֹ תְּפִלִּין מֵחֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְיִתְפַּלֵּל בִּתְפִלִּין וִיקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה, מִמַּה שֶּׁיִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר בְּלֹא תְּפִלִּין וְיָעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. אֲבָל מִי שֶׁמִּתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיִּמְצָא תְּפִלִּין — קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין. וְאִם מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר גַּם זְמַן תְּפִלָּה — מִתְפַּלֵּל גַּם כֵּן, וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ תְּפִלִּין לְיָדוֹ אַחַר כָּךְ — יְנִיחֵן בְּמִנְחָה, אוֹ יְנִיחֵן בְּאֶמְצַע הַיּוֹם וְיֹאמַר בָּהֶם אֵיזֶה מִזְמוֹר. וְאִם בָּאוּ לְיָדוֹ בֵּין קְרִיאַת שְׁמַע לִתְפִלָּה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַפְסִיקִין לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן אֶלָּא בֵּין הַפְּרָקִים אֲבָל לֹא בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, לְפִיכָךְ מִ״וַיֹּאמֶר״ וְאֵילָךְ — יְנִיחֵן בְּלֹא בְּרָכָה, וְאַחַר הַתְּפִלָּה יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם וִיבָרֵךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק יָכוֹל לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, אֲבָל לֹא בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, שֶׁהֲרֵי דִּינוֹ כְּמוֹ בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה מַמָּשׁ אֲפִלּוּ לַעֲנוֹת קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹבֶרֶת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּבִרְכַּת הַתְּפִלִּין שֶׁיָכוֹל לְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ. וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג. וְכָל זֶה בִּתְפִלִּין שֶׁהֵן חוֹבָה לִתְפִלָּה כְּדֵי לְקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה, אֲבָל צִיצִית שֶׁאֵין חוֹבַת הַגּוּף אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ עָלָיו טַלִּית הַחַיֶּבֶת בַּצִּיצִית — לֹא יַפְסִיק לְהִתְעַטֵּף בָּהּ בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה אֲפִלּוּ בְּלֹא בְּרָכָה, שֶׁהָעִיטּוּף חָשׁוּב גַּם כֵּן הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה עַצְמָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן (צ״ג) [צ״ז], וְהוּא הַדִּין בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כָּל כָּךְ לִתְפִלָּה, אֲבָל קֹדֶם שֶׁסִּיֵּם ״גָּאַל יִשְׂרָאֵל״ יָכוֹל לְהִתְעַטֵּף בְּלֹא בְּרָכָה אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ מֻתָּר בְּעוֹד שֶׁהוּא קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע חוּץ מִבְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ג:

מִי שֶׁאֵין לוֹ תְּפִלִּין. Qui n'a pas de תפילין alors que le ציבור prie : mieux vaut attendre après la Tefila publique pour en emprunter, afin de lire et prier avec elles, plutôt que de prier sans et « témoigner faussement ». Qui craint que passe le זמן ק״ש lit sans תפילין ; craint aussi le זמן תפילה — prie aussi, et les met plus tard (מנחה, ou en journée avec un מזמור). Arrivées entre ק״ש et תפילה : י״א qu'on ne bénit qu'בין הפרקים (de « ויאמר » en avant, sans berakha, et on bénit après la Tefila) ; Y״א même au milieu du paragraphe, mais jamais entre גאולה et תפילה. La ציצית, elle, n'est pas חובת הגוף : on ne s'en enveloppe pas entre גאולה et תפילה même sans berakha (סימן צ״ז) ; avant « גאל ישראל » on le peut même au milieu du paragraphe (סימן ס״ג).

כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר בִּרְכַּת ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ שַׁחֲרִית (כְּמוֹ שֶׁתִּקְּנוּהוּ) וְ״אֱמֶת וֶאֱמוּנָה״ עַרְבִית אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא יְדֵי קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁהַבְּרָכוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת קְרִיאַת שְׁמַע (אֲפִלּוּ לֹא אֲמָרָן כְּלָל) — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה כְּתִקּוּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת״, וּבִרְכַּת ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ כֻּלָּהּ הוּא עַל חֶסֶד שֶׁעָשָׂה עִם אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם וּבָקַע לָהֶם הַיָּם וְהֶעֱבִירָם, וּבִרְכַּת ״אֱמֶת וֶאֱמוּנָה״ מְדַבֵּר בָּהּ גַּם עַל הָעֲתִידוֹת, שֶׁאָנוּ מְצַפִּים שֶׁיְּקַיֵּם לָנוּ הַבְטָחָתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְגָאֳלֵנוּ מִיָּד מְלָכִים וּמִיָּד עָרִיצִים, וְלָשׂוּם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים, וּלְהַדְרִיכֵנוּ עַל בָּמוֹת אוֹיְבֵינוּ, כָּל אֵלֶּה הַנִּסִּים הַתְּדִירִים תָּמִיד. וּבְסוֹף בְּרָכָה חוֹזֵר לִגְאֻלַּת מִצְרַיִם, כְּדֵי לִסְמֹךְ לְ״גָאַל יִשְׂרָאֵל״ שֶׁהוּא לְשׁוֹן עָבָר. וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִים לְסַיֵּם בְּ״מַעֲרָבִית״ ״מֶלֶךְ צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ״ — אֵין לִמְחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלְשׁוֹן זֶה כּוֹלֵל גַּם כֵּן לְשׁוֹן עָבָר, שֶׁלְשׁוֹן ״גּוֹאֵל״ כּוֹלֵל עָבָר וְהֹוֶה וְעָתִיד (כְּמוֹ ״מוֹצִיא לֶחֶם״ שֶׁכּוֹלֵל גַּם עָבָר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ז). וְצָרִיךְ לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמַלְכוּת וּקְרִיעַת יַם סוּף וּמַכּוֹת בְּכוֹרוֹת בֶּ״אֱמֶת וְיַצִּיב״. וְכֵן בֶּ״אֱמֶת וֶאֱמוּנָה״. וְאִם לֹא הִזְכִּיר אַחַת מֵהֶן — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ (וּמַחֲזִירִין אוֹתוֹ). אֲבָל שְׁאָר הַנֻּסָּח, אִם שִׁנָּה אוֹתוֹ וְלֹא אָמַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן אֶלָּא בְּנֻסָּח אַחֵר, וַאֲפִלּוּ אִם דִּלֵּג הַרְבֵּה — יָצָא. וְכֵן הוּא בְּנֻסַּח שְׁאָר כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֲרֻכּוֹת. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁהַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים לֹא יָצָא, אֶלָּא כְּשֶׁמְּשַׁנֶּה בִּפְתִיחָתָן אוֹ בַּחֲתִימָתָן, אֲבָל שְׁאָר הַנֻּסָּח — אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶלָּא הַתֵּבוֹת שֶׁפֵּרְטוּ חֲכָמִים שֶׁהֵן מְעַכְּבוֹת, כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ (וּכְגוֹן בְּרִית וְתוֹרָה וּמַלְכוּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּגְשָׁמִים בַּתְּפִלָּה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן):

״אֱמֶת וְיַצִּיב״. Qui n'a pas dit « אמת ויציב » le matin et « אמת ואמונה » le soir — même s'il a acquitté le ק״ש (les berakhot ne sont pas מעכבות) — n'a pas accompli la מצוה כתקנה (« להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות »). « אמת ויציב » porte sur le חסד fait à nos pères (sortie d'Égypte, ouverture de la mer) ; « אמת ואמונה » parle aussi de l'avenir. On termine par la גאולת מצרים pour la סמיכות à « גאל ישראל » (passé). Il faut mentionner יציאת מצרים, מלכות, קריעת ים סוף et מכת בכורות ; en avoir omis une — לא יצא ומחזירין אותו. Changer le reste du נוסח, ou en sauter beaucoup — יצא (seules la פתיחה/חתימה et les mots précisés sont מעכבים).

אִם אֵין פְּנַאי לָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע וְלִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה — יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ בְּלֹא בִּרְכוֹתֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ יִקְרָאֶנָּה בְּבִרְכוֹתֶיהָ, וְיִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּכוֹל גַּם כֵּן לוֹמַר בְּרָכוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וּלְשַׁיֵּר בִּרְכַּת ״אֱמֶת וְיַצִּיב״, וְאַחַר כָּךְ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה:

אֵין פְּנַאי. Qui n'a pas le loisir de prier au זמן ק״ש et de faire סמיכות גאולה לתפילה — lit le ק״ש en son temps sans ses berakhot, puis la relit avec ses berakhot et fait סמיכות גאולה לתפילה. Y״א qu'il peut aussi dire les berakhot qui précèdent, réserver « אמת ויציב », puis faire סמיכות גאולה לתפילה.