Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman ס״ט · דִּין פּוֹרֵס עַל שְׁמַע

דִּין פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וּבוֹ ט׳ סְעִיפִים:אִם יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁהִתְפַּלְלוּ כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּיָחִיד וְלֹא שָׁמְעוּ לֹא קַדִּישׁ וְלֹא קְדֻשָּׁה — עוֹמֵד אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ וּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁהוּא ״יוֹצֵר אוֹר״ פַּעַם שְׁנִיָּה (וּשְׁאָר הַצִּבּוּר שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן) (מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ז). וְעִנְיָן זֶה נִקְרָא ״פּוֹרֵס עַל שְׁמַע״, פּוֹרֵס מִלְּשׁוֹן חֲתִיכָה, כְּמוֹ פְּרוּסָה, שֶׁאֵין אוֹמְרִין אֶלָּא מִקְצָת מִבִּרְכוֹתֶיהָ. וּלְאַחַר שֶׁסִּיְּמוּ בִּרְכַּת ״יוֹצֵר אוֹר״ — אוֹמֵר בִּרְכַּת ״אָבוֹת״ וּ״גְּבוּרוֹת״ וּקְדֻשָּׁה וְ״אַתָּה קָדוֹשׁ״. וְזֶה נִקְרָא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה. וְאֵין עוֹשִׂים דְּבָרִים אֵלּוּ בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם דְּבָרִים שֶׁבִּקְּדֻשָּׁה. וְהַשּׁוֹמְעִים רַשָּׁאִים לָלֶכֶת לְדַרְכָּם אַחַר קְדֻשָּׁה, אֲבָל הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה צָרִיךְ לִגְמֹר כָּל הַתְּפִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל לְעַצְמוֹ, שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בִּתְפִלַּת י״ח, שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לְבִרְכ[וֹ]ת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁהוּא מַפְסִיק בָּהֶן, וְאֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא בִּרְכַּת ״יוֹצֵר אוֹר״ בִּלְבַדָּהּ, הוֹאִיל וּכְבָר קָרָא לְעַצְמוֹ תְּחִלָּה קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, לְפִי שֶׁבִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אֵין לָהֶם סֵדֶר, שֶׁסִּדְרָן אֵינוֹ מְעַכֵּב, לְפִי שֶׁאֵינָן נִתְלוֹת זוֹ בָּזוֹ שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְסַדֵּר זוֹ אַחַר זוֹ, לָכֵן רַשַּׁאי לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם אִם כְּבָר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, אֲבָל בִּרְכוֹת הַתְּפִלָּה יֵשׁ לָהֶם סֵדֶר שֶׁתִקְּנוּ לְסַדְּרָן זוֹ אַחַר זוֹ, וְאִם שִׁנָּה סִדְרָן — צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ לְסַּדְּרָן עַל הַסֵּדֶר, לְפִי שֶׁכֻּלָּן נִתְלוֹת זוֹ בָּזוֹ כְּסֵדֶר שֶׁקָּבְעוּ חֲכָמִים, לְפִיכָךְ כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל בְּמִקְצָתָם — צָרִיךְ לִגְמֹר אֶת כֻּלָּן כְּמוֹ שֶׁהֵן סְדוּרוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

פּוֹרֵס עַל שְׁמַע. Si des gens ont chacun prié seul (בְּיָחִיד) sans entendre ni קַדִּישׁ ni קְדֻשָּׁה — l’un se lève et dit קַדִּישׁ, וּ״בָרְכוּ״ et la 1re berakha du ק״ש (״יוֹצֵר אוֹר״) une 2e fois, les autres écoutant et répondant אָמֵן. Cela s’appelle פּוֹרֵס עַל שְׁמַע (פּוֹרֵס = פְּרוּסָה, « tranche » : on ne dit qu’une partie des berakhot). Après ״יוֹצֵר אוֹר״ il dit אָבוֹת, גְּבוּרוֹת, קְדֻשָּׁה, ״אַתָּה קָדוֹשׁ״ — c’est עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה. On ne le fait qu’à partir de עֲשָׂרָה (דְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה). Les auditeurs peuvent partir après la קְדֻשָּׁה, mais l’עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה doit achever toute la תְּפִלָּה — car on n’interrompt pas le י״ח (contrairement aux berakhot du ק״ש, dont l’ordre n’est pas מְעַכֵּב).

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַפּוֹרֵס עַל שְׁמַע הוּא כְּשֶׁעֲדַיִן לֹא קָרְאוּ קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, שֶׁאָז אוֹמֵר אֶחָד מֵהֶם קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ וּמְבָרֵךְ בִּרְכוֹת שְׁמַע, וְהֵם שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן וְיוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָן (וּלְפִיכָךְ גַּם כֵּן לֹא הָיָה יָכוֹל קָטָן לִפְרֹס עַל שְׁמַע, שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב — אֵינוֹ מוֹצִיא יְדֵי חוֹבָה). ו״פוֹרֵס״ הוּא לְשׁוֹן פְּרוּסָה וְהַצָּעָה, וְהוּא כִּנּוּי לְכָל מַה שֶּׁפּוֹרֵס וּמְסַדֵּר לִפְנֵי קְרִיאַת שְׁמַע (וְאַחֲרֶיהָ), דְּהַיְנוּ קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ וּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. ״כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח״ תִּרְגּוּמוֹ ״אֲרֵי הוּא יִפְרֹס זְבָחָא״. וְתִקְּנוּ כֵּן כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי, כְּמוֹ שֶׁתִקְּנוּ בַּתְּפִלָּה. אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁכֻּלָּם בְּקִיאִים וְכָל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ — דַּי בְּקַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ בִּלְבַד, וְכָל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ אַחַר כָּךְ בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם כְּבָר קָרְאוּ קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אֲפִלּוּ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה, לֹא הַפּוֹרֵס וְלֹא הַשּׁוֹמְעִים (וּלְפִיכָךְ גַּם כֵּן קָטָן יָכוֹל לִפְרֹס (מִמַּה) [כְּמוֹ] שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ג). וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ:

יֵשׁ אוֹמְרִים. Selon certains, le פּוֹרֵס עַל שְׁמַע est quand on n’a pas encore lu le ק״ש et ses berakhot : l’un dit alors קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ et récite les berakhot, les autres écoutant, répondant אָמֵן et s’acquittant (c’est pourquoi un קָטָן ne peut pas être פּוֹרֵס — שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב, אֵינוֹ מוֹצִיא). פּוֹרֵס = לְשׁוֹן פְּרוּסָה וְהַצָּעָה (cf. le Targoum : ״כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח״ → ״אֲרֵי הוּא יִפְרֹס זְבָחָא״). Cela fut institué pour acquitter celui qui n’est pas בָּקִי. Mais aujourd’hui, tous étant בְּקִיאִים et chacun bénissant pour lui-même — קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ suffisent, et chacun dit ensuite ses berakhot. Et s’ils ont déjà lu le ק״ש et ses berakhot — nul besoin de répéter, même la 1re berakha ; un קָטָן peut alors être פּוֹרֵס. Tel est l’usage de ces contrées.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁפּוֹרְסִין עַל שְׁמַע בְּעַרְבִית כְּמוֹ בְּשַׁחֲרִית. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נָהֲגוּ לְהָקֵל בְּעַרְבִית, לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ בְּעַרְבִית קֹדֶם ״בָּרְכוּ״, וּמִשּׁוּם ״בָּרְכוּ״ בִּלְבַד אֵין מַקְפִּידִין כָּל כָּךְ (וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֶחָד רוֹצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלִפְרֹס בְּעַרְבִית — אֵין מוֹחִין בְּיָדוֹ, וְתָבוֹא עָלָיו בְּרָכָה):

פְּרִיסָה à עַרְבִית ? Selon certains on est פּוֹרֵס à עַרְבִית comme à שַׁחֲרִית. Mais dans ces contrées on est indulgent à עַרְבִית, car il n’y a pas de קַדִּישׁ avant le ״בָרְכוּ״ du soir, et pour le seul ״בָרְכוּ״ on n’est pas si regardant. Néanmoins, qui veut être strict et פּוֹרֵס à עַרְבִית — אֵין מוֹחִין בְּיָדוֹ, וְתָבוֹא עָלָיו בְּרָכָה.

מִי שֶׁלֹּא שְׁמַע קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ וּקְדֻשָּׁה וְרוֹצֶה לִפְרֹס עַל שְׁמַע אוֹ לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עֲשָׂרָה — צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר שִׁשָּׁה שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ עֲדַיִן, דְּהַיְנוּ חֲמִשָּׁה וְהוּא, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ רֹב הַמִּנְיָן מֵאוֹתָם שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ ט׳ שֶׁשָּׁמְעוּ מִצְטָרְפִים לְאֶחָד שֶׁלֹּא שָׁמַע שֶׁיּוּכַל לִפְרֹס וְלֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם שׁוֹמְעִים לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו וְעוֹנִין אַחֲרָיו — הֲרֵי הוּא מְקַדֵּשׁ ה׳ בַּעֲשָׂרָה. וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה — יֵשׁ לַחֲזֹר לְכַתְּחִלָּה אַחַר שִׁשָּׁה שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ, וְאִם אֵינָם נִמְצָאִים — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. וּלְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין צָרִיךְ שֶׁמִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע יִפְרֹס בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ מִי שֶׁשָּׁמַע כְּבָר יָכוֹל לִפְרֹס וְלַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה בִּשְׁבִילוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא בְּכָל הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר אוֹ בִּשְׁמִיעָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּחֻיָּב בַּדָּבָר אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא כְּבָר יְדֵי חוֹבָתוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן, שֶׁיֹּאמַר הוּא וְהֵם יִשְׁמְעוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁשּׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אוֹתוֹ שֶׁלֹּא שָׁמַע הוּא בָּקִי לִפְרֹס וְלַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה — מוּטָב שֶׁיִּפְרֹס וְיַעֲבֹר הוּא מִשֶּׁיִּפְרֹס וְיַעֲבֹר אַחֵר שֶׁכְּבָר שָׁמַע וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רע״ג לְעִנְיַן קִדּוּשׁ. וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ שֶׁלְּעוֹלָם הָאֲבֵלִים פּוֹרְסִים שְׁמַע וַאֲפִלּוּ שָׁמְעוּ וְיֵשׁ אַחֵר שֶׁלֹּא שָׁמַע וְיוֹדֵעַ לִפְרֹס בְּעַצְמוֹ, וְאֵין מִנְהָג זֶה נָכוֹן. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר ״בָּרְכוּ״ בְּכָל יוֹם אַחַר קַדִּישׁ הָאַחֲרוֹן, כְּדֵי לְהוֹצִיא מִי שֶׁמִּתְאַחֵר לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא שָׁמַע עֲדַיִן ״בָּרְכוּ״. וְאַף אִם אֵרַע שֶׁלֹּא בָּא אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחַר ״בָּרְכוּ״ — אֵין מְדַקְדְּקִים בְּכָךְ לְבַד מִשַּׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קל״ג. וְאֵין לְבַטֵּל מִנְהָגָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת. אֲבָל בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְמַחֲלֹקֶת — יֵשׁ לִנְהֹג שֶׁלֹּא יֹאמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״בָּרְכוּ״, אֶלָּא אִם כֵּן בָּא אֶחָד אַחַר ״בָּרְכוּ״. אֲבָל כָּל מִי שֶׁהָיָה בִּשְׁעַת אֲמִירַת ״בָּרְכוּ״ וְשָׁמַע וְעָנָה עִם הַצִּבּוּר, אַף שֶׁלֹּא בֵּרַךְ ״יוֹצֵר אוֹר״ עִם הַצִּבּוּר מִפְּנֵי שֶׁהֶאֱרִיךְ בְּסֵדֶר הַתָּמִיד וּבִפְסוּקֵי דְּזִמְרָה וְיִצְטָרֵךְ לוֹמַר ״יוֹצֵר אוֹר״ בְּיָחִיד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, שֶׁהָיָה לוֹ לְדַלֵּג פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר — אֵין לִשְׁלִיחַ צִבּוּר לוֹמַר בָּרְכוּ בִּשְׁבִילוֹ (אִם הוּא עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְ״יוֹצֵר אוֹר״), הוֹאִיל וְהוּא כְּבָר שָׁמַע וְעָנָה אַחַר ״בָּרְכוּ״ עִם הַצִּבּוּר. וְהוּא הַדִּין אִם שָׁמַע ״בָּרְכוּ״ מֵאֶחָד מֵהָעוֹלִים לִקְרוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה בְּיוֹם הַכְּנִיסָה וְעָנָה אַחֲרָיו — דַּיּוֹ, וְאֵין הַשְׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר בִּשְׁבִילוֹ (אִם לֹא הִגִּיעַ עֲדַיִן לְ״יוֹצֵר אוֹר״). אֲבָל כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְ״יוֹצֵר אוֹר״ — יָכוֹל לוֹמַר קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ אִם מַזְמִין לוֹ ט׳ שֶׁיִּשְׁמְעוּ וְיַעֲנוּ אַחֲרָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר שָׁמַע וְעָנָה עִם הַצִּבּוּר (וְגַם הֵם שָׁמְעוּ וְעָנוּ), מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעַכְשָׁו הוּא בָּא לִסְמֹךְ לְ״יוֹצֵר אוֹר״ — יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְאָמְרוֹ (וְהוּא הַדִּין שֶׁאִם הִגִּיעַ לְ״יוֹצֵר אוֹר״ כְּשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הִגִּיעַ לְקַדִּישׁ אַחֲרוֹן — חוֹזֵר הַשְׁלִיחַ צִבּוּר ״בָּרְכוּ״ בִּשְׁבִילוֹ). וְכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁהָאֲבֵלִים פּוֹרְסִים שְׁמַע, שֶׁלֹּא יִפְרְסוּ בִּשְׁבִיל מִי שֶׁשָּׁמַע בָּרְכוּ אֲפִלּוּ מֵהָאֶחָד הָעוֹלִין לְסֵפֶר תּוֹרָה (אֶלָּא אִם כֵּן בָּא לִסְמֹךְ ״בָּרְכוּ״ לְ״יוֹצֵר אוֹר״).נוֹהֲגִין לִפְרֹס שְׁמַע אַחַר תְּפִלַּת י״ח בְּלַחַשׁ מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ד, וְכָל אוֹתָם שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בָּרְכוּ מִתְקַבְּצִים אָז לְפֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת אֵצֶל הָאֲבֵלִים, שֶׁהֵם פּוֹרְסִים שְׁמַע וְנִמְשָׁךְ מִזֶּה קִלְקוּל שֶׁעֲדַיִן מִקְצָת הַקָּהָל מִתְפַּלְלִים וְאֵלּוּ עוֹבְרִין לִפְנֵיהֶם, וְאָסוּר לַעֲבֹר כְּנֶגֶד הַמִּתְפַּלְלִין. עַל כֵּן צָרִיךְ לִזָּהֵר בָּזֶה:

רֹב מִנְיָן שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ. Qui n’a pas entendu קַדִּישׁ, ״בָרְכוּ״, קְדֻשָּׁה et veut פּוֹרֵס ou עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה — même s’il y a עֲשָׂרָה, il faut rechercher שִׁשָּׁה qui n’ont pas encore entendu (חֲמִשָּׁה וְהוּא = רֹב הַמִּנְיָן). יֵשׁ אוֹמְרִים que même ט׳ qui ont entendu se joignent à un seul qui n’a pas entendu. לְמַעֲשֶׂה : לְכַתְּחִלָּה rechercher שִׁשָּׁה ; à défaut, s’appuyer sur le second avis. De l’avis de tous, celui qui n’a pas entendu n’a pas à פּוֹרֵס lui-même : même celui qui a entendu peut פּוֹרֵס pour lui (שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה). L’usage veut que les אֲבֵלִים soient toujours פּוֹרְסִים — même quand ils ont entendu et qu’un autre, qui n’a pas entendu, sait פּוֹרֵס — וְאֵין מִנְהָג זֶה נָכוֹן. Certains lieux : le שְׁלִיחַ צִבּוּר dit ״בָרְכוּ״ chaque jour après le dernier קַדִּישׁ pour les retardataires ; on n’annule pas leur usage מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת. Qui était présent au ״בָרְכוּ״ et a répondu avec le צִבּוּר — même s’il n’a pas dit ״יוֹצֵר אוֹר״ avec eux — le שְׁלִיחַ צִבּוּר ne redit pas ״בָרְכוּ״ pour lui (tant qu’il n’est pas arrivé à ״יוֹצֵר אוֹר״).

אַף עַל פִּי שֶׁאֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁהִתְפַּלֵּל כְּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא שָׁמַע קְדֻשָּׁה יָכוֹל לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה וְלַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה בִּשְׁבִיל הַקְּדֻשָּׁה, מִכָּל מָקוֹם אִם לֹא הִתְפַּלֵּל עֲדַיִן — אֵין לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ תְּחִלָּה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שִׁשָּׁה שֶׁהֵם רֹב מִנְיָן שֶׁלֹּא הִתְפַּלְלוּ עֲדַיִן שֶׁאָז הֵם כְּמוֹ צִבּוּר גָּמוּר, וּמִתְפַּלְלִים בְּלַחַשׁ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר אֶחָד מֵהֶם הַתְּפִלָּה בְּקוֹל רָם, אִם יֵשׁ ט׳ שֶׁיִּשְׁמְעוּ וְיַעֲנוּ אָמֵן. אֲבָל בְּפָחוֹת מִשִּׁשָּׁה שֶׁלֹּא הִתְפַּלְלוּ — לֹא יִתְפַּלֵּל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּלַחַשׁ תְּחִלָּה, אֲפִלּוּ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הוּא מֵאוֹתָן שֶׁלֹּא הִתְפַּלְלוּ עֲדַיִן, אֶלָּא יַתְחִיל מִיָּד בְּקוֹל רָם, שֶׁהֲרֵי עִקָּר הַכַּוָּנָה הוּא בִּשְׁבִיל הַקְּדֻשָּׁה (וּמִטַּעַם זֶה לֹא יֹאמַר בְּקוֹל רָם אֶלָּא עַד ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ וְלֹא יוֹתֵר, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ אֶלָּא בַּחֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בִּלְבַד, וְזֶה אֵינוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לַחֲזֹר הַתְּפִלָּה, וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל אֶלָּא פַּעַם אַחַת בִּשְׁבִיל חוֹבַת עַצְמוֹ בִּלְבַד):

הִתְפַּלֵּל וְלֹא שָׁמַע קְדֻשָּׁה. Même un יָחִיד qui a déjà prié seul mais n’a pas entendu la קְדֻשָּׁה peut עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה et répéter toute la תְּפִלָּה pour la קְדֻשָּׁה. Toutefois, s’il n’a pas encore prié — il ne prie pas בְּלַחַשׁ d’abord, sauf s’il y a שִׁשָּׁה (רֹב מִנְיָן) qui n’ont pas encore prié (alors ils sont כְּמוֹ צִבּוּר גָּמוּר) : ils prient בְּלַחַשׁ puis l’un répète בְּקוֹל רָם. À moins de שִׁשָּׁה — il commence aussitôt בְּקוֹל רָם (l’essentiel est la קְדֻשָּׁה), et ne dit à voix haute que jusqu’à ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״, car ce n’est pas une vraie חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר.

מִי שֶׁנִּתְאַחֵר לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא שָׁמַע לֹא ״בָּרְכוּ״ וְלֹא קְדֻשָּׁה, וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא לֹא יִהְיוּ עֲשָׂרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁיַּגִּיעַ לִתְפִלָּה — יֵשׁ מַתִּירִין שֶׁיִּפְרֹס וְיַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה לְהִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מִיָּד וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, וְלֹא יַחֲזֹר לְהִתְפַּלֵּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, הוֹאִיל וְכַוָּנָתוֹ לוֹמַר קְדֻשָׁה בַּעֲשָׂרָה. וְאֵין לְהָקֵל בָּזֶה לְכַתְּחִלָּה, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל כַּסֵּדֶר וְיִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. וְאִם יִהְיֶה עֲשָׂרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — יֹאמַר קְדֻשָּׁה, שֶׁאֵין לְהַפְסִיק בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה מִשּׁוּם קְדֻשָּׁה (כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ו):

הַמִּתְאַחֵר וְחוֹשֵׁשׁ לַעֲשָׂרָה. Qui est arrivé en retard, n’a entendu ni ״בָרְכוּ״ ni קְדֻשָּׁה, et craint qu’il n’y ait plus עֲשָׂרָה quand il arrivera à la תְּפִלָּה — יֵשׁ מַתִּירִין qu’il פּוֹרֵס et עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה pour prier שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה aussitôt, puis lise le ק״ש et ses berakhot sans répéter la תְּפִלָּה. Même s’il ne fait pas סוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, puisque son intention est de dire קְדֻשָּׁה בַּעֲשָׂרָה. Mais on ne sera pas indulgent לְכַתְּחִלָּה : il priera כַּסֵּדֶר et סוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה ; et s’il y a עֲשָׂרָה — il dira קְדֻשָּׁה.

אָסוּר לִשְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹ לְאַחֵר לְהַפְסִיק בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה שֶׁל שַׁחֲרִית אוֹ בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ כְּדֵי לִפְרֹס עַל שְׁמַע לְאוֹתָם שֶׁבָּאוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְאַחַר שֶׁעָנוּ הַקָּהָל קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ וְהִתְחִיל כְּבָר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּבִרְכַּת ״יוֹצֵר אוֹר״, אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא הִתְחִיל — חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״בָּרְכוּ״ פַּעַם שֵׁנִית בִּשְׁבִיל אוֹתָם שֶׁבָּאוּ לְאַחַר שֶׁעָנוּ הַקָּהָל ״בָּרְכוּ״. אֲבָל בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית — מֻתָּר לְהַפְסִיק לְהוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן בְּ״בָרְכוּ״, שֶׁהֲרֵי בְּלֹא זֶה מַפְסִיקִין בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה בִּפְסוּקִים וְקַדִּישׁ הוֹאִיל וּתְפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רל״ו:

הֶפְסֵק בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. Il est interdit au שְׁלִיחַ צִבּוּר ou à un autre d’interrompre בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה de שַׁחֲרִית, ou dans le ק״ש et ses berakhot, pour פּוֹרֵס pour ceux venus après que le צִבּוּר a répondu קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ et que le שְׁלִיחַ צִבּוּר a déjà commencé ״יוֹצֵר אוֹר״ ; mais s’il n’a pas encore commencé — il redit ״בָרְכוּ״ une 2e fois pour eux. En revanche בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה de עַרְבִית — il est permis d’interrompre pour acquitter autrui par ״בָרְכוּ״, puisque de toute façon on y interrompt par des versets et קַדִּישׁ, la תְּפִלַּת עַרְבִית étant רְשׁוּת.

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הִתְפַּלְלוּ צִבּוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבָאוּ צִבּוּר אַחֵר לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל כְּסֵדֶר תְּפִלַּת צִבּוּר שֶׁיַּעֲבֹר אֶחָד מֵהֶם לִפְנֵי הַתֵּבָה לְהוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן בִּדְבָרִים שֶׁבִּקְּדֻשָּׁה — אֵין לִשְׁלִיחַ צִבּוּר הַשֵּׁנִי לַעֲמֹד בְּמָקוֹם שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן, אִם הָרִאשׁוֹנִים עֲדַיִן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא שֶׁהִשְׁלִימוּ סִדְרָם, כִּי זֶה גְּנַאי לָרִאשׁוֹנִים כְּאִלּוּ לֹא יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בָּרִאשׁוֹנָה וְעוֹמֵד זֶה לְהוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אִם יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת — אֵין לָחוּשׁ לָזֶה. וְאִם אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר לָאַחֲרוֹנִים — יָכוֹל אֲפִלּוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר הָרִאשׁוֹנִים לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה שֵׁנִית לְהוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָתָן (בִּדְבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וְיָכוֹל לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל לָהֶם כָּל תְּפִלַּת י״ח בִּשְׁבִיל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבָּהּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אֲבָל לֹא תְּפִלַּת לַחַשׁ, וְלֹא ״יִשְׁתַּבַּח״ וּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁכֻּלָּם בְּקִיאִים וְכָל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ). וְאִם הָרִאשׁוֹנִים הוֹצִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה וְקָרְאוּ בּוֹ — נוֹהֲגִים בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין הָאַחֲרוֹנִים מוֹצִיאִים סֵפֶר תּוֹרָה שֵׁנִית לִקְרוֹת בְּאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת. וְיֵשׁ שֶׁנָּתְנוּ טַעַם לְמִנְהָגָם שֶׁהוּא מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ שֶׁמָּצְאוּ פְּסוּל בְּסֵפֶר תּוֹרָה רִאשׁוֹנָה וּמִפְּנֵי כָּךְ הוֹצִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה שְׁנִיָּה. וְאַף אִם הוּא סֵפֶר תּוֹרָה הָא׳ עַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם הָרִאשׁוֹנִים אֵין מַכִּירִין אוֹתָהּ, וְשֶׁמָּא יֹאמְרוּ שֶׁהִיא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֶרֶת שֶׁהוֹצִיאוּ מִשּׁוּם פְּסוּל שֶׁמָּצְאוּ בָּרִאשׁוֹנָה (אֲבָל מִן הַדִּין אֵין שׁוּם אִסּוּר בַּדָּבָר, שֶׁאֵין לָחוּשׁ לִפְגָמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹנָה אֶלָּא כְּשֶׁעוֹלֶה לִקְרוֹת בַּשְּׁנִיָּה מִי שֶׁעָלָה כְּבָר בָּרִאשׁוֹנָה, וְגַם בָּזֶה אֵין לָחוּשׁ אֶלָּא כְּשֶׁעוֹלֶה וְקוֹרֵא בִּשְׁנֵיהֶם זֶה אַחַר זֶה מִיָּד בְּלִי הֶפְסֵק אִישׁ בֵּינְתַיִם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קמ״ד, וְכָל שֶׁכֵּן כָּאן שֶׁמַּפְסִיקִין בֵּינְתַיִם הַרְבֵּה וְגַם הוּא צִבּוּר אַחֵר, שֶׁבְּוַדַּאי אֵין לָחוּשׁ לִכְלוּם):

כְּבוֹד הָרִאשׁוֹנִים. יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר que si un צִבּוּר a prié et qu’un autre צִבּוּר vient répéter כְּסֵדֶר תְּפִלַּת צִבּוּר — le 2e שְׁלִיחַ צִבּוּר ne se tiendra pas à la place du 1er tant que les premiers sont encore dans la בֵּית הַכְּנֶסֶת (גְּנַאי לָרִאשׁוֹנִים, כְּאִלּוּ לֹא יָצְאוּ) ; mais s’ils sont sortis — אֵין לָחוּשׁ. À défaut de שְׁלִיחַ צִבּוּר pour les derniers, même le 1er peut redescendre עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה pour les acquitter des דְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה (et répéter tout le י״ח, mais non la תְּפִלַּת לַחַשׁ ni ״יִשְׁתַּבַּח״ et les berakhot du ק״ש). Et si les premiers ont sorti un סֵפֶר תּוֹרָה et lu — l’usage de certains lieux est que les derniers n’en sortent pas un second dans la même בֵּית הַכְּנֶסֶת (מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה) ; מִן הַדִּין toutefois אֵין שׁוּם אִסּוּר.

סוּמָא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו — יָכוֹל לִפְרֹס עַל שְׁמַע, אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהַפּוֹרֵס הָיָה מְבָרֵךְ גַּם ״יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת״ לְהוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן, מִפְּנֵי שֶׁגַּם הוּא חַיָּב בְּבִרְכַּת ״יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת״ כְּמוֹ אֲחֵרִים הַפִּקְחִים, לְפִי שֶׁהוּא נֶהֱנֶה בִּמְאוֹרוֹת שֶׁרוֹאִין הַפִּקְחִין, שֶׁיּוּכְלוּ לִרְאוֹתוֹ וּלְהוֹרוֹת אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלֵךְ בָּהּ:

סוּמָא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע. Un aveugle (סוּמָא), bien qu’il n’ait jamais vu les luminaires, peut פּוֹרֵס עַל שְׁמַע — même au temps où le פּוֹרֵס bénissait aussi ״יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת״ pour acquitter autrui — car lui aussi est חַיָּב dans la berakha ״יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת״ comme les voyants (הַפִּקְחִים), puisqu’il bénéficie des luminaires que voient les פִּקְחִים : ils peuvent le voir et lui indiquer le chemin où il marche.