Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman ע״ו · דִּין לְהִזָּהֵר מִצּוֹאָה בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע

לְהִזָּהֵר מִצּוֹאָה בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּבוֹ י״א סְעִיפִים:צוֹאָה בַּעֲשָׁשִׁית — מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ דֶּרֶךְ דָּפְנוֹתֶיהָ, לְפִי שֶׁבְּצּוֹאָה תָּלָה הַכָּתוּב בְּכִסּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ״, וַהֲרֵי הִיא מְכֻסָּה:

צוֹאָה בַּעֲשָׁשִׁית. Des excréments vus à travers les parois d’une lanterne (עֲשָׁשִׁית) — on peut lire le ק״ש כְּנֶגְדָּהּ, car la Torah n’a exigé que le כִּסּוּי (« וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ »), et ils sont couverts.

צוֹאָה בַּגֻמָּא — מַנִּיחַ סַנְדָּל עַל גַּבֵּי הַגֻּמָּא וְקוֹרֵא, שֶׁעַל יְדֵי כֵן חֲשׁוּבָה כִּמְכֻסָּה. וְהוּא שֶׁאֵין רֵיחַ רַע מַגִּיעַ אֵלָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ע״ט. וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁהַסַּנְדָּל בָּטֵל לְגַבֵּי רַגְלוֹ וְאֵינוֹ חָשׁוּב כִּסּוּי, כְּמוֹ שֶׁהָרֶגֶל עַצְמָהּ אֵינָהּ מוֹעֶלֶת לְכַסּוֹת צוֹאָה שֶׁתַּחְתֶּיהָ בַּגֻּמָּא, מִשּׁוּם דְּאֵין זֶה ״מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ״ כֵּיוָן שֶׁאֵין הֶפְסֵק כִּסּוּי בֵּין גּוּף הָאָדָם לַצּוֹאָה שֶׁבַּגֻּמָּא, אֶלָּא הַסַּנְדָּל הוּא חָשׁוּב כִּסּוּי וְהֶפְסֵק בֵּינֵיהֶם. וּמִכָּל מָקוֹם, בָּטֵל הוּא לְגַבֵּי רַגְלוֹ לְעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה נוֹגֵעַ בַּצּוֹאָה שֶׁבַּגֻּמָא, שֶׁאִם הוּא נוֹגֵעַ בָּהּ — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק וְלוֹמַר שֶׁהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נוֹגֵעַ בְּרַגְלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַסַּנְדָּל הוּא טָפֵל וּמְשַׁמֵּשׁ לְרַגְלוֹ בִּנְגִיעָה זוֹ, שֶׁהָרֶגֶל נוֹגֵעַ בַּצּוֹאָה עַל יְדֵי הַסַּנְדָּל, שֶׁהִיא מַעֲמִידָה אֶת הַסַּנְדָּל עַל הַצּוֹאָה, וַחֲשׁוּבָה כְּאִלּוּ הִיא עַצְמָהּ נוֹגַעַת בַּצּוֹאָה. וְאַף לְהַמַּתִּירִים בְּצוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ וּמְכֻסָּה בְּבִגְדוֹ — אֵין הַסַּנְדָּל נֶחְשָׁב כִּסּוּי לַצּוֹאָה שֶׁעָלָיו, וְאֵין זֶה ״מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ״. וּסְפֵקָא שֶׁל תּוֹרָה לְחֻמְרָא. אֲבָל צוֹאָה שֶׁעַל בְּגָדָיו מִבִּפְנִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא מְכֻסֶּה בִּבְגָדָיו — הֲרֵי זֶה ״מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ״. וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁהַבֶּגֶד בָּטֵל לְגַבֵּי גּוּפוֹ וּכְאִלּוּ גּוּפוֹ נוֹגֵעַ בַּצּוֹאָה עַל יְדֵי הַבֶּגֶד, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַבֶּגֶד מְשַׁמֵּשׁ לַגּוּף בִּנְגִיעָה זוֹ שֶׁהַבֶּגֶד נוֹגֵעַ בַּצּוֹאָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין רֵיחַ רַע מַגִּיעַ אֵלָיו — מֻתָּר לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ בִּבְגָדִים אֵלֶּה. וּמִכָּל מָקוֹם מִדַּת חֲסִידוּת לְהַחֲלִיפָם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן (צ״א) [צ״ח]:

צוֹאָה בַּגֻמָּא. Des excréments dans un creux (גֻּמָּא) — il pose sa sandale dessus et lit : elle vaut כִּסּוּי, pourvu qu’aucune mauvaise odeur ne l’atteigne (סימן ע״ט) et que la sandale ne touche pas la צוֹאָה. La sandale n’est pas בָּטֵל au pied — c’est un כִּסּוּי מַפְסִיק. Et des excréments sur l’habit, du côté intérieur mais couverts par le vêtement — הֲרֵי זֶה ״מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ״ : מֻתָּר de lire et de prier ; c’est מִדַּת חֲסִידוּת de changer d’habit lors de la תְּפִלָּה (סימן צ״ח).

צוֹאָה אֲפִלּוּ הִיא עוֹבֶרֶת, כְּגוֹן שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, אוֹ שֶׁאֶחָד נוֹשֵׂא גְּרָף שֶׁל רְעִי וּמַעֲבִירוֹ לִפְנֵי הַקּוֹרֵא אוֹ הַמִּתְפַּלֵל — צָרִיךְ לְהַפְסִיק עַד שֶׁתַּעֲבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו ד׳ אַמּוֹת לִצְדָדִין אוֹ לְפָנָיו כִּמְלֹא עֵינָיו, כְּמוֹ בְּצוֹאָה מֻנַּחַת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ע״ט. לְפִיכָךְ פִּי חֲזִיר אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת. וַאֲפִלּוּ הוּא עוֹלֶה מִן הַנָּהָר — אֵין הָרְחִיצָה מוֹעֶלֶת לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּגְרָף שֶׁל רְעִי שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ רְעִי, הוֹאִיל וְהוּא מְיֻחָד לְכָךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן פ״ז:

צוֹאָה עוֹבֶרֶת. Des excréments qui passent (flottant sur l’eau, ou un גְּרָף שֶׁל רְעִי qu’on porte devant celui qui lit ou prie) — il interrompt jusqu’à ce qu’ils s’éloignent (ד׳ אַמּוֹת sur les côtés, ou כִּמְלֹא עֵינָיו devant, סימן ע״ט). לְפִיכָךְ le פִּי חֲזִיר est comme צוֹאָה עוֹבֶרֶת : même sortant du fleuve, le lavage n’aide pas, כִּגְרָף שֶׁל רְעִי qui est מְיֻחָד à cela (סימן פ״ז).

הָיְתָה צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ וּמְכֻסָּה בִּבְגָדָיו אֲפִלּוּ הַבֶּגֶד נוֹגֵעַ בָּהּ, וְכֵן אִם הִכְנִיס יָדוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא וְאֵינוֹ מֵרִיחַ רֵיחַ רַע, וּכְגוֹן שֶׁיֵּשׁ מְחִצָּה בֵּינוֹ לְבֵין מְחִצּוֹת בֵּית הַכִּסֵּא וְהִכְנִיס יָדוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא דֶּרֶךְ חֹר שֶׁבַּמְּחִיצוֹת, דְאִם לֹא כֵּן אָסוּר מִשּׁוּם בֵּית הַכִּסֵּא עַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְחִיצוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן פ״ג, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁאֵין לֶאֱסֹר אֶלָּא מִשּׁוּם הַיָּד בִּלְבַדָּהּ שֶׁהִיא בְּבֵית הַכִּסֵּא, אוֹ מִשּׁוּם אוֹתוֹ מָקוֹם בִּבְשָׂרוֹ שֶׁהַצּוֹאָה מֻנַּחַת עָלָיו תַּחַת בְּגָדָיו, שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם אֵין אֲנִי קוֹרֵא בּוֹ ״וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְגו׳״ — (ו)יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לֶאֱסֹר בִּשְׁבִילָם לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ״, הַפֶּה וְהַחֹטֶם הֵם בִּכְלַל הַהִלּוּל וְלֹא שְׁאָר אֵיבָרִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם נְקִיִּים — מֻתָּר, וְיֵשׁ אוֹסְרִים, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה ה׳ מִי כָמוֹךָ״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִתִּירוּ הַמַּתִּירִים בְּצוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהִיא נִכְסֵית מֵאֵלֶיהָ בְּלֹא מַלְבּוּשׁ, כְּגוֹן בֵּין אַצִּילֵי יָדָיו. וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי הָאוֹסְרִים בְּכָל עִנְיָן. וַאֲפִלּוּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ — נָכוֹן לְהַחֲמִיר בָּהּ כְּמוֹ בְּצוֹאָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְכֻסָּה בְּבִגְדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּעִקָּר הַדִּין אֵינָהּ כְּצוֹאָה כְּלָל. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין צָרִיךְ לִרְחֹץ בְּמַיִם אֶלָּא אִם כֵּן הִיא יְבֵשָׁה כְּבָר, אֲבָל אִם עֲדַיִן הִיא לַחָה מְקַנְּחָהּ בְּמַפָּה וְדַיּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהִיא עַל בְּשָׂרוֹ, אֲבָל עַל בִּגְדוֹ וּמְכֻסָּה שֶׁמֻּתָּר אֲפִלּוּ בְּצוֹאָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל — כָּל שֶׁכֵּן בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ כְּצוֹאָה כְּלָל מִן הַדִּין. וּמִכָּל מָקוֹם מִקְצָת חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מְשַׁמְּשִׁים מִטּוֹתֵיהֶם עֲרֻמִּים, שֶׁלֹּא תִּדְבַּק שִׁכְבַת זֶרַע בַּחֲלוּקֵיהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְכֻסֶּה מִלְמַעְלָה. וְכֵן הָיוּ מַחֲמִירִים עַל עַצְמָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה עַל בִּגְדֵיהֶם אֲפִלּוּ טִפֵּי מֵימֵי רַגְלַיִם, וְכָל שֶׁכֵּן טִפּוֹת צוֹאָה:

צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ. Des excréments sur la peau couverts par l’habit (même s’il les touche), ou une main introduite dans des latrines sans mauvaise odeur — יֵשׁ מַתִּירִים (« כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ » : seuls la bouche et le nez louent) וְיֵשׁ אוֹסְרִים (« כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה »). לְמַעֲשֶׂה נָכוֹן כְּדִבְרֵי הָאוֹסְרִים בְּכָל עִנְיָן. Et même pour שִׁכְבַת זֶרַע sur la peau — נָכוֹן לְהַחֲמִיר comme pour la צוֹאָה, bien qu’elle ne soit pas צוֹאָה מֵעִיקַּר הַדִּין ; si humide il l’essuie, si sèche il lave. Sur l’habit couvert — מֻתָּר.

מִי שֶׁיָּדָיו מְטֻנָּפוֹת מִקִּנּוּחַ בֵּית הַכִּסֵּא, אִם אֵין בָּהֶם מַמָּשׁוּת צוֹאָה אֶלָּא לִכְלוּךְ בְּעָלְמָא וְהִיא יְבֵשָׁה וְהָלַךְ רֵיחָהּ — מֻתָּר לִקְרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְגֻלָּה עַל יָדָיו:

יָדַיִם מְטֻנָּפוֹת. Celui dont les mains sont sales du קִנּוּחַ des latrines : s’il n’y a pas de מַמָּשׁוּת צוֹאָה mais un simple לִכְלוּךְ sec et sans odeur — מֻתָּר לִקְרוֹת, même à mains découvertes.

צוֹאָה בִּמְקוֹמָהּ הַיְנוּ בְּנֶקֶב פִּי הַטַּבַּעַת אֲפִלּוּ הִיא מְכֻסָּה — אָסוּר לִקְרוֹת לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁאַף הַמַּתִּירִים בְּצוֹאָה מְכֻסָּה עַל בְּשָׂרוֹ — מוֹדִים בְּצוֹאָה בִּמְקוֹמָהּ, מִפְּנֵי שֶׁזֻּהֲמָתָהּ מְרֻבָּה, שֶׁחַמָּה הִיא וְלֹא יָצְאָה לָאֲוִיר וְאֵין רֵיחָהּ מִתְפַּזֵּר. וְהוּא שֶׁאִם הָיָה עוֹמֵד הָיְתָה נִרְאֵית, וַאֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה נִרְאֵית כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד אֶלָּא כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה נִרְאֵית כְּלָל — מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְכָל זֶה לְאוֹתוֹ אָדָם עַצְמוֹ, אֲבָל אַחֵר מֻתָּר לִקְרוֹת אֶצְלוֹ כְּשֶׁהוּא מְכֻסֶּה בִּבְגָדָיו:

צוֹאָה בִּמְקוֹמָהּ. Des excréments à leur place (בְּנֶקֶב פִּי הַטַּבַּעַת), même couverts — אָסוּר לְדִבְרֵי הַכֹּל, car leur זֻהֲמָא est intense (chaude, non exposée à l’air). Et cela s’il serait visible debout, ou même seulement assis ; mais s’il n’est pas du tout visible — מֻתָּר, שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. Tout ceci pour lui-même ; un autre peut lire à ses côtés puisqu’il est couvert par ses habits.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֳלִי הַטְּחוֹרִים וְזָב מִמֶּנּוּ דָּם תָּמִיד, וְאַגַּב הַדָּם יוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֵחָה סְרוּחָה וּמְעֻפֶּשֶׁת וְיֵשׁ לָהּ רֵיחַ רַע — אָסוּר בְּכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כָּל זְמַן שְׁלֵחָה סְרוּחָה שׁוֹתֵת מִמֶּנּוּ. וְאִם אֵין שָׁם רֵיחַ רַע, אִם הַדָּם אוֹ הַלֵּחָה יוֹצֵא בְּדֶרֶךְ דְּחִיָּה בְּסֵרוּגִין — מִן הַמֵּעַיִם הֵם, וְיֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה לִרְחֹץ מְקוֹם הַזֻּהֲמָא. וְאִם שׁוֹתֵת וְיוֹרֶדֶת תָּמִיד מֵעַצְמָהּ שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ דְּחִיָּה — מִפִּי הַטַּבַּעַת הִיא, וְאֵין צָרִיךְ תַּקָּנָה דַהֲוֵי כְּדַם מַכָּתוֹ:

חֳלִי הַטְּחוֹרִים. Celui qui souffre d’hémorroïdes et dont s’écoule sans cesse du sang mêlé d’une לֵחָה סְרוּחָה malodorante — אָסוּר בְּכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה tant qu’elle coule. Sans mauvaise odeur : si cela sort בְּדֶרֶךְ דְּחִיָּה par intermittence — c’est des intestins, il a תַּקָּנָה en lavant l’endroit ; si cela coule de soi-même sans poussée — c’est de פִּי הַטַּבַּעַת, sans besoin de תַּקָּנָה, כְּדַם מַכָּתוֹ.

הָיָה לְפָנָיו מְעַט צוֹאָה — יָכוֹל לְבַטְּלָהּ בְּרֹק שֶׁיָּרֹק בָּהּ וְיִקְרָא. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָרֹק עָבֶה, שֶׁלֹּא תְּהֵא הַצּוֹאָה נִרְאֵית. וְכֵן מַיִם שֶׁעַל גַּבֵּי צוֹאָה אֵינָם חֲשׁוּבִים כִּסּוּי, אֶלָּא אִם כֵּן הֵם עֲכוּרִים שֶׁאֵין הַצּוֹאָה נִרְאֵית מִתּוֹכָם. וְאֵין בִּטּוּל הָרֹק מוֹעִיל אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, אֲבָל אִם לֹא יִקְרָא מִיָּד וְהָרֹק נִמּוֹחַ וְנִבְלָע בָּהּ — לֹא בְּטֵלָה:

בִּטּוּל בְּרֹק. Un peu de צוֹאָה devant lui — il peut l’annuler par un crachat (רֹק) épais qui la masque, puis lire. De même l’eau qui la recouvre n’est כִּסּוּי que si elle est trouble. Ce בִּטּוּל ne vaut que לְפִי שָׁעָה : s’il ne lit pas aussitôt et que le crachat se dissout et est absorbé — לֹא בְּטֵלָה.

סָפֵק אִם צוֹאָה בַּבַּיִת — מֻתָּר לִקְרוֹת, שֶׁחֶזְקַת בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ צוֹאָה. סָפֵק אִם צוֹאָה בָּאַשְׁפָּה אֲפִלּוּ אִם הוּא בַּבַּיִת — אָסוּר, שֶׁחֶזְקַת אַשְׁפָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צוֹאָה. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם [אַחֵר] שֶׁסָּפֵק אִם יֵשׁ שָׁם צוֹאָה, כְּגוֹן לִפְנֵי הַבָּתִּים שֶׁדֶּרֶךְ לִהְיוֹת שָׁם צוֹאָה — אָסוּר, וְכָל שֶׁכֵּן בֶּחָצֵר, אֶלָּא אִם כֵּן יָדוּעַ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִהְיוֹת שָׁם צוֹאָה. אֲבָל סְפֵק מֵי רַגְלַיִם — אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם אֶלָּא כְּנֶגֶד עַמּוּד שֶׁל קִלּוּחַ, אֲבָל לְאַחַר שֶׁנָּפְלוּ לָאָרֶץ מֻתָּר לִקְרוֹת אֶצְלָן מִן הַתּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְגֻלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָּׁמָּה חוּץ״. וְלֹא הִצְרִיכָן כִּסּוּי כְּמוֹ בְּצוֹאָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: ״וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ״, אֶלָּא שֶׁחֲכָמִים גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן גְּזֵירָה מִשּׁוּם צוֹאָה, וְלֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּוַדָּאָן — אֲבָל לֹא בִּסְפֵקָן:

סְפֵק צוֹאָה. סָפֵק צוֹאָה בַּבַּיִת — מֻתָּר (חֶזְקַת בַּיִת נָקִי) ; בָּאַשְׁפָּה — אָסוּר (חֶזְקַת אַשְׁפָּה), et de même tout lieu où l’on trouve d’habitude des excréments (devant les maisons, à plus forte raison une cour). Mais סְפֵק מֵי רַגְלַיִם — מֻתָּר même à l’ashpa, car la Torah n’a interdit que כְּנֶגֶד עַמּוּד שֶׁל קִלּוּחַ ; après qu’ils sont tombés à terre, l’interdit n’est que דְּרַבָּנָן, וּבִסְפֵקָן לֹא גָּזְרוּ.

מָצָא צוֹאָה בֵּין בַּבַּיִת בֵּין בָּאַשְׁפָּה, וְסָפֵק אִם הִיא צוֹאַת אָדָם אוֹ שֶׁל כְּלָבִים — תּוֹלִין בַּמָּצוּי, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר, שֶׁאִם מְצוּיִין בָּהּ תִּינוֹקוֹת יוֹתֵר מִכְּלָבִים — אֲפִלּוּ בְּבַיִת אָסוּר, וְאִם אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה מְצוּיִין כְּלָבִים יוֹתֵר — תּוֹלִין בַּכְּלָבִים:

סָפֵק צוֹאַת אָדָם. A trouvé de la צוֹאָה — à la maison ou à l’ashpa — sans savoir si elle est humaine ou canine : תּוֹלִין בַּמָּצוּי, לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. Si les enfants y sont plus fréquents que les chiens — אָסוּר même dans la maison ; si les chiens y sont plus fréquents même à l’ashpa — תּוֹלִין בַּכְּלָבִים.

קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע אוֹ הִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ בְּצוֹאָה וּמְצָאָהּ שָׁם אַחַר כָּךְ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁפָּשַׁע בַּמֶּה שֶׁלֹּא בָּדַק הַמָּקוֹם קֹדֶם שֶׁקָּרָא אוֹ הִתְפַּלֵּל, וַהֲרֵינִי קוֹרֵא בּוֹ ״וְזֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה״ (וְאִם בֵּרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אוֹ שְׁאָר בְּרָכוֹת — יִתְבָּאֵר בְּסִימָן קפ״ה). אֲבָל אִם אֵין הַמָּקוֹם רָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ בְּצוֹאָה — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל. וְאִם מָצָא מֵי רַגְלַיִם אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בָּהֶם — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל, הוֹאִיל וְאֵין אִסּוּרָן אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

קָרָא וּמָצָא. A lu le ק״ש ou prié dans un lieu où il fallait douter de la présence de צוֹאָה, et l’y a trouvée ensuite — צָרִיךְ לַחֲזֹר, car il a été négligent en ne vérifiant pas (« וְזֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה » ; pour la בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, סימן קפ״ה). Mais si le lieu n’appelait pas ce doute — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר. Et pour מֵי רַגְלַיִם, même en lieu douteux — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר, car leur interdit n’est que מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.