דעת הרב — שיטת אדמו״ר הזקן בסימן ח׳ (הלכות ציצית ועטיפתו)

כָּל הַקּוֹרֵא "קְרִיאַת שְׁמַע" בְּלֹא צִיצִית — מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. וְהוֹאִיל שֶׁכָּל אָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת זָהִיר וְזָרִיז לְהַקְדִּים הַמִּצְוָה בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר, לָכֵן תֵּכֶף וּמִיָּד אַחַר נְטִילַת יָדַיִם שֶׁיָּדָיו נְקִיּוֹת וְיָכוֹל לְבָרֵךְ — יִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית.

פתיחת הסימן. כל הקורא « קְרִיאַת שְׁמַע » בלא ציצית — מעיד עדות שקר בעצמו. והואיל שכל אדם צריך להיות זהיר וזריז להקדים המצוה בכל מה דאפשר, לכן תכף ומיד אחר נטילת ידים — שידיו נקיות ויכול לברך — יתעטף בציצית. חידוש הרב: הוא פותח את הלכות ציצית בטעם המצוה (« עדות שקר » ממנחות) ובעיקרון הזריזות — להקדים המצוה כבר מנטילת השחר.

וּכְשֶׁיַּתְחִיל לְהִתְעַטֵּף קֹדֶם שֶׁיִּתְעַטֵּף לְגַמְרֵי — יְבָרֵךְ מְעֻמָּד "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית" (עַיֵּן בְּסִימָן כה ותִמְצָא טַעַם עַל זֶה). הַבּ' שֶׁל "בַּצִּיצִית" תְּהֵא נְקוּדָה בְּ'פַתָּח׳.

וכשיתחיל להתעטף, קודם שיתעטף לגמרי — יברך מעומד « לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית » (עיין בסימן כ״ה ותמצא טעם על זה). הב׳ של « בַּצִּיצִית » תהא נקודה בפתח. חידוש הרב: הברכה נאמרת מעומד ועובר לעשייתן (קודם גמר העיטוף); הוא אף מדייק את ניקוד הב׳ — בַּצִּיצִית (פתח), ומפנה לסימן כ״ה.

כָּל בִּרְכוֹת הַמִּצְוֹת צָרִיךְ לִהְיוֹת מְעֻמָּד, חוּץ מִבִּרְכַת הַשְּׁחִיטָה וְהַפְרָשַׁת חַלָּה שֶׁאֵינָן מִצְוָה כָּל כָּךְ, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא לְתַקֵּן מַאֲכָלוֹ. אֲבָל עֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת עַצְמָן — יֵשׁ מֵהֶן שֶׁאֵין צְרִיכִים לִהְיוֹת מְעֻמָּד, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁצְּרִיכִים, כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא.

כל ברכות המצוות צריך להיות מעומד, חוץ מברכת השחיטה והפרשת חלה שאינן מצוה כל כך — שאינו עושה אלא לתקן מאכלו. אבל עשיית המצוות עצמן — יש מהן שאין צריכים להיות מעומד, ויש מהן שצריכים, כאשר יתבאר כל אחד ואחד במקומו בס״ד. חידוש הרב: הוא קובע כאן את הכלל הכללי של מעומד לברכות המצוות, ומבחין בינו לבין עשיית המצוה (המעשה עצמו), הנחלקת לפי העניין.

הָעֲטִיפָה בְּצִיצִית — אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת דַּוְקָא מְעֻמָּד, וּמָצְאוּ לָהֶם סֶמֶךְ וְרֶמֶז מִן הַתּוֹרָה, נֶאֱמַר כָּאן בַּצִּיצִית "וְהָיָה לָכֶם", וְנֶאֱמַר בָּעֹמֶר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" — מַה "לָּכֶם" הָאָמוּר בָּעֹמֶר צָרִיךְ לִהְיוֹת מְעֻמָּד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בְּסִימָן תפט — אַף כָּאן מְעֻמָּד.

העטיפה בציצית — אמרו חז״ל שצריך להיות דווקא מעומד, ומצאו להם סמך ורמז מן התורה: נאמר כאן בציצית « וְהָיָה לָכֶם », ונאמר בעומר « וּסְפַרְתֶּם לָכֶם » — מה « לָכֶם » האמור בעומר צריך להיות מעומד (כמו שיתבאר לקמן בסימן תפ״ט), אף כאן מעומד. חידוש הרב: הוא מבסס את חיוב המעומד לעיטוף על גזירה שווה « לָכֶם–לָכֶם » עם העומר — לא רק הברכה, אלא העיטוף עצמו נעשה מעומד.

יֵשׁ אוֹמְרִים מִדְּתִקְּנוּ חֲזַ"ל לְבָרֵךְ "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית", מִכְּלָל דְּהַמִּצְוָה הִיא לְהִתְעַטֵּף דַּוְקָא. וְכָל עֲטִיפָה שֶׁאֵינָהּ כַּעֲטִיפַת הַיִּשְׁמְעֵאלִים — אֵינָהּ נִקְרֵאת עֲטִיפָה, אֶלָּא לְבִישָׁה. וְלָכֵן צָרִיךְ לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ כַּעֲטִיפַת הַיִּשְׁמְעֵאלִים, דְּהַיְנוּ לְכַסּוֹת הָרֹאשׁ עִם הַפָּנִים עַד גֻּמּוֹת שֶׁבַּלֶּחִי לְמַטָּה מִפִּיו. וּלְדִבְרֵיהֶם טַלִּיתוֹת קְטַנּוֹת שֶׁלָּנוּ, שֶׁאֵין בָּהֶן עֲטִיפַת הָרֹאשׁ — פְּטוּרִין מִצִּיצִית לְגַמְרֵי.

יש אומרים: מדתיקנו חז״ל לברך « לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית », מכלל שהמצוה היא להתעטף דווקא. וכל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים — אינה נקראת עֲטִיפָה אלא לְבִישָׁה. ולכן צריך להתעטף בטליתו כעטיפת הישמעאלים, היינו לכסות הראש עם הפנים עד גומות שבלחי למטה מפיו. ולדבריהם, טליתות קטנים שלנו שאין בהן עטיפת הראש — פטורין מציצית לגמרי. חידוש הרב: הוא מציג את הדעה הראשונה — העיטוף מעכב (כעטיפת ישמעאלים), ובלעדיו זו לבישה בלבד.

אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל כְּסוּת שֶׁל אַרְבַּע כְּנָפוֹת אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין בָּהּ עִטּוּף — חַיֶּבֶת בְּצִיצִית, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם", וְכָל מַלְבּוּשׁ וּבֶגֶד בְּמַשְׁמָע, וְהָעִטּוּף אֵין לוֹ אֲפִלּוּ רֶמֶז בַּתּוֹרָה כְּלָל. וּמַה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים לְבָרֵךְ "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית", הַיְנוּ לְפִי שֶׁהָיָה מִנְהָגָם לַעֲטֹף רֹאשָׁם בְּטַלִּיתָם… לָכֵן אַף אֲנַחְנוּ אַף שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית" — אֵין אָנוּ צְרִיכִין יוֹתֵר. וַהֲלָכָה כַּסְּבָרָא הַשְּׁנִיָּה. וּמִכָּל מָקוֹם כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית מִן הַמֻּבְחָר — נָכוֹן הַדָּבָר לְהִתְעַטֵּף כַּעֲטִיפַת הַיִּשְׁמְעֵאלִים בִּשְׁעַת בְּרָכָה, וְיַעֲמֹד כָּךְ כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, וּבָזֶה יוֹצֵא אַף לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, דְּעִקַּר הַקְּפֵדָה הִיא בִּשְׁעַת לְבִישָׁה, דְּהָא אִם הָיָה רוֹצֶה הָיָה מְסִירָהּ מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי אַחַר כָּךְ.

אבל יש אומרים שכל כסות של ארבע כנפות, אף שאין בה עיטוף — חייבת בציצית, שהרי נאמר בתורה « עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם », וכל מלבוש ובגד במשמע, והעיטוף אין לו אפילו רמז בתורה. ומה שתיקנו חכמים לברך « לְהִתְעַטֵּף » — היינו לפי שהיה מנהגם לעטוף ראשם בטליתם… והלכה כסברא השנייה. ומכל מקום, כדי לקיים מצות ציצית מן המובחר — נכון להתעטף כעטיפת הישמעאלים בשעת ברכה, ויעמוד כך כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, ובזה יוצא אף לסברא הראשונה, דעיקר הקפדה היא בשעת לבישה. חידוש הרב: הוא מכריע (הלכה כסברא השנייה) שהמצוה היא הלבישה, אך מקיים העיטוף כעטיפת ישמעאלים + הד׳ אמות כמן המובחר, לצאת ידי שתי הדעות.

וְכֵן יַעֲשֶׂה בְּטַלִּיתוֹת קְטַנִּים שֶׁלָּנוּ, אַף־עַל־פִּי דְּקַיְמָא לָן דְּיוֹצְאִין בָּהּ יְדֵי חוֹבַת צִיצִית, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם עִטּוּף, מִכָּל מָקוֹם כְּדֵי לָצֵאת לְדִבְרֵי הַכֹּל, אִם רוֹצֶה לְבָרֵךְ "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית" — טוֹב שֶׁיָּנִיחַ הַטַּלִּית קָטָן עַל רֹאשׁוֹ וְרֹחַב הַטַּלִּית יִהְיֶה לְקוֹמָתוֹ, שֶׁכֵּן הוּא דֶּרֶךְ הָעִטּוּף, וְיַעֲמֹד כָּךְ מְעֻטָּף לְפָחוֹת כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, וְאַחַר־כָּךְ יִמְשְׁכֶנּוּ מֵעַל רֹאשׁוֹ וְיִלְבְּשֶׁנּוּ. וְדַוְקָא בְּבֶגֶד שֶׁעוֹשִׂין כְּעֵין חֲתִיכָה אַחַת מְרֻבַּעַת וּבֵית הַצַּוָּאר בָּאֶמְצַע… אֲבָל אִם הַבֶּגֶד תָּפוּר… יִלְבְּשֶׁנּוּ כְּדַרְכּוֹ וְלֹא יִתְעַטֵּף בּוֹ כְּלָל עַל רֹאשׁוֹ, וְלֹא יְבָרֵךְ עָלָיו "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית", אֶלָּא יְבָרֵךְ "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת צִיצִית"…

וכן יעשה בטליתות קטנים שלנו: אף שקיימא לן שיוצאין בהם ידי חובת ציצית אף בלא עיטוף, מכל מקום כדי לצאת לדברי הכל, אם רוצה לברך « לְהִתְעַטֵּף » — טוב שיניח הטלית קטן על ראשו ורוחב הטלית לקומתו, שכן דרך העיטוף, ויעמוד כך מעוטף לפחות כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבישנו. ודווקא בבגד שעושין כעין חתיכה אחת מרובעת… אבל אם הבגד תפור… ילבשנו כדרכו ולא יתעטף בו כלל על ראשו, ולא יברך עליו « לְהִתְעַטֵּף », אלא יברך « אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת צִיצִית ». חידוש הרב: הוא מבחין מעשית בין טלית קטן מחתיכה אחת (שאפשר לעטוף ולברך « להתעטף ») לבין התפור (שמברכים « על מצות ציצית »), לאחד את שתי הדעות בפועל.

אוֹתָן שֶׁאֵין מִתְכַּסִּים בְּטַלִּיתָם אֶלָּא הָרֹאשׁ וּסְבִיב הַצַּוָּאר בִּלְבַד, וְאֵין מַקְפִּידִין לְכַסּוֹת אֶת הַגּוּף — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדָם, דְּעִקַּר הָעִטּוּף הוּא בַּגּוּף לְכֻלֵּי עָלְמָא, וְלֹא נֶחְלְקוּ בְּסָעִיף ה אֶלָּא אִם צָרִיךְ גַּם כֵּן לְכַסּוֹת הָרֹאשׁ בְּטַלִּיתוֹ, אֲבָל כִּסּוּי הָרֹאשׁ בִּלְבַד בְּלִי כִּסּוּי הַגּוּף — לְכֻלֵּי עָלְמָא לֹא נִקְרָא כְּסוּת כְּלָל (עַיֵּן סִימָן יוד).

אותן שאין מתכסים בטליתם אלא הראש וסביב הצואר בלבד, ואין מקפידין לכסות את הגוף — צריך למחות בידם, דעיקר העיטוף הוא בגוף לכולי עלמא. ולא נחלקו בסעיף ה אלא אם צריך גם כן לכסות הראש בטליתו, אבל כיסוי הראש בלבד בלי כיסוי הגוף — לכולי עלמא לא נקרא כסות כלל (עיין סימן י׳). חידוש הרב: הוא מגלה את נקודת ההסכמה שמאחורי המחלוקת — עיטוף הגוף נדרש לכולי עלמא; המחלוקת אינה אלא בכיסוי הראש.

נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת עֲטָרָה לַטַּלִּית מֵחֲתִיכַת מֶשִׁי, לְסִימָן שֶׁאוֹתָן צִיצִית שֶׁלְּפָנָיו יִהְיוּ לְעוֹלָם לְפָנָיו וְלֹא יוֹרִידֵן לְמַטָּה, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין. וְהָאֲרִ"י ז״ל לֹא הָיָה מַקְפִּיד עַל זֶה. טוֹב לִזָּהֵר שֶׁבִּשְׁעַת עֲטִיפָה יִזְרֹק כָּל הָאַרְבַּע צִיצִית לְצַד שְׂמֹאל כַּעֲטִיפַת הַיִּשְׁמְעֵאלִים, כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת.

נהגו לעשות עֲטָרָה לטלית מחתיכת משי, לסימן שאותן ציצית שלפניו יהיו לעולם לפניו ולא יורידן למטה, שמעלין בקודש ואין מורידין. והאר״י ז״ל לא היה מקפיד על זה. טוב ליזהר שבשעת עטיפה יזרוק כל הארבע ציצית לצד שמאל כעטיפת הישמעאלים, כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת. חידוש הרב: הוא מזכיר את מנהג העטרה ואת הנהגת האר״י, וקושר את זריקת הציצית לשמאל לד׳ אמות של העיטוף.

יַחֲזִ[י]ר שְׁתֵּי צִיצִית לְפָנָיו וּשְׁתֵּי צִיצִית לְאַחֲרָיו, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מְסֻבָּב בְּמִצְוֹת. יֵשׁ נוֹהֲגִין לָשׂוּם צַד יָמִין עַל כָּתֵף שְׂמֹאל, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מְסֻבָּב בְּמִצְוֹת.

יחזיר שתי ציצית לפניו ושתי ציצית לאחריו, כדי שיהא מְסֻבָּב בְּמִצְוֹת. יש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל, כדי שיהיה מסובב במצות. חידוש הרב: המטרה המפורשת — להיות מְסֻבָּב בְּמִצְוֹת, מוקף מכל צד במצוה; הוא מוסיף את המנהג לשום צד ימין על כתף שמאל.

אִם כַּמָּה אֲנָשִׁים מִתְעַטְּפִים כָּל אֶחָד בְּטַלִּיתוֹ בְּבַת אַחַת — כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְאִם רָצוּ — הָאֶחָד מְבָרֵךְ וְהָאֲחֵרִים שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן וְיוֹצְאִין בָּזֶה, דְּשׁוֹמֵעַ כִּמְדַבֵּר. אֲבָל אָדָם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מִתְעַטֵּף עַכְשָׁו בְּצִיצִית — אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ כְּדֵי לִפְטֹר אֶת הַמִּתְעַטֵּף… וְאִם הַמִּתְעַטֵּף הוּא בּוּר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ — יָכוֹל לְבָרֵךְ לוֹ אַחֵר… כֵּיוָן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה… וְכֵן הַדִּין בְּכָל בִּרְכוֹת הַמִּצְוֹת.

אם כמה אנשים מתעטפים כל אחד בטליתו בבת אחת — כל אחד מברך לעצמו. ואם רצו — האחד מברך והאחרים שומעין ועונין אמן ויוצאין בזה, דשומע כמדבר. אבל אדם אחר שאינו מתעטף עכשיו בציצית — אינו יכול לברך כדי לפטור את המתעטף… ואם המתעטף הוא בּוּר שאינו יודע לברך — יכול לברך לו אחר, כיון שכל ישראל ערבים זה בזה… וכן הדין בכל ברכות המצוות. חידוש הרב: הוא מבסס את שומע כמדבר ואת הערבות, ולומד מהם את המנהג שהשליח ציבור מברך בקול רם להוציא את מי שאינו בקי.

הַתּוֹרָה קְרָאָתַן "צִיצִית", וְאֵין לְשׁוֹן "צִיצִית" אֶלָּא חוּטִין נִפְרָדִין, כְּמוֹ שְׂעָרוֹת הַנִּפְרָדִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי". עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַפְרִיד הַחוּטִין זֶה מִזֶּה קֹדֶם הַבְּרָכָה. וְאִם נִשְׁתַּהָא לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּבְעוֹד שֶׁיַּפְרִיד הַצִּיצִית יִתְבַּטֵּל מִלְּהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר — אֵין צָרִיךְ לְהַפְרִידָן.

התורה קראתן « צִיצִית », ואין לשון « צִיצִית » אלא חוטין נפרדין, כמו שערות הנפרדין, כמו שכתוב « וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי » (יחזקאל ח׳:ג). על כן צריך להפריד החוטין זה מזה קודם הברכה. ואם נשתהא לבוא לבית הכנסת, ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור — אין צריך להפרידן. חידוש הרב: הוא מבסס את הפרדת החוטים על משמעות המילה « ציצית » (חוטין נפרדין), ומציבה כתנאי לברכה — חוץ אם הדבר יבטל תפלה בציבור.

בְּכָל יוֹם וָיוֹם קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ — צָרִיךְ שֶׁיְּעַיֵּן בְּחוּטֵי הַצִּיצִית אִם הֵם כְּשֵׁרִים, שֶׁמָּא נִפְסְקוּ מֵהֶם אֵיזוֹ חוּטִין. וְכֵן צָרִיךְ לְעַיֵּן בְּאוֹתוֹ חֵלֶק שֶׁל צִיצִית הַמֻּנָּח עַל כְּנַף הַבֶּגֶד, שֶׁמָּא נִפְסַק חוּט אֶחָד. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁבָּדַק הַצִּיצִית אֶתְמוֹל — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָדְקָם לְמָחָר, וְאֵין אוֹמְרִים הַעֲמִידֵן עַל חֶזְקָתָן… מִשּׁוּם דְּאִם לֹא יִבְדְּקֵם בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה — לֹא יִבְדְּקֵם לְעוֹלָם… כֵּיוָן שֶׁדַּרְכָּן לִפְסֹק עַל יְדֵי דְּרִיסַת הָרַגְלַיִם… לָכֵן תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּבְדֹּק בְּכָל יוֹם וָיוֹם. אֲבָל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכְּבָר בְּדָקָן פַּעַם אַחַת — שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבָדְקָן… וּמֻתָּר לָצֵאת בָּהֶן כָּךְ בְּלִי בְּדִיקָה אֲפִלּוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשַׁבָּת…

בכל יום ויום קודם שיברך — צריך שיעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים, שמא נפסקו מהם איזו חוטין; וכן צריך לעיין באותו חלק המונח על כנף הבגד. ואף שבדק הציצית אתמול — צריך לחזור ולבדקם למחר, ואין אומרים העמידן על חזקתן — משום דאם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם… כיון שדרכן לפסוק על ידי דריסת הרגלים… לכן תיקנו חכמים שיבדוק בכל יום ויום. אבל באותו היום שכבר בדקן פעם אחת — שוב אין צריך לבדקן… ומותר לצאת בהן כך בלי בדיקה אפילו לרשות הרבים בשבת. חידוש הרב: הוא מבסס את הבדיקה היומית (וטעמה: « אם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם »), ופוטר משאר היום לאחר שבדק פעם אחת.

מִי שֶׁלָּבַשׁ הַרְבֵּה בְּגָדִים שֶׁל צִיצִית זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, אַף־עַל־פִּי שֶׁבִּבְרָכָה אַחַת נִפְטְרוּ כֻּלָּם — מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לִבְדֹּק הַצִּיצִית שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁמָּא נִפְסַק חוּט אֶחָד מִצִּיצִית שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וְנִמְצָא לוֹבֵשׁ אַרְבַּע כְּנָפוֹת בְּלֹא צִיצִית.

מי שלבש הרבה בגדים של ציצית זה על גבי זה — אף שבברכה אחת נפטרו כולם — מכל מקום צריך לבדוק הציצית של כל אחד ואחד בפני עצמו, שמא נפסק חוט אחד מציצית של אחד מהם, ונמצא לובש ארבע כנפות בלא ציצית. חידוש הרב: אף שברכה אחת פוטרת כמה טליתות, הבדיקה נדרשת לכל אחד, שלא ילבש בגד של ד׳ כנפות בלא ציצית.

מִי שֶׁנִּשְׁתַּהָא לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּבְעוֹד שֶׁיִּתְעַסֵּק בִּבְדִיקַת הַצִּיצִית יִתְבַּטֵּל מִלְּהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר, וְכֵן מִי שֶׁבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּקְרָאוּהוּ לַעֲלוֹת לְסֵפֶר תּוֹרָה, וַעֲדַיִן לֹא לָבַשׁ טַלִּיתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהַצִּבּוּר מַמְתִּינִין עָלָיו, לָכֵן מִשּׁוּם טֹרַח הַצִּבּוּר — רַשַּׁאי לִלְבּשׁ הַטַּלִּית בְּלֹא בְּדִיקַת הַצִּיצִית, דְכֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֶתְמוֹל הָיוּ הַצִּיצִית שְׁלֵמוֹת — מַעֲמִידִין אוֹתָן בְּחֶזְקָתָן.

מי שנשתהא לבוא לבית הכנסת, ובעוד שיתעסק בבדיקת הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור; וכן מי שבא לבית הכנסת וקראוהו לעלות לספר תורה ועדיין לא לבש טליתו — כיון שהציבור ממתינין עליו, לכן משום טֹרַח הַצִּבּוּר — רשאי ללבוש הטלית בלא בדיקת הציצית, דכיון שהוא יודע שאתמול היו הציצית שלמות — מעמידין אותן בחזקתן. חידוש הרב: הוא קובע את היוצא מן הכלל של טורח הציבור — כשההמתנה תזיק לרבים, סומכין על חזקת אתמול ולובשין בלא בדיקה.

אִם בָּדַק טַלִּיתוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם יָדוּעַ וּלְמָחָר מְצָאוֹ כְּמוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ — אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק, דְּוַדַּאי לֹא נִפְסְלוּ הַצִּיצִית בֵּינְתַיִם.

אם בדק טליתו והניחו במקום ידוע, ולמחר מצאו כמו שהניחו — אין צריך לבדוק, דוודאי לא נפסלו הציצית בינתיים. חידוש הרב: הוא מצמצם את הבדיקה היומית של סעיף יג — כשהטלית הונח כמות שהוא במקום בטוח, חזקת הכשרות עומדת ואין צורך בבדיקה חדשה.

כְּשֶׁיִּתְעַטֵּף בַּצִּיצִית, יְכַוֵּן: שֶׁצִּוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר כָּל מִצְוֹתָיו לַעֲשׂוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'".

כשיתעטף בציצית, יכוין: שצונו הקדוש ברוך הוא להתעטף בציצית כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם, שנאמר « וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' » (במדבר ט״ו:לט). חידוש הרב: הוא עושה את הכוונה « למען תזכרו » לחלק מן המצוה בשעת העיטוף — לראות את הציצית כדי לזכור את כל המצוות ולעשותן.

וְכֵיוָן שֶׁטַּעַם לְבִישַׁת הַצִּיצִית הוּא כְּדֵי לִזְכֹּר הַמִּצְוֹת, לְפִיכָךְ הַלּוֹבֵשׁ טַלִּית קָטָן יִזָּהֵר לְלָבְשׁוֹ עַל בְּגָדָיו, כְּדֵי שֶׁתָּמִיד יִרְאֵהוּ וְיִזְכֹּר הַמִּצְוֹת. וְאוֹתָן הַלּוֹבְשִׁים אוֹתוֹ תַּחַת הַבְּגָדִים — יִזָּהֲרוּ שֶׁיִּלְבְּשׁוּ אוֹתוֹ בְּאֹפֶן שֶׁיֵּרָאוּ הַצִּיצִית תָּמִיד, שֶׁעַל יְדֵי רְאִיָּתָן — יִזְכְּרוּ הַמִּצְוֹת תָּמִיד.

וכיון שטעם לבישת הציצית הוא כדי לזכור המצוות, לפיכך הלובש טלית קטן יזהר ללבשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות. ואותן הלובשים אותו תחת הבגדים — יזהרו שילבשו אותו באופן שיֵרָאו הציצית תמיד, שעל ידי ראייתן יזכרו המצוות תמיד. חידוש הרב: הוא מוציא את המסקנה המעשית מטעם « למען תזכרו » — ללבוש את הטלית קטן על הבגדים (או לפחות שהציצית יֵרָאו), שהראייה תוליד הזכרון.

צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַצִּיצִית מִבַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ", וּדְלָא כְּאוֹתָן שֶׁתּוֹחֲבִין אוֹתוֹ בְּהַכְּנָפוֹת. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן שֶׁהוֹלֵךְ בֵּין הַנָּכְרִים וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁלֹּא יַלְעִיגוּ עָלָיו — יָכוֹל לְתָחֳבָם בְּהַכְּנָפוֹת, אַךְ בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה יִהְיוּ מְגֻלִּין לְפָחוֹת כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת.

צריך שיהיו הציצית מבחוץ, שנאמר « וּרְאִיתֶם אֹתוֹ » — ודלא כאותן שתוחבין אותו בהכנפות. ובשעת הדחק, כגון שהולך בין הנכרים וחושש שלא ילעיגו עליו — יכול לתחבם בהכנפות, אך בשעת הברכה יהיו מגולין לפחות כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת. חידוש הרב: הוא מבסס את גילוי הציצית על « וראיתם אותו », מתיר בשעת הדחק של הנכרים, אך מקיים שבשעת הברכה יהיו מגולין כְּדֵי הילוך ד׳ אַמּוֹת.

אִם רוֹצֶה לִלְבּשׁ הַטַּלִּית קָטָן מִיָּד בְּקוּמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא צִיצִית, וַהֲרֵי עֲדַיִן אֵין יָדָיו נְקִיּוֹת וְלֹא יָכוֹל לְבָרֵךְ — יָכוֹל לְלָבְשׁוֹ בְּלֹא בְּרָכָה, וְלִכְשֶׁיְּנַקֶּה יָדָיו יְמַשְׁמֵשׁ בְּצִיצִיּוֹתָיו וִיבָרֵךְ, דְּהַמִּשְׁמוּשׁ הוּא כְּאִלּוּ לוֹבְשׁוֹ עַכְשָׁו. וְאִם בְּדַעְתּוֹ לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית אַחֶרֶת מִיָּד כְּשֶׁיְּנַקֶּה יָדָיו — אֵין צָרִיךְ לְמַשְׁמֵשׁ בְּ[זוּ] וּלְבָרֵךְ עָלֶיהָ, רַק יְבָרֵךְ עַל הַטַּלִּית שֶׁלּוֹבֵשׁ אַחַר־כָּךְ, וִיכַוֵּן בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ לִפְטֹר גַּם אֶת זֹאת שֶׁלָּבַשׁ כְּבָר.

אם רוצה ללבוש הטלית קטן מיד בקומו, כדי שלא ילך ד׳ אמות בלא ציצית, והרי עדיין אין ידיו נקיות ולא יכול לברך — יכול ללבשו בלא ברכה, וכשינקה ידיו יְמַשְׁמֵשׁ בציציותיו ויברך, דהמשמוש הוא כאילו לובשו עכשיו. ואם בדעתו להתעטף בטלית אחרת מיד כשינקה ידיו — אין צריך למשמש בזו, רק יברך על הטלית שלובש אחר כך, ויכוין לפטור גם את זו שלבש כבר. חידוש הרב: הוא מציג את עיקרון המשמוש — מישוש הציצית עומד במקום לבישה חדשה לחבר את הברכה לטלית שכבר לבוש.

אִם יֵשׁ לוֹ כַּמָּה בְּגָדִים שֶׁל אַרְבַּע כְּנָפוֹת — כֻּלָּם חַיָּבִים בְּצִיצִית, אֲפִלּוּ לוֹבְשָׁן כֻּלָּן כְּאַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" — הַרְבֵּה בְּגָדִים בְּמַשְׁמָע. וְאִם לוֹבְשָׁן כֻּלָּם זֶה אַחַר זֶה בְּלִי הֶפְסֵק שִׂיחָה בֵּינְתַיִם, וְהָיָה דַּעְתּוֹ מִתְּחִלָּה בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה לְלָבְשָׁם כֻּלָּם מִיָּד — לֹא יְבָרֵךְ אֶלָּא בְּרָכָה אַחַת לְכֻלָּם, אֲפִלּוּ אִם פָּשַׁט הָרִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁלָּבַשׁ הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם הִפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּשִׂיחָה אוֹ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים — צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְדַוְקָא שֶׁהִפְסִיק שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ לְבִישָׁה, אֲבָל לְצֹרֶךְ לְבִישָׁה כְּגוֹן שֶׁאָמַר תְּנוּ לִי הַבֶּגֶד — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְכֵן אִם לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ מִתְּחִלָּה… הֲוָה כְּמַפְסִיק, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ…

אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות — כולם חייבים בציצית, אפילו לובשן כולן כאחת, שנאמר « עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם » — הרבה בגדים במשמע. ואם לובשן כולם זה אחר זה בלי הפסק שיחה, והיה דעתו מתחילה בשעת הברכה ללבשם כולם מיד — לא יברך אלא ברכה אחת לכולם, אפילו אם פשט הראשון קודם שלבש השני. אבל אם הפסיק ביניהם בשיחה או בדברים אחרים — צריך לברך על כל אחד ואחד. ודווקא שהפסיק שלא לצורך לבישה, אבל לצורך לבישה כגון שאמר תנו לי הבגד — אין צריך לברך. וכן אם לא היה בדעתו מתחילה… הוה כמפסיק, וצריך לברך… חידוש הרב: הוא משיטֵת את כלל הברכה האחת — לפי הדעת מתחילה והיעדר הפסק שיחה — ומבחין בין הפסק לצורך לבישה (שאינו מצריך לחזור ולברך) לבין הפסק שלא לצורך.

אִם לוֹבֵשׁ טַלִּית קָטָן בְּבֵיתוֹ אַף־עַל־פִּי שֶׁבֵּרַךְ עָלָיו "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית"… מִכָּל מָקוֹם אִם אַחַר־כָּךְ הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עָלָיו גַּם כֵּן "לְהִתְעַטֵּף", וְאֵינוֹ נִפְטָר בַּבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה, מִשּׁוּם דְּהַהֲלִיכָה מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת חָשׁוּב הֶפְסֵק וְאַף אִם לֹא הִפְסִיק בְּשׁוּם שִׂיחָה בֵּינְתַיִם, וַאֲפִלּוּ הָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת… אֲבָל אִם לֹא יָצָא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ בֵּינְתַיִם, אֲפִלּוּ אִם בֵּרַךְ עַל טַלִּית קָטָן בְּחֶדֶר זֶה וְהוֹלֵךְ לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל בְּחֶדֶר אַחֵר בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ…

אם לובש טלית קטן בביתו אף שבירך עליו « לְהִתְעַטֵּף » — מכל מקום אם אחר כך הולך לבית הכנסת ומתעטף בטלית גדול, צריך לחזור ולברך עליו גם כן « לְהִתְעַטֵּף », ואינו נפטר בברכה הראשונה, משום דההליכה מביתו לבית הכנסת חשוב הֶפְסֵק ואף אם לא הפסיק בשום שיחה בינתיים, ואפילו היה ביתו סמוך לבית הכנסת… אבל אם לא יצא מפתח ביתו בינתיים, אפילו בירך על טלית קטן בחדר זה והולך להתעטף בטלית גדול בחדר אחר באותו הבית — אין צריך לחזור ולברך. חידוש הרב: הוא קובע שההליכה מהבית לבית הכנסת מהווה הפסק המצריך ברכה חדשה (אף בלי שיחה, אף בסמוך), אך מעבר בין שני חדרים באותו בית, בלי לצאת מהפתח, אינו הפסק.

הַפּוֹשֵׁט טַלִּיתוֹ וּבְשָׁעָה שֶׁפּוֹשֵׁט דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלִלְבּשׁ מִיָּד — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו כְּשֶׁיַּחֲזֹר וְיִלְבָּשֶׁנּוּ מִיָּד, אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר עָלָיו טַלִּית קָטָן, אֲפִלּוּ פּוֹשֵׁט בְּבַיִת זֶה וְחוֹזֵר וְלוֹבְשׁוֹ בְּבַיִת אַחֵר — לֹא הֲוֵי הֶפְסֵק, כֵּיוָן שֶׁחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ אוֹתוֹ הַטַּלִּית בְּעַצְמוֹ שֶׁכְּבָר בֵּרַךְ עָלָיו, וְגַם לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ כְּלָל מִלְּבִישָׁתוֹ… אֲבָל אִם כְּשֶׁפְּשָׁטוֹ לֹא הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלִלְבּשׁ עַד לְאַחַר כַּמָּה שָׁעוֹת… צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עָלָיו, אֲפִלּוּ נִשְׁאַר עָלָיו טַלִּית קָטָן…

הפושט טליתו ובשעה שפושט דעתו לחזור וללבוש מיד — אין צריך לברך עליו כשיחזור וילבשנו מיד, אפילו לא נשאר עליו טלית קטן, אפילו פושט בבית זה וחוזר ולובשו בבית אחר — לא הוי הפסק, כיון שחוזר ולובש אותו הטלית בעצמו שכבר בירך עליו, וגם לא הסיח דעתו כלל מלבישתו… אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות… צריך לחזור ולברך עליו, אפילו נשאר עליו טלית קטן. חידוש הרב: הוא עושה את הדעת לחזור וללבוש מיד (והיעדר היסח הדעת) — לא את המקום — לקריטריון המכריע אם צריך לחזור ולברך אחר פשיטת הטלית.

וְכֵן אֲפִלּוּ אִם כְּשֶׁפְּשָׁטוֹ הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וּלְלָבְשׁוֹ מִיָּד, אֶלָּא שֶׁאַחַר־כָּךְ שָׁכַח אוֹ נִמְלַךְ מִלִּלְבּשׁ עַד לְאַחַר כַּמָּה שָׁעוֹת — אֲזַי צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עָלָיו, אֲפִלּוּ לֹא יָצָא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ כְּלָל בֵּינְתַיִם וְחוֹזֵר וְלוֹבְשׁוֹ בְּאוֹתוֹ הַחֶדֶר שֶׁפּוֹשְׁטוֹ.

וכן אפילו אם כשפשטו היה דעתו לחזור וללבשו מיד, אלא שאחר כך שכח או נמלך מללבוש עד לאחר כמה שעות — אזי צריך לחזור ולברך עליו, אפילו לא יצא מפתח ביתו כלל בינתיים וחוזר ולובשו באותו החדר שפושטו. חידוש הרב: הוא משלים את סעיף כג — לא הדעת הראשונה לבדה קובעת, אלא פועל החזרה המיידית; שיהוי של כמה שעות (משכחה או מנמלך) מצריך לחזור ולברך, בלי קשר למקום.

הַפּוֹשֵׁט טַלִּיתוֹ סְתָם, שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ כְּלוּם: לֹא שֶׁיַּחֲזֹר וְיִלְבָּשֶׁנּוּ מִיָּד, וְלֹא שֶׁלֹּא יַחֲזֹר וְיִלְבָּשֶׁנּוּ מִיָּד, אִם כְּשֶׁפָּשַׁט הַטַּלִּית נִשְׁאַר עֲדַיִן עָלָיו טַלִּית קָטָן, אִם כֵּן לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהַמִּצְוָה, לָכֵן כְּשֶׁיַּחֲזֹר וְיִלְבּשׁ אֶת הַטַּלִּית שֶׁפָּשַׁט מִתְּחִלָּה — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו. אֲבָל אִם כְּשֶׁפָּשַׁט הַטַּלִּית לֹא נִשְׁאַר עָלָיו שׁוּם בֶּגֶד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צִיצִית, אִם כֵּן הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִן הַמִּצְוָה, לָכֵן כְּשֶׁיַּחֲזֹר וְיִלְבּשׁ אֶת הַטַּלִּית שֶׁפָּשַׁט — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עָלָיו.

הפושט טליתו סְתָם, שלא היה בדעתו כלום — לא שיחזור וילבשנו מיד ולא שלא יחזור: אם כשפשט הטלית נשאר עדיין עליו טלית קטן, אם כן לא הסיח דעתו מן המצוה, ולכן כשיחזור וילבש את הטלית שפשט — אין צריך לברך עליו. אבל אם כשפשט הטלית לא נשאר עליו שום בגד שיש בו ציצית, אם כן הסיח דעתו לגמרי מן המצוה, ולכן כשיחזור וילבש את הטלית שפשט — צריך לחזור ולברך עליו. חידוש הרב: במקרה הסתום, הקריטריון הוא הטלית קטן הנשאר — נוכחותו מונעת היסח הדעת ופוטרת מלברך, והעדרו הוא היסח הדעת גמור המצריך ברכה.

מִי שֶׁהָיָה לָבוּשׁ טַלִּית וְנָפְלָה מִמֶּנּוּ, כְּשֶׁיַּחֲזֹר וְיִתְעַטֵּף בָּהּ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁנָּפְלָה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, לָכֵן אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם מַה שֶּׁדַּעְתּוֹ שֶׁיַּחֲזֹר וְיִלְבָּשֶׁנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁנָּפְלָה כֻּלָּהּ מֵעַל גּוּפוֹ, אֲבָל אִם מִקְצָתָהּ נִשְׁאַר עַל גּוּפוֹ אַף־עַל־פִּי שֶׁנָּפְלָה רֻבָּהּ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁאַר עָלָיו קְצָת מֵהַמִּצְוָה. וְדַוְקָא שֶׁאוֹתוֹ מִקְצָת שֶׁלֹּא נָפַל נִשְׁאַר מֻנָּח עַל גּוּפוֹ, אֲבָל אִם נִשְׁאַר מֻנָּח עַל יָדוֹ… הֲרֵי לֹא נִשְׁאַר עָלָיו מֵהַמִּצְוָה כְּלוּם, וְלָכֵן… צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ.

מי שהיה לבוש טלית ונפלה ממנו, כשיחזור ויתעטף בה — צריך לחזור ולברך, כיון שנפלה שלא מדעתו, לכן אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו. במה דברים אמורים? שנפלה כולה מעל גופו; אבל אם מקצתה נשאר על גופו אף שנפלה רובה — אין צריך לחזור ולברך, כיון שנשאר עליו קצת מן המצוה. ודווקא שאותו מקצת שלא נפל נשאר מונח על גופו, אבל אם נשאר מונח על ידו… הרי לא נשאר עליו מן המצוה כלום, ולכן צריך לחזור ולברך. חידוש הרב: הוא פוסק שנפילה שלא מדעת מבטלת את כיסוי הדעת לחזור, ומדייק שהמקצת הנשאר צריך להיות על הגוף (ולא על היד, שעיקר העיטוף הוא בגוף).

כָּל בֶּגֶד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה כְּנָפוֹת שֶׁהוּא מְיֻחָד לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ בַּיּוֹם, אִם לֹא פְּשָׁטוֹ בַּלַּיְלָה רַק שֶׁנִּשְׁאַר עָלָיו עַד הַבֹּקֶר — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו בַּבֹּקֶר, כֵּיוָן דְּיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּסוּת יוֹם חַיָּב לְהָטִיל בּוֹ צִיצִית אַף אִם רוֹצֶה לְלָבְשׁוֹ בַּלַּיְלָה, אִם כֵּן לֹא הָיָה כָּאן זְמַן פְּטוֹר לְבֶגֶד זֶה… וּמִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן דְּיֵשׁ אוֹמְרִים (עַיֵּן סִימָן יח) שֶׁכְּסוּת יוֹם פְּטוּרָה מִצִּיצִית אִם רוֹצֶה לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהּ בַּלַּיְלָה… וַהֲוֵי הֶפְסֵק… לָכֵן כְּדֵי לָצֵאת לְדִבְרֵי הַכֹּל — טוֹב שֶׁיְּבָרֵךְ עַל טַלִּית אַחֵר וְיִפְטֹר גַּם אֶת זֶה שֶׁלָּן בּוֹ.

כל בגד של ארבעה כנפות המיוחד להתלבש בו ביום, אם לא פשטו בלילה רק שנשאר עליו עד הבוקר — אין צריך לברך עליו בבוקר, כיון דיש אומרים שכסות יום חייב להטיל בו ציצית אף אם רוצה ללבשו בלילה, אם כן לא היה כאן זמן פטור (הלילה אינה הפסק). ומכל מקום, כיון דיש אומרים (עיין סימן י״ח) שכסות יום פטורה מציצית אם רוצה להתלבש בה בלילה… והוי הפסק… לכן כדי לצאת לדברי הכל — טוב שיברך על טלית אחר ויפטור גם את זה שלן בו. חידוש הרב: הוא מתיר את מחלוקת כסות יום הנלבשת בלילה בהמלצה לברך על טלית אחר, לצאת ידי כל הדעות.

אָסוּר לְהִתְכַּסּוֹת בְּבֶגֶד שֶׁהוּא חַיָּב בְּצִיצִית וְלֹא הֵטִיל בּוֹ צִיצִית, וְאִם לוֹבְשׁוֹ — עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל מִצְוַת צִיצִית.

אסור להתכסות בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית, ואם לובשו — עובר על מצות עשה, שהרי ביטל מצות ציצית. חידוש הרב: הוא מנסח את האיסור בחיוב — לבישת בגד חייב בלא ציצית היא ביטול מצות עשה, ובכך מדגיש את כובד המצוה (מקביל לסעיף יז במחבר).

מִי שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְנָפַל טַלִּיתוֹ מֵעָלָיו וְהֵנִיחוּ אֲחֵרִים עָלָיו אֶת הַטַּלִּית, כְּשֶׁיְּסַיֵּם אֶת תְּפִלָּתוֹ — יְמַשְׁמֵשׁ בַּצִּיצִית וִיבָרֵךְ.

מי שהיה מתפלל תפלת שמונה עשרה ונפל טליתו מעליו והניחו אחרים עליו את הטלית, כשיסיים את תפלתו — יְמַשְׁמֵשׁ בציצית ויברך. חידוש הרב: הוא מיישם את עיקרון המשמוש (סעיף כ) במקרה שהטלית נפל בעמידה — אין מפסיקין לברך; בגמר התפלה, המישוש עומד במקום לבישה חדשה ונושא את הברכה.

הַיָּשֵׁן בַּיּוֹם — טוֹב שֶׁלֹּא יָסִיר מֵעָלָיו הַטַּלִּית קָטָן לְגַמְרֵי, רַק שֶׁיִּתְכַּסֶּה בּוֹ בְּעֵת הַשֵּׁנָה, וּכְשֶׁלּוֹבְשׁוֹ אַחַר־כָּךְ — אֵין צָרִיךְ בְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֵסִיר מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי.

הישן ביום — טוב שלא יסיר מעליו הטלית קטן לגמרי, רק שיתכסה בו בעת השינה, וכשלובשו אחר כך — אין צריך ברכה, כיון שלא הסיר ממנו לגמרי. חידוש הרב: הוא חותם את הסימן בדין שינת היום — להשאיר את הטלית קטן על עצמו בשינה מונע היסח הדעת ופוטר מלחזור ולברך בקיצה; הנהגה מומלצת (טוב).