דעת הרב — שיטת אדמו״ר הזקן על סימן ט׳ (איזה בגדים חייבים בציצית)

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת", שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר "הַכָּנָף", שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם", וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "הַכָּנָף", לְלַמֶּדְךָ שֶׁתְּהֵא הַצִּיצִית נַעֲשֵׂית מִמִּין הַכָּנָף דַּוְקָא, וְאִם הַטַּלִּית שֶׁל מֶשִׁי — צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת הַצִּיצִית שֶׁל מֶשִׁי. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע וגו'", מַשְׁמָע שֶׁהַצִּיצִית נַעֲשֵׂית מֵהַצֶּמֶר אוֹ [מֵ]הַפִּשְׁתִּים דַּוְקָא. הָא כֵּיצַד? צִיצִית שֶׁל צֶמֶר אוֹ שֶׁל פִּשְׁתִּים — פּוֹטְרִין בֵּין בְּטַלִּית שֶׁל צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים בֵּין בְּטַלִּית שֶׁל שְׁאָר מִינִים, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים … [גְּדִילִים] תַּעֲשֶׂה לָּךְ", אֲבָל צִיצִית שֶׁל שְׁאָר מִינִים — אֵין פּוֹטְרִין אֶלָּא בְּטַלִּית הֶעָשׂוּי מִמִּין הַצִּיצִית, כְּגוֹן צִיצִית שֶׁל מֶשִׁי בְּטַלִּית שֶׁל מֶשִׁי וְשֶׁל קַנַּבּוֹס בְּטַלִּית שֶׁל קַנַּבּוֹס.

פתיחת הסימן — דרשת שני הפסוקים. כתוב אחד אומר « וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת », ואין צריך לומר « הַכָּנָף », שהרי כבר נאמר « וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם » — אם כן מה תלמוד לומר « הַכָּנָף »? ללמדך שתהא הציצית נעשית מִמִּין הַכָּנָף דַּוְקָא; אם הטלית של משי, צריך לעשות הציצית של משי. וכתוב אחר אומר « לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ » — משמע שהציצית נעשית מצמר או פשתים דווקא. הא כיצד? ציצית של צמר או פשתים פוטרין בין בטלית של צמר ופשתים בין בטלית של שאר מינים; אבל ציצית של שאר מינים אין פוטרין אלא במינם — כגון משי בטלית משי, וקנבוס בטלית קנבוס. חידוש הרב: הוא פותח את הסימן ביישוב שני הפסוקים — « הַכָּנָף » (מִמִּין הַכָּנָף) ו« צֶמֶר וּפִשְׁתִּים » — ומוציא מהם את הכלל: צמר ופשתים פוטרין הכל, שאר מינים רק במינם.

אַף־עַל־פִּי שֶׁ"פְּתִיל תְּכֵלֶת" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא צֶמֶר שֶׁצָּבוּעַ בְּצֶבַע תְּכֵלֶת, מִכָּל מָקוֹם מְטִילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּטַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן מִן הַתּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁכִּלְאַיִם הֻתְּרָה בְּצִיצִית. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ בְּטַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָטִילוּ גַּם כֵּן בִּכְסוּת לַיְלָה, וְנִמְצָא לוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה. וַאֲפִלּוּ צִיצִית שֶׁל פִּשְׁתִּים אָסוּר בְּטַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָטִיל בָּהּ גַּם כֵּן תְּכֵלֶת. לְפִיכָךְ, אֵין לַעֲשׂוֹת כְּלָל טַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן, כֵּיוָן שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית לְגַמְרֵי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁהָיָה הַתְּכֵלֶת מָצוּי, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה כֵּיוָן שֶׁאֵין תְּכֵלֶת מָצוּי, שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ לְמִגְזַר שֶׁמָּא יָטִיל תְּכֵלֶת בְּטַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן, לָכֵן אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ רַק בְּטַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן — יֵשׁ לְהַתִּיר לְהָטִיל בּוֹ צִיצִית שֶׁל פִּשְׁתִּים, וּמֻתָּר גַּם כֵּן לְבָרֵךְ עָלָיו. וְאִם יִרְצֶה, יַעֲשֶׂה כְּנָפוֹת שֶׁל עוֹר וְיָטִיל בּוֹ צִיצִית שֶׁל צֶמֶר (עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ש סָעִיף ה).

כְּלַאיִם הֻתְּרָה בְּצִיצִית, והגזרה דכסות לילה. אף על פי שה« פְּתִיל תְּכֵלֶת » האמורה בתורה היא צמר הצבוע בצבע תכלת, מכל מקום מטילין אותו אפילו בטלית של פשתן מן התורה, מפני שכִּלְאַיִם הֻתְּרָה בְּצִיצִית. אבל חכמים אסרו בטלית של פשתן, גזרה שמא יטילו גם כן בכסות לילה — ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה. ואף ציצית של פשתים אסור בטלית של פשתן, גזרה שמא יטיל בה גם כן תכלת. לפיכך אין לעשות כלל טלית של פשתן, כיון שהיא פטורה מן הציצית לגמרי. במה דברים אמורים? בזמן שהיה התכלת מצוי; אבל בזמן הזה, כיון שאין תכלת מצוי ולא שייך למגזר — אם אי אפשר לו אלא בטלית של פשתן, יש להתיר להטיל בו ציצית של פשתים, ומותר אף לברך עליו. ואם ירצה, יעשה כנפות של עור ויטיל בו ציצית של צמר (עיין יורה דעה סימן ש סעיף ה). חידוש הרב: הוא מייסד במפורש את ההיתר הכפול — הכלאים הותרה בציצית מן התורה — ואחר כך מבאר את הגזרה דרבנן (כסות לילה / תכלת) וביטולה בזמן הזה (בהיעדר תכלת), עם אפשרות הכנפות של עור.

וְנָכוֹן לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהָטִיל צִיצִית שֶׁל פִּשְׁתִּים אֲפִלּוּ בְּבֶגֶד שֶׁל כָּל שְׁאָר הַמִּינִים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָטִיל גַּם כֵּן בְּבֶגֶד שֶׁל צֶמֶר. אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ רַק בְּצִיצִית שֶׁל פִּשְׁתִּים — מֻתָּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּטַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן.

נכון להיזהר שלא להטיל ציצית של פשתים אפילו בבגד של כל שאר המינים, גזרה שמא יטיל גם כן בבגד של צמר (שאז הפשתן יהיה כלאים גמור ללא כיסוי התכלת). אבל אם אי אפשר לו אלא בציצית של פשתים — מותר, כמו שנתבאר בטלית של פשתן. חידוש הרב: הוא מרחיב את ההרחקה מעבר לטלית הפשתן עצמה — להימנע מציצית פשתים אף על שאר מינים — תוך שמירת ההיתר בשעת הדחק.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צִיצִית שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בִּבְגָדִים שֶׁל שְׁאָר מִינִים, אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ הַצִּיצִית צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו, דְּהַיְנוּ שְׁנֵי חוּטִין תְּכֵלֶת וּשְׁנֵי חוּטִין פִּשְׁתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ", אֲבָל צִיצִית שֶׁל צֶמֶר לְבַד אוֹ שֶׁל פִּשְׁתִּים לְבַד — אֵין פּוֹטְרִין אֶלָּא בְּמִינָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמִּנְהָג כֵּן, שֶׁהֲרֵי מְטִילִין צִיצִית שֶׁל צֶמֶר בְּטַלִּית שֶׁל מֶשִׁי, מִכָּל מָקוֹם, כָּל יְרֵא שָׁמַיִם יַחֲמִיר לְעַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת צִיצִית שֶׁל מֶשִׁי בְּטַלִּית שֶׁל מֶשִׁי, וְכֵן בִּשְׁאָר כָּל הַמִּינִים. וּמִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל בֶּגֶד שֶׁאֵינוֹ מִצֶּמֶר וּפִשְׁתִּים אֵינוֹ חַיָּב בְּצִיצִית כְּלָל מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לָכֵן הָרוֹצֶה לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ מִן הַמֻּבְחָר — יִזָּהֵר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ טַלִּית גָּדוֹל וְטַלִּית קָטָן שֶׁל צֶמֶר לָבָן וְיָטִיל בָּהֶם צִיצִית שֶׁל צֶמֶר לָבָן, וּבָזֶה מְקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית בְּלִי שׁוּם פִּקְפּוּק.

הדעה הדורשת צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו, וההידור דטלית של צמר. יש אומרים שאין ציצית של צמר או פשתים פוטרין בבגדים של שאר מינים אלא אם כן יהיו הציצית צמר ופשתים יחדו — דהיינו שני חוטין תכלת (צמר) ושני חוטין פשתים — שנאמר « צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ »; אבל ציצית של צמר לבד או פשתים לבד אין פוטרין אלא במינם. ואף על פי שאין המנהג כן (שהרי מטילין ציצית של צמר בטלית של משי), מכל מקום כל ירא שמים יחמיר לעצמו לעשות ציצית של משי בטלית של משי, וכן בשאר המינים. ומפני שיש אומרים שכל בגד שאינו צמר ופשתים אינו חייב בציצית מן התורה אלא מדברי סופרים, הרוצה לקיים מצוה זו מן המובחר יזהר שיהיה לו טלית גדול וטלית קטן של צמר לבן ויטיל בהם ציצית של צמר לבן — ובזה מקיים מצות ציצית בלי שום פקפוק. חידוש הרב: הוא מביא את היש אומרים החמור ביותר (צמר ופשתים יחדו), ובצירוף הספק דאורייתא/דרבנן בשאר מינים מוציא את ההידור המעשי — טלית (גדול וקטן) של צמר לבן עם ציצית של צמר לבן, היוצא ידי כל הדעות.

טַלִּית שֶׁהַשְּׁתִי שֶׁלָּהּ שֶׁל צֶמֶר וְהָעֵרֶב שֶׁל מֶשִׁי אוֹ שְׁאָר מִינִים, וְכֵן לְהִפּוּךְ — אֵין תַּקָּנָה לְטַלִּית זוֹ לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים דְּצִיצִית שֶׁל צֶמֶר אֵינָן פּוֹטְרִים בִּבְגָדִים שֶׁל שְׁאָר מִינִים, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהָטִיל בָּהּ צִיצִית שֶׁל צֶמֶר מִפְּנֵי שֶׁמְּעֹרָב בָּהּ שְׁאָר מִינִים, וְלֹא צִיצִית שֶׁל שְׁאָר מִינִים שֶׁהֲרֵי צֶמֶר מְעֹרָב בָּהּ. לָכֵן כָּל יְרֵא שָׁמַיִם לֹא יִתְלַבֵּשׁ כְּלָל בְּבֶגֶד כָּזֶה. וְאוֹתָן שֶׁנּוֹהֲגִין לְהָטִיל צִיצִית שֶׁל צֶמֶר בְּטַלִּית שֶׁל מֶשִׁי — יָטִילוּ גַּם כֵּן בְּטַלִּית זוֹ צִיצִית שֶׁל צֶמֶר. וּמִכָּל מָקוֹם, נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ עַל טַלִּית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תַּעֲרוֹבוֹת חוּטֵי מֶשִׁי אִם צִיצִיּוֹתֶיהָ הֵן שֶׁל צֶמֶר, וְכָל שֶׁכֵּן אִם כֻּלָּהּ שֶׁל מֶשִׁי אוֹ מִינִים אֲחֵרִים וְהַצִּיצִית הֵן שֶׁל צֶמֶר, רַק שֶׁיְּבָרֵךְ עַל טַלִּית אַחֶרֶת וְיִפְטֹר גַּם אֶת זוֹ. אֲבָל אִם הַצִּיצִית הֵם מִמִּין הַטַּלִּית, כְּגוֹן שֶׁל מֶשִׁי לְטַלִּית שֶׁל מֶשִׁי, וְשֶׁל קַנַּבּוֹס לְטַלִּית שֶׁל קַנַּבּוֹס — יָכוֹל לְבָרֵךְ עָלָיו.

טלית שהשתי שלה והערב משונים. טלית שהשתי שלה של צמר והערב של משי או שאר מינים — וכן להיפך — אין תקנה לטלית זו לדברי האומרים שאין ציצית של צמר פוטרין בבגדים של שאר מינים: שאינו יכול להטיל בה ציצית של צמר מפני שמעורב בה שאר מינים, ולא ציצית של שאר מינים שהרי צמר מעורב בה. לכן כל ירא שמים לא יתלבש כלל בבגד כזה. ואותן שנוהגין להטיל ציצית של צמר בטלית של משי — יטילו גם כן בטלית זו ציצית של צמר. ומכל מקום נכון הדבר שלא יברך על טלית שיש בה תערובות חוטי משי אם ציציותיה של צמר — וכל שכן אם כולה של משי או מינים אחרים והציצית של צמר — רק שיברך על טלית אחרת ויפטור גם את זו. אבל אם הציצית ממין הטלית (משי לטלית משי, קנבוס לטלית קנבוס) — יכול לברך עליו. חידוש הרב: הוא מיישם את המחלוקת דסעיף ד על תערובת השתי/ערב — אין תקנה לפי המחמירים; מנחה את הירא שמים שלא ללבוש, ומברר את ענין הברכה (לברך על טלית אחרת לפטור).

וְכָל זֶה בְּטַלִּית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרוֹבוֹת חוּטֵי צֶמֶר עִם חוּטֵי שְׁאָר מִינִים, אֲבָל צֶמֶר שֶׁלֹּא נִטְוָה שֶׁנִּתְעָרֵב עִם מֶשִׁי אוֹ שְׁאָר מִינִים שֶׁלֹּא נִטְווּ וְעָשָׂה מֵהֶם טַלִּית, אִם הָרֹב שֶׁל צֶמֶר — יַעֲשֶׂה צִיצִית שֶׁל צֶמֶר, וְאִם הָרֹב שֶׁל שְׁאָר מִינִים — יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת צִיצִית שֶׁל שְׁאָר מִינִים, מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה — יַעֲשֶׂה צִיצִית שֶׁל צֶמֶר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן פּוֹטְרִין בְּכָל הַבְּגָדִים אֲפִלּוּ שֶׁל שְׁאָר מִינִים. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים דְּאֵין צִיצִית שֶׁל צֶמֶר פּוֹטְרִין בִּשְׁאָר מִינִים — אֵין לְטַלִּית זוֹ תַּקָּנָה. לָכֵן כָּל יְרֵא שָׁמַיִם לֹא יִתְלַבֵּשׁ בְּטַלִּית כָּזוֹ.

בגד העשוי מסיבים שלא נטוו ונתערבו — דין הרוב. וכל זה בטלית שיש בו תערובות חוטי צמר עם חוטי שאר מינים. אבל צמר שלא נטווה שנתערב עם משי או שאר מינים שלא נטוו ועשה מהם טלית: אם הרוב של צמר — יעשה ציצית של צמר; אם הרוב של שאר מינים — יכולים לעשות ציצית של שאר מינים; מחצה על מחצה — יעשה ציצית של צמר, מפני שהן פוטרין בכל הבגדים אפילו של שאר מינים. ולדברי האומרים שאין ציצית של צמר פוטרין בשאר מינים — אין לטלית זו תקנה; לכן כל ירא שמים לא יתלבש בטלית כזו. חידוש הרב: הוא מבחין בין תערובת חוטים שכבר נטוו (סעיף ה — טבע החוטים קבוע) לבין תערובת סיבים שלא נטוו (כאן — הכל הולך אחר הרוב), ופוסק מחצה על מחצה → צמר, שהצמר פוטר הכל.

אֵין לַעֲשׂוֹת כָּל הָאַרְבַּע צִיצִית אֶלָּא מִמִּין אֶחָד, כְּגוֹן טַלִּית שֶׁל מֶשִׁי — לֹא יָטִיל בָּהּ קְצָת הַצִּיצִית שֶׁל צֶמֶר וּקְצָתָם מִמֶּשִׁי, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא אָמְרָה תּוֹרָה שֶׁצִּיצִית שֶׁל צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים פּוֹטְרִין בְּכָל הַמִּינִים אֶלָּא כְּשֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַצִּיצִית מֵהֶם, אֲבָל קְצָת צִיצִית מִמִּין הַטַּלִּית וּקְצָת מִצֶּמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים שֶׁמָּא לֹא צִוְּתָה הַתּוֹרָה, וַהֲרֵי זֶה סָפֵק פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה.

אין מערבין במינים בין ארבע הכנפות. אין לעשות כל הארבע ציצית אלא ממין אחד: כגון טלית של משי, לא יטיל בה קצת הציצית של צמר וקצתם של משי, מפני שאפשר שלא אמרה תורה שציצית של צמר או פשתים פוטרין בכל המינים אלא כשעושה כל הציצית מהם; אבל קצת ציצית ממין הטלית וקצת מצמר או פשתים שמא לא צוותה התורה, והרי זה סָפֵק פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה. חידוש הרב: הוא מעמיד שצריך אחידות המין בכל ארבע הכנפות — ערבוב (צמר בקצתן, מין הטלית בקצתן) נשאר ספק פסול מן התורה.

בְּכָל הַתּוֹרָה לֹא נִקְרָא צֶמֶר סְתָם אֶלָּא צֶמֶר רְחֵלִים בִּלְבַד, אֲבָל שֶׁל עִזִּים נִקְרָא נוֹצָה, וְשֶׁל גְּמַלִּים וְשֶׁל אַרְנָבִים אַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם נִקְרָאִים צֶמֶר, מִכָּל מָקוֹם אֵין נִקְרָא צֶמֶר סְתָם אֶלָּא בְּשֵׁם לְוַי: צֶמֶר גְּמַלִּים, צֶמֶר אַרְנָבִים. לְפִיכָךְ, צִיצִית הַנַּעֲשֶׂה מֵהֶם אֵינָן פּוֹטְרִין אֶת הַטַּלִּית, אֶלָּא אִם כֵּן הַטַּלִּית הוּא מִמִּין הַצִּיצִית, כְּדִין צִיצִית הַנַּעֲשִׂים מִשְּׁאָר מִינִים, שֶׁהֲרֵי גַּבֵּי צִיצִית כְּתִיב בַּתּוֹרָה צֶמֶר סְתָם — "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ".

« צֶמֶר » סתם הוא צמר רחלים בלבד. בכל התורה לא נקרא צמר סתם אלא צמר רחלים בלבד; של עזים נקרא נוצה, ושל גמלים וארנבים אף על פי שהם נקראים צמר, אין נקראים צמר סתם אלא בשם לוי: « צֶמֶר גְּמַלִּים », « צֶמֶר אַרְנָבִים ». לפיכך ציצית הנעשה מהם אינן פוטרין את הטלית אלא אם כן הטלית הוא ממין הציצית — כדין ציצית הנעשים משאר מינים — שהרי גבי ציצית כתיב בתורה צמר סתם: « צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ ». חידוש הרב: הוא קובע את עצם הגדרת « צמר » (רחלים בלבד) מתוך לשון התורה, ומכניס צמר עזים/גמלים/ארנבים לכלל שאר מינים — שאין פוטרין אלא במינם.

יֵשׁ אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁלָּמַדְנוּ מִן הַתּוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת הַצִּיצִית מִמִּין הַכָּנָף, אִם כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה גַּם כֵּן צִבְעָם מִמִּין צֶבַע הַכָּנָף, כְּגוֹן אִם הַטַּלִּית אֲדֻמָּה — מְטִילִין לָהּ צִיצִית אֲדֻמִּים, וְאִם הִיא יְרֻקָּה — מְטִילִין לָהּ צִיצִית יְרֻקִּים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל מַמָּשׁוּת הַצִּיצִית, שֶׁיִּהְיֶה מִמִּין מַמָּשׁוּת הַטַּלִּית, אֲבָל הַצֶּבַע לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה כְּלָל שֶׁיְּהֵא דַּוְקָא מִמִּין צֶבַע הַטַּלִּית. וְכֵן הֲלָכָה. וְכֵן נוֹהֲגִין בְּאֵלּוּ הָאֲרָצוֹת לַעֲשׂוֹת צִיצִית לְבָנִים אֲפִלּוּ בִּבְגָדִים צְבוּעִים. וּמִשּׁוּם שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וּכְתִיב "לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר" — רָאוּי לְכָל מְדַקְדֵּק בְּמַעֲשָׂיו לַעֲשׂוֹת גַּם כֵּן הַטַּלִּית קָטָן וְגָדוֹל לְבָנִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה יוֹצֵא לְדִבְרֵי הַכֹּל כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה הַצִּיצִית לְבָנִים.

צבע החוטים — מִמִּין צֶבַע הַכָּנָף או לבנים? יש אומרים: כיון שלמדנו מן התורה שצריך לעשות הציצית ממין הכנף, אם כן צריך שיהיה גם כן צבעם ממין צבע הכנף: אם הטלית אדומה — מטילין לה ציצית אדומים; אם ירוקה — ירוקים. ויש אומרים שלא הקפידה תורה אלא על ממשות הציצית — שיהיה ממין ממשות הטלית — אבל על הצבע לא הקפידה תורה כלל שיהא דווקא ממין צבע הטלית. וכן הלכה. וכן נוהגין באלו הארצות לעשות ציצית לבנים אפילו בבגדים צבועים. ומשום שאמרו חז״ל שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, וכתיב « לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר » (דניאל ז׳:ט) — ראוי לכל מדקדק במעשיו לעשות גם כן הטלית קטן וגדול לבנים, כדי שיהיה יוצא לדברי הכל. חידוש הרב: הוא חותם את הסימן במחלוקת הצבע — ההלכה שלא הקפידה תורה אלא על המין (ממשות), לא על הצבע; הוא מייסד את המנהג דחוטים לבנים (אף בבגד צבוע) ומעלהו להידור (לבנים לצאת ידי הכל), בצירוף האגדה « לבושה כתלג חיור ».