Daat HaRav — The Alter Rebbe's Shitah on Siman ח׳ (הלכות ציצית ועטיפתו)

כָּל הַקּוֹרֵא "קְרִיאַת שְׁמַע" בְּלֹא צִיצִית — מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. וְהוֹאִיל שֶׁכָּל אָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת זָהִיר וְזָרִיז לְהַקְדִּים הַמִּצְוָה בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר, לָכֵן תֵּכֶף וּמִיָּד אַחַר נְטִילַת יָדַיִם שֶׁיָּדָיו נְקִיּוֹת וְיָכוֹל לְבָרֵךְ — יִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית.

The opening of the siman. Whoever recites the « קְרִיאַת שְׁמַע » without tzitzit testifies false testimony against himself. And since every person must be careful and prompt to bring forward the mitzva in every way possible, immediately after נטילת ידים — when his hands are clean and he can bless — he shall enwrap himself (יִתְעַטֵּף) in the tzitzit. The Rav's chidush: he opens the laws of tzitzit with the reason (טעם) of the mitzva (the « false testimony » of Menachot) and the principle of זריזות — to advance the mitzva already at the morning נטילה.

וּכְשֶׁיַּתְחִיל לְהִתְעַטֵּף קֹדֶם שֶׁיִּתְעַטֵּף לְגַמְרֵי — יְבָרֵךְ מְעֻמָּד "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית" (עַיֵּן בְּסִימָן כה ותִמְצָא טַעַם עַל זֶה). הַבּ' שֶׁל "בַּצִּיצִית" תְּהֵא נְקוּדָה בְּ'פַתָּח׳.

When he begins to enwrap himself, before he is fully enwrapped, he blesses standing (מְעֻמָּד) « לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית » (see siman כ״ה, where you will find the reason). The ב of « בַּצִּיצִית » should be vocalised with a פתח. The Rav's chidush: the berakha is said standing and עובר לעשייתן (before completing the עיטוף); he even specifies the exact vocalisation of the ב — בַּצִּיצִית (with פתח), referring to siman כ״ה.

כָּל בִּרְכוֹת הַמִּצְוֹת צָרִיךְ לִהְיוֹת מְעֻמָּד, חוּץ מִבִּרְכַת הַשְּׁחִיטָה וְהַפְרָשַׁת חַלָּה שֶׁאֵינָן מִצְוָה כָּל כָּךְ, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא לְתַקֵּן מַאֲכָלוֹ. אֲבָל עֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת עַצְמָן — יֵשׁ מֵהֶן שֶׁאֵין צְרִיכִים לִהְיוֹת מְעֻמָּד, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁצְּרִיכִים, כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא.

All the blessings of the mitzvot must be said standing, except the בִּרְכַת הַשְּׁחִיטָה and the הַפְרָשַׁת חַלָּה, which are not « so much » mitzvot — since one does them only to make the food usable. As for the performance of the mitzvot themselves, some need not be done standing, and some must, as will be explained each in its place בס״ד. The Rav's chidush: he establishes here the general rule of standing (מעומד) for ברכות המצוות and distinguishes it from the performance of the mitzva (the act itself), which divides according to the case.

הָעֲטִיפָה בְּצִיצִית — אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת דַּוְקָא מְעֻמָּד, וּמָצְאוּ לָהֶם סֶמֶךְ וְרֶמֶז מִן הַתּוֹרָה, נֶאֱמַר כָּאן בַּצִּיצִית "וְהָיָה לָכֶם", וְנֶאֱמַר בָּעֹמֶר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" — מַה "לָּכֶם" הָאָמוּר בָּעֹמֶר צָרִיךְ לִהְיוֹת מְעֻמָּד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בְּסִימָן תפט — אַף כָּאן מְעֻמָּד.

The enwrapping (הָעֲטִיפָה) in the tzitzit — our Sages said it must be done standing precisely, and they found a support (סמך ורמז) in the Torah: it is said here regarding tzitzit « וְהָיָה לָכֶם », and it is said regarding the עֹמֶר « וּסְפַרְתֶּם לָכֶם » — just as the « לָכֶם » said of the עֹמֶר must be done standing (as will be explained in siman תפ״ט), here too standing. The Rav's chidush: he grounds the requirement of standing for the עיטוף on a גזירה שווה « לָכֶם–לָכֶם » with the עֹמֶר — not only the berakha, but the עיטוף itself is done standing.

יֵשׁ אוֹמְרִים מִדְּתִקְּנוּ חֲזַ"ל לְבָרֵךְ "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית", מִכְּלָל דְּהַמִּצְוָה הִיא לְהִתְעַטֵּף דַּוְקָא. וְכָל עֲטִיפָה שֶׁאֵינָהּ כַּעֲטִיפַת הַיִּשְׁמְעֵאלִים — אֵינָהּ נִקְרֵאת עֲטִיפָה, אֶלָּא לְבִישָׁה. וְלָכֵן צָרִיךְ לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ כַּעֲטִיפַת הַיִּשְׁמְעֵאלִים, דְּהַיְנוּ לְכַסּוֹת הָרֹאשׁ עִם הַפָּנִים עַד גֻּמּוֹת שֶׁבַּלֶּחִי לְמַטָּה מִפִּיו. וּלְדִבְרֵיהֶם טַלִּיתוֹת קְטַנּוֹת שֶׁלָּנוּ, שֶׁאֵין בָּהֶן עֲטִיפַת הָרֹאשׁ — פְּטוּרִין מִצִּיצִית לְגַמְרֵי.

There are those who say (יֵשׁ אוֹמְרִים): since our Sages instituted blessing « לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית », it follows that the mitzva is to enwrap oneself specifically (להתעטף דווקא). And any enwrapping that is not like the enwrapping of the Ishmaelites (כַּעֲטִיפַת הַיִּשְׁמְעֵאלִים) is not called עֲטִיפָה but לְבִישָׁה (ordinary wearing). One must therefore enwrap oneself in one's talit like the Ishmaelites — that is, to cover the head with the face down to the hollows of the cheeks, below the mouth. And according to them, our small talitot, which have no head-enwrapping, would be entirely exempt from tzitzit. The Rav's chidush: he presents the first opinion — the עיטוף is essential (מעכב), in the manner of the עטיפת ישמעאלים, otherwise it is only לבישה.

אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל כְּסוּת שֶׁל אַרְבַּע כְּנָפוֹת אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין בָּהּ עִטּוּף — חַיֶּבֶת בְּצִיצִית, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם", וְכָל מַלְבּוּשׁ וּבֶגֶד בְּמַשְׁמָע, וְהָעִטּוּף אֵין לוֹ אֲפִלּוּ רֶמֶז בַּתּוֹרָה כְּלָל. וּמַה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים לְבָרֵךְ "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית", הַיְנוּ לְפִי שֶׁהָיָה מִנְהָגָם לַעֲטֹף רֹאשָׁם בְּטַלִּיתָם… לָכֵן אַף אֲנַחְנוּ אַף שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית" — אֵין אָנוּ צְרִיכִין יוֹתֵר. וַהֲלָכָה כַּסְּבָרָא הַשְּׁנִיָּה. וּמִכָּל מָקוֹם כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית מִן הַמֻּבְחָר — נָכוֹן הַדָּבָר לְהִתְעַטֵּף כַּעֲטִיפַת הַיִּשְׁמְעֵאלִים בִּשְׁעַת בְּרָכָה, וְיַעֲמֹד כָּךְ כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, וּבָזֶה יוֹצֵא אַף לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, דְּעִקַּר הַקְּפֵדָה הִיא בִּשְׁעַת לְבִישָׁה, דְּהָא אִם הָיָה רוֹצֶה הָיָה מְסִירָהּ מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי אַחַר כָּךְ.

But there are those who say that every garment of four corners, even without עיטוף, is obligated in tzitzit, for it is said in the Torah « עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם » — and every garment and cloth is included, while the עיטוף has not even a רמז in the Torah. And as for the Sages instituting the blessing « לְהִתְעַטֵּף », this is because their custom was to enwrap their head in their talit… so too we, although we bless « לְהִתְעַטֵּף », need nothing more. And the halakha is according to the second opinion (וַהֲלָכָה כַּסְּבָרָא הַשְּׁנִיָּה). Nevertheless, to fulfil the mitzva of tzitzit מִן הַמֻּבְחָר, it is proper to enwrap oneself like the Ishmaelites at the time of the berakha, and to remain so for the time it takes to walk four amot (כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת) — and thereby one discharges even the first opinion, whose essential concern is at the time of wearing. The Rav's chidush: he rules (halakha כסברא השנייה) that the mitzva is the לבישה, but retains the עיטוף כעטיפת ישמעאלים + the ד׳ אמות as מן המובחר to satisfy both opinions.

וְכֵן יַעֲשֶׂה בְּטַלִּיתוֹת קְטַנִּים שֶׁלָּנוּ, אַף־עַל־פִּי דְּקַיְמָא לָן דְּיוֹצְאִין בָּהּ יְדֵי חוֹבַת צִיצִית, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם עִטּוּף, מִכָּל מָקוֹם כְּדֵי לָצֵאת לְדִבְרֵי הַכֹּל, אִם רוֹצֶה לְבָרֵךְ "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית" — טוֹב שֶׁיָּנִיחַ הַטַּלִּית קָטָן עַל רֹאשׁוֹ וְרֹחַב הַטַּלִּית יִהְיֶה לְקוֹמָתוֹ, שֶׁכֵּן הוּא דֶּרֶךְ הָעִטּוּף, וְיַעֲמֹד כָּךְ מְעֻטָּף לְפָחוֹת כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, וְאַחַר־כָּךְ יִמְשְׁכֶנּוּ מֵעַל רֹאשׁוֹ וְיִלְבְּשֶׁנּוּ. וְדַוְקָא בְּבֶגֶד שֶׁעוֹשִׂין כְּעֵין חֲתִיכָה אַחַת מְרֻבַּעַת וּבֵית הַצַּוָּאר בָּאֶמְצַע… אֲבָל אִם הַבֶּגֶד תָּפוּר… יִלְבְּשֶׁנּוּ כְּדַרְכּוֹ וְלֹא יִתְעַטֵּף בּוֹ כְּלָל עַל רֹאשׁוֹ, וְלֹא יְבָרֵךְ עָלָיו "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית", אֶלָּא יְבָרֵךְ "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת צִיצִית"…

And so shall one do with our small talitot: although we hold that one discharges the obligation of tzitzit with them even without עיטוף, nevertheless, to discharge according to all opinions (לָצֵאת לְדִבְרֵי הַכֹּל), if he wishes to bless « לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית », it is good that he place the talit katan over his head, the width of the talit along his height — for that is the manner of עיטוף — and remain so enwrapped at least the time it takes to walk four amot, then draw it off his head and put it on. And this specifically for a garment made of a single square piece with the neck-opening in the middle… But if the garment is sewn… he shall put it on in the ordinary way, without enwrapping his head with it at all, and shall not bless « לְהִתְעַטֵּף », but shall bless « אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת צִיצִית ». The Rav's chidush: he distinguishes concretely the single-piece talit katan (where one may do עיטוף and bless « להתעטף ») from the sewn one (where one blesses « על מצות ציצית »), to unite the two opinions in practice.

אוֹתָן שֶׁאֵין מִתְכַּסִּים בְּטַלִּיתָם אֶלָּא הָרֹאשׁ וּסְבִיב הַצַּוָּאר בִּלְבַד, וְאֵין מַקְפִּידִין לְכַסּוֹת אֶת הַגּוּף — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדָם, דְּעִקַּר הָעִטּוּף הוּא בַּגּוּף לְכֻלֵּי עָלְמָא, וְלֹא נֶחְלְקוּ בְּסָעִיף ה אֶלָּא אִם צָרִיךְ גַּם כֵּן לְכַסּוֹת הָרֹאשׁ בְּטַלִּיתוֹ, אֲבָל כִּסּוּי הָרֹאשׁ בִּלְבַד בְּלִי כִּסּוּי הַגּוּף — לְכֻלֵּי עָלְמָא לֹא נִקְרָא כְּסוּת כְּלָל (עַיֵּן סִימָן יוד).

Those who cover with their talit only the head and around the neck, and do not take care to cover the body — they must be prevented (לִמְחוֹת בְּיָדָם), for the essential עיטוף is on the body, according to all (לְכֻלֵּי עָלְמָא). They differed in seif ה only on whether one must also cover the head with one's talit, but covering the head alone without covering the body is, according to all, not called כְּסוּת at all (see siman י׳). The Rav's chidush: he uncovers the hidden point of agreement behind the machloket — the עיטוף of the body is required לכולי עלמא; the dispute concerns only the status of covering the head.

נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת עֲטָרָה לַטַּלִּית מֵחֲתִיכַת מֶשִׁי, לְסִימָן שֶׁאוֹתָן צִיצִית שֶׁלְּפָנָיו יִהְיוּ לְעוֹלָם לְפָנָיו וְלֹא יוֹרִידֵן לְמַטָּה, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין. וְהָאֲרִ"י ז״ל לֹא הָיָה מַקְפִּיד עַל זֶה. טוֹב לִזָּהֵר שֶׁבִּשְׁעַת עֲטִיפָה יִזְרֹק כָּל הָאַרְבַּע צִיצִית לְצַד שְׂמֹאל כַּעֲטִיפַת הַיִּשְׁמְעֵאלִים, כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת.

It is the custom to make an עֲטָרָה (crown) for the talit, of a piece of silk, as a marker that the tzitziyot in front remain always in front and that one does not lower them — for « מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין » (one raises in holiness and does not lower). And the Arizal (הָאֲרִ"י ז״ל) was not particular about this. It is good to be careful that at the time of the עיטוף one throws all four tzitziyot to the left side, like the enwrapping of the Ishmaelites, for the time it takes to walk four amot. The Rav's chidush: he mentions the custom of the עֲטָרָה and the conduct of the Arizal, and links the throwing of the tzitziyot to the left to the ד׳ אמות of the עיטוף.

יַחֲזִ[י]ר שְׁתֵּי צִיצִית לְפָנָיו וּשְׁתֵּי צִיצִית לְאַחֲרָיו, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מְסֻבָּב בְּמִצְוֹת. יֵשׁ נוֹהֲגִין לָשׂוּם צַד יָמִין עַל כָּתֵף שְׂמֹאל, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מְסֻבָּב בְּמִצְוֹת.

He shall bring back two tzitziyot in front of him and two tzitziyot behind him, so as to be surrounded by mitzvot (מְסֻבָּב בְּמִצְוֹת). Some have the custom to place the right side over the left shoulder, so as to be surrounded by mitzvot. The Rav's chidush: the explicit aim — to be מְסֻבָּב בְּמִצְוֹת, surrounded on all sides by the mitzva; he adds the custom of placing the right side over the left shoulder.

אִם כַּמָּה אֲנָשִׁים מִתְעַטְּפִים כָּל אֶחָד בְּטַלִּיתוֹ בְּבַת אַחַת — כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְאִם רָצוּ — הָאֶחָד מְבָרֵךְ וְהָאֲחֵרִים שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן וְיוֹצְאִין בָּזֶה, דְּשׁוֹמֵעַ כִּמְדַבֵּר. אֲבָל אָדָם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מִתְעַטֵּף עַכְשָׁו בְּצִיצִית — אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ כְּדֵי לִפְטֹר אֶת הַמִּתְעַטֵּף… וְאִם הַמִּתְעַטֵּף הוּא בּוּר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ — יָכוֹל לְבָרֵךְ לוֹ אַחֵר… כֵּיוָן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה… וְכֵן הַדִּין בְּכָל בִּרְכוֹת הַמִּצְוֹת.

If several men enwrap themselves each in his own talit at the same time — each one blesses for himself. And if they wish, one blesses and the others listen and answer amen and discharge their obligation thereby, for שׁוֹמֵעַ כִּמְדַבֵּר (he who listens is as he who recites). But another person who is not now enwrapping himself in tzitzit cannot bless in order to discharge the one enwrapping himself… However, if the one enwrapping himself is a בּוּר (an ignoramus) who does not know how to bless, another may bless for him, for כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה (all Israel are responsible for one another)… And such is the law for all the ברכות המצוות. The Rav's chidush: he grounds the שומע כמדבר and the ערבות, and derives from them the custom that the שליח ציבור blesses aloud to discharge one who does not know.

הַתּוֹרָה קְרָאָתַן "צִיצִית", וְאֵין לְשׁוֹן "צִיצִית" אֶלָּא חוּטִין נִפְרָדִין, כְּמוֹ שְׂעָרוֹת הַנִּפְרָדִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי". עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַפְרִיד הַחוּטִין זֶה מִזֶּה קֹדֶם הַבְּרָכָה. וְאִם נִשְׁתַּהָא לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּבְעוֹד שֶׁיַּפְרִיד הַצִּיצִית יִתְבַּטֵּל מִלְּהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר — אֵין צָרִיךְ לְהַפְרִידָן.

The Torah called them « צִיצִית », and the word « צִיצִית » denotes only separated threads, like separated hairs, as it is written « וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי » (He took me by a lock of my head — Yehezkel ח׳:ג). Therefore one must separate the threads from one another before the berakha. And if he has tarried in coming to the synagogue, and separating the tzitziyot would make him miss praying with the tzibour — he need not separate them. The Rav's chidush: he grounds the separating of the threads on the very meaning of the word « ציצית » (חוטין נפרדין), and sets it as a precondition to the berakha — unless it would cause one to lose the תפלה בציבור.

בְּכָל יוֹם וָיוֹם קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ — צָרִיךְ שֶׁיְּעַיֵּן בְּחוּטֵי הַצִּיצִית אִם הֵם כְּשֵׁרִים, שֶׁמָּא נִפְסְקוּ מֵהֶם אֵיזוֹ חוּטִין. וְכֵן צָרִיךְ לְעַיֵּן בְּאוֹתוֹ חֵלֶק שֶׁל צִיצִית הַמֻּנָּח עַל כְּנַף הַבֶּגֶד, שֶׁמָּא נִפְסַק חוּט אֶחָד. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁבָּדַק הַצִּיצִית אֶתְמוֹל — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָדְקָם לְמָחָר, וְאֵין אוֹמְרִים הַעֲמִידֵן עַל חֶזְקָתָן… מִשּׁוּם דְּאִם לֹא יִבְדְּקֵם בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה — לֹא יִבְדְּקֵם לְעוֹלָם… כֵּיוָן שֶׁדַּרְכָּן לִפְסֹק עַל יְדֵי דְּרִיסַת הָרַגְלַיִם… לָכֵן תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּבְדֹּק בְּכָל יוֹם וָיוֹם. אֲבָל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכְּבָר בְּדָקָן פַּעַם אַחַת — שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבָדְקָן… וּמֻתָּר לָצֵאת בָּהֶן כָּךְ בְּלִי בְּדִיקָה אֲפִלּוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשַׁבָּת…

Each and every day, before he blesses, he must inspect the threads of the tzitzit to see whether they are valid (כְּשֵׁרִים), lest some threads have torn; likewise he must inspect that part of the tzitzit resting on the corner of the garment, lest a thread has torn. And although he checked the tzitziyot yesterday, he must check them again the next day, and we do not say « leave them on their חזקה » — because if he does not check them at the time of the berakha, he will never check them… since they tend to tear through the treading of feet… therefore the Sages instituted that he check each and every day. But on that same day, once he has already checked them once, he need check no more… and it is permitted to go out with them so, without a check, even into the public domain on Shabbat. The Rav's chidush: he grounds the daily בדיקה (and its reason: « if he does not check them at the time of the berakha, he will never check them »), while exempting it for the rest of the same day once the בדיקה is done.

מִי שֶׁלָּבַשׁ הַרְבֵּה בְּגָדִים שֶׁל צִיצִית זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, אַף־עַל־פִּי שֶׁבִּבְרָכָה אַחַת נִפְטְרוּ כֻּלָּם — מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לִבְדֹּק הַצִּיצִית שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁמָּא נִפְסַק חוּט אֶחָד מִצִּיצִית שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וְנִמְצָא לוֹבֵשׁ אַרְבַּע כְּנָפוֹת בְּלֹא צִיצִית.

One who has put on several tzitzit garments one over the other — although they were all discharged with a single berakha — must nevertheless check the tzitzit of each one separately, lest a thread has torn in the tzitzit of one of them, and he be found wearing a four-cornered garment without tzitzit. The Rav's chidush: even when a single berakha covers several talitot, the בדיקה is still required for each, lest one wear a בגד of four corners without tzitzit.

מִי שֶׁנִּשְׁתַּהָא לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּבְעוֹד שֶׁיִּתְעַסֵּק בִּבְדִיקַת הַצִּיצִית יִתְבַּטֵּל מִלְּהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר, וְכֵן מִי שֶׁבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּקְרָאוּהוּ לַעֲלוֹת לְסֵפֶר תּוֹרָה, וַעֲדַיִן לֹא לָבַשׁ טַלִּיתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהַצִּבּוּר מַמְתִּינִין עָלָיו, לָכֵן מִשּׁוּם טֹרַח הַצִּבּוּר — רַשַּׁאי לִלְבּשׁ הַטַּלִּית בְּלֹא בְּדִיקַת הַצִּיצִית, דְכֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֶתְמוֹל הָיוּ הַצִּיצִית שְׁלֵמוֹת — מַעֲמִידִין אוֹתָן בְּחֶזְקָתָן.

One who has tarried in coming to the synagogue, and would miss praying with the tzibour while busy checking the tzitzit; and likewise one who came to the synagogue and was called up to the Sefer Torah while he had not yet put on his talit — since the tzibour is waiting for him, therefore because of the burden on the public (טֹרַח הַצִּבּוּר), he is permitted to put on the talit without checking the tzitzit; for since he knows that yesterday the tzitziyot were whole, we maintain them on their חזקה. The Rav's chidush: he sets the exception of טורח הציבור — when waiting would burden the public, one relies on yesterday's חזקה and puts it on without a בדיקה.

אִם בָּדַק טַלִּיתוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם יָדוּעַ וּלְמָחָר מְצָאוֹ כְּמוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ — אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק, דְּוַדַּאי לֹא נִפְסְלוּ הַצִּיצִית בֵּינְתַיִם.

If he checked his talit and laid it in a known place, and the next day found it as he had laid it — he need not check, for certainly the tzitziyot were not invalidated in the meantime. The Rav's chidush: he limits the daily בדיקה of seif יג — when the talit was left untouched in a safe place, the חזקה of validity holds and a new בדיקה is not required.

כְּשֶׁיִּתְעַטֵּף בַּצִּיצִית, יְכַוֵּן: שֶׁצִּוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר כָּל מִצְוֹתָיו לַעֲשׂוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'".

When he enwraps himself in the tzitzit, he shall have the following kavana: that the Holy One, blessed be He, commanded us to enwrap ourselves in the tzitzit so that we remember all His mitzvot to do them, as it is said « וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' » (you shall see it and remember all the mitzvot of Hashem — Bamidbar ט״ו:לט). The Rav's chidush: he makes the kavana « למען תזכרו » a component of the mitzva at the time of the עיטוף — to see the tzitzit in order to remember all the mitzvot and do them.

וְכֵיוָן שֶׁטַּעַם לְבִישַׁת הַצִּיצִית הוּא כְּדֵי לִזְכֹּר הַמִּצְוֹת, לְפִיכָךְ הַלּוֹבֵשׁ טַלִּית קָטָן יִזָּהֵר לְלָבְשׁוֹ עַל בְּגָדָיו, כְּדֵי שֶׁתָּמִיד יִרְאֵהוּ וְיִזְכֹּר הַמִּצְוֹת. וְאוֹתָן הַלּוֹבְשִׁים אוֹתוֹ תַּחַת הַבְּגָדִים — יִזָּהֲרוּ שֶׁיִּלְבְּשׁוּ אוֹתוֹ בְּאֹפֶן שֶׁיֵּרָאוּ הַצִּיצִית תָּמִיד, שֶׁעַל יְדֵי רְאִיָּתָן — יִזְכְּרוּ הַמִּצְוֹת תָּמִיד.

And since the reason for wearing the tzitzit is to remember the mitzvot, therefore one who wears a talit katan should be careful to wear it over his garments, so as always to see it and remember the mitzvot. And those who wear it under their garments — let them be careful to wear it in such a way that the tzitziyot are always visible, for through seeing them they will always remember the mitzvot. The Rav's chidush: he draws the practical consequence from the reason « למען תזכרו » — to wear the talit katan over the garments (or at least to leave the tzitziyot visible), so that seeing produces remembrance.

צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַצִּיצִית מִבַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ", וּדְלָא כְּאוֹתָן שֶׁתּוֹחֲבִין אוֹתוֹ בְּהַכְּנָפוֹת. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן שֶׁהוֹלֵךְ בֵּין הַנָּכְרִים וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁלֹּא יַלְעִיגוּ עָלָיו — יָכוֹל לְתָחֳבָם בְּהַכְּנָפוֹת, אַךְ בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה יִהְיוּ מְגֻלִּין לְפָחוֹת כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת.

The tzitziyot must be on the outside, as it is said « וּרְאִיתֶם אֹתוֹ » (you shall see it) — and not like those who tuck them into the corners (of the garment). And in pressing circumstances (בִּשְׁעַת הַדְּחָק), for instance if he walks among non-Jews and fears they might mock him, he may tuck them into the corners, but at the time of the berakha they shall be uncovered (מְגֻלִּין) at least the time it takes to walk four amot. The Rav's chidush: he grounds the uncovering (גילוי) of the tzitziyot on « וראיתם אותו », concedes the דחק of the non-Jews, but maintains that בשעת הברכה they must be uncovered כְּדֵי הילוך ד׳ אַמּוֹת.

אִם רוֹצֶה לִלְבּשׁ הַטַּלִּית קָטָן מִיָּד בְּקוּמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא צִיצִית, וַהֲרֵי עֲדַיִן אֵין יָדָיו נְקִיּוֹת וְלֹא יָכוֹל לְבָרֵךְ — יָכוֹל לְלָבְשׁוֹ בְּלֹא בְּרָכָה, וְלִכְשֶׁיְּנַקֶּה יָדָיו יְמַשְׁמֵשׁ בְּצִיצִיּוֹתָיו וִיבָרֵךְ, דְּהַמִּשְׁמוּשׁ הוּא כְּאִלּוּ לוֹבְשׁוֹ עַכְשָׁו. וְאִם בְּדַעְתּוֹ לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית אַחֶרֶת מִיָּד כְּשֶׁיְּנַקֶּה יָדָיו — אֵין צָרִיךְ לְמַשְׁמֵשׁ בְּ[זוּ] וּלְבָרֵךְ עָלֶיהָ, רַק יְבָרֵךְ עַל הַטַּלִּית שֶׁלּוֹבֵשׁ אַחַר־כָּךְ, וִיכַוֵּן בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ לִפְטֹר גַּם אֶת זֹאת שֶׁלָּבַשׁ כְּבָר.

If he wishes to put on the talit katan immediately upon rising, so as not to walk four amot without tzitzit, but his hands are not yet clean and he cannot bless — he may put it on without a berakha; and when he cleans his hands, he shall touch his tzitziyot (יְמַשְׁמֵשׁ) and bless, for the touching (הַמִּשְׁמוּשׁ) is as if he were putting it on now. And if he intends to enwrap himself in another talit immediately when he has cleaned his hands, he need not touch this one or bless on it; he shall bless only on the talit he puts on afterward, and have the kavana to discharge also this one he has already put on. The Rav's chidush: he introduces the principle of מִשְׁמוּשׁ — touching the tzitziyot stands in for a fresh putting-on, to attach the berakha to the talit already worn.

אִם יֵשׁ לוֹ כַּמָּה בְּגָדִים שֶׁל אַרְבַּע כְּנָפוֹת — כֻּלָּם חַיָּבִים בְּצִיצִית, אֲפִלּוּ לוֹבְשָׁן כֻּלָּן כְּאַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" — הַרְבֵּה בְּגָדִים בְּמַשְׁמָע. וְאִם לוֹבְשָׁן כֻּלָּם זֶה אַחַר זֶה בְּלִי הֶפְסֵק שִׂיחָה בֵּינְתַיִם, וְהָיָה דַּעְתּוֹ מִתְּחִלָּה בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה לְלָבְשָׁם כֻּלָּם מִיָּד — לֹא יְבָרֵךְ אֶלָּא בְּרָכָה אַחַת לְכֻלָּם, אֲפִלּוּ אִם פָּשַׁט הָרִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁלָּבַשׁ הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם הִפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּשִׂיחָה אוֹ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים — צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְדַוְקָא שֶׁהִפְסִיק שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ לְבִישָׁה, אֲבָל לְצֹרֶךְ לְבִישָׁה כְּגוֹן שֶׁאָמַר תְּנוּ לִי הַבֶּגֶד — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְכֵן אִם לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ מִתְּחִלָּה… הֲוָה כְּמַפְסִיק, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ…

If he has several four-cornered garments, all are obligated in tzitzit, even if he puts them all on at once, for it is said « עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם » — several garments are implied. And if he puts them all on one after another without an interruption of speech (הֶפְסֵק שִׂיחָה) in between, and had the intention from the start, at the time of the berakha, to put them all on at once — he blesses only once for all of them, even if he removed the first before putting on the second. But if he interrupted between them with speech or other matters — he must bless on each one. And this specifically if he interrupted not for the sake of the wearing; but for the sake of the wearing, e.g. saying « give me the garment » — he need not bless. Likewise if he did not have the intention from the start… it is as if he had interrupted, and he must bless… The Rav's chidush: he systematises the rule of the single berakha — determined by the דעת מתחילה and the absence of הפסק שיחה — and distinguishes the הפסק לצורך לבישה (which does not require re-blessing) from the הפסק שלא לצורך.

אִם לוֹבֵשׁ טַלִּית קָטָן בְּבֵיתוֹ אַף־עַל־פִּי שֶׁבֵּרַךְ עָלָיו "לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית"… מִכָּל מָקוֹם אִם אַחַר־כָּךְ הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עָלָיו גַּם כֵּן "לְהִתְעַטֵּף", וְאֵינוֹ נִפְטָר בַּבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה, מִשּׁוּם דְּהַהֲלִיכָה מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת חָשׁוּב הֶפְסֵק וְאַף אִם לֹא הִפְסִיק בְּשׁוּם שִׂיחָה בֵּינְתַיִם, וַאֲפִלּוּ הָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת… אֲבָל אִם לֹא יָצָא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ בֵּינְתַיִם, אֲפִלּוּ אִם בֵּרַךְ עַל טַלִּית קָטָן בְּחֶדֶר זֶה וְהוֹלֵךְ לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל בְּחֶדֶר אַחֵר בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ…

If he wears a talit katan in his house, even though he blessed « לְהִתְעַטֵּף » on it — nevertheless, if he then goes to the synagogue and enwraps himself in a talit gadol, he must re-bless « לְהִתְעַטֵּף », and is not discharged by the first berakha, for the walk from his house to the synagogue is considered a הֶפְסֵק, even if he interrupted with no speech in between, and even if his house was near the synagogue… But if he did not go out of the threshold of his house in the meantime, even if he blessed on a talit katan in one room and goes to enwrap himself in a talit gadol in another room of the same house — he need not re-bless… The Rav's chidush: he fixes that the walk from the house to the synagogue constitutes a הפסק requiring a new berakha (even without speech, even nearby), but that moving between two rooms of the same בית, without leaving the פתח, is not a הפסק.

הַפּוֹשֵׁט טַלִּיתוֹ וּבְשָׁעָה שֶׁפּוֹשֵׁט דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלִלְבּשׁ מִיָּד — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו כְּשֶׁיַּחֲזֹר וְיִלְבָּשֶׁנּוּ מִיָּד, אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר עָלָיו טַלִּית קָטָן, אֲפִלּוּ פּוֹשֵׁט בְּבַיִת זֶה וְחוֹזֵר וְלוֹבְשׁוֹ בְּבַיִת אַחֵר — לֹא הֲוֵי הֶפְסֵק, כֵּיוָן שֶׁחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ אוֹתוֹ הַטַּלִּית בְּעַצְמוֹ שֶׁכְּבָר בֵּרַךְ עָלָיו, וְגַם לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ כְּלָל מִלְּבִישָׁתוֹ… אֲבָל אִם כְּשֶׁפְּשָׁטוֹ לֹא הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלִלְבּשׁ עַד לְאַחַר כַּמָּה שָׁעוֹת… צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עָלָיו, אֲפִלּוּ נִשְׁאַר עָלָיו טַלִּית קָטָן…

One who removes his talit and, at the moment of removing it, intends to return and put it on at once — need not bless on it when he returns and puts it on at once, even if no talit katan remained on him, even if he removes it in one house and returns and puts it on in another — it is not a הֶפְסֵק, since he returns to put on that same talit on which he has already blessed, and he did not turn his mind away at all from wearing it… But if, when he removed it, his intention was not to return and put it on until after several hours… he must re-bless on it, even if a talit katan remained on him… The Rav's chidush: he makes the intention to return and put it on at once (and the absence of היסח הדעת) the decisive criterion — not the place — for whether one must re-bless after removing the talit.

וְכֵן אֲפִלּוּ אִם כְּשֶׁפְּשָׁטוֹ הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וּלְלָבְשׁוֹ מִיָּד, אֶלָּא שֶׁאַחַר־כָּךְ שָׁכַח אוֹ נִמְלַךְ מִלִּלְבּשׁ עַד לְאַחַר כַּמָּה שָׁעוֹת — אֲזַי צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עָלָיו, אֲפִלּוּ לֹא יָצָא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ כְּלָל בֵּינְתַיִם וְחוֹזֵר וְלוֹבְשׁוֹ בְּאוֹתוֹ הַחֶדֶר שֶׁפּוֹשְׁטוֹ.

Likewise, even if when he removed it his intention was to return and put it on at once, but afterward he forgot or reconsidered (שָׁכַח אוֹ נִמְלַךְ) and put it on only after several hours — then he must re-bless on it, even if he did not go out of the threshold of his house at all in the meantime and returns to put it on in the very room where he removed it. The Rav's chidush: he completes seif כג — it is not the initial intention alone that counts, but the actuality of the immediate return; a delay of several hours (through forgetting or reconsidering) requires re-blessing, regardless of place.

הַפּוֹשֵׁט טַלִּיתוֹ סְתָם, שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ כְּלוּם: לֹא שֶׁיַּחֲזֹר וְיִלְבָּשֶׁנּוּ מִיָּד, וְלֹא שֶׁלֹּא יַחֲזֹר וְיִלְבָּשֶׁנּוּ מִיָּד, אִם כְּשֶׁפָּשַׁט הַטַּלִּית נִשְׁאַר עֲדַיִן עָלָיו טַלִּית קָטָן, אִם כֵּן לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהַמִּצְוָה, לָכֵן כְּשֶׁיַּחֲזֹר וְיִלְבּשׁ אֶת הַטַּלִּית שֶׁפָּשַׁט מִתְּחִלָּה — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו. אֲבָל אִם כְּשֶׁפָּשַׁט הַטַּלִּית לֹא נִשְׁאַר עָלָיו שׁוּם בֶּגֶד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צִיצִית, אִם כֵּן הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִן הַמִּצְוָה, לָכֵן כְּשֶׁיַּחֲזֹר וְיִלְבּשׁ אֶת הַטַּלִּית שֶׁפָּשַׁט — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עָלָיו.

One who removes his talit סְתָם (without any particular intention) — neither to return and put it on at once, nor not to: if when he removed the talit a talit katan still remained on him, then he did not turn his mind away from the mitzva, and so when he returns and puts on the talit he removed, he need not bless. But if when he removed the talit no garment with tzitzit remained on him, then he turned his mind away entirely from the mitzva, and so when he returns and puts on the removed talit, he must re-bless. The Rav's chidush: in the indeterminate case (סְתָם), the criterion becomes the remaining talit katan — its presence prevents the היסח הדעת and exempts from re-blessing; its absence is a complete היסח הדעת requiring a berakha.

מִי שֶׁהָיָה לָבוּשׁ טַלִּית וְנָפְלָה מִמֶּנּוּ, כְּשֶׁיַּחֲזֹר וְיִתְעַטֵּף בָּהּ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁנָּפְלָה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, לָכֵן אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם מַה שֶּׁדַּעְתּוֹ שֶׁיַּחֲזֹר וְיִלְבָּשֶׁנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁנָּפְלָה כֻּלָּהּ מֵעַל גּוּפוֹ, אֲבָל אִם מִקְצָתָהּ נִשְׁאַר עַל גּוּפוֹ אַף־עַל־פִּי שֶׁנָּפְלָה רֻבָּהּ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁאַר עָלָיו קְצָת מֵהַמִּצְוָה. וְדַוְקָא שֶׁאוֹתוֹ מִקְצָת שֶׁלֹּא נָפַל נִשְׁאַר מֻנָּח עַל גּוּפוֹ, אֲבָל אִם נִשְׁאַר מֻנָּח עַל יָדוֹ… הֲרֵי לֹא נִשְׁאַר עָלָיו מֵהַמִּצְוָה כְּלוּם, וְלָכֵן… צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ.

One who was wearing a talit and it fell from him — when he returns and enwraps himself in it, he must re-bless, since it fell without his intention, and therefore his intention to put it on again avails nothing. To what does this apply? When it fell entirely from his body; but if a part of it remained on his body, even though most of it fell — he need not re-bless, since a little of the mitzva remained on him. And this specifically if that part which did not fall remained resting on his body; but if it remained resting on his hand… then nothing of the mitzva remained on him, and so… he must re-bless. The Rav's chidush: he rules that a fall without intent cancels the cover of the intention to return, and specifies the criterion of the remaining part being on the body (and not on the hand, for עיקר העיטוף הוא בגוף).

כָּל בֶּגֶד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה כְּנָפוֹת שֶׁהוּא מְיֻחָד לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ בַּיּוֹם, אִם לֹא פְּשָׁטוֹ בַּלַּיְלָה רַק שֶׁנִּשְׁאַר עָלָיו עַד הַבֹּקֶר — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו בַּבֹּקֶר, כֵּיוָן דְּיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּסוּת יוֹם חַיָּב לְהָטִיל בּוֹ צִיצִית אַף אִם רוֹצֶה לְלָבְשׁוֹ בַּלַּיְלָה, אִם כֵּן לֹא הָיָה כָּאן זְמַן פְּטוֹר לְבֶגֶד זֶה… וּמִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן דְּיֵשׁ אוֹמְרִים (עַיֵּן סִימָן יח) שֶׁכְּסוּת יוֹם פְּטוּרָה מִצִּיצִית אִם רוֹצֶה לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהּ בַּלַּיְלָה… וַהֲוֵי הֶפְסֵק… לָכֵן כְּדֵי לָצֵאת לְדִבְרֵי הַכֹּל — טוֹב שֶׁיְּבָרֵךְ עַל טַלִּית אַחֵר וְיִפְטֹר גַּם אֶת זֶה שֶׁלָּן בּוֹ.

Any four-cornered garment designated to be worn by day, if he did not remove it at night but it remained on him until the morning — he need not bless on it in the morning, since there is an opinion (יש אומרים) that a daytime garment is obligated in tzitzit even if one wishes to wear it at night; so there was no time of exemption for this garment (the night is no הֶפְסֵק). Nevertheless, since there is an opinion (see siman י״ח) that a daytime garment is exempt from tzitzit if one wishes to wear it at night… it would be a הֶפְסֵק… therefore, to discharge according to all opinions, it is good that he bless on another talit and discharge also the one in which he spent the night. The Rav's chidush: he resolves the machloket over a daytime garment worn at night by recommending blessing on another talit לצאת ידי כל הדעות.

אָסוּר לְהִתְכַּסּוֹת בְּבֶגֶד שֶׁהוּא חַיָּב בְּצִיצִית וְלֹא הֵטִיל בּוֹ צִיצִית, וְאִם לוֹבְשׁוֹ — עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל מִצְוַת צִיצִית.

It is forbidden to cover oneself with a garment obligated in tzitzit without having put tzitzit on it, and if he wears it, he transgresses a positive commandment (מִצְוַת עֲשֵׂה), for he has annulled (בִּטֵּל) the mitzva of tzitzit. The Rav's chidush: he frames the prohibition positively — wearing an obligated garment without tzitzit is a nullification of a positive commandment, underscoring the weight of the mitzva (parallel to seif יז of the Mechaber).

מִי שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְנָפַל טַלִּיתוֹ מֵעָלָיו וְהֵנִיחוּ אֲחֵרִים עָלָיו אֶת הַטַּלִּית, כְּשֶׁיְּסַיֵּם אֶת תְּפִלָּתוֹ — יְמַשְׁמֵשׁ בַּצִּיצִית וִיבָרֵךְ.

One who was praying the תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה and whose talit fell from him, and others placed the talit back upon him — when he finishes his prayer, he shall touch (יְמַשְׁמֵשׁ) the tzitziyot and bless. The Rav's chidush: he applies the principle of מִשְׁמוּשׁ (seif כ) to the case of the talit falling during the עמידה — one does not interrupt to bless; at the end of the תפלה, the touching stands in for a fresh putting-on and carries the berakha.

הַיָּשֵׁן בַּיּוֹם — טוֹב שֶׁלֹּא יָסִיר מֵעָלָיו הַטַּלִּית קָטָן לְגַמְרֵי, רַק שֶׁיִּתְכַּסֶּה בּוֹ בְּעֵת הַשֵּׁנָה, וּכְשֶׁלּוֹבְשׁוֹ אַחַר־כָּךְ — אֵין צָרִיךְ בְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֵסִיר מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי.

One who sleeps by day — it is good that he not remove the talit katan from himself entirely, but cover himself with it during sleep; and when he puts it on afterward, he need no berakha, since he did not remove it from himself entirely. The Rav's chidush: he closes the siman with the case of daytime sleep — keeping the talit katan on oneself during sleep avoids the היסח הדעת and exempts from re-blessing on waking; recommended conduct (טוב).