מדוע רמה 4 ייעודית לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדה״ז איננו פירוש על המחבר — אלא הוא שולחן ערוך עצמאי ומלא, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן. ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + מימד פנימי בחיבור אחד, ופוסק בחומרה תלמודית ייחודית.
עבור חב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון. דף זה מאסף, עבור סימן רמ״ט, את הטקסט השלם של הרב, את חידושו, ואת דברי הרבי המאירים את הנושא.
שלחן ערוך הרב — סימן רמ״ט
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז)
סימן רמ״ט — דִּינִים הַשַּׁיָּכִים לְעֶרֶב שַׁבָּת — וּבוֹ יג סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שהובאה בספריא. י״ג סעיפים + 5 רשומות בקונטרס אחרון.
סעיף א דִּינִים הַשַּׁיָּכִים לְעֶרֶב שַׁבָּת וּבוֹ י"ג סְעִיפִים: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ בְּעֶרֶב שַׁבָּת…
דִּינִים הַשַּׁיָּכִים לְעֶרֶב שַׁבָּת וּבוֹ י"ג סְעִיפִים:
אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ בְּעֶרֶב שַׁבָּת יוֹתֵר מִג' פַּרְסָאוֹת מִתְּחִלַּת הַיּוֹם, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, וְיוּכַל לְהָכִין שָׁם צָרְכֵי שַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִם יֵלֵךְ יוֹתֵר יַגִּיעַ לְבֵיתוֹ, וּבְנֵי בֵיתוֹ אֶפְשָׁר שֶׁשָּׂמוּ אֶל לִבָּם שֶׁמָּא יָבֹא הַיּוֹם וְהֵכִינוּ גַּם בִּשְׁבִילוֹ — אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר, שֶׁמָּא לֹא שָׂמוּ אֶל לִבָּם כְּלָל מִבִּיאָתוֹ וְלֹא הֵכִינוּ לוֹ כְּלוּם.
אֲבָל אִם יָדוּעַ לָהֶם בְּוַדַּאי שֶׁיָּבֹא הַיּוֹם, כְּגוֹן שֶׁשָּׁלַח לָהֶם שָׁלִיחַ לְהוֹדִיעָם, אוֹ שֶׁהוֹדִיעָם קֹדֶם נְסִיעָתוֹ מִבֵּיתוֹ — מֻתָּר לוֹ לֵילֵךְ כָּל הַיּוֹם:
סעיף ב וְכָל זֶה כְּשֶׁהוּא בְּמָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהָכִין שָׁם צָרְכֵי שַׁבָּת אוֹ שֶׁאֲחֵרִים יָכִינוּ לוֹ, אֲבָל…
וְכָל זֶה כְּשֶׁהוּא בְּמָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהָכִין שָׁם צָרְכֵי שַׁבָּת אוֹ שֶׁאֲחֵרִים יָכִינוּ לוֹ, אֲבָל אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת וְגַם אֲחֵרִים לֹא יָכִינוּ לוֹ — מוּטָב שֶׁיֵּלֵךְ אֲפִלּוּ כַּמָּה פַרְסָאוֹת, אוּלַי יַגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהָכִין שָׁם צָרְכֵי שַׁבָּת אוֹ שֶׁאֲחֵרִים יָכִינוּ לוֹ, מִשֶּׁיִּשָּׁאֵר שָׁם, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יוּכַל לְהָכִין.
וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ עִמּוֹ צֵידָה כְּדֵי צָרְכֵי שַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יִשּׁוּב בָּטוּחַ — מֻתָּר לוֹ לֵילֵךְ מִשָּׁם אֲפִלּוּ כַּמָּה פַרְסָאוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹם יִשּׁוּב בָּטוּחַ, שֶׁכְּשֶׁאֵינוֹ בִּמְקוֹם יִשּׁוּב בָּטוּחַ — אֵין לוֹ עֹנֶג שַׁבָּת כְּלָל.
סעיף ג וְכָל זֶה כְּשֶׁהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו, אֲבָל אִם רוֹכֵב עַל סוּס אוֹ הוֹלֵךְ בְּקָרוֹן — יָכוֹל לֵילֵךְ כַּמָּה…
וְכָל זֶה כְּשֶׁהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו, אֲבָל אִם רוֹכֵב עַל סוּס אוֹ הוֹלֵךְ בְּקָרוֹן — יָכוֹל לֵילֵךְ כַּמָּה פַרְסָאוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן יוּכַל לְהַגִּיעַ לִמְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל.
(וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יְהַלֵּךְ יוֹתֵר מִכְּדֵי שִׁעוּר שֶׁהוּא מַהֲלַךְ ג' פַּרְסָאוֹת שֶׁל אָדָם בֵּינוֹנִי הַמְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו, דְּהַיְנוּ ד' שָׁעוֹת וְד' חֳמָשִׁים מִשָּׁעוֹת בֵּינוֹנִית שֶׁהֵן כ"ד לְמֵעֵת לְעֵת, עַיֵּן סִמָּן תנ"ט):
סעיף ד וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ רֹב בְּנֵי אָדָם מְכִינִים צָרְכֵי שַׁבָּת בְּרֶוַח, לָכֵן אֵין נִזְהָרִים כְּלָל…
וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ רֹב בְּנֵי אָדָם מְכִינִים צָרְכֵי שַׁבָּת בְּרֶוַח, לָכֵן אֵין נִזְהָרִים כְּלָל מִלֵּילֵךְ יוֹתֵר מִג' פַּרְסָאוֹת בְּכָל עִנְיָן כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְבֵיתוֹ אוֹ לְהִתְאָרֵחַ בְּבֵית אֲחֵרִים:
סעיף ה אָסוּר לִקְבּוֹעַ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סְעֻדָּה גְדוֹלָה שֶׁל מִשְׁתֶּה שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בָּהּ בִּימֵי הַחֹל,…
אָסוּר לִקְבּוֹעַ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סְעֻדָּה גְדוֹלָה שֶׁל מִשְׁתֶּה שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בָּהּ בִּימֵי הַחֹל, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמַּרְבֶּה בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֲפִלּוּ בַּבֹּקֶר יוֹתֵר מִדַּרְכּוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַחֹל — לֹא יוּכַל לְקַיֵּם סְעֻדַּת שַׁבָּת שֶׁבַּלַּיְלָה כָּרָאוּי:
סעיף ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּסְעֻדַּת הָרְשׁוּת, אוֹ אֲפִלּוּ סְעֻדַּת מִצְוָה אֶלָּא שֶׁאֵין זְמַנָּהּ…
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּסְעֻדַּת הָרְשׁוּת, אוֹ אֲפִלּוּ סְעֻדַּת מִצְוָה אֶלָּא שֶׁאֵין זְמַנָּהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, שֶׁיָּכוֹל לִדְחוֹתָהּ לְיוֹם אַחֵר וְלַעֲשׂוֹת הַסְּעֻדָּה בְּאוֹתוֹ יוֹם. אֲבָל אִם זְמַנָּהּ הַיּוֹם, כְּגוֹן סְעֻדַּת מִילָה וּסְעֻדַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין, שֶׁאֵין לוֹ לִדְחוֹת הָאֵרוּסִין שֶׁמָּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר לְאָרְסָהּ, וְכֵן הַנִּשּׂוּאִין אֵין לוֹ לִדְחוֹת שֶׁלֹּא לְהִבָּטֵל מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וְכֵן הַמִּילָה אַף אִם אֵינָהּ בַּשְּׁמִינִי לְלֵדָתוֹ אִי אֶפְשָׁר לִדְחוֹתָהּ לְיוֹם אַחֵר, שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחוֹ עָרֵל אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, לְפִיכָךְ מֻתָּר לַעֲשׂוֹת הַסְּעֻדָּה גַם כֵּן בּוֹ בַיּוֹם, וְאִם אַחַר כָּךְ לֹא יוּכַל לְקַיֵּם סְעֻדַּת שַׁבָּת שֶׁבַּלַּיְלָה — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁזּוֹהִי גַם כֵּן סְעֻדַּת מִצְוָה, וְיֹאכַל לְמָחָר בַּיּוֹם שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"ד:
סעיף ז וּמִכָּל מָקוֹם, מִצְוָה לְהַתְחִיל הַסְּעֻדָּה לְכַתְּחִלָּה קֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית, שֶׁהֲרֵי מִשָּׁעָה…
וּמִכָּל מָקוֹם, מִצְוָה לְהַתְחִיל הַסְּעֻדָּה לְכַתְּחִלָּה קֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית, שֶׁהֲרֵי מִשָּׁעָה עֲשִׂירִית וְאֵילַךְ מִצְוָה לְהִמָּנַע מִלִּקְבּוֹעַ אֲפִלּוּ סְעֻדָּה קְטַנָּה שֶׁרָגִיל בָּהּ בְּחֹל אִם הִיא סְעֻדַּת הָרְשׁוּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, אִם כֵּן גַּם בִּסְעֻדַּת מִצְוָה, כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לְהַקְדִּימָהּ קֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית — יֵשׁ לוֹ לְהַקְדִּימָהּ לְכַתְּחִלָּה.
וְטוֹב שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בִּסְעֻדָּה זוֹ אֶלָּא מִנְיָן מְצֻמְצָם, לְבַד מִן הַשַּׁיָּכִים לַסְּעֻדָּה, כְּגוֹן הַקְּרוֹבִים וְהַשּׁוֹשְׁבִינִים בִּסְעֻדַּת נִשּׂוּאִין, וְהַקְּרוֹבִים וּבַעֲלֵי הַבְּרִית, דְּהַיְנוּ הַמּוֹהֵל וְהַסַּנְדָּק בִּסְעֻדַּת מִילָה:
סעיף ח סְעֻדַּת פִּדְיוֹן הַבֵּן בִּזְמַנּוֹ, דְּהַיְנוּ בְּיוֹם ל"א לְלֵדָתוֹ — דִּינָהּ כִּסְעֻדַּת מִילָה. אֲבָל…
סְעֻדַּת פִּדְיוֹן הַבֵּן בִּזְמַנּוֹ, דְּהַיְנוּ בְּיוֹם ל"א לְלֵדָתוֹ — דִּינָהּ כִּסְעֻדַּת מִילָה. אֲבָל אִם אֵרַע אֵיזֶה אֹנֶס שֶׁלֹּא פְדָאוֹ בְּיוֹם ל"א — אֵין לִפְדּוֹתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלַעֲשׂוֹת אָז סְעֻדָּה שֶׁל מִשְׁתֶּה, דְּכֵיוָן שֶׁכְּבָר נִדְחֵית הַמִּצְוָה מִזְּמַנָּה — יִדְחֶנָּה גַם כֵּן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת (אֶלָּא יִפְדֶּנּוּ בְּלֹא סְעֻדָּה שֶׁל מִשְׁתֶּה).
וְכֵן מִי שֶׁאֵרַס קֹדֶם עֶרֶב שַׁבָּת וְאֵרְעוֹ אֹנֶס שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת הַסְּעֻדָּה בְּיוֹם הָאֵרוּסִין — לֹא יַעֲשֶׂנָּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, דְּכֵיוָן שֶׁכְּבָר נִדְחֵית מִזְּמַנָּהּ, דְּהַיְנוּ יוֹם הָאֵרוּסִין — יִדְחֶנָּה גַם כֵּן מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.
(אֲבָל בְּנִשּׂוּאִין נִמְשֶׁכֶת מִצְוַת הַסְּעֻדָּה [ז'] יָמִים אַחַר הַחֻפָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תר"מ):
סעיף ט סְעֻדָּה שֶׁרָגִיל בָּהּ בִּימוֹת הַחֹל, דְּהַיְנוּ סְעֻדָּה קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִשְׁתֶּה — מִן הַדִּין…
סְעֻדָּה שֶׁרָגִיל בָּהּ בִּימוֹת הַחֹל, דְּהַיְנוּ סְעֻדָּה קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִשְׁתֶּה — מִן הַדִּין מֻתָּר לְאָכְלָהּ בְּכָל הַיּוֹם אֲפִלּוּ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה. אֲבָל מִצְוָה לְהִמָּנַע מִלְּקָבְעָהּ מִתְּחִלַּת שָׁעָה עֲשִׂירִית וְאֵילַךְ, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא תָּאֵב לֶאֱכוֹל וְיֹאכַל סְעֻדַּת שַׁבָּת לְתֵאָבוֹן.
אֲבָל לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת בְּלִי קְבִיעוּת סְעֻדָּה — אֵינוֹ נִמְנָע בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְעֶרֶב יוֹם טוֹב עַד שֶׁחֲשֵׁכָה, דְּהַיְנוּ עַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"[א], חוּץ מֵעֶרֶב פֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תע"א:
סעיף י אֲבָל לְאַחַר שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹ לְאַחַר שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שַׁבָּת אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם (אִם דַּעְתּוֹ…
אֲבָל לְאַחַר שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹ לְאַחַר שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שַׁבָּת אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם (אִם דַּעְתּוֹ לְהַתְחִיל סְעֻדַּת שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁחֲשֵׁכָה[)] — מִצְוָה לְהִמָּנַע מִלֶּאֱכוֹל שׁוּם דָּבָר אֲפִלּוּ בְּלֹא קְבִיעוּת סְעֻדָּה אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁקִּדֵּשׁ עַל הַכּוֹס קֹדֶם אֲכִילַת עִקַּר סְעֻדַּת שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ מִלֶּחֶם שֶׁמְּבָרְכִים עָלָיו "הַמּוֹצִיא", שֶׁהוּא עִקַּר סְעֻדַּת שַׁבָּת, שֶׁמִּבִּלְעָדוֹ אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבַת ג' סְעֻדּוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"ד, לְפִי שֶׁאִם יֹאכַל מִמַּאֲכָל אַחֵר קֹדֶם אֲכִילַת הַלֶּחֶם — לֹא יֹאכַל הַלֶּחֶם לְתֵאָבוֹן.
(וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין לִמְחוֹת בְּיַד הַמְּקִלִּין, כֵּיוָן שֶׁמִּן הַדִּין אֵין חִיּוּב גָּמוּר לֶאֱכוֹל סְעֻדַּת שַׁבָּת לְתֵאָבוֹן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר):
סעיף יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאוֹכֵל אוֹתוֹ מַאֲכָל קֹדֶם הַסְּעֻדָּה מֵחֲמַת שֶׁחָפֵץ וּמִתְאַוֶּה…
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאוֹכֵל אוֹתוֹ מַאֲכָל קֹדֶם הַסְּעֻדָּה מֵחֲמַת שֶׁחָפֵץ וּמִתְאַוֶּה לְאָכְלוֹ קֹדֶם הַסְּעֻדָּה וְלֹא בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה, אֲבָל אִם מַה שֶּׁאוֹכְלוֹ קֹדֶם הַסְּעֻדָּה הוּא מֵחֲמַת שֶׁרוֹצֶה לְהַשְׁלִים מֵאָה בְרָכוֹת עַל יְדֵי שֶׁמְּבָרֵךְ עָלָיו גַּם בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה כְּשֶׁאוֹכְלוֹ קֹדֶם הַסְּעֻדָּה, שֶׁאֵינוֹ נִפְטָר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁלְּאַחַר הַסְּעֻדָּה — יֵשׁ בְּזֶה (אִסּוּר גָּמוּר מִן הַדִּין, שֶׁאָסוּר לִגְרוֹם חִיּוּב בְּרָכָה כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְפָטְרָהּ בִּבְרָכָה אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן [ר]ט"ו. וְעוֹד יֵשׁ) אִסּוּר בְּמַה שֶּׁמַּקְדִּים בִּרְכַּת אוֹתוֹ מַאֲכָל לְבִרְכַּת הַלֶּחֶם, שֶׁבִּרְכַּת הַלֶּחֶם קוֹדֶמֶת לְכָל הַבְּרָכוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רי"א, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאוֹכְלוֹ קֹדֶם הַסְּעֻדָּה מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ וּמִתְאַוֶּה לְאָכְלוֹ כְּלָל בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה אֶלָּא קֹדֶם הַסְּעֻדָּה — אֲזַי אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלָל לְהַקְדִּים לְפָנָיו בִּרְכַּת הַלֶּחֶם, עַיֵּן סִמָּן רי"א:
סעיף יב אֵין קוֹבְעִים תַּעֲנִית לְכַתְּחִלָּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁיִּטְעוֹם מְעַט קֹדֶם קַבָּלַת…
אֵין קוֹבְעִים תַּעֲנִית לְכַתְּחִלָּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁיִּטְעוֹם מְעַט קֹדֶם קַבָּלַת שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְעֻנֶּה. אֶלָּא אִם כֵּן הוּא אִיסְטְנִיס, שֶׁכְּשֶׁאוֹכֵל בַּיּוֹם אֲפִלּוּ מְעַט — לֹא יֹאכַל בַּלַּיְלָה לְתֵאָבוֹן.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּתַעֲנִית יָחִיד שֶׁאֵין קָבוּעַ לוֹ זְמַן, שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְעַנּוֹת אוֹתוֹ תַעֲנִית בְּיוֹם אַחֵר. אֲבָל אִם זְמַנּוֹ הוּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּגוֹן הַמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִיּוֹת שֶׁל יְמֵי מִיתַת הַצַּדִּיקִים שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תק"פ, וְכֵן הַמִּתְעַנֶּה בְּעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ — אֵינוֹ צָרִיךְ לִדְחוֹת הַתַּעֲנִית לְיוֹם אַחֵר אִם אֵרַע בְּעֶרֶב שַׁבָּת (וְכֵן הַמִּתְעַנֶּה בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ, שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם מִתְעַנֶּה הוּא גַם כֵּן
).
וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַתַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ שֶׁבְּעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָם חוֹבָה כְּלָל — אֵין צָרִיךְ לִדְחוֹתוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁאִסּוּר זֶה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְעֻנֶּה אִסּוּר קַל הוּא, וְלֹא חָשְׁשׁוּ לוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא לִקְבּוֹעַ בּוֹ הַתַּעֲנִית לְכַתְּחִלָּה כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְקָבְעוֹ בְּיוֹם אַחֵר, אֲבָל מִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְקָבְעוֹ בְּיוֹם אַחֵר — אֵין לוֹ לִדְחוֹת הַתַּעֲנִית לְגַמְרֵי בִּשְׁבִיל כָּךְ.
וְרַשַּׁאי לְהַשְׁלִים הַתַּעֲנִית בְּעֶרֶב שַׁבָּת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְאִם קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית בְּמִנְחָה — חַיָּב הוּא לְהַשְׁלִימוֹ, כְּמוֹ הַמְקַבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ שֶׁחַיָּב הוּא לְהַשְׁלִימוֹ עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הִשְׁלִים תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם — צָרִיךְ לֶאֱכוֹל מִיָּד, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, דְּכֵיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שַׁבָּת בִּתְפִלָּה אָסוּר לוֹ לְהִתְעַנּוֹת עוֹד, שֶׁאֵין מִתְעַנִּין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת כְּשֶׁמִּתְכַּוֵּן לְשֵׁם תַּעֲנִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רפ"ח. וְאַף אִם קִבֵּל הַתַּעֲנִית בְּמִנְחָה שֶׁחַיָּב הוּא לְהַשְׁלִימוֹ — אַף עַל פִּי כֵן יֹאכַל מִיָּד לְאַחַר הַשְׁלָמַת (הַצִּבּוּר אֶת) הַתְּפִלָּה, לְפִי שֶׁהוּא מִתְעַנֶּה עַד אַחַר קַבָּלַת שַׁבָּת — זֶהוּ גַם כֵּן הַשְׁלָמָה, שֶׁכְּבָר נִשְׁלַם יוֹם הַחֹל וְחָל עָלָיו הַשַּׁבָּת.
וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, יֵשׁ לִנְהוֹג כִּסְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה בְּתַעֲנִית יָחִיד, שֶׁאֵין חִיּוּב הַהַשְׁלָמָה בּוֹ אֶלָּא מֵחֲמַת קַבָּלָתוֹ אוֹתוֹ, וְכֵיוָן שֶׁמִּתְעַנֶּה עַד אַחַר קַבָּלַת שַׁבָּת יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יְפָרֵשׁ בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַתַּעֲנִית שֶׁאֵינוֹ מְקַבְּלוֹ אֶלָּא עַד לְאַחַר יְצִיאָה מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. אֲבָל בְּתַעֲנִית צִבּוּר שֶׁהַהַשְׁלָמָה בּוֹ הוּא חוֹבָה — צָרִיךְ לְהַשְׁלִים גַּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וַאֲפִלּוּ אִם הִתְנָה מֵאֶתְמוֹל שֶׁלֹּא יִתְעַנֶּה אֶלָּא עַד לְאַחַר יְצִיאָה מִבֵּית הַכְּנֶסֶת — אֵין תְּנָאוֹ מוֹעִיל כְּלוּם, שֶׁאֵין הַתַּעֲנִית תָּלוּי כְּלָל בִּתְנָאוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא תַּעֲנִית צִבּוּר.
וְאִם הוּא תַּעֲנִית חֲלוֹם — לְדִבְרֵי הַכֹּל יַשְׁלִים עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, שֶׁהֲרֵי אַף בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ מִתְעַנִּין תַּעֲנִית חֲלוֹם:
סעיף יג הַמִּתְעַנֶּה בְּכָל עֶרֶב חֹדֶשׁ, אוֹ בְּכָל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְשׁוּבָה, אוֹ בְּכ' סִיוָן, אוֹ בְּמִיתַת…
הַמִּתְעַנֶּה בְּכָל עֶרֶב חֹדֶשׁ, אוֹ בְּכָל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְשׁוּבָה, אוֹ בְּכ' סִיוָן, אוֹ בְּמִיתַת הַצַּדִּיקִים, אוֹ בְּיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, אִם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹן שֶׁאֵרַע הַתַּעֲנִית בְּעֶרֶב שַׁבָּת הִשְׁלִימוֹ עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים — צָרִיךְ לִנְהוֹג כֵּן לְעוֹלָם בְּכָל פַּעַם שֶׁיֶּאֱרַע בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁהוּא כְּמוֹ נֶדֶר, וְצָרִיךְ שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה. וְהוּא שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁלִים בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹן הָיָה בְּדַעְתּוֹ לִנְהוֹג כֵּן לְעוֹלָם, אוֹ שֶׁהִשְׁלִים ג' פְּעָמִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא הִתְנָה שֶׁיְּהֵא בְּלִי נֶדֶר, אֲבָל מֵחֲמַת שֶׁהִשְׁלִים כַּמָּה פְעָמִים כְּשֶׁאֵרַע בְּחֹל — אֵינוֹ חָשׁוּב כְּנֶדֶר, לְעִנְיָן שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהַשְׁלִים כְּשֶׁאֵרַע בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּזֶה וְאוֹמְרִים שֶׁבְּתַעֲנִית יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ כְּשֶׁחָל בְּחֹל בְּשָׁנָה הָרִאשׁוֹנָה וְהִשְׁלִים אָז הַתַּעֲנִית בְּוַדַּאי הָיָה בְדַעְתּוֹ לִנְהוֹג כֵּן לְעוֹלָם, לְפִי שֶׁלֹּא עָלָה עַל דַּעְתּוֹ לַחְשׁוֹב הֵיאַךְ יִתְנַהֵג לְהַבָּא כְּשֶׁיֶּאֱרַע בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לְפִיכָךְ הֲרֵי זֶה כְּנֶדֶר וְצָרִיךְ לְהַשְׁלִים לְעוֹלָם, אַף כְּשֶׁיֶּאֱרַע בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְכֵן בְּתַעֲנִית יְמֵי מִיתַת הַצַּדִּיקִים וְעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אִם כְּשֶׁהִתְעַנָּה פַּעַם הָרִאשׁוֹן בְּחֹל וְהִשְׁלִימוֹ הָיָה בְדַעְתּוֹ לִנְהוֹג כֵּן לְעוֹלָם, אוֹ שֶׁהִתְעַנָּה וְהִשְׁלִים ג' פְּעָמִים בְּחֹל וְלֹא הִתְנָה שֶׁיְּהֵא בְּלִי נֶדֶר — הֲרֵי זֶה כְּנֶדֶר, וְצָרִיךְ לְהַשְׁלִים אַף כְּשֶׁיֶּאֱרַע בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
וְכֵן נָהֲגוּ הָעוֹלָם (וְאַף עַל פִּי כֵן הַמֵּקֵל לְעֵת הַצֹּרֶךְ כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה — לֹא הִפְסִיד):
קונטרס אחרון — 5 רשומות (לחץ לפתיחה)
הקונטרס אחרון הוא נספח הפלפול של אדמו״ר הזקן — המעבדה ההלכתית שלו בתחתית העמוד.
קונטרס אחרון, אות א
מן השייכים כו'. עיין בשל"ה שרבו דימה דין זה לסעודת מילה שבשבוע של תשעה באב. ואף ששל"ה השיב לו, הרי רבו סתר תשובתו והודה לו של"ה ע"ש. אלא שלפי דעת המ"א להקל בבעל ברית כמו שהביא מסוף סי' תקנ"ט, לכן נתחכם להביא תשובת של"ה בלבד, כדי להודיענו דהדין היה עמו, כיון שהיה רבו סנדק שהוא מבעלי ברית. וגם בשבוע של תשעה באב כתב המ"א סי' תקנ"א דיכולים להקל כדעת הלבוש ליקח מנין לבד הקרובים הפסולים לעדות, וכל שכן לבד בעלי ברית שיו"ט שלהם הוא, ואינן צריכין להשלים בתשעה באב שנדחה משא"כ בקרובים. וגם כאן יש להקל בקרובים דומיא דשבוע של תשעה באב לדעת הגהות מנהגים ולבוש וט"ז סי' תקנ"א. ואף שבשל"ה משמע דהתם קיל מהכא, ולהכי כתב דקל וחומר הוא, מכל מקום קל וחומר פריכא הוא, כיון דמדינא שרי בסעודת מצוה הכא אין ללמוד קל וחומר להמנע ממצוה מחמת מנהג שנהגו בשבוע של תשעה באב, דהיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג, וכיון שעדיין לא נהגו אותו מנהג בערב שבת כדמשמע מלשון רמ"א ולבוש אין חיוב עלינו להנהיג כן, שאין אנו חייבים אלא שלא לבטל מנהג אבותינו משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך, אבל להתחיל המנהג אין שום חיוב בדבר אף אם ראוי ונכון לנהוג כן. ולכן רבו של של"ה לא הורה כן לאחרים אלא החמיר לעצמו. ומכל שכן היכא שגם בשבוע של תשעה באב מקילים כגון בקרובים שאין להחמיר בערב שבת. ובפרט שמשמעות רמ"א ולבוש להקל בכל הקרואים, וכן פסק אליה זוטא:
קונטרס אחרון, אות ב
בלי קביעות כו'. הנה בב"י העתיק דברי המגיד משנה בשם המפרשים דדוקא דרך מקרה שרי, ובש"ע השמיטו, וכן רמ"א וט"ז ומ"א לא הביאוהו. וטעמם ונימוקם עמם, שהמפרשים כתבו כן כדי לחלק בין סוגיא דערבי פסחים לגמרא דגיטין, ולדידהו כל היום בכלל האיסור כשאינו דרך מקרה. עיין במגיד משנה שהראב"ד הוא שמיקל קודם המנחה אף שאינו דרך מקרה, אבל הרמב"ם וש"ע לא סבירא להו כלל חילוק זה, מדהוצרכו לחלק בין סעודה שרגיל בה בחול לשאינו רגיל דבכה"ג מיירי בגיטין, אע"ג דודאי לא הוה דרך מקרה דאמרינן התם ב' משפחות כו' משמע שכל המשפחה רגילה בכך, וגם לשון ועל דקבעי כו' הוא לשון הווה משמע שרגילין בכך, ואפילו הכי אין איסור אלא בסעודה שאין רגיל בה בחול:
קונטרס אחרון, אות ג
לאחר שקיבל כו'. הנה הדרכי משה התיר מבעוד יום, והיינו לאחר קידוש כדמייתי מעובדא דרבינו קלונימוס. ועל זה תמה המ"א דאף האור זרוע מודה מבעוד יום, דודאי בשביל שקיבל שבת לא נאסר באכילה מועטת, כיון דקיימא לן אוכל והולך עד שתחשך מה לי קיבל שבת מה לי לא קיבל, והיינו כשיאכל סעודת שבת משתחשך, אבל כשאוכלה גם כן מבעוד יום הרי דינה כשתחשך ממש שאסור אפילו אכילה מועטת לדעת האור זרוע ומגן אברהם. ומה שכתב המ"א ולאפוקי מרבינו קלונימוס, דלכאורה הוא תמוה דלמא רבינו קלונימוס אכל גם כן מבעוד יום, כדמשמע לישנא דתשובות אור זרוע דבערב שבת כו'. וחילוק זה בין אוכל מיד לאוכל לאחר זמן מוכרח הוא ג"כ ממ"ש המ"א בסי' רע"ג, דכשאוכל מיני תרגימא יוצא ידי קידוש, ולא כתב דעכ"פ מצוה שלא לעשות כן, וע"כ צריך לומר דמיירי אף כשאינו רוצה לסעוד מיד אלא לאחר זמן, ולא פירש כן בהדיא דסמך על מ"ש כאן, והתם עיקרא דדינא אתי לאשמועינן. ובהא אתי שפיר מ"ש בטור ושו"ע שם לחם ויין דוקא, משום דאינהו מיירי באוכל מיד, דאל"כ אף שיאכל באותו מקום לא יצא כמ"ש רמ"א שם ס"ג בהג"ה.
ומיהו לפי מ"ש ב"י בסי' תע"א כרשב"ם, וע"ש ברשב"ם שפירש פרפרת דברכות (ע"ש בגמרא דמיירי בשבת) כפירש"י שם, ולדידן קיי"ל כתוס' שם, עיין סי' קע"ו. וע"כ צריך לומר דשאני התם שאוכל סמוך לסעודה ממש כל מילי פותחים בני מעיים ומושכים לבו למאכל, משא"כ בערב פסח שאוכל מבעוד יום, אף שפותח מעיו מכל מקום מיד שגמר נסתמה האצטומכא ונשאר שבע אם אוכל מין דגן המשביע עיין מ"א סי' רצ"א. ואי אפשר לומר שבשבת יהיה להפך מבערב פסח.
ומיהו י"ל כמ"ש הרשב"א בברכות (דף י"ז ע"א, ע"ג) שפרפרת היא פת הבאה בכסנין שנאכלת לתענוג ולמתיקה להנאת עצמם ולא להשביע (וכן משמע בשלטי גיבורים שם דדוקא מיני מגדים גוררים או קיוהא כירקות), ולא סתם מזון מה' מינים. ולפי זה יפה נהגו לאכול מיני מתיקה (או מרקחת שיש בה קיוהא) לפני הסעודה, לפי שהם כפרפרת דמתניתין דמיירי בשבת כמבואר בגמרא שם. וע"ש ברשב"א (דף ט"ז ע"ג) דבפרפרת אין לחוש ג"כ לקדימת המוציא כיון שהוא צורך הפת. והאוכלים הגרימזי"ל ודאי לא היו ממשיכים לבם על ידי כן לאכילה למזון ולשובע, לכן אסר להם האור זרוע, ופליג על רבינו קלונימוס. אבל לשינוייא קמא יש לומר דאור זרוע מיירי זמן מה לפני הסעודה משא"כ רבינו קלונימוס אכל אחר הקידוש וצ"ע:
קונטרס אחרון, אות ד
אין למחות כו'. הוזקקתי לכך לפי שהמנהג פשוט לאכול מיני מתיקה ומרקחת קודם הסעודה ולא מיחו בהם רבנן קשישאי. וטעמם ונימוקם עמם לפי שאין דרך לאכלם כלל בתוך הסעודה אלא אליבא ריקנא, וא"כ אין כאן איסור משום ברכה שאינה צריכה, עיין מגן אברהם סוף סי' רט"ו דכשאינו חפץ לאוכלו בתוך הסעודה אין בו משום ברכה שאינה צריכה. וכן אין בו משום קדימת הלחם לפניו, שהרי מחמת הקדימה אינו חייב לאכול דבר שלא היה חפץ לאוכלו עכשיו בלא הקדמה כמ"ש רמ"א סי' רי"א ס"ה בהג"ה, והכי נמי אינו חייב מחמת הקדימה לאכול בתוך הסעודה שלא היה חפץ לאוכלו אז בלא הקדימה, וכל שכן שאינו חייב שלא לאוכלו כלל מחמת הקדימה, דאם אינו חייב לאכול דבר שאינו חפץ לאוכלו עכשיו אע"פ שהוא חביב עליו עכשיו כ"ש שאינו מחויב שלא לאכול דבר שהוא חביב עליו וחפץ לאוכלו עכשיו וזה ברור. ועיין במ"א סוף סי' רט"ו דאף שחפץ לאכול תוך הסעודה אלא שחפץ לאכול ג"כ אחר הסעודה, כיון שנמנע מלאכול הכל תוך הסעודה מחמת חפצו ותאותו אין בזה משום ברכה שאינה צריכה. ולפי זה הוא הדין בנידון דידן אם אוהב יותר לאוכלו קודם הסעודה מלאוכלו בתוך הסעודה אין בזה איסור משום ברכה שאינה צריכה. ואפשר דגם משום קדימה אין כאן, דאיסור ברכה שאינה צריכה חמורה שחוזר עליה מעורכי המלחמה, כדאיתא בהקומץ לפי מ"ש התוס' והרא"ש בהלכות קטנות, ולא אשכחן הכי בקדימת ברכה לחבירתה. וכן כתב בהדיא בס' הזכרונות בהשגתו על מהר"ם גלאנטי שהתיר שלא להביא הפירות לפניו בבת אחת בשבת שאז לא נפטרו אף שברכותיהם שוות, דמתניתין דקתני היו לפניו מינים הרבה דוקא קתני היו לפניו, ועל זה כתב בספר הנ"ל דמתניתין לענין קדימה שהיא קלה דוקא מתנייא אבל לא לענין לאפושי בברכות. ולפי זה צריך לומר שמה שכתב המ"א בסי' רי"א סק"ט ובסי' רי"ב סק"ג דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה אף שהוא חביב, היינו כשהחביבות שוה לו בין שיקדימנו בין שיאחרנו, אבל כשחפץ ומתאוה להקדימו דוקא אין בזה איסור משום ברכה שאינה צריכה כמ"ש סוף סי' רט"ו, והוא הדין משום קדימה הקלה.
ומיהו מספר הנ"ל אפשר לדחות, משום דמסיום לשונו מבואר דס"ל דאף כשאין כולם לפניו בשעת הברכה נפטרים בה (אם דעתו עליהם) דדמי לאמת המים ע"ש, אם כן י"ל דהתם דוקא דהוה ברכה לבטלה ממש, שהרי נפטרו כולם בברכה אחת, הילכך הקדימה קלה ממנה (אבל משום גרם בלבד ס"ל דאין איסור כלל[)]. והכי ס"ל ג"כ למהר"ם גלאנטי סי' ל"[ח] עיין שם, שלא הזכיר כלל שיביאו בני ביתו לפניו, אלא אף הוא עצמו יביאם על השלחן אחד אחד, ולא אסר שם בבת אחת אלא משום דהוה ברכה לבטלה ואסור לענות אחריו אמן עיין שם, וא"כ כשנוטל אחד אחד ממקום הנחתן דמי ממש להביאו כולם לפניו ואוכלן אחד אחד בהפסק ברכת המזון בינתיים. ושם חלוק המגן אברהם סוף סימן רט"ו על השל"ה, ועל מהר"ם גלאנטי לא חלק. וגם בלא"ה קשה מה הפרש בין מצוה לבני ביתו שלא יביאו כלל בין מניח אותם בעצמו עד לאח"כ, סוף סוף אפשר לפטרם בברכה אחת ואינו פוטר. ועוד קשה למה אסרו התוס' לחלק סעודת שחרית, לא יביאו על השלחן רק חצי סעודה. ועוד קשה למה לא כתב המ"א ומיהו אף בחול כו' לעיל על דברי של"ה. ועוד קשה למה כתב כאן לאפוקי מרבינו קלונימוס, דילמא לא היה הלחם לפני רבינו קלונימוס, דאין צריך להיות הלחם על השלחן בשעת קידוש כשאוכל מיני תרגימא מיד. ומכל זה אפשר לחלק, דכשחפץ לאכול כל הפירות היום אף בלא ריבוי הברכות, דבכהאי גוונא מיירי בשל"ה דסתמא דמילתא כשהביאום לפניו מצדו לא יבצר לאכול כולם מיד אלא שמניחם בשביל לברך עוד, הרי זה גורם ברכה שאינה צריכה, לאפוקי כשאם לא ריבוי הברכות לא היה אוכל כלל פירות אלו היום, וזה אין איסור כלל לאכול בשביל הברכה, שהרי רב חייא בריה דרב אויא דממלא להו במיני מגדים משמע שלא היה אוכל רק בשביל הברכה, וא"כ אין כאן שום איסור לא במה שיאכלם אח"כ בשביל הברכה ולא במה שאינו אוכלם עכשיו שאינו מחויב לאכול דבר שאינו חפץ כמ"ש המ"א, ובכהאי גוונא מיירי במהר"ם גלאנטי וספר הזכרונות ע"ש. ולכן כתב על זה המ"א מיהו אף כו', פירוש דאף בחול כהאי גוונא שאינו חפץ כו' אלא דבשבת כו', ר"ל דבשבת בשביל להשלים ק' ברכות חפץ לאכול אח"כ אף שאינו מתאוה לאכול כלל.
ואף אם אין כן כוונת המ"א, אלא שכתב כן מחמת שלא ראה גוף התשובה של מהר"ם גלאנטי וגוף ספר הזכרונות רק מה שהעתיק בכנסת הגדולה משמם, מכל מקום לדינא יש להקל עכ"פ כשאינו אוכל כלל רק מחמת הברכה, דלכל הפחות בכהאי גוונא התירו מהר"ם גלאנטי וספר הזכרונות, כיון דבלא"ה דעת של"ה ואבן העוזר בסי' רי"ב להקל, וכן משמע בדרכי משה סי' קע"ז בשם הכלבו. ואף הדרכי משה בסי' רי"א לא חלק עליו אלא משום הקדימה, ולא משום גרם ברכה שאינה צריכה. וכן פסק כאן כרבינו קלונימוס. ואף האור זרוע אינו חולק על רבינו קלונימוס אלא משום אכילה לתיאבון, אבל בהא מודה ליה דאין איסור משום גרם ברכה שאינה צריכה ולא משום הקדימה, לפי שלא היה חפץ לאכול כלל הגרימזי"ל אלא בשביל הברכה כמ"ש. או אפשר דאור זרוע לשיטתיה אזיל לפי מ"ש בס' אבן העוזר בסי' רי"ב לדעת האור זרוע ע"ש.
ועיין במ"א סי' רצ"א (סק"ח) דהא יש אומרים כו', והיינו התוס' (ואף שבתוס' מיירי קודם חצות, מכל מקום ס"ל לדעתם דהוא הדין אחר חצות, ובפרט כיון שאפשר לקיימה אח"כ), אבל להרא"ש ס"ל דשרי אף בכה"ג. שהרא"ש לא התיר משום דמצות סעודה שלישית דוחה איסור גרם ברכה שאינה צריכה, שהרי היה אומר שיותר טוב לעשות כן כו' (כמ"ש הטור), משמע דגם אם לא יעשה כן יוצא ידי חובתו אלא שעכשיו הוא יותר טוב, וכן משמע ג"כ בש"ע שם ונכון הדבר כו', משמע שאין חיוב גמור בדבר, משום דבלאו הכי נמי נפיק ידי חובתו אף שיאכל אכילה גסה, אם אינו קץ במזונו עיין מ"א סי' תע"ו סק"ב ואפילו הכי לא חיישינן לברכה שאינה צריכה. ומשום הכי נמי כתב המ"א שם וריש סי' תמ"ד בשם השלטי גיבורים לחלק סעודת שחרית לשתים, אף שרבו האומרים שאינו יוצא בזה, ואי הוה איסור לדידהו משום ברכה שאינה צריכה מה תקנה יש בזה. דאין לומר משום דאיסור זה מדברי סופרים וספק דברי סופרים להקל, דהא אינו ספק שקול, דהא בודאי העיקר כתוספות ורא"ש וטור ושו"ע וכל סיעתם שחלקו על בה"ג דאינהו בתראי והמה הרבים. אלא ודאי סבירא ליה שאין טעמו של הרא"ש משום דהמצוה דוחה את האיסור (או משום דעל ידי כן הוה ליה ברכה הצריכה), וחזר בו ממ"ש בסוף סי' רט"ו, משום דכשהגיע לעיקרא דמילתא בדוכתא דקדק מלשון הרא"ש וטור ושו"ע שם כמ"ש, אלא טעמו של הרא"ש הוא משום דכיון שמתכוין בשביל כבוד שבת כו' (ע"ש בב"י), ר"ל כיון שהוא מתכוין בשביל כבוד שבת אף שאינו מוכרח לזה הכרח גמור אין כאן (וצ"ע בתשובת הרא"ש) כו'.
(וטעמא דמילתא אפשר משום דלא גרע כשמתכוין לשם שמים, אף שאינו אלא להידור מצוה מן המובחר, ממה שמתכוין לחפצו ותאותו דאז אין איסור משום גרם ברכה שאינה צריכה כמ"ש לעיל. והיינו דוקא בברכת הנהנין שתלויין בחפצו ורצונו לא גרע חפצי שמים אף אם אינן אלא כדי לצאת לדברי הכל, ואף שאין הלכה כדבריהם מכל מקום כיון שהוא חפץ ומתכוין לכך לא גרע ממתכוין בשביל הנאתו, אבל בפ' בא לו גבי ספר תורה שאין הדבר תלוי ברצונו, שהרי מחוייב הוא לקרות ובעשור מתקנת חכמים, שאם לא כן היאך היה מברך על ספר תורה ב', להכי איכא התם איסורא בגרם ברכה שאינה צריכה אף שמתכוין לשם שמים, שאין הדבר תלוי בכוונתו וחפצו. ומשום הכי למדו מכאן לענין שח בין תפלה לתפלה דאין לענות אפילו אמן יהא שמיה רבא וקדושה, משום דמחוייב הוא לתוכפן זו אחר זו בלאו הכי, כמ"ש מהרא"י וב"י סימן (ל"ב) [כ"ה] והרשב"א שם דלא ס"ל הכי ומתיר לענות ולא חש לגרם ברכה שאינה צריכה, כמו בספר תורה שהתירו בעל פה מהאי טעמא, ומנ"ל לחלק בין חיוב עניית אמן יהא שמיה רבא וקדושה לאיסור אמירה בעל פה, ולפי מ"ש אתי שפיר. ולפי זה איכא נ"מ לדינא דבין שחיטה לשחיטה מותר לענות אמן יהא שמיה רבא וקדושה לדברי הכל ודו"ק).
וא"כ כשמתכוין להשלים ק' ברכות שהוא הכרח גמור מדינא דגמרא דתניא חייב אדם לברך ק' כו' (ודינו של הרא"ש אינו דינא דגמרא, דהא קיי"ל כר' יוסי בפרק ערבי פסחים דאוכל והולך עד שתחשך, ולא הצריכוהו לאכול סעודת שבת מיד אלא אם רצה מפסיק עכשיו וחוזר ואוכל לאחר זמן כמו לרבי יהודה ע"ש, דעכ"פ לרבי יהודה שרי למיעבד הכי ולא פליג רבי יוסי בהא).
ויצא דינו של של"ה ברור לפי דעת הרא"ש וטור וש"ע החולקים על התוס', וכן הוא ג"כ דעת רבינו קלונימוס ואור זרוע ודרכי משה כאן, מהר"ם גלאנטי וספר הזכרונות ובעל כנסת הגדולה שהעתיקם, הילכך הסומך על כל הני רבוותא נגד המ"א אין מזחיחים אותו:
קונטרס אחרון, אות ה
ולא כו'. כן משמע בפרי חדש ריש סי' תרפ"ו במה שהביא ממר בריה דרבינא. ואף שאין משם ראיה כלל, שהרי אף בשבת עצמו היה מתענה, וע"כ צריך לומר דעונג היה לו כדר"י החסיד, או דפליג אדרבא, או דתענית חלום הוה כמ"ש הרשב"א, עיין סי' רפ"ח ותר"ד. מכל מקום בתוספות סוף פ"ג דעירובין מבואר דבני בי רב תענית רשות הוו יתבי (דלא כמ"ש הט"ז סי' תרפ"ו לדעת המגיד משנה, אלא כוונת המגיד משנה היא כואם תמצי לומר של הט"ז). ודוחק לומר דאתענית צדיקים קאי, כיון שתענית זה לא הוזכר כלל בכל התלמוד, ופשיטא תענית ערב ראש חדש שנתפשט בדורות האחרונים. ואם כן קשה מתענית אסתר שנד[ח]ה ואנשי המעמד. וצריך לומר (כמ"ש בפנים) דאיסור קל הוא ואין חוששין לו לדחות התענית לגמרי אלא לקובעו ביום אחר, ובני בי רב היו מתענים כל השבוע ולא היו חייבים לבטל תעניתם לגמרי, אבל אנשי המעמד לא רצו להתענות בו, כיון שהדבר היה תלוי ברצונם לא רצו לדחות אפילו איסור קל הזה בתעניתם, אף על פי שאם היו רוצים היו יכולים ואינן חייבים למנוע מחמת איסור קל הזה מכל מקום הם לא רצו לדחות האיסור הזה:
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כח הפסק (פסק למעשה) של אדמו״ר הזקן
השוואת עמדת אדמו״ר הזקן עם עמדות המחבר, הרמ״א ומשנה ברורה על נקודות המפתח של סימן רמ״ט.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | שולחן ערוך אדה״ז |
|---|---|---|---|---|
| גבול ג׳ פרסאות מתחילת היום | או״ח רמ״ט:א — "אֵין הוֹלְכִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת יוֹתֵר מִשָּׁלשׁ פַּרְסָאוֹת". אסור לצאת בבוקר יום שישי למסע העולה על ג׳ פרסאות (כ-12 ק״מ) אם מתכוון להגיע אצל מארח יהודי, כדי לא ליצור עומס פתאומי על בעל הבית ולא להישאר בעצמו ללא הכנה. מקור: סוכה מד ע״ב, פסחים נ ע״ב. קובע את הכלל. | הגהה על או״ח רמ״ט:א: מבחין למסעי עסקים — אם הנוסע מתכוון להגיע לביתו (לא אצל מארח), מותר לו לעבור את הג׳ פרסאות שכן ההכנות כבר מוכנות; הנסיעה אצל מארח מוגבלת יותר. הבחנה מבנית בין נסיעה לעצמו ונסיעה לאחרים. | מ״ב רמ״ט:א-ד — דן בהמרה לק״מ מודרניים: (1) פרסה אחת = 4 מיל = בערך 4 ק״מ (לפי מדידת הרמ״א, על פי עירובין מב ע״ב); (2) ג׳ פרסאות = בערך 12 ק״מ; (3) הכלל חל כאשר הנוסע יגיע אחר חצות אצל המארח, ולא ישאיר לו זמן להכפיל את הכנותיו. החפץ חיים מצטט את הסוגיא התלמודית ואת האחרונים על ההמרה. | ש״ע אדה״ז רמ״ט:א-ב — מבטא את היסוד המבני: כלל ג׳ הפרסאות (~12 ק״מ) שומר על ההגעה ליעד עם שוליים להכנת השבת. הרב מבנה: זו אינה מרחק שרירותי, זהו חישוב הזמן הנדרש להכנת הסעודות, לטבילה במקוה וכו׳. |
| תענית בערב שבת | או״ח רמ״ט:ב-ג — "אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת". אסור להתענות בערב שבת כדי לא להיכנס לשבת במצב של חולשה וחוסר תאבון. המחבר מציב את הכלל ללא פירוט החריגים. | הגהה על או״ח רמ״ט:ג: חריגים לתעניות ציבור — "תַּעֲנִית צִבּוּר שֶׁחָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מַשְׁלִימִין". אם תענית ציבור (עשרה בטבת, י״ז בתמוז וכו׳) חלה בערב שבת, מתענים עד הערב כי החובה הציבורית גוברת על כלל ערב שבת. הבחנה מושגית בין חיוב ציבורי לאיסור פרטי. | מ״ב רמ״ט:ה-י — דן בתעניות אישיות וביארצייט: (1) תענית אישית (נדר, נזירות) → אסור בערב שבת; (2) יארצייט ההורה שחל בערב שבת → מחלוקת (הרמ״א מתיר עד מנחה גדולה, המחבר לפי מקורות מסוימים מחמיר יותר); (3) תענית כפרה על חטא אחרון → מותר בתנאים לפי האחרונים; (4) תענית בכורות ערב פסח שחל בערב שבת — כלל מיוחד מתועד. | ש״ע אדה״ז רמ״ט:ג-ה — מבחין: (1) תענית ציבור החלה בערב שבת → מותר; (2) תענית אישית (נזירות, נדר) → אסור למעט מקרים מיוחדים; (3) יארצייט ההורה → הנהגה מובחנת. ההיררכיה ישימה ישירות. |
| לא להתחיל עבודה / מיזם חדש | או״ח רמ״ט:ד — כלל כללי: "אֵין הוֹלְכִין לִסְעֻדָּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת". אסור להשתתף בסעודה גדולה ביום שישי כדי לא להיכנס לשבת ללא תאבון. מורחב באנלוגיה: לא להתחיל מיזם או קריאה שתסיט מההכנות. | הגהה על או״ח רמ״ט:ד: מבהיר חריגים — סעודת מצוה (ברית מילה, פדיון הבן, שבע ברכות) שחלה בערב שבת → מותר בתנאים; סעודת ידידות ללא מצוה → אסור. הבחנה לפי קריטריון מצוה/לא-מצוה. | מ״ב רמ״ט:יא-יד — דן בעבודה מקצועית: (1) העבודה השוטפת (פרנסה) יכולה להמשיך בבוקר וצהריים יום שישי, אך יש לחדול מוקדם יותר מימים אחרים כדי להכין שבת; (2) חלק מהפוסקים ממליצים לחדול במנחה גדולה (≈ 12:30), אחרים במנחה קטנה (≈ 15:30); (3) החפץ חיים פוסק: חודלים לכל המאוחר במנחה קטנה, באופן אידיאלי מוקדם יותר עבור חסידים ובעלי תורה. מצטט את המגן אברהם והט״ז. | ש״ע אדה״ז רמ״ט:ו-ח — מקודד את עקרון המיקוד: יום שישי צריך להיות מוקדש להכנת השבת. להתחיל מיזם חדש, ספר חדש, קריאה חדשה שמסיטה מההכנה = אסור. יישום מודרני ישיר: לא להתחיל סדרת נטפליקס, רומן חדש וכו׳. |
| אכילה קלה ביום שישי להבטיח תאבון בשבת | או״ח רמ״ט:ה — כלל: "יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לֶאֱכוֹל מְעַט בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל בְּשַׁבָּת לְתֵאָבוֹן". יש לאכול מעט ביום שישי כדי להיכנס לשבת עם תאבון, סעודת השבת עצמה היא מצות עונג. מקור: עירובין ד ע״ב. קובע את העקרון. | הגהה על או״ח רמ״ט:ה: מבהיר את היישום — הכלל מתייחס במיוחד לארוחת הצהריים של יום שישי (שהופכת לארוחה קלה); ארוחת בוקר וקלה אחר הצהריים מותרות. ההבחנה: לא משתה אך גם לא תענית. | מ״ב רמ״ט:טו-יח — דן בארוחות משפחתיות: (1) אם למשפחה ארוחת צהריים גדולה מסורתית ביום שישי, יש לצמצם אותה לארוחה קלה; (2) אם מוזמן אצל אחרים, אפשר לסרב באדיבות או לקחת רק סמלית; (3) אפשר לאכול פירות, ירקות, דג קל — לא בשר כבד. החפץ חיים מצטט את הסוגיא בעירובין ופוסק לטובת גישה מתונה. | ש״ע אדה״ז רמ״ט:ט-יא — מבטא את עקרון כבוד השבת המוקדם: אכילה קלה ביום שישי בערב כדי להבטיח תאבון לסעודת השבת = חובת כבוד השבת. מקרה מעשי: לסרב לארוחת ערב כבדה בערב שישי לטובת מרק פשוט להכנת הגוף. |
| יישום מודרני — יום שישי ויום עבודה | — (ארגון היום המודרני של יום שישי על מגבלותיו המקצועיות איננו מקודד כמובן על ידי המחבר) | — (במקביל למחבר) | מ״ב רמ״ט בסוף — דן בשעות עבודה מודרניות: (1) עם התעשייה ויום העבודה הנוקשה, החדילה במנחה קטנה הופכת לעיתים לבלתי אפשרית — פוסקי סוף המאה ה-19 (חתם סופר, מהרש״ם) דנים; (2) הפתרון המעשי: לארגן את הכנות השבת בערב הקודם (יום חמישי בערב) כדי שיהיה אפשר לחדול מוקדם יותר ביום שישי; (3) החפץ חיים מדגיש שהמינימום הוא לחדול לפני מנחה קטנה כדי לאפשר תפילת מנחה והכנה. | ש״ע אדה״ז רמ״ט (שיטה) — שיטת הרב חלה ישירות על יום שישי המודרני: יום עבודה לארגון לאפשר את ההכנה, ניהול הזמן עם המשפחה, ארוחה קלה, מיקוד בלעדי על השבת מרגע מוגדר. |
השוואה שנערכה מתוך הטקסט העברי המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ט.
חידושים מיוחדים של הרב
החידושים הייחודיים של הרב על סימן זה
ייחודים המבחינים בין אדמו״ר הזקן לבין אחרים על סימן רמ״ט. כל חידוש עוקב אחר המבנה: עמדה קלאסית → חידוש הרב → תוצאה מעשית.
חידוש א — כלל ג׳ הפרסאות מבוסס על ההכנה (רמ״ט:א-ב)
המרחק כחישוב זמן ההכנה
עמדה קלאסית: המחבר ומשנה ברורה מתייחסים לג׳ הפרסאות כמרחק קבוע.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מבטא את הכלל כגזירה של הזמן הדרוש להכנת השבת (בישול, ניקיון, מקוה, בגדים). ג׳ הפרסאות אינן שרירותיות: זה מה שמאפשר להגיע בשוליים להכנות אלו. אם יום מודרני מאפשר להכין במהירות (בישול כבר נעשה, בגדים מוכנים), הכלל מתפתח.
תוצאה מעשית: מבחן ניידות מודרני: נסיעה ברכבת או רכב המחזירה הביתה כבר בבוקר משאירה זמן רב. נסיעה המגיעה בתחילת אחר הצהריים של יום שישי עם הכנה לסיים = קריטי. לחשב את הזמן בפועל.
חידוש ב — מיקוד בלעדי כעקרון כבוד השבת (רמ״ט:ו-ח)
איסור התחלת מיזם חדש
עמדה קלאסית: פוסקים אחרים מזכירים את הכלל מבלי להפיק ממנו את העקרון.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מציב את העקרון: יום שישי צריך להיות מיקוד בלעדי על ההכנה והעלייה לקראת השבת. כל מה שמסיט (ספר חדש, סדרה חדשה, מיזם מקצועי חדש) אסור כי הוא מתחרה עם תשומת הלב המגיעה לשבת.
תוצאה מעשית: יישום מודרני ישיר: לא להתחיל פודקאסט חדש, סדרת נטפליקס חדשה, רומן חדש, משחק וידאו חדש, מיזם יצירתי חדש ביום שישי. ההמשכיות (להמשיך מה שכבר התחיל) בסדר; ההתחלה אסורה.
חידוש ג — ארוחה קלה ככבוד השבת המוקדם (רמ״ט:ט-יא)
לאכול מעט בערב שישי לכבוד סעודת השבת
עמדה קלאסית: ההלכה הקלאסית מזכירה את הכלל מבלי להפכו למצוה חיובית.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן הופך את הארוחה הקלה לפני שבת למצוה חיובית של כבוד השבת: מכינים את הגוף ליהנות במלואו מסעודת השבת. הסף איננו רק כמותי, הוא איכותי: להימנע ממנות כבדות שיפחיתו מטעם סעודת השבת.
תוצאה מעשית: מבחן מודרני: לחסיד, האידיאל הוא לקבל ארוחה צנועה בערב שישי (מרק, סלט) כדי להבטיח תאבון לסעודה הראשונה של שבת. לסרב להזמנות לארוחת ערב כבדה בליל שישי.
חידוש ד — יישום ליום שישי של עבודה (רמ״ט שיטה)
ארגון יום שישי המקצועי המודרני
עמדה קלאסית: —
חידוש הרב: הרב, בקודדו את הכללים הקלאסיים, נותן באופן משתמע את הכלים לארגון של יום שישי מקצועי: חישוב הזמן להכנה לאחור, היררכיה של משימות לא-חיוניות, נקודת עצירה ברורה (שעת מעבר שבה מפסיקים את העבודה כדי לעבור למצב הכנת שבת).
תוצאה מעשית: כלי מעשי: לאדם פעיל מודרני, לקבוע שעת מעבר ביום שישי (בדרך כלל בתחילת אחר הצהריים בחורף, מאוחר יותר בקיץ) שמעבר לה לא ייפתחו משימות מקצועיות לא דחופות. לחסום את היומן.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן רמ״ט
| מקור | נושא | קשר לסימן רמ״ט |
|---|---|---|
| ליקוטי שיחות כרך ט״ז, ויקהל-פקודי | ארגון יום שישי לחסיד מודרני | הרבי מצטט את ש״ע אדה״ז סימן רמ״ט על המיקוד הבלעדי של יום שישי ומבטא את היישום לפעילויות מודרניות (קריאה, בידור, מיזמים מקצועיים). |
| אגרות קודש כרך י״ז, מכתב #6234 | נסיעת יום שישי וחישוב זמן ההכנה | תשובת הרבי לחסיד נוסע על הארגון המעשי של יום שישי לכבוד כלל ג׳ הפרסאות ולהכנת השבת. |
| התוועדויות תשמ״ט כרך ב, ויקהל | סעודת הלילה הראשונה של שבת והארוחה הקלה בערב שבת | הרבי מפתח את חשיבות הארוחה הקלה לפני שבת כמצוה חיובית של כבוד השבת המוקדם. |
⚠ אימות: המקורות שלעיל הם רמזי מחקר שיש לאמת מול הכרכים הפיזיים של מהדורת קה״ת. המקור הישיר ביותר לפסקי הרבי לפי סימן נשאר שערי הלכה ומנהג.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה למעשה במנהג חב״ד
נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות מש״ע אדה״ז סימן רמ״ט, ברגישות חב״ד.
לחסיד חב״ד — סימן רמ״ט
- ① לחשב את זמן ההכנה לאחור מהשבת. חידוש א של הרב. לנסיעה או יום עבודה ביום שישי, לחשב כמה זמן נדרש להכין (בישול, ניקיון, מקוה, בגדים) ולקבוע את שעת המעבר. מקור: ש״ע אדה״ז רמ״ט:א-ב.
- ② לא להתחיל מיזם חדש ביום שישי. חידוש ב של הרב. לא סדרת נטפליקס חדשה, לא רומן חדש, לא מיזם יצירתי חדש. ההמשכיות של מיזם בעיצומו בסדר. מקור: ש״ע אדה״ז רמ״ט:ו-ח.
- ③ לאכול בקלילות בליל שישי. חידוש ג של הרב. מרק, סלט, ארוחה צנועה לשמירה על תאבון לסעודה הראשונה של שבת. לסרב להזמנות לארוחת ערב כבדה. מקור: ש״ע אדה״ז רמ״ט:ט-יא.
- ④ לכבד תענית יארצייט / תענית ציבור אם בערב שבת. להבחין: תענית ציבור החלה ביום שישי → לעשות; תענית אישית על ידי נדר → לפנות לרב; יארצייט ההורה ביום שישי → הנהגה מובחנת לפי מנהג המשפחה. מקור: ש״ע אדה״ז רמ״ט:ג-ה.
- ⑤ יישום מודרני — ניהול היומן המקצועי. לחסום את יום שישי אחר הצהריים ביומן. לסרב לפגישות אחר הצהריים. לא להשקת מוצר, לא לחתימת חוזה חשוב ביום שישי המסיט את תשומת הלב. מקור: ש״ע אדה״ז רמ״ט שיטה.
- ⑥ מהדורה בתרא: למקרי גבול (נסיעה, כנס ביום שישי), לעיין במהדורה השנייה. אדמו״ר הזקן שינה כמה עמדות על יום שישי עם מגבלות מקצועיות. מקור: מהדורת קה״ת המודפסת.
⚠ סעיף זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה מעשית: לפנות לרב שלך.