דעת · רמה 4 — דעת הרב · שיטת אדמו״ר הזקן

דעת הרב

דעת הרב — שולחן ערוך אדמו״ר הזקן על סימן רמ״ח

שיטת אדמו״ר הזקן על י״ד הסעיפים שמקודדים את כלל שלושת הימים שלפני שבת (תלת-יומא קודם השבת) — מתי מותר להתחיל הפלגה בים או נסיעה בשיירה כשיודעים שזה ימשך לשבת. יישום ישיר למטוסים, רכבות, שייט תענוגות ונסיעות עסקים ארוכות.

מדוע רמה 4 ייעודית לאדמו״ר הזקן? השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — אלא שולחן ערוך עצמאי ומלא, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן. ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות התורה בחיבור אחד, ופוסק בחומרה תלמודית ייחודית.

עבור חב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון. עמוד זה מקבץ, לסימן רמ״ח, את הטקסט המלא של הרב, חידושיו, ודברי הרבי המאירים את הנושא.

→ קרא את ההקדמה הכללית על שיטת אדמו״ר הזקן

1 · טקסט אדמו״ר הזקן

שלחן ערוך הרב — סימן רמ״ח

הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)

סימן רמ״ח — דִּין הַמַּפְלִיג בִּסְפִינָה וְהַהוֹלֵךְ בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת — וּבוֹ יד סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמשוחזר בספריא. 14 סעיפים + 8 ערכי קונטרס אחרון.

סעיף א דִּין הַמַּפְלִיג בִּסְפִינָה וְהַהוֹלֵךְ בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת וּבוֹ י"ד סְעִיפִים: אֵין מַפְלִיגִים…

דִּין הַמַּפְלִיג בִּסְפִינָה וְהַהוֹלֵךְ בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת וּבוֹ י"ד סְעִיפִים:

אֵין מַפְלִיגִים בִּסְפִינָה בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים פָּחוֹת מִג' יָמִים מֵעֵת לְעֵת קֹדֶם הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ מִיּוֹם ד' וְאֵילַךְ, וְיוֹם ד' בִּכְלַל הָאִסּוּר, לְפִי שֶׁכָּל הַמַּפְלִיגִים בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים יֵשׁ לָהֶם בְּכָל ג' יָמִים הָרִאשׁוֹנִים צַעַר וּבִלְבּוּל וְשִׁנּוּי וֶסֶת, וְגוּפָם מִשְׁתַּבֵּר מִנִּעְנוּעַ הַסְּפִינָה, וְאֵין רוּחָם חוֹזֶרֶת עַד לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, וְאִם יַפְלִיג פָּחוֹת מִג' יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת — לֹא יִהְיֶה לוֹ עֹנֶג בְּשַׁבָּת.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁמַּפְלִיג לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ עֹנֶג בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִמִּצְוָה אַחֶרֶת.

וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יִפְסוֹק עִם הַנָּכְרִי הַמּוֹלִיךְ הַסְּפִינָה שֶׁיִּשְׁבּוֹת וְלֹא יוֹלִיכֶנָּה בְּשַׁבָּת, וְאִם אַחַר כָּךְ אֵינוֹ שׁוֹבֵת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.

וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִפְסוֹק עִמּוֹ, שֶׁגַּם עַכְשָׁו אוֹמֵר שֶׁלֹּא יִשְׁבּוֹת בְּשַׁבָּת — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַפְלִיג עַד לְאַחַר הַשַּׁבָּת.

(וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַמִּצְוָה שֶׁהוֹלֵךְ אֵלֶיהָ מֵחֲמַת אִחוּר דַּרְכּוֹ — יֵשׁ לְהָקֵל. וְכֵן אִם אִי אֶפְשָׁר בְּקַל לִמְצוֹא סְפִינָה לְאַחַר הַשַּׁבָּת לְהַפְלִיג בָּהּ — יֵשׁ לְהָקֵל בִּשְׁעַת הַדְּחַק):

סעיף ב וְאִם הוּא דֶרֶךְ מוּעָט, כְּגוֹן מִצֹּר לְצִידוֹן, שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד כְּשֶׁהָרוּחַ…

וְאִם הוּא דֶרֶךְ מוּעָט, כְּגוֹן מִצֹּר לְצִידוֹן, שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד כְּשֶׁהָרוּחַ טוֹב — מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּבֹּקֶר, לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רוּחַ טוֹב וְיַגִּיעוּ לְשָׁם קֹדֶם הַלַּיְלָה.

וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּלָל אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ מוּעָט — אָסוּר לָהֶם לְשַׁנּוֹת מֵהַמִּנְהָג, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תס"ח וּבְיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רי"ד:

סעיף ג וְכָל זֶה בְּיַמִּים, אֲבָל בִּנְהָרוֹת כֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם צַעַר לְהַמַּפְלִיגִין בָּהֶן — מֻתָּר…

וְכָל זֶה בְּיַמִּים, אֲבָל בִּנְהָרוֹת כֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם צַעַר לְהַמַּפְלִיגִין בָּהֶן — מֻתָּר לְהַפְלִיג בָּהֶם אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּכָל עִנְיָן אִם הַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת בִּשְׁבִיל נָכְרִים.

וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ בְּשַׁבָּת כַּמָּה פַרְסָאוֹת — אֵין בְּזֶה מִשּׁוּם אִסּוּר תְּחוּמִין אֲפִלּוּ לְהָאוֹמְרִים דִּתְחוּם י"ב מִיל הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ", דְּהַיְנוּ מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיְתָה י"ב מִיל, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁמְּהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הַמַּיִם — אֵין בְּזֶה אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיְתָה בַּיַּבָּשָׁה.

וְאַף עַל פִּי שֶׁעַל כָּל פָּנִים יֵשׁ אִסּוּר תְּחוּמִין בְּמַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִכָּל מָקוֹם אִם הַסְּפִינָה מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים מִקַּרְקַע הַנָּהָר — אֵין בְּזֶה אִסּוּר אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לְפִי שֶׁיֵּשׁ סָפֵק אִם יֵשׁ אִסּוּר תְּחוּמִין לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים אֲפִלּוּ בְּי"ב מִיל בַּיַּבָּשָׁה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ת"ד, וְכֵיוָן שֶׁעַל פְּנֵי הַמַּיִם אֵין אִסּוּר תְּחוּמִין אֲפִלּוּ י"ב מִיל אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְדִבְרֵי הַכֹּל, אִם כֵּן הֲרֵי זֶה סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁהוֹלְכִין בּוֹ לְהָקֵל בְּכָל מָקוֹם.

אֲבָל אִם הַסְּפִינָה מְהַלֶּכֶת לְמַטָּה מִי' טְפָחִים, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין י' טְפָחִים מַיִם מִתַּחַת שׁוּלֵי הַסְּפִינָה עַד קַרְקָעִית הַנָּהָר — אָסוּר לֵילֵךְ בָּהּ בְּשַׁבָּת חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ נִכְנַס לַסְּפִינָה שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ מִלֵּיל רְבִיעִי בַּשַּׁבָּת וְאֵילַךְ, וַאֲפִלּוּ אִם הַסְּפִינָה מְשֻׁקַּעַת הַרְבֵּה בַּמַּיִם בְּעִנְיָן שֶׁאֵצֶל דָּפְנֶיהָ יֵשׁ בַּמַּיִם עֹמֶק י' טְפָחִים וְתַחַת שׁוּלֶיהָ אֵין שָׁם י' טְפָחִים — הֲרֵי זֶה אָסוּר, אֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹשֵׁב לְמַעְלָה בְּעִנְיָן שֶׁמִּמְּקוֹם יְשִׁיבָתוֹ יֵשׁ יוֹתֵר מִי' טְפָחִים.

וְיֵשׁ מַתִּירִין כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים וְאֵין רַגְלָיו תְּלוּיוֹת לְתוֹךְ מַטָּה מִי' טְפָחִים, אִם הַסְּפִינָה מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִג' טְפָחִים, וְאֵין אִסּוּר אֶלָּא כְּשֶׁיּוֹשֵׁב עַל שׁוּלֵי הַסְּפִינָה וְאֵין מֵעַל שׁוּלֶיהָ עַד הַקַּרְקַע י' טְפָחִים, אוֹ שֶׁיּוֹשֵׁב עַל דָּבָר אַחֵר וְאֵין מֵעַל אוֹתוֹ דָבָר עַד הַקַּרְקַע י' טְפָחִים. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם כְּשֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ:

סעיף ד וְאִם הוּא מְסֻפָּק אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים אוֹ לְמַטָּה מִי' טְפָחִים — הֲרֵי זֶה…

וְאִם הוּא מְסֻפָּק אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים אוֹ לְמַטָּה מִי' טְפָחִים — הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ סָפֵק בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הוֹלְכִין לְהָקֵל, וְאֵין צָרִיךְ לְהַחֲמִיר אֶלָּא כְּשֶׁיָּדוּעַ בְּבֵרוּר שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

סעיף ה וְאִם נִכְנַס לַסְּפִינָה קֹדֶם ג' יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ בַּשְּׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת אוֹ קֹדֶם…

וְאִם נִכְנַס לַסְּפִינָה קֹדֶם ג' יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ בַּשְּׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת אוֹ קֹדֶם לְכֵן — מֻתָּר לֵילֵךְ בָּהּ בְּשַׁבָּת חוּץ לַתְּחוּם, אַף אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁמְּהַלֶּכֶת לְמַטָּה מִי' טְפָחִים, אוֹ אֲפִלּוּ לְמַטָּה מִג' טְפָחִים, דְּכֵיוָן שֶׁאִסּוּר תְּחוּמִין אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם — לֹא רָצוּ לְהַחֲמִיר כָּל כָּךְ לֶאֱסוֹר כְּשֶׁנִּכְנַס לַסְּפִינָה קֹדֶם ג' יָמִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם, וְהַסְּפִינָה הִיא שֶׁמּוֹלִיכָה אוֹתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם.

וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּצְטָרֵךְ הַיִּשְׂרָאֵל לְחַלֵּל שַׁבָּת בְּהוֹלָכַת הַסְּפִינָה, אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה הָאֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה, מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ — אַף עַל פִּי כֵן מֻתָּר לוֹ לִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ קֹדֶם ג' יָמִים, שֶׁהֲרֵי עַכְשָׁו הוּא נִכְנָס בְּהֶתֵּר, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ הַשַּׁבָּת וְיִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ — מֻתָּר הוּא, וְאֵין כַּאן חִלּוּל.

אֲבָל תּוֹךְ ג' יָמִים קֹדֶם שַׁבָּת — אָסוּר לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, אֲפִלּוּ אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים אִם יוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה כְּנִכְנָס בְּכַוָּנָה לִמְקוֹם סַכָּנָה כְּדֵי שֶׁיְּחַלֵּל שַׁבָּת אַחַר כָּךְ.

וּמַה שֶּׁאֵין חוֹשְׁשִׁים לְכָךְ קֹדֶם ג' יָמִים, הוּא, לְפִי שֶׁג' יָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבַּשָּׁבוּעַ הֵן נִקְרָאִים יָמִים שֶׁאַחַר הַשַּׁבָּת הֶעָבָר, וְאֵינָם מִתְיַחֲסִים לְשַׁבָּת הַבָּאָה, לְפִיכָךְ אֵינוֹ מְחֻיָּב לִזָּהֵר בָּהֶם שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בָּהֶם דָּבָר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ אַחַר כָּךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ שַׁבָּת וְיִצְטָרֵךְ לְחַלְּלוֹ מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ — מֻתָּר הוּא, וְאֵין כַּאן חִלּוּל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּג' יָמִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁבַּשָּׁבוּעַ שֶׁנִּקְרָאִים יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וּמִתְיַחֲסִים לְשַׁבָּת הַבָּאָה — מְחֻיָּב הוא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהִזָּהֵר בָּהֶם שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בָּהֶם דָּבָר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ אַחַר כָּךְ לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ מִתְכַּוֵּן בַּעֲשִׂיָּתוֹ כְּדֵי לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת אַחַר כָּךְ:

סעיף ו וַאֲפִלּוּ אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת כְּלָל, שֶׁהַנָּכְרִים עוֹשִׂים הַכֹּל,…

וַאֲפִלּוּ אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת כְּלָל, שֶׁהַנָּכְרִים עוֹשִׂים הַכֹּל, מִכָּל מָקוֹם אִם עִקַּר הַהֲלִיכָה שֶׁל הַסְּפִינָה הוּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל — אָסוּר לִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ בְּתוֹךְ ג' יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים, לְפִי שֶׁמַּה שֶּׁהַנָּכְרִים עוֹסְקִים בְּהוֹלָכַת הַסְּפִינָה בְּשַׁבָּת — יֵשׁ בָּזֶה אִסּוּר גָּמוּר (אַף עַל פִּי שֶׁהֵם עוֹסְקִים מֵעַצְמָם בְּלֹא אֲמִירַת יִשְׂרָאֵל, וְהֵם מִתְכַּוְּנִים לְטוֹבָתָם לְקַבֵּל הַשָּׂכָר שֶׁקָּצְצוּ לָהֶם בְּעַד שֶׁיּוֹלִיכוּ אוֹתָם לִמְחוֹז חֶפְצָם, וַהֲרֵי הֵם קַבְּלָנִים לְכָךְ, וּמֻתָּר לְהַנִּיחַ לְקַבְּלָן שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם כַּאן) שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ מִגּוּף הַמְּלָאכָה שֶׁעוֹשֶׂה הַנָּכְרִי בִּשְׁבִילוֹ בְּשַׁבָּת — (הֲרֵי כָּל הַמְּלָאכָה נִקְרֵאת עַל שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַנָּכְרִי מִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ טוֹבָה מִזֶּה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעַכְשָׁו בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַמְּלָאכָה יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל הֲנָאָה מִמֶּנָּה — הֲרֵי הִיא נַעֲשֵׂית בִּשְׁבִילוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁבִיל הַנָּכְרִי, שֶׁהַנָּכְרִי גַם כֵּן מִתְכַּוֵּן בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁעוֹשֶׂה כֵּן בְּעַד הַשָּׂכָר שֶׁיִּתֵּן לוֹ, וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְקַבְּלָן הַמְתַקֵּן כֵּלִים לְיִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין הַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ מִגּוּף מְלָאכָה זוֹ, אֶלָּא לְאַחַר הַשַּׁבָּת, כְּשֶׁיִּגְמְרֵם וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם).

וּלְפִיכָךְ, אֵין הֶתֵּר לְעוֹלָם לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת בִּסְפִינָה הַמְהַלֶּכֶת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁמִּפְּנֵי הַסַּכָּנָה מֻתָּר הוּא כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִכְנְסוּ לְתוֹכָהּ, וְאִם לֹא יֵלְכוּ בְּשַׁבָּת יִסְתַּכְּנוּ, אִם כֵּן אֵין לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ אֶלָּא קֹדֶם ג' יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר:

סעיף ז וְכָל זֶה כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת,…

וְכָל זֶה כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֲפִלּוּ בִּסְפִינָה הַמְהַלֶּכֶת לְמַטָּה מִי' טְפָחִים, אֲפִלּוּ הוּא בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ קָרוֹב לָעִיר אֶפְשָׁר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לֵילֵךְ חוּץ לַתְּחוּם מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, וַאֲפִלּוּ הַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ יִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכוֹת גְּמוּרוֹת הָאֲסוּרוֹת מִן הַתּוֹרָה, דְּכֵיוָן שֶׁעַכְשָׁו מַפְלִיג בְּהֶתֵּר — לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, אַף שֶׁיִּצְטָרֵךְ אַחַר כָּךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ.

וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יִפְסוֹק עִם הַנָּכְרִי שֶׁיִּשְׁבּוֹת, וְלֹא יֵלֵךְ בְּשַׁבָּת כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה אָז חֲשַׁשׁ סַכָּנָה בַּדָּבָר, וְאִם אַחַר כָּךְ לֹא יִשְׁבּוֹת וְיֵלֵךְ אַף שֶׁאֵין חֲשַׁשׁ סַכָּנָה בַּדָּבָר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:

סעיף ח אֲבָל לְחַלֵּל שַׁבָּת לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר שְׁבוּת מִדִּבְרֵי…

אֲבָל לְחַלֵּל שַׁבָּת לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר שְׁבוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — לֹא הִתִּירוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שְׁבוּת דִּשְׁבוּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ז. לְפִיכָךְ, אִם אֵין שָׁם חֲשַׁשׁ סַכָּנָה כְּשֶׁיֵּצֵא מֵהַסְּפִינָה וְלֹא יֵלֵךְ עִמָּהֶם חוּץ לַתְּחוּם בְּשַׁבָּת — אָסוּר לוֹ לְהַפְלִיג בָּהּ לֵילֵךְ עִמָּהֶם גַּם בְּשַׁבָּת אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַטָּה מִי' טְפָחִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס לְתוֹכָהּ קֹדֶם ג' יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת:

סעיף ט וְכֵן אָסוּר לוֹ לִכָּנֵס בַּסְּפִינָה בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, אֲפִלּוּ…

וְכֵן אָסוּר לוֹ לִכָּנֵס בַּסְּפִינָה בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, אֲפִלּוּ מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים, וַאֲפִלּוּ לֵילֵךְ לְתוֹךְ הַתְּחוּם, וַאֲפִלּוּ הִיא מְהַלֶּכֶת בִּשְׁבִיל נָכְרִים, לְפִי שֶׁאָסְרוּ לִכָּנֵס כְּלָל בִּסְפִינָה בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אֵינָהּ מְהַלֶּכֶת כְּלָל אֶלָּא צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן של"ט, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ צָף וְשָׁט עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְאָסוּר לָשׁוּט בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין שֶׁמְּלַמְּדִין אֶת עַצְמָן לָשׁוּט בְּמַיִם עַל חָבִית.

אֲבָל כְּשֶׁנִּכְנַס לַסְּפִינָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֶכֶת גַּם בְּשַׁבָּת וְנִרְאֶה כְּשָׁט — לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם בְּשַׁבָּת, שֶׁמֵּאֵלָיו הוּא שָׁט עַל יְדֵי כְּנִיסָתוֹ לְתוֹכָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, שֶׁהִיא שְׁעַת הֶתֵּר אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין, וּלְפִיכָךְ אֲפִלּוּ אִם הִיא מַפְלֶגֶת מֵהַיַּבָּשָׁה בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לְתוֹכָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת.

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יָצָא מִמֶּנָּה לַיַּבָּשָׁה — אָסוּר לוֹ לַחֲזוֹר לְתוֹכָהּ בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁבִּכְנִיסָה זוֹ שֶׁבְּשַׁבָּת יֵשׁ בָּהּ אִסּוּר מִשּׁוּם שָׁט.

וְיֵשׁ מַתִּירִין לִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ וּלְהַפְלִיג בְּשַׁבָּת אִם קָנָה בָּהּ שְׁבִיתָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ שֶׁהָיָה בְּתוֹכָהּ מִתְּחִלַּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עַד שֶׁחָשְׁכָה, דְּכֵיוָן שֶׁבִּתְחִלַּת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת הָיְתָה שְׁבִיתָתוֹ בְּתוֹכָהּ — נַעֲשֵׂית הִיא כְּבֵיתוֹ, וְאַף שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה אַחַר כָּךְ וְשָׁהָה הַרְבֵּה בַּיַּבָּשָׁה, וַאֲפִלּוּ לָן שָׁם — לֹא הִפְסִיד בְּזֶה שְׁבִיתָתוֹ שֶׁבַּסְּפִינָה, רַק שֶׁיִּזָּהֵר לַחֲזוֹר לְאוֹתָהּ סְפִינָה שֶׁקָּנָה בָּהּ שְׁבִיתָה וְלֹא יִכָּנֵס לִסְפִינָה אַחֶרֶת.

וְכֵן נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג בִּקְצָת מְקוֹמוֹת, וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, אַף שֶׁהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמְכוּ.

וּמִכָּל מָקוֹם, לְאַחַר שֶׁהִפְלִיגָה חוּץ לַתְּחוּם אֲסוּרִים לָצֵאת לַיַּבָּשָׁה, אֲפִלּוּ נִכְנְסָה לְתוֹךְ עִיר הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה לְדִירָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ת"ה.

וְיֵשׁ נוֹהֲגִין עוֹד לְסַדֵּר שֻׁלְחָן בַּסְּפִינָה וּלְהַדְלִיק שָׁם נֵרוֹת וְלַעֲשׂוֹת קִדּוּשׁ, כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּרְסֵם לַכֹּל שֶׁקָּנוּ בָּהּ שְׁבִיתָה, וְלֹא יַחְשְׁדוּ אוֹתָם כְּשֶׁיַּפְלִיגוּ בָּהּ לְמָחָר בַּיּוֹם.

וּמִכָּל מָקוֹם, צְרִיכִים לְהִזָּהֵר שֶׁיֵּשְׁבוּ שָׁם בַּסְּפִינָה כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וְלֹא יֵצְאוּ מִמֶּנָּה כְּלָל בְּאֶמְצַע בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁבְּכָל רֶגַע וְרֶגַע שֶׁבְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת יֵשׁ סָפֵק שֶׁמָּא הוּא תְּחִלַּת הַלַּיְלָה, וּבְרֶגַע שֶׁל תְּחִלַּת הַלַּיְלָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּסְּפִינָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:

סעיף י וַאֲפִלּוּ אִם חָל יוֹם טוֹב בְּעֶרֶב שַׁבָּת יָכוֹל לִקְנוֹת בּוֹ שְׁבִיתָה, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם הֲכָנָה.…

וַאֲפִלּוּ אִם חָל יוֹם טוֹב בְּעֶרֶב שַׁבָּת יָכוֹל לִקְנוֹת בּוֹ שְׁבִיתָה, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם הֲכָנָה. וְאַף אִם קָנָה שְׁבִיתָה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב — אֵינָהּ מוֹעֶלֶת לְשַׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו. וְכֵן אִם קָנָה שְׁבִיתָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינָהּ מוֹעֶלֶת לְיוֹם טוֹב שֶׁאַחַר הַשַּׁבָּת, וְצָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִקְנוֹת שְׁבִיתָה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב. וְכֵן הַדִּין בְּב' יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת. אֲבָל בְּב' יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה — דַּי בִּשְׁבִיתָה שֶׁקָּנָה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן אַף לְיוֹם טוֹב הַשֵּׁנִי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר כָּל זֶה בְּסִמָּן תט"ז:

סעיף יא וְכָל זֶה כְּשֶׁמַּפְלִיג בְּנָהָר וְהַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת בִּשְׁבִיל נָכְרִים וּמְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי'…

וְכָל זֶה כְּשֶׁמַּפְלִיג בְּנָהָר וְהַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת בִּשְׁבִיל נָכְרִים וּמְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים.

וְאַף אִם מוֹלִיכִים אוֹתָהּ עַל יְדֵי בְּהֵמוֹת הַמְהַלְּכִים בִּשְׂפַת הַנָּהָר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְקָרוֹן שֶׁמּוֹלִיכִים אוֹתוֹ בְּהֵמוֹת, שֶׁאָסוּר לְהַלֵּךְ בּוֹ אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה לְהַנְהִיג בָּהּ הַבְּהֵמוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ה, לְפִי שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּקָרוֹן קָרוֹב הוּא אֵצֶל הַבְּהֵמוֹת, וְדֶרֶךְ הוּא שֶׁלִּפְעָמִים הוּא מַנְהִיג הַבְּהֵמוֹת, אֲבָל הַיּוֹשֵׁב בִּסְפִינָה רָחוֹק הוּא מִבְּהֵמוֹת הַמְהַלְּכוֹת בִּשְׂפַת הַנָּהָר וּמוֹלִיכִים אֶת הַסְּפִינָה עַל יְדֵי חֲבָלִים אֲרֻכִּים, וְאֵין דַּרְכּוֹ לְעוֹלָם לְהַנְהִיג אוֹתָן:

סעיף יב וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַפְלִיג אַף בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים (מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת עַל…

וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַפְלִיג אַף בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים (מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי קְנִיַּת שְׁבִיתָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת), אִם אֵינָם הוֹלְכִים לְטִיּוּל אֶלָּא לִסְחוֹרָה, אוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרֵיהֶם — אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָאָדָם הוֹלֵךְ לִסְחוֹרָה, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מְזוֹנוֹת וְהוֹלֵךְ לִסְחוֹרָה לְהַרְוָחָה, אוֹ שֶׁהוֹלֵךְ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרוֹ — חָשׁוּב הַכֹּל דְּבַר מִצְוָה לְעִנְיָן זֶה, שֶׁמֻּתָּר לוֹ לְהַפְלִיג בְּתוֹךְ ג' יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁיִּתְבַּטֵּל מֵעֹנֶג שַׁבָּת, וְגַם אַף שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה גְמוּרָה בְּעַצְמוֹ מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, וְאֵינוֹ חָשׁוּב דְּבַר הָרְשׁוּת אֶלָּא מִי שֶׁהוֹלֵךְ לְטַיֵּל בִּלְבָד:

סעיף יג הַיּוֹצְאִים בְּשַׁיָּרָא בַּמִּדְבָּר וְהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהֵם צְרִיכִים לְחַלֵּל שַׁבָּת, כִּי מִפְּנֵי…

הַיּוֹצְאִים בְּשַׁיָּרָא בַּמִּדְבָּר וְהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהֵם צְרִיכִים לְחַלֵּל שַׁבָּת, כִּי מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה לֹא יוּכְלוּ לְעַכֵּב לְבַדָּם בַּמִּדְבָּר בְּשַׁבָּת — אֲסוּרִים לָצֵאת תּוֹךְ ג' יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.

אֶלָּא אִם כֵּן הוֹלְכִים לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָז אִם נִזְדַּמְּנָה לָהֶם שַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת — מֻתָּרִים לָצֵאת. וּלְכַתְּחִלָּה יִפְסְקוּ עִמָּהֶם לִשְׁבּוֹת בְּשַׁבָּת, וְאִם אַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּהְיוּ בַּמִּדְבָּר לֹא יִרְצוּ לִשְׁבּוֹת — יְכוֹלִים לָלֶכֶת עִמָּהֶם חוּץ לַתְּחוּם אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִי"ב מִיל, אִם מִתְיָרְאִים מִפְּנֵי חַיּוֹת רָעוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ אִם מִתְיָרֵא מִפְּנֵי לִסְטִים שֶׁלֹּא יִגְזְלוּ מִמֶּנּוּ בְּהֵמָה וְלֹא יוּכַל לָלֶכֶת בְּרַגְלָיו, אוֹ אִם יִקְחוּ מָמוֹנוֹ וְלֹא יוּכַל לִחְיוֹת עוֹד בַּמִּדְבָּר, אוֹ אִם יִקְחוּ מַלְבּוּשָׁיו בִּזְמַן הַקֹּר כִּמְעַט יָמוּת בִּקְרִירוּת, כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִקְרָא פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, וּמֻתָּר לוֹ לֵילֵךְ עִמָּהֶם.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ בְּבֵרוּר גָּמוּר שֶׁבְּוַדַּאי יִצְטָרֵךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת — אָסוּר לָצֵאת אֲפִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה. וְלֹא הִתִּירוּ לִדְבַר מִצְוָה אוֹ קֹדֶם ג' יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת אֶלָּא לְהַפְלִיג בִּסְפִינָה, שֶׁאֵין שָׁם וַדַּאי גָּמוּר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת, שֶׁאֶפְשָׁר כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַשַּׁבָּת יַגִּיעוּ לְנָמָל אַחֵר וְיַעַמְדוּ שָׁם כָּל הַשַּׁבָּת, וַאֲזַי לֹא יְחַלְּלוּ בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, וְלֹא בִּתְחוּמִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּמַּיִם עֹמֶק י' טְפָחִים. אַף עַל פִּי שֶׁקָּרוֹב לְוַדַּאי הוּא שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְחַלְּלוֹ — הֵקֵלּוּ חֲכָמִים קֹדֶם ג' יָמִים, אוֹ לִדְבַר מִצְוָה אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ ג' יָמִים, אֲבָל כְּשֶׁהוּא וַדַּאי גָּמוּר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְחַלְּלוֹ — לֹא הֵקֵלּוּ כְּלָל בְּשׁוּם עִנְיָן.

וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כְּדִבְרֵיהֶם, אֲבָל אֵין לִמְחוֹת בְּיַד הַמְּקִלִּין, הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמְכוּ.

וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוֹלֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִסְחוֹרָה וְלֹא כְּדֵי לְהִתְיַשֵּׁב בָּהּ — אֵין לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁזֶּהוּ גַם כֵּן דְּבַר מִצְוָה, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: "כָּל הַמְהַלֵּךְ ד' אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא".

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוֹלֵךְ בְּתוֹךְ ג' יָמִים לִסְחוֹרָה אוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרוֹ — יֵשׁ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, הוֹאִיל וְרַבּוּ הָאוֹסְרִים שֶׁאֵין זֶה חָשׁוּב דְּבַר מִצְוָה כְּלָל:

סעיף יד וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר יָצָָא בְּשַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת,…

וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר יָצָָא בְּשַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ לְטַיֵּל, וְהִגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְהִפָּרֵד מֵהַשַּׁיָּרָא — יָכוֹל לָלֶכֶת עִמָּהֶם בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְהִפָּרֵד מֵהֶם, וְשָׁם יִשְׁבּוֹת, וְלֹא יֵלֵךְ עִמָּהֶם. וַאֲפִלּוּ הוּא סָמוּךְ לָעִיר לֹא יִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ שָׁם אֶלָּא ד' אַמּוֹת, כְּדִין הַיּוֹצֵא חוּץ לַתְּחוּם.

וְאַף אִם הָיָה לוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה עַד שֶׁנִּכְנַס לָעִיר — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַלֵּךְ בָּהּ יוֹתֵר מִד' אַמּוֹת אַף אִם הִיא מֻקֶּפֶת מְחִצּוֹת לְדִירָה, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת חֲכָמִים שֶׁאָסְרוּ לָצֵאת בְּשַׁיָּרָא תּוֹךְ ג' יָמִים לִדְבַר הָרְשׁוּת, וַאֲפִלּוּ אִם יָצָא לִסְחוֹרָה אוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרוֹ — הֲרֵי זֶה כְּיוֹצֵא לִדְבַר הָרְשׁוּת מַמָּשׁ לְעִנְיָן זֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יָצָא מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיָה בָּקִי בַּהֲלָכָה וְהָיָה סָבוּר שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת אַף לִדְבַר הָרְשׁוּת — מֻתָּר לוֹ לְהַלֵּךְ בְּכָל הָעִיר וְאַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ סְבִיבוֹתֶיהָ, כֵּיוָן שֶׁבִּתְחִלַּת יְצִיאָתוֹ לֹא יָצָא בְּאִסּוּר בְּמִתְכַּוֵּן, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהִגִּיעַ הַשַּׁבָּת הָיָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה, וּמַה שֶּׁהָלַךְ בְּשַׁבָּת חוּץ לַתְּחוּם דִּינוֹ כְּיוֹצֵא חוּץ לַתְּחוּם כְּדֵי לְהַצִּיל נְפָשׁוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ת"ז. לְפִיכָךְ, אַף אִם קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ לָעִיר לֹא הָיָה לוֹ שָׁם חֲשַׁשׁ סַכָּנָה — רַשַּׁאי לִכָּנֵס לָעִיר אִם הוּא בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם לָעִיר.

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם יָצָא בְּהֶתֵּר, כְּגוֹן לִדְבַר מִצְוָה מַמָּשׁ, אוֹ קֹדֶם ג' יָמִים, שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִשֶּׁהִגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְהִפָּרֵד מֵהַשַּׁיָּרָא:

קונטרס אחרון — 8 ערכים (לחץ לפתיחה)

הקונטרס אחרון הוא הנספח הפלפולי של אדמו״ר הזקן — מעבדתו ההלכתית בתחתית הדף.

קונטרס אחרון, אות א

ואם אי אפשר כו'. הנה הב"י ודאי לא ס"ל כמ"א שהרי דחה בסוף סי' זה דברי ר"ת, משום שא"כ למה הוצרכו למצוא היתר למפליגים בערב שבת הלא הכל מפליגים לדבר מצוה, ומאי קושיא הלא עינינו רואות שאין פוסקים לשבות כלל, לפי שאי אפשר, שהספינה הולכת רק בשביל הנכרים. ואין לומר דא"כ אפילו קודם ג' ימים נמי כמ"ש ראב"ן סימן ס' דגם בזה צריך לפסוק, שהרי משמעות הפוסקים אינו כן, ובפרט בש"ע שהיפך לשון הברייתא ודו"ק. וכן קשה גם כן ברמ"א סוף סי' זה. ועיין במ"א סימן תרי"ג דמשמע שם דאף אם תתבטל המצוה לגמרי לא יפליג כשאי אפשר לו לפסוק ואם גם כאן נתכוון לזה באמת שהדבר תמוה מאוד לשיטת הש"ע שהטעם משום עונג וכשהולך לדבר מצוה פטור ממצות עונג שבת אם כן איך יבטל מצותו משום עונג שבת. ועיין בש"ך י"ד סוף סי' רס"ו דס"ל גם כן דלא כמ"א דאם לא כן לא השיג כלום על הרשב"ץ. וראיה ברורה לדעת הבית יוסף וש"ך מדתניא אין צרין על עיירות כו' ובמלחמת מצוה מותר אף שיבטלו מעונג להרי"ף וסייעתו וגם יחללו שבת להרז"ה וסיעתו, מכלל דלדבר מצוה שרי לגמרי ואין צריך לפסוק אלא היכא דאפשר לרווחא דמילתא לחומרא בעלמא שלא יהיה נראה כמבטל עונג שבת וכמחללו בידים שלא לצורך מצוה ופקוח נפש (ואפשר שלזה העתיק הטור ברייתא זו בסימן רמ"ט להוכיח ממנה דהלכה כרשב"ג, והפוסקים כרבי סבירא להו דהיכא דאפשר שאני).

וע"כ צריך לומר דהמ"א לא כתב כן אלא כשיודע שאפשר לעשות המצוה כשיפליג אחר השבת כמו כשיפליג קודם השבת דאז אין לו לבטל מצות עונג בודאי אלא בספק דהיינו שיפסוק עמו דאפשר שיקיים אמונתו וישבות אבל בלא"ה אין לדחות מצות עונג שהיא מצוה עוברת מלפני אותה מצוה שאינה עוברת, כמו שכתב רמ"א סוף סי' תרפ"ז, ולא חלק עליו המ"א שם אלא משום שהמת מצוה מוטל בבזיון, אבל הכא דמי למ"ש בסי' ע"ב דאין מוציאין המת סמוך לקריאת שמע ע"ש, אבל כשיש חשש שמא תתבטל המצוה אחר השבת אין לו ליכנס לספק מחמת מצות עונג שבת שהרי העוסק כבר במצוה פטור ממצוה אחרת אפילו היא ודאי עוברת אע"פ שאפשר לו לקיים שתיהן אינו צריך לטרוח אחריה כמ"ש בסי' ל"ח, אלא שמדברי סופרים יש לו לכתחלה להתחיל בעוברת אבל כשהשניה היא ג"כ ספק עוברת אין לו להניחה כיון שבאה לידו ראשונה אין מעבירין על המצות, ואמרו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, הילכך צרין על עיירות כשהן מוכנים לכך שמא אחר השבת יארע איזה סבה ולא יהיו יכולין להתחזק לצור כמו עכשיו (אבל אין לומר דהתם שאני דבכל יום ויום שהם מוכנים לצור ואינן צרין עוברים על מצות כי החרם תחרימם,) וכן בנדון הש"ך אסור להניחו ערל, דא"כ בכל המצות שאין קבוע להם זמן נמי נימא הכי דכל שעה שיש בידו לקיימן ואינו מקיימן עובר על צווי המחייבו לקיימן. ועוד דבהדיא מבואר במ"א סימן תמ"ד סקי"א משא"כ במילה כו'. ומיהו צ"ע ממ"ש בסי' רמ"ט ותקס"ח.

ואיך שיהיה מכל מקום לדינא הדבר ברור להקל בשעת הדחק או שיש חשש שמא תתבטל המצוה, דאף אם תמצי לומר דהמ"א ס"ל גם בזה להחמיר מכל מקום כל כהאי גוונא יש לסמוך על הטור והב"י ורמ"א והש"ך להקל בדברי סופרים בשעת הדחק או במקום חשש ביטול מצוה:

קונטרס אחרון, אות ב

ויש מתירין כו'. עיין בב"ח שדעתו להקל לגמרי. ואף רא"ם לא החמיר אלא כשיושב למטה מי' טפחים ע"ש. והמ"א סתר דברי הב"ח, אבל דברי רא"ם אין לנו לסתור להחמיר בדברי סופרים שכל המחמיר בדברי סופרים עליו להביא ראיה וטעם לדבריו כדתנן בפ"ד דידים.

והמ"א לשיטתיה אזיל דס"ל בסי' רס"ו דכשהסוס מהלך בארץ הוה ליה כאילו הוא מהלך בארץ וה"נ מה שהספינה מהלכת למטה מי' טפחים הוה ליה כאילו הוא מהלך שם. אבל הב"י שם לא סבירא ליה הכי. וכן דעת אבן העוזר סימן רמ"ו עיין שם שסתר דברי המ"א מהירושלמי דברכות דאזלא מחמתיה כדאיתא בפרק קמא דבבא מציעא לא אמרינן הכי כ"ש בספינה. וכיון שהרא"ם וב"י ואבן העוזר מקילין כדאי הם לסמוך עליהם בעת הצורך להקל בדברי סופרים.

וגם המ"א עצמו בתחלת דבריו שם לא אסר בסוס אלא משום דניחא תשמישתיה והוה כארעא סמיכתא כמו קרון להב"י שם. ואף שמלשון רש"י משמע דכל שאינו נח כמו עמוד לא הוה כארעא סמיכתא מכל מקום הב"י שם סמך על הריטב"א דס"ל דאף קרון הוה כארעא סמיכתא ע"ש בריטב"א והובא ג"כ ברלב"ח סימן כ"ח לפסק הלכה. ולפי זה הא דספינה לא הוה כארעא סמיכתא ע"כ היינו משום שאינה מהלכת בארץ כמו קרון וסוס וא"כ אין לחלק בין למעלה מי' טפחים בין למטה מי' טפחים אלא בין למטה מג' טפחים בין למעלה מג' טפחים דנפק מתורת לבוד ולא הוה כמהלכת בארץ.

ולא דמי למ"ש בסי' שנ"ו וסי' שע"ו דהתם קל הוא שהקילו במים כדאיתא בגמרא בדוכתי טובי וזהו דעת האגודה שהביא המ"א בסי' שס"ו סק"ה דס"ל דהלכתא כרב הונא ורב יוסף, ואביי דיחוייא בעלמא קמדחי ורב א[ש]י אינו אלא מפרש דיחוייא דאביי אבל מכל מקום הילכתא כרב הונא לגבי רב נחמן שהיה גדול ממנו הרבה. ולפי זה דוקא לענין היתר טלטול במים אמרינן גוד אבל לענין טלטול בתוך הספינה לא אמרינן בה גוד. ואפילו להחמיר לא אמרינן כמבואר בטור וש"ע בסי' שנ"ה שהקילו בגזוזטרא אלא אם כן חלון פתוח לה ע"ש במ"א ובתוס' ורא"ש ריש פרק כל גגות ודו"ק וא"כ בנידון דידן י"ל ג"כ דלא אמרינן גוד.

ואף אם תמצי לומר דאמרינן גוד וכן אף לפי מ"ש המ"א בתחלת דבריו בסי' שס"ו כרב נחמן מכל מקום בנידון דידן ע"כ צריך לומר דאפ"ה לא הוה כארעא סמיכתא לענין תחומין דאם לא כן אף שהיא מהלכת למעלה מי' טפחים נמי מאי שנא מקרון אי אמרינן גוד.

ולפ"ז אף כשמהלכת למטה מג' טפחים לכאורה אפשר דלא מיתסר להרא"ם, דהא דמחמרינן בכהאי גוונא גבי עמוד בהזורק משמע דמשום גוד נגעו בה דאין להחמיר מתורת לבוד דהא לא אמרינן לבוד להחמיר כל כך שיהא נחשב כהגיע לארץ ואפ"ה יעלה למנין י' טפחים כמ"ש המ"א סוף סי' תרל"ב אבל בגוד אין צריך שיהא כהגיע גופו לארץ אלא מושכין חודו כו'. ואפילו להחמיר, שהזורק על גבי גזוזטרא חייב. ומ"ש בסי' תרל"ב ס"ק ב' היינו משום דחבוט רמי הוא שמגיע גופו למטה.

ומיהו בפ"ק דעירובין גבי חבלים ובהזורק דף צ"ז ובכמה דוכתי מבואר דמשום לבוד נגעו בה אפילו להחמיר לחייב הזורק לשם מרשות הרבים גמורה. וצריך לומר שלא כתב כן המ"א אלא גבי סכך פסול, דעיקר הלבוד שם אינו אלא בשביל להחמיר בלבד לצרף הפסולים, אבל כאן אין עיקרו בשביל להחמיר בלבד. ולפ"ז בנידון דידן יש להחמיר כשמהלכת למטה מג' טפחים משום תורת לבוד. דאף אם תמצי לומר דנידון דידן דמי כעיקרו להחמיר בלבד, מכל מקום הא כתב המ"א סי' תק"ב דכהאי גוונא אמרינן לבוד אפילו להחמיר ע"ש ובסי' תרל"ב ודו"ק:

קונטרס אחרון, אות ג

לא רצו להחמיר. כן הוא במהרי"ק. ואף שמלשון הדרכי משה ומ"א סק"ג אפשר ללמוד דדוקא כשיש חשש סכנה אם יצא ממנה בשבת שרי דומיא דסעיף ד', מכל מקום מסתימת לשון רמ"א בהג"ה משמע דבכל גוונא שרי, שהרי לא הזכיר כלל שיצטרך, עד אח"כ. וכן בדרכי משה משמע שהסכים למהרי"ק לדינא, אלא משום שבמהרי"ק מבואר דלהרי"ף דאינו מחלק בין תוך ג' לקודם ג' לענין תחומין ע"כ סבירא ליה דאין איסור כלל משום תחומין בספינה כדעת רשב"ם כיון שהספינה הולכת מאליה, והשיג עליו הב"י מתשובת הרמב"ם, וכן באמת אנן לא קיימא לן כרשב"ם, מכל מקום איסור זה אינו מדאורייתא אף גבי קרון, אף למ"ד י"ב מיל דאורייתא, דלכולי עלמא לא שייך תחומין כשהספינה הולכת כמבואר במהרי"ק לשיטת ר"י. והב"י חלק עליו במ"ש להקל קודם ג' אף מדרבנן דלא גזרו כל כך, וכוונתו דכיון דההליכה מצד עצמה אין בה איסור משום תחומין אלא שחכמים גזרו שלא ליכנס לתוכה שתהא מוליכה אותו בשבת חוץ לתחום, וקודם ג' ימים לא גזרו כדעת ר"ח, שהרי"ף שחלק על ר"ח סבירא ליה כרשב"ם דמותר ליכנס, ועל זה חלק הב"י דהרי"ף לא ס"ל כרשב"ם. ועל זה כתב בדרכי משה דאעפ"כ העיקר כדעת ר"ח דקודם ג' לא גזרו, והביא ראיה ממה שלא גזרו להפליג למקום סכנה קודם ג' אף שיודע שיחלל בידים, וכל שכן הכא דלא גזרו קודם ג' אף שיודע שהספינה יוליכנו חוץ לתחום. וראיה ברורה מרבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהלכו בספינה חוץ לתחום ברקק שאין בו י' טפחים, אף אם תמצי לומר שהפליגו קודם ג' מכל מקום סתם רקק אין בו סכנה לשבות בשבת. ואין לומר שפסקו עמו לשבות ולא שבת, דמכל מקום לכתחלה איך סמכו על הפסיקה אם היה איסור בדבר הרי אין הנכרי נאמן על זה כמ"ש סי' רמ"ו (ואין לומר דבפניו שאני שהרי הוכיח סופו שלא שבת) וכן משמע בהדיא ברי"ף ורא"ש דאף לדבר מצוה שפוסק לשבות אעפ"כ אין היתר אלא כשעמוק י' טפחים. והשגת הב"י על מהרי"ק לדעת הרי"ף צע"ג ודו"ק:

קונטרס אחרון, אות ד

יצא ממנה כו'. אבל אם לא יצא ממנה מותר לצאת מספינה לספינה כדאיתא בהדיא ריש פ"ד דעירובין בקופץ מספינה לספינה. ומ"ש המ"א סוף סי' של"ט היינו לדעת הרב בהג"ה דמיירי כשיצא ואין היתר אלא משום דה"ל כביתו לכן אסור בספינה אחרת:

קונטרס אחרון, אות ה

או אפילו כו'. עיין ברלב"ח שהתיר אף בלא קניית שביתה (וכן כתבו המגיד משנה וב"י ודרכי משה בשם מהרי"ק), ועל זה כתב המ"א דאין להקל, אבל על ידי קניית שביתה מנא לן למחות בשבת יותר מבערב שבת, כיון דלדבר מצוה חשבינן להו ולכך פטורים מעונג, וכן אף אם יצטרך לחללו לא גזרו לדבר מצוה כיון שבשעת יציאתו אינו מחללו כלל, א"כ אף בשבת מנא ליה למחות. ובפרט לפי מ"ש המ"א לבה"ג דה"ל כנכנס לביתו:

קונטרס אחרון, אות ו

לטייל בלבד כו'. עיין מ"א סוף סי' של"ט דכתב הא דר"י הלוי לענין להפליג בשבת בלא קניית שביתה. אבל כאן אם כוונתו לאסור לדעת ר"ת צ"ע, דמשמע מר"ת שכל שאינו הולך לטייל לא מקרי דבר הרשות. וכן כתב באור זרוע בפשיטות. ועוד דהא להרויח נמי אינו יודע אם ירויח כדאמרינן בפ' מקום שנהגו שאין אדם יודע במה משתכר. ועוד דהא ר"ת יליף לה מחול המועד ובחול המועד ודאי שרי משום ספק פסידא אפילו לעשות מלאכה גמורה שלא לצורך המועד משום דה"ל ספק דבר האבד עיין מ"א סי' תקל"ז, וכ"ש לספר ולכבס במועד דשרי אפילו כשיצא להרויח, דבכהאי גוונא אסור לעשות מלאכה גמורה שלא לצורך המועד משום הרווחה בעלמא ואפילו פרקמטיא אסורה עיין סי' תקל"ז וצ"ע:

קונטרס אחרון, אות ז

ולא בתחומין כו'. בש"ע לא הזכיר כלל חוץ לי"ב מיל, ואפ"ה כתב המ"א דאין להקל, דהיינו למחות בידם. וגם אם הולכים יותר מי"ב מיל אין בנו כח למחות לפי מ"ש התוספת שבת, כיון שרוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם בזה, וגם אם נושאים משאות בידם הכל מדרבנן במדבר שהוא כרמלית בזמן הזה עיין סי' ש[מ]"ה:

קונטרס אחרון, אות ח

לארץ ישראל לסחורה כו'. וכ"ש אם מתכוין כדי לילך בה ד' אמות שמתכוין לדבר מצוה שאין בנו כח למחות בידו הואיל ויש לו על מי לסמוך. ואף לסחורה אין בנו כח למחות הואיל ורמ"א כתב כן אף בחוץ לארץ. אבל לטייל יש להסתפק כיון שאינו מתכוין כלל למצות ההליכה בארץ ישראל וצ"ע בכהאי גוונא:

מקור: ספריא — שולחן ערוך הרב, אורח חיים רמ״ח.

2 · כח הפסק

כחו של אדמו״ר הזקן בפסק

כח הפסק של אדמו״ר הזקן

השוואת עמדת אדמו״ר הזקן עם עמדות המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המרכזיות של סימן רמ״ח.

נושאמחבררמ״אמשנה ברורהשולחן ערוך אדמו״ר הזקן
כלל שלושת הימים לפני שבת (תלת-יומא קודם השבת) או״ח רמ״ח:א — "אֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת". אסור להפליג בשלושת הימים שלפני שבת בימים מלוחים (הים התיכון) ללא הכרח, מטעם המצטער (סבל גופני של הימים הראשונים בים). מקור: שבת יט ע״א. קובע את הכלל בלא לפרש את המסגרת הרעיונית. הגהה על או״ח רמ״ח:א: מבהיר את חריגי דבר מצוה — "וְלִדְבַר מִצְוָה — מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְקוֹצֵץ עִם הָעַכּוּ״ם עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁבֹּת". לדבר מצוה (תלמוד תורה, נישואין, אביו ואמו), מותר להפליג אף בשעה מאוחרת, בתנאי של פסיקה עם המלחים שלא יעשו עבור היהודי דבר בשבת. מ״ב רמ״ח:א-ה — דן בחישוב שלושת הימים: (1) "אַרְבַּעַת יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת" לפי כמה ראשונים כולל רביעי, חמישי, שישי (תוספות שבת יט ע״א); (2) לפי אחרים (רש״י, רי״ף) — רק שלושת הימים השלמים; (3) החפץ חיים פוסק כמחבר: שלושת הימים = רביעי, חמישי, שישי. מצטט את הסוגיא התלמודית בפירוט. שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:א-ב — מנסח את המסגרת הרעיונית המלאה: כלל שלושת הימים מבוסס על עקרון המצטער (סבל גופני צפוי) בימים מלוחים ועל ההבחנה הרעיונית בעצם הפרישה. הרב מבנה את מה שהאחרים רק קובעים.
הבחנה בין ימים מלוחים לימים מתוקים או״ח רמ״ח:ב — הבחנה טכנית: כלל שלושת הימים חל על ימים מלוחים (ים פתוח) שם המצטער עז גופנית. עבור ימים מתוקים (נחלים, נהרות) היציבים, הכלל שונה — מותר להפליג אף בערב שבת, בתנאי לרדת לפני כניסת שבת. — (אין הגהה על הבחנה זו) מ״ב רמ״ח:ו-ט — מפרט את הנהרות: (1) נהר רחב ויציב (ריין, דנובה) = מים מתוקים, כלל מקל; (2) נהר עם זרם חזק או עם אשדות = כלל מחמיר (השוואה לימים מלוחים); (3) מקרי גבול של תעלות ואגמים פנימיים. החפץ חיים מצטט כמה פוסקים שחולקים על סיווג נתיבי מים מסוימים. שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:ג-ד — מקודד את ההבחנה על שני יסודות: (1) ימים מלוחים = ים פתוח, מסע לא יציב מהותית, ולכן מצטער; (2) ימים מתוקים = נהר או נחל, יציב יותר, הקריטריון הופך לכלי מסוים. יישום מודרני: אוקיינוס לעומת אגם, מסע ארוך לעומת שייט נהרי.
מצוה (דבר מצוה) — הקלה או״ח רמ״ח:ד — מתיר לדבר מצוה ("לִדְבַר מִצְוָה"): מותר להפליג אף סמוך לשבת. המחבר קובע את העיקרון ללא דירוג סוגי המצוות או פירוט תנאיהן. הגהה על או״ח רמ״ח:ד: מבהיר את הסף — התנאי הקריטי הוא הסכמה ראשונית עם המלחים ("עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁבֹּת") שלא יעשו דבר בשבת. הרמ״א מבהיר שהתנאי הזה נדרש אף אם לא נשמר בפועל (די בעצם ניסוחו). מ״ב רמ״ח:י-טו — דן בסוגי המצוה: (1) מצוה דאורייתא (נישואין, ברית מילה, תלמוד תורה כל החיים) → מתיר ברורות; (2) מצוה מדרבנן או ביקור קרובים → ויכוח (יש מתירים, אחרים דורשים פטור רחב יותר); (3) מעשה טוב פשוט (ביקור נימוסי, עסקים) → אינו מספיק. החפץ חיים מציע סקאלה עם דוגמאות קונקרטיות. שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:ה-ז — מנסח את היררכיית המצוות: (1) מצוה דאורייתא (תלמוד תורה, נישואין, ברית מילה) → מתיר בתוך שלושת הימים; (2) מצוה דרבנן → דיון; (3) מצוה חברתית או מעשה טוב → מקרה גבול. היררכיה אופרטיבית ישירה.
שיירות יבשתיות (שיירא) או״ח רמ״ח:ה — כללים שונים לשיירא יבשתית: כלל שלושת הימים אינו חל באופן זהה, כי המסע היבשתי אינו מייצר את המצטער הגופני של הים. מותר לצאת אף בערב שבת, בתנאי שניתן לעצור לפני כניסת שבת. הגהה על או״ח רמ״ח:ה: מבהיר את התנאים — לשיירא חייבת להיות תחנה נגישה סבירה לפני שבת; אחרת חוזרים לכללים המחמירים של מסעים ארוכים. הבחנה בין דרך עם תחנות (מותר) לדרך פתוחה ללא תחנה (מחמיר). מ״ב רמ״ח:טז-כא — דן ברכבות (שהופיעו במאה הי״ט): (1) הרכבת כשיירא יבשתית — כלל מקל יותר; (2) אם הרכבת צפויה להגיע בשבת ליעדה, יש לרדת לפניה; (3) אם הרכבת ממשיכה בשבת עם היהודי בתוכה — בעיית מחמר (להעביד סוכן), מומתקת בכך שהרכבת היא מכאנית ללא כח בהמה. החפץ חיים מצטט את האחרונים הראשונים שטיפלו בסוגיה (מהרש״ם, תחומין דאז). שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:ח-י — מבחין: השיירא היבשתית אינה מצטערת באותו אופן, לפיכך כלל מקל יותר. המבחן הופך להיות: האם אפשר לעצור לפני שבת ללא קנס חמור? אם כן, בסדר אף סמוך לשבת. יישום מודרני ישיר: רכבות, מכוניות למרחקים ארוכים.
יישום מודרני — מטוסים ומסעים ארוכים — (המסעים המודרניים — מטוסים, אוניות קיטור חוצות אוקיינוסים, רכבות למרחקים ארוכים — מובן שלא הוקודנו ע״י המחבר במאה הט״ז) — (במקביל למחבר) מ״ב רמ״ח בסוף — מתייחס לאוניות הקיטור המתהוות (שהופיעו בשנות ה-1810-1820): (1) היציבות המוגברת של אוניית הקיטור אינה מבטלת את המצטער של הימים הראשונים בים מלוח; (2) התלות המלאה של הנוסע היהודי בקברניט הנכרי בשבת נשארת בעייתית; (3) הולכים אחר העמדה המחמירה: כלל שלושת הימים חל אף על אוניית הקיטור. החפץ חיים מפנה לתשובות האחרונים בני זמנו למקרים קיצוניים (פיקוח נפש, חירום משפחתי). שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח (שיטה) — שיטת הרב חלה על המסעים המודרניים: מטוס למרחקים ארוכים הממריא ביום שישי ונוחת בשבת מקביל לספינה בים מלוח (לא יציב מהותית, מצטער). מבחן: (1) מרווח שלושת הימים נשמר? (2) ימים מלוחים או יציבים? (3) מצוה מצדיקה? (4) רפואה / פיקוח נפש?

ההשוואה נערכה מתוך הטקסט העברי המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח.

3 · חידוש אדמו״ר הזקן

חידושים מיוחדים של הרב

החידושים הייחודיים של הרב על סימן זה

מקוריות שמייחדת את אדמו״ר הזקן על סימן רמ״ח. כל חידוש עוקב אחר המבנה: עמדה קלאסית → חידוש הרב → השלכה מעשית.

חידוש א — מצטער כיסוד מבני (רמ״ח:א-ב)

כלל שלושת הימים מבוסס על הסבל הצפוי

עמדה קלאסית: המחבר והמשנה ברורה מתייחסים לכלל שלושת הימים כנורמה חיובית ללא יסוד ברור.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מציב את הכלל כהיסק מבני: אי אפשר להיכנס לשבת במצב של סבל צפוי (מצטער), כי זה סותר את עקרון עונג השבת. שלושת הימים הם המרווח הנדרש כדי שהנוסע יוכל להתאקלם ולא להיות במצב זה בעת השבת.

השלכה מעשית: כלי אופרטיבי ישיר: למסעים המודרניים, הקריטריון אינו משך הזמן הגולמי, אלא המצב הצפוי של הנוסע בעת השבת. טיסה בין-יבשתית הכרוכה בג'ט-לג עמוק בשבת = בעיה; טיסה קצרה תוך-אירופית ללא עייפות = פחות קריטית.

חידוש ב — הבחנה יציב/לא יציב כמבחן (רמ״ח:ג-ד)

ימים מלוחים (לא יציב) לעומת ימים מתוקים (יציב) כעיקרון

עמדה קלאסית: שאר הפוסקים מבחינים טכנית בין סוגי המים.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מפרש מחדש את ההבחנה כעיקרון רעיוני: ימים מלוחים = ים = סביבה לא יציבה מהותית (כלי לא מסוים), לפיכך מצטער מבני; ימים מתוקים = נהר = סביבה מתוחמת (כלי מסוים), לפיכך מקל יותר.

השלכה מעשית: יישום מודרני: מטוס למרחקים ארוכים בשייט גובה רב = מקביל לים מלוח (חוסר יציבות מהותי, מערבולות אפשריות, חלל סגור) → כלל שלושת הימים חל. רכבת מהירה בין-יבשתית = מקבילה לנהר (נתיב מוגדר, סביבה יציבה יותר) → מקל יותר.

חידוש ג — היררכיה תלת-שכבתית של מצוות (רמ״ח:ה-ז)

מצוה דאורייתא / מצוה דרבנן / מעשה טוב — שלוש רמות

עמדה קלאסית: הפוסקים הקלאסיים מטפלים במצוה כשלם מונוליטי המתיר את העלייה לאוניה.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מבחין בשלוש קטגוריות עם כללים שונים: (1) מצוה דאורייתא כבדה = מתיר אף בתוך שלושת הימים; (2) מצוה דרבנן = מתיר אך בתנאים; (3) מעשה טוב חברתי = אינו מסיר את האיסור. ההיררכיה היא כלי מעשי ישיר.

השלכה מעשית: מבחן להחלטה על מסע: האם המסע משרת מצוה דאורייתא (נישואין, ברית מילה, תלמוד תורה משמעותי), מצוה דרבנן (ביקור משפחתי לשלום בית), או מעשה טוב (חופשה)? התשובה קובעת את הרוחב ההלכתי.

חידוש ד — אנלוגיה שיירא/רכבת (רמ״ח:ח-י)

מבחן התחנה לפני שבת

עמדה קלאסית: שאר הפוסקים אינם מפתחים מבחן אופרטיבי למסעים יבשתיים.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מנסח את המבחן המעשי: לשיירא (ובאנלוגיה לרכבת המודרנית), הקריטריון הוא האם אפשר לעצור לפני שבת ללא קנס חמור? אם כן, אפשר להמשיך מאוחר יותר. אם לא, בעיה כי נכנסים למצב שאי אפשר להפסיק.

השלכה מעשית: יישום מודרני: רכבת לילה עם עצירה מתוכננת לפני שבת בעיר שאפשר לרדת בה = בסדר; רכבת ללא עצירה עד היעד בשבת = בעיה כי אין אפשרות תחנה. למטוס, היעדר אפשרות עצירה הופך את הכלל למחמיר במיוחד.

4 · דברי הרבי

שיחות, מאמרים ואגרות הרבי

דברי הרבי על הנושאים של סימן רמ״ח

⚠ הערה כנה על סימן זה: סימן רמ״ח מצוטט בכמה שיחות קודש ואגרות קודש של הרבי על מסעים מודרניים (מטוס, רכבת, מסעי עסקים) ויישום שלושת הימים. הרבי הבליט במיוחד את האנלוגיה בין הספינה של הסימן והמטוס המודרני. הנה ההפניות העיקריות שזוהו.
הפניהנושאהקשר לסימן רמ״ח
ליקוטי שיחות חי״א, וישב מסעים לפני שבת וכלל שלושת הימים דיון מפורט של הרבי על יישום כלל שלושת הימים למסעים המודרניים. מצטט מפורשות את שולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן רמ״ח ומנסח את האנלוגיה מטוס / ספינה.
אגרות קודש חי״ד, מכתב #5126 נסיעה במטוס למרחקים ארוכים ביום שישי תשובת הרבי לחסיד על נסיעת עסקים במטוס ביום שישי עם נחיתה בשבת. הרבי מנסח את שיטת שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:א-ב ודורש או מצוה מכשירה או הימנעות מלאה.
התוועדויות תשמ״ו ח״ב, וישב מצוה מכשירה לעלייה לאוניה בשלושת הימים האחרונים הרבי מפתח את היררכיית המצוות ומבהיר שלמסעי לימוד תורה או נישואין, ההיתר רחב, אך לתיירות או חופשות, האיסור חל במלואו.

⚠ אישות: ההפניות לעיל הן רמזי מחקר שיש לאמת מול כרכי הדפוס של מהדורת קה״ת. המקור הישיר ביותר לפסקי הרבי לפי סימן נשאר שערי הלכה ומנהג.

5 · למעשה

הלכה למעשה — מנהג חב״ד

ההנהגה למעשה במנהג חב״ד

נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן רמ״ח, ברגישות חב״ד.

לחסיד חב״ד — סימן רמ״ח

  • ① לבדוק את מרווח שלושת הימים. לכל מסע במטוס למרחקים ארוכים, אונייה או רכבת לילה, להיכנס לפחות שלושה ימים שלמים לפני שבת (כלומר לפני ליל שלישי / רביעי לשבת). ללא מרווח זה, בעיה מהותית למעט הצדקות. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:א-ב.
  • ② לבחון את יציבות המסע. חידוש ב של הרב. להבחין בין מסע בסביבה לא יציבה (מטוס למרחקים ארוכים, ים פתוח) = כלל מחמיר לעומת מסע בסביבה מתוחמת (רכבת מהירה תוך-אירופית, דרך מיוצבת) = כלל מקל יותר. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:ג-ד.
  • ③ להצדיק במצוה מכשירה. חידוש ג של הרב. כדי להיכנס בתוך שלושת הימים ללא מרווח זה, נדרשת מצוה דאורייתא כבדה: נישואין, ברית מילה, תלמוד תורה משמעותי, ביקור הורה חולה. תיירות וחופשות אינם מכשירים. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:ה-ז.
  • ④ לבחון את אפשרות התחנה לפני שבת. חידוש ד של הרב. למסע ארוך, לבדוק שמבנית אפשר לרדת לפני שבת בעיר ראויה. אם כן, אפשר להמשיך מוקדם יותר. אם לא, בעיה חמורה. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:ח-י.
  • ⑤ יישום מטוס / רכבת / אונייה מודרניים. למטוס למרחקים ארוכים שנוחת בשבת: רק מצוות כבדות או רפואה / פיקוח נפש מתירים. לרכבת לילה: לבדוק תחנה אפשרית. לשייט תענוגות: כלל שלושת הימים מחמיר (חוסר יציבות ימי). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח מותאם לאמצעי התחבורה המודרניים.
  • ⑥ מהדורא בתרא: למסעים מורכבים (חניות, מעברים), לעיין במהדורה השנייה. אדמו״ר הזקן שב לבחון את חישוב שלושת הימים למסעים עם חניות. לחסיד חב״ד: במקרה של מסע עם מעברים מרובים לפני שבת, לבדוק את המהדורא בתרא לפני פסק. הפניה: מהדורת הדפוס קה״ת.

⚠ סעיף זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה מעשית: להתייעץ עם הרב שלך.