מדוע רמה 4 ייעודית לאדמו״ר הזקן? השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — אלא שולחן ערוך עצמאי ומלא, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן. ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות התורה בחיבור אחד, ופוסק בחומרה תלמודית ייחודית.
עבור חב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון. עמוד זה מקבץ, לסימן רמ״ח, את הטקסט המלא של הרב, חידושיו, ודברי הרבי המאירים את הנושא.
שלחן ערוך הרב — סימן רמ״ח
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן רמ״ח — דִּין הַמַּפְלִיג בִּסְפִינָה וְהַהוֹלֵךְ בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת — וּבוֹ יד סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמשוחזר בספריא. 14 סעיפים + 8 ערכי קונטרס אחרון.
סעיף א דִּין הַמַּפְלִיג בִּסְפִינָה וְהַהוֹלֵךְ בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת וּבוֹ י״ד סְעִיפִים: אֵין מַפְלִיגִים…
דִּין הַמַּפְלִיג בִּסְפִינָה וְהַהוֹלֵךְ בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת וּבוֹ י״ד סְעִיפִים:
אֵין מַפְלִיגִים בִּסְפִינָה בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים פָּחוֹת מִג' יָמִים מֵעֵת לְעֵת קֹדֶם הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ מִיּוֹם ד' וְאֵילַךְ, וְיוֹם ד' בִּכְלַל הָאִסּוּר, לְפִי שֶׁכָּל הַמַּפְלִיגִים בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים יֵשׁ לָהֶם בְּכָל ג' יָמִים הָרִאשׁוֹנִים צַעַר וּבִלְבּוּל וְשִׁנּוּי וֶסֶת, וְגוּפָם מִשְׁתַּבֵּר מִנִּעְנוּעַ הַסְּפִינָה, וְאֵין רוּחָם חוֹזֶרֶת עַד לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, וְאִם יַפְלִיג פָּחוֹת מִג' יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת — לֹא יִהְיֶה לוֹ עֹנֶג בְּשַׁבָּת.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁמַּפְלִיג לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ עֹנֶג בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִמִּצְוָה אַחֶרֶת.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יִפְסוֹק עִם הַנָּכְרִי הַמּוֹלִיךְ הַסְּפִינָה שֶׁיִּשְׁבּוֹת וְלֹא יוֹלִיכֶנָּה בְּשַׁבָּת, וְאִם אַחַר כָּךְ אֵינוֹ שׁוֹבֵת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִפְסוֹק עִמּוֹ, שֶׁגַּם עַכְשָׁו אוֹמֵר שֶׁלֹּא יִשְׁבּוֹת בְּשַׁבָּת — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַפְלִיג עַד לְאַחַר הַשַּׁבָּת.
(וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַמִּצְוָה שֶׁהוֹלֵךְ אֵלֶיהָ מֵחֲמַת אִחוּר דַּרְכּוֹ — יֵשׁ לְהָקֵל. וְכֵן אִם אִי אֶפְשָׁר בְּקַל לִמְצוֹא סְפִינָה לְאַחַר הַשַּׁבָּת לְהַפְלִיג בָּהּ — יֵשׁ לְהָקֵל בִּשְׁעַת הַדְּחַק):
סעיף ב וְאִם הוּא דֶרֶךְ מוּעָט, כְּגוֹן מִצֹּר לְצִידוֹן, שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד כְּשֶׁהָרוּחַ…
וְאִם הוּא דֶרֶךְ מוּעָט, כְּגוֹן מִצֹּר לְצִידוֹן, שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד כְּשֶׁהָרוּחַ טוֹב — מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּבֹּקֶר, לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רוּחַ טוֹב וְיַגִּיעוּ לְשָׁם קֹדֶם הַלַּיְלָה.
וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּלָל אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ מוּעָט — אָסוּר לָהֶם לְשַׁנּוֹת מֵהַמִּנְהָג, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תס״ח וּבְיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רי״ד:
סעיף ג וְכָל זֶה בְּיַמִּים, אֲבָל בִּנְהָרוֹת כֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם צַעַר לְהַמַּפְלִיגִין בָּהֶן — מֻתָּר…
וְכָל זֶה בְּיַמִּים, אֲבָל בִּנְהָרוֹת כֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם צַעַר לְהַמַּפְלִיגִין בָּהֶן — מֻתָּר לְהַפְלִיג בָּהֶם אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּכָל עִנְיָן אִם הַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת בִּשְׁבִיל נָכְרִים.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ בְּשַׁבָּת כַּמָּה פַרְסָאוֹת — אֵין בְּזֶה מִשּׁוּם אִסּוּר תְּחוּמִין אֲפִלּוּ לְהָאוֹמְרִים דִּתְחוּם י״ב מִיל הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ", דְּהַיְנוּ מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיְתָה י״ב מִיל, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁמְּהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הַמַּיִם — אֵין בְּזֶה אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיְתָה בַּיַּבָּשָׁה.
וְאַף עַל פִּי שֶׁעַל כָּל פָּנִים יֵשׁ אִסּוּר תְּחוּמִין בְּמַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִכָּל מָקוֹם אִם הַסְּפִינָה מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים מִקַּרְקַע הַנָּהָר — אֵין בְּזֶה אִסּוּר אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לְפִי שֶׁיֵּשׁ סָפֵק אִם יֵשׁ אִסּוּר תְּחוּמִין לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים אֲפִלּוּ בְּי״ב מִיל בַּיַּבָּשָׁה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ת״ד, וְכֵיוָן שֶׁעַל פְּנֵי הַמַּיִם אֵין אִסּוּר תְּחוּמִין אֲפִלּוּ י״ב מִיל אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְדִבְרֵי הַכֹּל, אִם כֵּן הֲרֵי זֶה סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁהוֹלְכִין בּוֹ לְהָקֵל בְּכָל מָקוֹם.
אֲבָל אִם הַסְּפִינָה מְהַלֶּכֶת לְמַטָּה מִי' טְפָחִים, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין י' טְפָחִים מַיִם מִתַּחַת שׁוּלֵי הַסְּפִינָה עַד קַרְקָעִית הַנָּהָר — אָסוּר לֵילֵךְ בָּהּ בְּשַׁבָּת חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ נִכְנַס לַסְּפִינָה שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ מִלֵּיל רְבִיעִי בַּשַּׁבָּת וְאֵילַךְ, וַאֲפִלּוּ אִם הַסְּפִינָה מְשֻׁקַּעַת הַרְבֵּה בַּמַּיִם בְּעִנְיָן שֶׁאֵצֶל דָּפְנֶיהָ יֵשׁ בַּמַּיִם עֹמֶק י' טְפָחִים וְתַחַת שׁוּלֶיהָ אֵין שָׁם י' טְפָחִים — הֲרֵי זֶה אָסוּר, אֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹשֵׁב לְמַעְלָה בְּעִנְיָן שֶׁמִּמְּקוֹם יְשִׁיבָתוֹ יֵשׁ יוֹתֵר מִי' טְפָחִים.
וְיֵשׁ מַתִּירִין כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים וְאֵין רַגְלָיו תְּלוּיוֹת לְתוֹךְ מַטָּה מִי' טְפָחִים, אִם הַסְּפִינָה מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִג' טְפָחִים, וְאֵין אִסּוּר אֶלָּא כְּשֶׁיּוֹשֵׁב עַל שׁוּלֵי הַסְּפִינָה וְאֵין מֵעַל שׁוּלֶיהָ עַד הַקַּרְקַע י' טְפָחִים, אוֹ שֶׁיּוֹשֵׁב עַל דָּבָר אַחֵר וְאֵין מֵעַל אוֹתוֹ דָבָר עַד הַקַּרְקַע י' טְפָחִים. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם כְּשֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ:
סעיף ד וְאִם הוּא מְסֻפָּק אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים אוֹ לְמַטָּה מִי' טְפָחִים — הֲרֵי זֶה…
וְאִם הוּא מְסֻפָּק אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים אוֹ לְמַטָּה מִי' טְפָחִים — הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ סָפֵק בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הוֹלְכִין לְהָקֵל, וְאֵין צָרִיךְ לְהַחֲמִיר אֶלָּא כְּשֶׁיָּדוּעַ בְּבֵרוּר שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
סעיף ה וְאִם נִכְנַס לַסְּפִינָה קֹדֶם ג' יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ בַּשְּׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת אוֹ קֹדֶם…
וְאִם נִכְנַס לַסְּפִינָה קֹדֶם ג' יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ בַּשְּׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת אוֹ קֹדֶם לְכֵן — מֻתָּר לֵילֵךְ בָּהּ בְּשַׁבָּת חוּץ לַתְּחוּם, אַף אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁמְּהַלֶּכֶת לְמַטָּה מִי' טְפָחִים, אוֹ אֲפִלּוּ לְמַטָּה מִג' טְפָחִים, דְּכֵיוָן שֶׁאִסּוּר תְּחוּמִין אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם — לֹא רָצוּ לְהַחֲמִיר כָּל כָּךְ לֶאֱסוֹר כְּשֶׁנִּכְנַס לַסְּפִינָה קֹדֶם ג' יָמִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם, וְהַסְּפִינָה הִיא שֶׁמּוֹלִיכָה אוֹתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם.
וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּצְטָרֵךְ הַיִּשְׂרָאֵל לְחַלֵּל שַׁבָּת בְּהוֹלָכַת הַסְּפִינָה, אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה הָאֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה, מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ — אַף עַל פִּי כֵן מֻתָּר לוֹ לִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ קֹדֶם ג' יָמִים, שֶׁהֲרֵי עַכְשָׁו הוּא נִכְנָס בְּהֶתֵּר, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ הַשַּׁבָּת וְיִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ — מֻתָּר הוּא, וְאֵין כַּאן חִלּוּל.
אֲבָל תּוֹךְ ג' יָמִים קֹדֶם שַׁבָּת — אָסוּר לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, אֲפִלּוּ אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים אִם יוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה כְּנִכְנָס בְּכַוָּנָה לִמְקוֹם סַכָּנָה כְּדֵי שֶׁיְּחַלֵּל שַׁבָּת אַחַר כָּךְ.
וּמַה שֶּׁאֵין חוֹשְׁשִׁים לְכָךְ קֹדֶם ג' יָמִים, הוּא, לְפִי שֶׁג' יָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבַּשָּׁבוּעַ הֵן נִקְרָאִים יָמִים שֶׁאַחַר הַשַּׁבָּת הֶעָבָר, וְאֵינָם מִתְיַחֲסִים לְשַׁבָּת הַבָּאָה, לְפִיכָךְ אֵינוֹ מְחֻיָּב לִזָּהֵר בָּהֶם שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בָּהֶם דָּבָר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ אַחַר כָּךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ שַׁבָּת וְיִצְטָרֵךְ לְחַלְּלוֹ מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ — מֻתָּר הוּא, וְאֵין כַּאן חִלּוּל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּג' יָמִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁבַּשָּׁבוּעַ שֶׁנִּקְרָאִים יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וּמִתְיַחֲסִים לְשַׁבָּת הַבָּאָה — מְחֻיָּב הוא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהִזָּהֵר בָּהֶם שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בָּהֶם דָּבָר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ אַחַר כָּךְ לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ מִתְכַּוֵּן בַּעֲשִׂיָּתוֹ כְּדֵי לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת אַחַר כָּךְ:
סעיף ו וַאֲפִלּוּ אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת כְּלָל, שֶׁהַנָּכְרִים עוֹשִׂים הַכֹּל,…
וַאֲפִלּוּ אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת כְּלָל, שֶׁהַנָּכְרִים עוֹשִׂים הַכֹּל, מִכָּל מָקוֹם אִם עִקַּר הַהֲלִיכָה שֶׁל הַסְּפִינָה הוּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל — אָסוּר לִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ בְּתוֹךְ ג' יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים, לְפִי שֶׁמַּה שֶּׁהַנָּכְרִים עוֹסְקִים בְּהוֹלָכַת הַסְּפִינָה בְּשַׁבָּת — יֵשׁ בָּזֶה אִסּוּר גָּמוּר (אַף עַל פִּי שֶׁהֵם עוֹסְקִים מֵעַצְמָם בְּלֹא אֲמִירַת יִשְׂרָאֵל, וְהֵם מִתְכַּוְּנִים לְטוֹבָתָם לְקַבֵּל הַשָּׂכָר שֶׁקָּצְצוּ לָהֶם בְּעַד שֶׁיּוֹלִיכוּ אוֹתָם לִמְחוֹז חֶפְצָם, וַהֲרֵי הֵם קַבְּלָנִים לְכָךְ, וּמֻתָּר לְהַנִּיחַ לְקַבְּלָן שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם כַּאן) שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ מִגּוּף הַמְּלָאכָה שֶׁעוֹשֶׂה הַנָּכְרִי בִּשְׁבִילוֹ בְּשַׁבָּת — (הֲרֵי כָּל הַמְּלָאכָה נִקְרֵאת עַל שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַנָּכְרִי מִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ טוֹבָה מִזֶּה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעַכְשָׁו בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַמְּלָאכָה יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל הֲנָאָה מִמֶּנָּה — הֲרֵי הִיא נַעֲשֵׂית בִּשְׁבִילוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁבִיל הַנָּכְרִי, שֶׁהַנָּכְרִי גַם כֵּן מִתְכַּוֵּן בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁעוֹשֶׂה כֵּן בְּעַד הַשָּׂכָר שֶׁיִּתֵּן לוֹ, וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְקַבְּלָן הַמְתַקֵּן כֵּלִים לְיִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין הַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ מִגּוּף מְלָאכָה זוֹ, אֶלָּא לְאַחַר הַשַּׁבָּת, כְּשֶׁיִּגְמְרֵם וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם).
וּלְפִיכָךְ, אֵין הֶתֵּר לְעוֹלָם לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת בִּסְפִינָה הַמְהַלֶּכֶת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁמִּפְּנֵי הַסַּכָּנָה מֻתָּר הוּא כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִכְנְסוּ לְתוֹכָהּ, וְאִם לֹא יֵלְכוּ בְּשַׁבָּת יִסְתַּכְּנוּ, אִם כֵּן אֵין לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ אֶלָּא קֹדֶם ג' יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר:
סעיף ז וְכָל זֶה כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת,…
וְכָל זֶה כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֲפִלּוּ בִּסְפִינָה הַמְהַלֶּכֶת לְמַטָּה מִי' טְפָחִים, אֲפִלּוּ הוּא בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ קָרוֹב לָעִיר אֶפְשָׁר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לֵילֵךְ חוּץ לַתְּחוּם מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, וַאֲפִלּוּ הַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ יִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכוֹת גְּמוּרוֹת הָאֲסוּרוֹת מִן הַתּוֹרָה, דְּכֵיוָן שֶׁעַכְשָׁו מַפְלִיג בְּהֶתֵּר — לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, אַף שֶׁיִּצְטָרֵךְ אַחַר כָּךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יִפְסוֹק עִם הַנָּכְרִי שֶׁיִּשְׁבּוֹת, וְלֹא יֵלֵךְ בְּשַׁבָּת כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה אָז חֲשַׁשׁ סַכָּנָה בַּדָּבָר, וְאִם אַחַר כָּךְ לֹא יִשְׁבּוֹת וְיֵלֵךְ אַף שֶׁאֵין חֲשַׁשׁ סַכָּנָה בַּדָּבָר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:
סעיף ח אֲבָל לְחַלֵּל שַׁבָּת לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר שְׁבוּת מִדִּבְרֵי…
אֲבָל לְחַלֵּל שַׁבָּת לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר שְׁבוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — לֹא הִתִּירוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שְׁבוּת דִּשְׁבוּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ז. לְפִיכָךְ, אִם אֵין שָׁם חֲשַׁשׁ סַכָּנָה כְּשֶׁיֵּצֵא מֵהַסְּפִינָה וְלֹא יֵלֵךְ עִמָּהֶם חוּץ לַתְּחוּם בְּשַׁבָּת — אָסוּר לוֹ לְהַפְלִיג בָּהּ לֵילֵךְ עִמָּהֶם גַּם בְּשַׁבָּת אִם הִיא מְהַלֶּכֶת לְמַטָּה מִי' טְפָחִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס לְתוֹכָהּ קֹדֶם ג' יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת:
סעיף ט וְכֵן אָסוּר לוֹ לִכָּנֵס בַּסְּפִינָה בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, אֲפִלּוּ…
וְכֵן אָסוּר לוֹ לִכָּנֵס בַּסְּפִינָה בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, אֲפִלּוּ מְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים, וַאֲפִלּוּ לֵילֵךְ לְתוֹךְ הַתְּחוּם, וַאֲפִלּוּ הִיא מְהַלֶּכֶת בִּשְׁבִיל נָכְרִים, לְפִי שֶׁאָסְרוּ לִכָּנֵס כְּלָל בִּסְפִינָה בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אֵינָהּ מְהַלֶּכֶת כְּלָל אֶלָּא צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן של״ט, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ צָף וְשָׁט עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְאָסוּר לָשׁוּט בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין שֶׁמְּלַמְּדִין אֶת עַצְמָן לָשׁוּט בְּמַיִם עַל חָבִית.
אֲבָל כְּשֶׁנִּכְנַס לַסְּפִינָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֶכֶת גַּם בְּשַׁבָּת וְנִרְאֶה כְּשָׁט — לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם בְּשַׁבָּת, שֶׁמֵּאֵלָיו הוּא שָׁט עַל יְדֵי כְּנִיסָתוֹ לְתוֹכָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, שֶׁהִיא שְׁעַת הֶתֵּר אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין, וּלְפִיכָךְ אֲפִלּוּ אִם הִיא מַפְלֶגֶת מֵהַיַּבָּשָׁה בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לְתוֹכָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יָצָא מִמֶּנָּה לַיַּבָּשָׁה — אָסוּר לוֹ לַחֲזוֹר לְתוֹכָהּ בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁבִּכְנִיסָה זוֹ שֶׁבְּשַׁבָּת יֵשׁ בָּהּ אִסּוּר מִשּׁוּם שָׁט.
וְיֵשׁ מַתִּירִין לִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ וּלְהַפְלִיג בְּשַׁבָּת אִם קָנָה בָּהּ שְׁבִיתָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ שֶׁהָיָה בְּתוֹכָהּ מִתְּחִלַּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עַד שֶׁחָשְׁכָה, דְּכֵיוָן שֶׁבִּתְחִלַּת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת הָיְתָה שְׁבִיתָתוֹ בְּתוֹכָהּ — נַעֲשֵׂית הִיא כְּבֵיתוֹ, וְאַף שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה אַחַר כָּךְ וְשָׁהָה הַרְבֵּה בַּיַּבָּשָׁה, וַאֲפִלּוּ לָן שָׁם — לֹא הִפְסִיד בְּזֶה שְׁבִיתָתוֹ שֶׁבַּסְּפִינָה, רַק שֶׁיִּזָּהֵר לַחֲזוֹר לְאוֹתָהּ סְפִינָה שֶׁקָּנָה בָּהּ שְׁבִיתָה וְלֹא יִכָּנֵס לִסְפִינָה אַחֶרֶת.
וְכֵן נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג בִּקְצָת מְקוֹמוֹת, וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, אַף שֶׁהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמְכוּ.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְאַחַר שֶׁהִפְלִיגָה חוּץ לַתְּחוּם אֲסוּרִים לָצֵאת לַיַּבָּשָׁה, אֲפִלּוּ נִכְנְסָה לְתוֹךְ עִיר הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה לְדִירָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ת״ה.
וְיֵשׁ נוֹהֲגִין עוֹד לְסַדֵּר שֻׁלְחָן בַּסְּפִינָה וּלְהַדְלִיק שָׁם נֵרוֹת וְלַעֲשׂוֹת קִדּוּשׁ, כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּרְסֵם לַכֹּל שֶׁקָּנוּ בָּהּ שְׁבִיתָה, וְלֹא יַחְשְׁדוּ אוֹתָם כְּשֶׁיַּפְלִיגוּ בָּהּ לְמָחָר בַּיּוֹם.
וּמִכָּל מָקוֹם, צְרִיכִים לְהִזָּהֵר שֶׁיֵּשְׁבוּ שָׁם בַּסְּפִינָה כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וְלֹא יֵצְאוּ מִמֶּנָּה כְּלָל בְּאֶמְצַע בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁבְּכָל רֶגַע וְרֶגַע שֶׁבְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת יֵשׁ סָפֵק שֶׁמָּא הוּא תְּחִלַּת הַלַּיְלָה, וּבְרֶגַע שֶׁל תְּחִלַּת הַלַּיְלָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּסְּפִינָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:
סעיף י וַאֲפִלּוּ אִם חָל יוֹם טוֹב בְּעֶרֶב שַׁבָּת יָכוֹל לִקְנוֹת בּוֹ שְׁבִיתָה, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם הֲכָנָה.…
וַאֲפִלּוּ אִם חָל יוֹם טוֹב בְּעֶרֶב שַׁבָּת יָכוֹל לִקְנוֹת בּוֹ שְׁבִיתָה, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם הֲכָנָה. וְאַף אִם קָנָה שְׁבִיתָה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב — אֵינָהּ מוֹעֶלֶת לְשַׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו. וְכֵן אִם קָנָה שְׁבִיתָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינָהּ מוֹעֶלֶת לְיוֹם טוֹב שֶׁאַחַר הַשַּׁבָּת, וְצָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִקְנוֹת שְׁבִיתָה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב. וְכֵן הַדִּין בְּב' יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת. אֲבָל בְּב' יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה — דַּי בִּשְׁבִיתָה שֶׁקָּנָה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן אַף לְיוֹם טוֹב הַשֵּׁנִי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר כָּל זֶה בְּסִמָּן תט״ז:
סעיף יא וְכָל זֶה כְּשֶׁמַּפְלִיג בְּנָהָר וְהַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת בִּשְׁבִיל נָכְרִים וּמְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי'…
וְכָל זֶה כְּשֶׁמַּפְלִיג בְּנָהָר וְהַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת בִּשְׁבִיל נָכְרִים וּמְהַלֶּכֶת לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים.
וְאַף אִם מוֹלִיכִים אוֹתָהּ עַל יְדֵי בְּהֵמוֹת הַמְהַלְּכִים בִּשְׂפַת הַנָּהָר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְקָרוֹן שֶׁמּוֹלִיכִים אוֹתוֹ בְּהֵמוֹת, שֶׁאָסוּר לְהַלֵּךְ בּוֹ אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה לְהַנְהִיג בָּהּ הַבְּהֵמוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ה, לְפִי שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּקָרוֹן קָרוֹב הוּא אֵצֶל הַבְּהֵמוֹת, וְדֶרֶךְ הוּא שֶׁלִּפְעָמִים הוּא מַנְהִיג הַבְּהֵמוֹת, אֲבָל הַיּוֹשֵׁב בִּסְפִינָה רָחוֹק הוּא מִבְּהֵמוֹת הַמְהַלְּכוֹת בִּשְׂפַת הַנָּהָר וּמוֹלִיכִים אֶת הַסְּפִינָה עַל יְדֵי חֲבָלִים אֲרֻכִּים, וְאֵין דַּרְכּוֹ לְעוֹלָם לְהַנְהִיג אוֹתָן:
סעיף יב וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַפְלִיג אַף בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים (מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת עַל…
וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַפְלִיג אַף בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים (מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי קְנִיַּת שְׁבִיתָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת), אִם אֵינָם הוֹלְכִים לְטִיּוּל אֶלָּא לִסְחוֹרָה, אוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרֵיהֶם — אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָאָדָם הוֹלֵךְ לִסְחוֹרָה, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מְזוֹנוֹת וְהוֹלֵךְ לִסְחוֹרָה לְהַרְוָחָה, אוֹ שֶׁהוֹלֵךְ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרוֹ — חָשׁוּב הַכֹּל דְּבַר מִצְוָה לְעִנְיָן זֶה, שֶׁמֻּתָּר לוֹ לְהַפְלִיג בְּתוֹךְ ג' יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁיִּתְבַּטֵּל מֵעֹנֶג שַׁבָּת, וְגַם אַף שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה גְמוּרָה בְּעַצְמוֹ מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, וְאֵינוֹ חָשׁוּב דְּבַר הָרְשׁוּת אֶלָּא מִי שֶׁהוֹלֵךְ לְטַיֵּל בִּלְבָד:
סעיף יג הַיּוֹצְאִים בְּשַׁיָּרָא בַּמִּדְבָּר וְהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהֵם צְרִיכִים לְחַלֵּל שַׁבָּת, כִּי מִפְּנֵי…
הַיּוֹצְאִים בְּשַׁיָּרָא בַּמִּדְבָּר וְהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהֵם צְרִיכִים לְחַלֵּל שַׁבָּת, כִּי מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה לֹא יוּכְלוּ לְעַכֵּב לְבַדָּם בַּמִּדְבָּר בְּשַׁבָּת — אֲסוּרִים לָצֵאת תּוֹךְ ג' יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.
אֶלָּא אִם כֵּן הוֹלְכִים לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָז אִם נִזְדַּמְּנָה לָהֶם שַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת — מֻתָּרִים לָצֵאת. וּלְכַתְּחִלָּה יִפְסְקוּ עִמָּהֶם לִשְׁבּוֹת בְּשַׁבָּת, וְאִם אַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּהְיוּ בַּמִּדְבָּר לֹא יִרְצוּ לִשְׁבּוֹת — יְכוֹלִים לָלֶכֶת עִמָּהֶם חוּץ לַתְּחוּם אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִי״ב מִיל, אִם מִתְיָרְאִים מִפְּנֵי חַיּוֹת רָעוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ אִם מִתְיָרֵא מִפְּנֵי לִסְטִים שֶׁלֹּא יִגְזְלוּ מִמֶּנּוּ בְּהֵמָה וְלֹא יוּכַל לָלֶכֶת בְּרַגְלָיו, אוֹ אִם יִקְחוּ מָמוֹנוֹ וְלֹא יוּכַל לִחְיוֹת עוֹד בַּמִּדְבָּר, אוֹ אִם יִקְחוּ מַלְבּוּשָׁיו בִּזְמַן הַקֹּר כִּמְעַט יָמוּת בִּקְרִירוּת, כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִקְרָא פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, וּמֻתָּר לוֹ לֵילֵךְ עִמָּהֶם.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ בְּבֵרוּר גָּמוּר שֶׁבְּוַדַּאי יִצְטָרֵךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת — אָסוּר לָצֵאת אֲפִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה. וְלֹא הִתִּירוּ לִדְבַר מִצְוָה אוֹ קֹדֶם ג' יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת אֶלָּא לְהַפְלִיג בִּסְפִינָה, שֶׁאֵין שָׁם וַדַּאי גָּמוּר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת, שֶׁאֶפְשָׁר כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַשַּׁבָּת יַגִּיעוּ לְנָמָל אַחֵר וְיַעַמְדוּ שָׁם כָּל הַשַּׁבָּת, וַאֲזַי לֹא יְחַלְּלוּ בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, וְלֹא בִּתְחוּמִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּמַּיִם עֹמֶק י' טְפָחִים. אַף עַל פִּי שֶׁקָּרוֹב לְוַדַּאי הוּא שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְחַלְּלוֹ — הֵקֵלּוּ חֲכָמִים קֹדֶם ג' יָמִים, אוֹ לִדְבַר מִצְוָה אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ ג' יָמִים, אֲבָל כְּשֶׁהוּא וַדַּאי גָּמוּר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְחַלְּלוֹ — לֹא הֵקֵלּוּ כְּלָל בְּשׁוּם עִנְיָן.
וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כְּדִבְרֵיהֶם, אֲבָל אֵין לִמְחוֹת בְּיַד הַמְּקִלִּין, הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמְכוּ.
וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוֹלֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִסְחוֹרָה וְלֹא כְּדֵי לְהִתְיַשֵּׁב בָּהּ — אֵין לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁזֶּהוּ גַם כֵּן דְּבַר מִצְוָה, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: "כָּל הַמְהַלֵּךְ ד' אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא".
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוֹלֵךְ בְּתוֹךְ ג' יָמִים לִסְחוֹרָה אוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרוֹ — יֵשׁ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, הוֹאִיל וְרַבּוּ הָאוֹסְרִים שֶׁאֵין זֶה חָשׁוּב דְּבַר מִצְוָה כְּלָל:
סעיף יד וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר יָצָָא בְּשַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת,…
וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר יָצָָא בְּשַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ לְטַיֵּל, וְהִגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְהִפָּרֵד מֵהַשַּׁיָּרָא — יָכוֹל לָלֶכֶת עִמָּהֶם בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְהִפָּרֵד מֵהֶם, וְשָׁם יִשְׁבּוֹת, וְלֹא יֵלֵךְ עִמָּהֶם. וַאֲפִלּוּ הוּא סָמוּךְ לָעִיר לֹא יִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ שָׁם אֶלָּא ד' אַמּוֹת, כְּדִין הַיּוֹצֵא חוּץ לַתְּחוּם.
וְאַף אִם הָיָה לוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה עַד שֶׁנִּכְנַס לָעִיר — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַלֵּךְ בָּהּ יוֹתֵר מִד' אַמּוֹת אַף אִם הִיא מֻקֶּפֶת מְחִצּוֹת לְדִירָה, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת חֲכָמִים שֶׁאָסְרוּ לָצֵאת בְּשַׁיָּרָא תּוֹךְ ג' יָמִים לִדְבַר הָרְשׁוּת, וַאֲפִלּוּ אִם יָצָא לִסְחוֹרָה אוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרוֹ — הֲרֵי זֶה כְּיוֹצֵא לִדְבַר הָרְשׁוּת מַמָּשׁ לְעִנְיָן זֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יָצָא מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיָה בָּקִי בַּהֲלָכָה וְהָיָה סָבוּר שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת אַף לִדְבַר הָרְשׁוּת — מֻתָּר לוֹ לְהַלֵּךְ בְּכָל הָעִיר וְאַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ סְבִיבוֹתֶיהָ, כֵּיוָן שֶׁבִּתְחִלַּת יְצִיאָתוֹ לֹא יָצָא בְּאִסּוּר בְּמִתְכַּוֵּן, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהִגִּיעַ הַשַּׁבָּת הָיָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה, וּמַה שֶּׁהָלַךְ בְּשַׁבָּת חוּץ לַתְּחוּם דִּינוֹ כְּיוֹצֵא חוּץ לַתְּחוּם כְּדֵי לְהַצִּיל נְפָשׁוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ת״ז. לְפִיכָךְ, אַף אִם קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ לָעִיר לֹא הָיָה לוֹ שָׁם חֲשַׁשׁ סַכָּנָה — רַשַּׁאי לִכָּנֵס לָעִיר אִם הוּא בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם לָעִיר.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם יָצָא בְּהֶתֵּר, כְּגוֹן לִדְבַר מִצְוָה מַמָּשׁ, אוֹ קֹדֶם ג' יָמִים, שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִשֶּׁהִגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְהִפָּרֵד מֵהַשַּׁיָּרָא:
קונטרס אחרון — 8 ערכים (לחץ לפתיחה)
הקונטרס אחרון הוא הנספח הפלפולי של אדמו״ר הזקן — מעבדתו ההלכתית בתחתית הדף.
קונטרס אחרון, אות א
ואם אי אפשר כו'. הנה הב״י ודאי לא ס״ל כמ״א שהרי דחה בסוף סי' זה דברי ר״ת, משום שא״כ למה הוצרכו למצוא היתר למפליגים בערב שבת הלא הכל מפליגים לדבר מצוה, ומאי קושיא הלא עינינו רואות שאין פוסקים לשבות כלל, לפי שאי אפשר, שהספינה הולכת רק בשביל הנכרים. ואין לומר דא״כ אפילו קודם ג' ימים נמי כמ״ש ראב״ן סימן ס' דגם בזה צריך לפסוק, שהרי משמעות הפוסקים אינו כן, ובפרט בש״ע שהיפך לשון הברייתא ודו״ק. וכן קשה גם כן ברמ״א סוף סי' זה. ועיין במ״א סימן תרי״ג דמשמע שם דאף אם תתבטל המצוה לגמרי לא יפליג כשאי אפשר לו לפסוק ואם גם כאן נתכוון לזה באמת שהדבר תמוה מאוד לשיטת הש״ע שהטעם משום עונג וכשהולך לדבר מצוה פטור ממצות עונג שבת אם כן איך יבטל מצותו משום עונג שבת. ועיין בש״ך י״ד סוף סי' רס״ו דס״ל גם כן דלא כמ״א דאם לא כן לא השיג כלום על הרשב״ץ. וראיה ברורה לדעת הבית יוסף וש״ך מדתניא אין צרין על עיירות כו' ובמלחמת מצוה מותר אף שיבטלו מעונג להרי״ף וסייעתו וגם יחללו שבת להרז״ה וסיעתו, מכלל דלדבר מצוה שרי לגמרי ואין צריך לפסוק אלא היכא דאפשר לרווחא דמילתא לחומרא בעלמא שלא יהיה נראה כמבטל עונג שבת וכמחללו בידים שלא לצורך מצוה ופקוח נפש (ואפשר שלזה העתיק הטור ברייתא זו בסימן רמ״ט להוכיח ממנה דהלכה כרשב״ג, והפוסקים כרבי סבירא להו דהיכא דאפשר שאני).
וע״כ צריך לומר דהמ״א לא כתב כן אלא כשיודע שאפשר לעשות המצוה כשיפליג אחר השבת כמו כשיפליג קודם השבת דאז אין לו לבטל מצות עונג בודאי אלא בספק דהיינו שיפסוק עמו דאפשר שיקיים אמונתו וישבות אבל בלא״ה אין לדחות מצות עונג שהיא מצוה עוברת מלפני אותה מצוה שאינה עוברת, כמו שכתב רמ״א סוף סי' תרפ״ז, ולא חלק עליו המ״א שם אלא משום שהמת מצוה מוטל בבזיון, אבל הכא דמי למ״ש בסי' ע״ב דאין מוציאין המת סמוך לקריאת שמע ע״ש, אבל כשיש חשש שמא תתבטל המצוה אחר השבת אין לו ליכנס לספק מחמת מצות עונג שבת שהרי העוסק כבר במצוה פטור ממצוה אחרת אפילו היא ודאי עוברת אע״פ שאפשר לו לקיים שתיהן אינו צריך לטרוח אחריה כמ״ש בסי' ל״ח, אלא שמדברי סופרים יש לו לכתחלה להתחיל בעוברת אבל כשהשניה היא ג״כ ספק עוברת אין לו להניחה כיון שבאה לידו ראשונה אין מעבירין על המצות, ואמרו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, הילכך צרין על עיירות כשהן מוכנים לכך שמא אחר השבת יארע איזה סבה ולא יהיו יכולין להתחזק לצור כמו עכשיו (אבל אין לומר דהתם שאני דבכל יום ויום שהם מוכנים לצור ואינן צרין עוברים על מצות כי החרם תחרימם,) וכן בנדון הש״ך אסור להניחו ערל, דא״כ בכל המצות שאין קבוע להם זמן נמי נימא הכי דכל שעה שיש בידו לקיימן ואינו מקיימן עובר על צווי המחייבו לקיימן. ועוד דבהדיא מבואר במ״א סימן תמ״ד סקי״א משא״כ במילה כו'. ומיהו צ״ע ממ״ש בסי' רמ״ט ותקס״ח.
ואיך שיהיה מכל מקום לדינא הדבר ברור להקל בשעת הדחק או שיש חשש שמא תתבטל המצוה, דאף אם תמצי לומר דהמ״א ס״ל גם בזה להחמיר מכל מקום כל כהאי גוונא יש לסמוך על הטור והב״י ורמ״א והש״ך להקל בדברי סופרים בשעת הדחק או במקום חשש ביטול מצוה:
קונטרס אחרון, אות ב
ויש מתירין כו'. עיין בב״ח שדעתו להקל לגמרי. ואף רא״ם לא החמיר אלא כשיושב למטה מי' טפחים ע״ש. והמ״א סתר דברי הב״ח, אבל דברי רא״ם אין לנו לסתור להחמיר בדברי סופרים שכל המחמיר בדברי סופרים עליו להביא ראיה וטעם לדבריו כדתנן בפ״ד דידים.
והמ״א לשיטתיה אזיל דס״ל בסי' רס״ו דכשהסוס מהלך בארץ הוה ליה כאילו הוא מהלך בארץ וה״נ מה שהספינה מהלכת למטה מי' טפחים הוה ליה כאילו הוא מהלך שם. אבל הב״י שם לא סבירא ליה הכי. וכן דעת אבן העוזר סימן רמ״ו עיין שם שסתר דברי המ״א מהירושלמי דברכות דאזלא מחמתיה כדאיתא בפרק קמא דבבא מציעא לא אמרינן הכי כ״ש בספינה. וכיון שהרא״ם וב״י ואבן העוזר מקילין כדאי הם לסמוך עליהם בעת הצורך להקל בדברי סופרים.
וגם המ״א עצמו בתחלת דבריו שם לא אסר בסוס אלא משום דניחא תשמישתיה והוה כארעא סמיכתא כמו קרון להב״י שם. ואף שמלשון רש״י משמע דכל שאינו נח כמו עמוד לא הוה כארעא סמיכתא מכל מקום הב״י שם סמך על הריטב״א דס״ל דאף קרון הוה כארעא סמיכתא ע״ש בריטב״א והובא ג״כ ברלב״ח סימן כ״ח לפסק הלכה. ולפי זה הא דספינה לא הוה כארעא סמיכתא ע״כ היינו משום שאינה מהלכת בארץ כמו קרון וסוס וא״כ אין לחלק בין למעלה מי' טפחים בין למטה מי' טפחים אלא בין למטה מג' טפחים בין למעלה מג' טפחים דנפק מתורת לבוד ולא הוה כמהלכת בארץ.
ולא דמי למ״ש בסי' שנ״ו וסי' שע״ו דהתם קל הוא שהקילו במים כדאיתא בגמרא בדוכתי טובי וזהו דעת האגודה שהביא המ״א בסי' שס״ו סק״ה דס״ל דהלכתא כרב הונא ורב יוסף, ואביי דיחוייא בעלמא קמדחי ורב א[ש]י אינו אלא מפרש דיחוייא דאביי אבל מכל מקום הילכתא כרב הונא לגבי רב נחמן שהיה גדול ממנו הרבה. ולפי זה דוקא לענין היתר טלטול במים אמרינן גוד אבל לענין טלטול בתוך הספינה לא אמרינן בה גוד. ואפילו להחמיר לא אמרינן כמבואר בטור וש״ע בסי' שנ״ה שהקילו בגזוזטרא אלא אם כן חלון פתוח לה ע״ש במ״א ובתוס' ורא״ש ריש פרק כל גגות ודו״ק וא״כ בנידון דידן י״ל ג״כ דלא אמרינן גוד.
ואף אם תמצי לומר דאמרינן גוד וכן אף לפי מ״ש המ״א בתחלת דבריו בסי' שס״ו כרב נחמן מכל מקום בנידון דידן ע״כ צריך לומר דאפ״ה לא הוה כארעא סמיכתא לענין תחומין דאם לא כן אף שהיא מהלכת למעלה מי' טפחים נמי מאי שנא מקרון אי אמרינן גוד.
ולפ״ז אף כשמהלכת למטה מג' טפחים לכאורה אפשר דלא מיתסר להרא״ם, דהא דמחמרינן בכהאי גוונא גבי עמוד בהזורק משמע דמשום גוד נגעו בה דאין להחמיר מתורת לבוד דהא לא אמרינן לבוד להחמיר כל כך שיהא נחשב כהגיע לארץ ואפ״ה יעלה למנין י' טפחים כמ״ש המ״א סוף סי' תרל״ב אבל בגוד אין צריך שיהא כהגיע גופו לארץ אלא מושכין חודו כו'. ואפילו להחמיר, שהזורק על גבי גזוזטרא חייב. ומ״ש בסי' תרל״ב ס״ק ב' היינו משום דחבוט רמי הוא שמגיע גופו למטה.
ומיהו בפ״ק דעירובין גבי חבלים ובהזורק דף צ״ז ובכמה דוכתי מבואר דמשום לבוד נגעו בה אפילו להחמיר לחייב הזורק לשם מרשות הרבים גמורה. וצריך לומר שלא כתב כן המ״א אלא גבי סכך פסול, דעיקר הלבוד שם אינו אלא בשביל להחמיר בלבד לצרף הפסולים, אבל כאן אין עיקרו בשביל להחמיר בלבד. ולפ״ז בנידון דידן יש להחמיר כשמהלכת למטה מג' טפחים משום תורת לבוד. דאף אם תמצי לומר דנידון דידן דמי כעיקרו להחמיר בלבד, מכל מקום הא כתב המ״א סי' תק״ב דכהאי גוונא אמרינן לבוד אפילו להחמיר ע״ש ובסי' תרל״ב ודו״ק:
קונטרס אחרון, אות ג
לא רצו להחמיר. כן הוא במהרי״ק. ואף שמלשון הדרכי משה ומ״א סק״ג אפשר ללמוד דדוקא כשיש חשש סכנה אם יצא ממנה בשבת שרי דומיא דסעיף ד', מכל מקום מסתימת לשון רמ״א בהג״ה משמע דבכל גוונא שרי, שהרי לא הזכיר כלל שיצטרך, עד אח״כ. וכן בדרכי משה משמע שהסכים למהרי״ק לדינא, אלא משום שבמהרי״ק מבואר דלהרי״ף דאינו מחלק בין תוך ג' לקודם ג' לענין תחומין ע״כ סבירא ליה דאין איסור כלל משום תחומין בספינה כדעת רשב״ם כיון שהספינה הולכת מאליה, והשיג עליו הב״י מתשובת הרמב״ם, וכן באמת אנן לא קיימא לן כרשב״ם, מכל מקום איסור זה אינו מדאורייתא אף גבי קרון, אף למ״ד י״ב מיל דאורייתא, דלכולי עלמא לא שייך תחומין כשהספינה הולכת כמבואר במהרי״ק לשיטת ר״י. והב״י חלק עליו במ״ש להקל קודם ג' אף מדרבנן דלא גזרו כל כך, וכוונתו דכיון דההליכה מצד עצמה אין בה איסור משום תחומין אלא שחכמים גזרו שלא ליכנס לתוכה שתהא מוליכה אותו בשבת חוץ לתחום, וקודם ג' ימים לא גזרו כדעת ר״ח, שהרי״ף שחלק על ר״ח סבירא ליה כרשב״ם דמותר ליכנס, ועל זה חלק הב״י דהרי״ף לא ס״ל כרשב״ם. ועל זה כתב בדרכי משה דאעפ״כ העיקר כדעת ר״ח דקודם ג' לא גזרו, והביא ראיה ממה שלא גזרו להפליג למקום סכנה קודם ג' אף שיודע שיחלל בידים, וכל שכן הכא דלא גזרו קודם ג' אף שיודע שהספינה יוליכנו חוץ לתחום. וראיה ברורה מרבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהלכו בספינה חוץ לתחום ברקק שאין בו י' טפחים, אף אם תמצי לומר שהפליגו קודם ג' מכל מקום סתם רקק אין בו סכנה לשבות בשבת. ואין לומר שפסקו עמו לשבות ולא שבת, דמכל מקום לכתחלה איך סמכו על הפסיקה אם היה איסור בדבר הרי אין הנכרי נאמן על זה כמ״ש סי' רמ״ו (ואין לומר דבפניו שאני שהרי הוכיח סופו שלא שבת) וכן משמע בהדיא ברי״ף ורא״ש דאף לדבר מצוה שפוסק לשבות אעפ״כ אין היתר אלא כשעמוק י' טפחים. והשגת הב״י על מהרי״ק לדעת הרי״ף צע״ג ודו״ק:
קונטרס אחרון, אות ד
יצא ממנה כו'. אבל אם לא יצא ממנה מותר לצאת מספינה לספינה כדאיתא בהדיא ריש פ״ד דעירובין בקופץ מספינה לספינה. ומ״ש המ״א סוף סי' של״ט היינו לדעת הרב בהג״ה דמיירי כשיצא ואין היתר אלא משום דה״ל כביתו לכן אסור בספינה אחרת:
קונטרס אחרון, אות ה
או אפילו כו'. עיין ברלב״ח שהתיר אף בלא קניית שביתה (וכן כתבו המגיד משנה וב״י ודרכי משה בשם מהרי״ק), ועל זה כתב המ״א דאין להקל, אבל על ידי קניית שביתה מנא לן למחות בשבת יותר מבערב שבת, כיון דלדבר מצוה חשבינן להו ולכך פטורים מעונג, וכן אף אם יצטרך לחללו לא גזרו לדבר מצוה כיון שבשעת יציאתו אינו מחללו כלל, א״כ אף בשבת מנא ליה למחות. ובפרט לפי מ״ש המ״א לבה״ג דה״ל כנכנס לביתו:
קונטרס אחרון, אות ו
לטייל בלבד כו'. עיין מ״א סוף סי' של״ט דכתב הא דר״י הלוי לענין להפליג בשבת בלא קניית שביתה. אבל כאן אם כוונתו לאסור לדעת ר״ת צ״ע, דמשמע מר״ת שכל שאינו הולך לטייל לא מקרי דבר הרשות. וכן כתב באור זרוע בפשיטות. ועוד דהא להרויח נמי אינו יודע אם ירויח כדאמרינן בפ' מקום שנהגו שאין אדם יודע במה משתכר. ועוד דהא ר״ת יליף לה מחול המועד ובחול המועד ודאי שרי משום ספק פסידא אפילו לעשות מלאכה גמורה שלא לצורך המועד משום דה״ל ספק דבר האבד עיין מ״א סי' תקל״ז, וכ״ש לספר ולכבס במועד דשרי אפילו כשיצא להרויח, דבכהאי גוונא אסור לעשות מלאכה גמורה שלא לצורך המועד משום הרווחה בעלמא ואפילו פרקמטיא אסורה עיין סי' תקל״ז וצ״ע:
קונטרס אחרון, אות ז
ולא בתחומין כו'. בש״ע לא הזכיר כלל חוץ לי״ב מיל, ואפ״ה כתב המ״א דאין להקל, דהיינו למחות בידם. וגם אם הולכים יותר מי״ב מיל אין בנו כח למחות לפי מ״ש התוספת שבת, כיון שרוב הפוסקים חולקים על הרמב״ם בזה, וגם אם נושאים משאות בידם הכל מדרבנן במדבר שהוא כרמלית בזמן הזה עיין סי' ש[מ]"ה:
קונטרס אחרון, אות ח
לארץ ישראל לסחורה כו'. וכ״ש אם מתכוין כדי לילך בה ד' אמות שמתכוין לדבר מצוה שאין בנו כח למחות בידו הואיל ויש לו על מי לסמוך. ואף לסחורה אין בנו כח למחות הואיל ורמ״א כתב כן אף בחוץ לארץ. אבל לטייל יש להסתפק כיון שאינו מתכוין כלל למצות ההליכה בארץ ישראל וצ״ע בכהאי גוונא:
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כח הפסק של אדמו״ר הזקן
השוואת עמדת אדמו״ר הזקן עם עמדות המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המרכזיות של סימן רמ״ח.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן |
|---|---|---|---|---|
| כלל שלושת הימים לפני שבת (תלת-יומא קודם השבת) | או״ח רמ״ח:א — הכלל נקבע בסעיף א, ולדבר הרשות: « אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה בפחות מג׳ ימים קודם השבת » (שו״ע או״ח רמ״ח:א). המחבר אינו נותן כאן את הטעם — הוא נותנו בסעיף ב. הברייתא שממנה הכלל היא בשבת י״ט ע״א. | הגהה על או״ח רמ״ח:א — תמצית : ההגהה אינה עוסקת בדבר מצוה, שהמחבר כבר טיפל בו בגוף הסעיף, אלא במה שמותר קודם שלושת הימים, ואחר כך בדרך מועט ובמנהג המקום. « אבל קודם שלשה ימים שרי אפי׳ בספינה שמושכין אותו ע״י בהמות אפי׳ אין בגובה המים י׳ טפחים » (הגהת רמ״א או״ח רמ״ח:א) ; ובדרך של יום אחד, מצור לצידון, מותר להפליג בערב שבת בבוקר — חוץ ממקום שנהגו שלא להפליג בו כלל. | מ״ב רמ״ח ס״ק ד — חשבון שלושת הימים שנוי במחלוקת, והנידון הוא יום רביעי. המגן אברהם בשם הרבה אחרונים אוסר ברביעי — דהיינו ביום רביעי בשבת אסור מ״א בשם הרבה אחרונים ; והגר״א הביא בשם הרבה ראשונים שהשלושה נמנים עם השבת עצמה, ולפיכך ברביעי מותר — אבל הגר״א הביא בשם הרבה ראשונים דהג׳ ימים נחשבין עם השבת גופא וביום רביעי מותר, וכתב שכן מוכח בתוספתא ובירושלמי. והברייתא עצמה אומרת שלושה ימים ולא ארבעה : אין מפליגין בספינה פחות מג׳ ימים קודם לשבת (שבת י״ט ע״א, מובאת בס״ק א). | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:א — הרב אומר בסעיף אחד את מה שהמחבר מחלק לשניים, ומוסיף את החשבון: « אֵין מַפְלִיגִים בִּסְפִינָה בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים פָּחוֹת מִג׳ יָמִים מֵעֵת לְעֵת קֹדֶם הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ מִיּוֹם ד׳ וְאֵילַךְ, וְיוֹם ד׳ בִּכְלַל הָאִסּוּר » (שו״ע הרב רמ״ח:א). שלושת הימים נמנים מעת לעת, ויום רביעי בכלל האיסור. הטעם נתון באותו סעיף עצמו: « צַעַר וּבִלְבּוּל וְשִׁנּוּי וֶסֶת, וְגוּפָם מִשְׁתַּבֵּר מִנִּעְנוּעַ הַסְּפִינָה, וְאֵין רוּחָם חוֹזֶרֶת עַד לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת » (שו״ע הרב רמ״ח:א). |
| הבחנה בין ימים מלוחים לימים מתוקים | או״ח רמ״ח:ב — הטעם, והגבול שהוא מטיל: הכלל תלוי בעונג שבת, שבשלושת הימים הראשונים יש צער ובלבול, ולפיכך אינו אלא בימים המלוחים. « ודוקא למפליגים במים המלוחים אבל בנהרות אין שום צער למפליגים בהם ולפיכך מותר להפליג בהם אפילו בערב שבת » (שו״ע או״ח רמ״ח:ב). בנהר התנאי אינו לרדת לפני שבת אלא העומק: לא יהא ידוע שהקרקע פחות מעשרה טפחים, ואם ידוע — איסור תחומין חוזר. | הגהה על או״ח רמ״ח:ב — תמצית : הרמ״א מצמצם את היתר הנהרות במקום שהישראל עצמו יבוא לידי מלאכה. « וכן בספינה שיצטרך הישראל לבא לידי מלאכה בשבת אסור ליכנס בה שלשה ימים קודם השבת אפי׳ הם נהרות הנובעים » (הגהת רמ״א או״ח רמ״ח:ב). ומאידך הוא מוסיף שהמשיכה בבהמות בשפת הנהר אינה קושי. | מ״ב רמ״ח ס״ק י״ב-י״ד — בנקודה זו אין המשנה ברורה מסווגת נהרות. היא מציינת שבנהר אין צריך אף לפסוק עם השייט שישבות — « ואין צריך לפסוק עמו שישבות » (מ״ב רמ״ח ס״ק י״ב) — ואחר כך עוסקת בעשרה הטפחים ובהיקף איסור תחומין על המים (ס״ק י״ג-י״ד). | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:ג-ד — « וְכָל זֶה בְּיַמִּים, אֲבָל בִּנְהָרוֹת כֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם צַעַר לְהַמַּפְלִיגִין בָּהֶן » (שו״ע הרב רמ״ח:ג). הרב נוטל את טעם הצער, ומוסיף שני תנאים שהמחבר אינו קובע שם: שהספינה תלך בשביל נכרים, ושתהלך למעלה מעשרה טפחים. ובסעיף ד הוא מכריע את הספק בעומק: « שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ סָפֵק בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הוֹלְכִין לְהָקֵל » (שו״ע הרב רמ״ח:ד). |
| מצוה (דבר מצוה) — הקלה | או״ח רמ״ח:א — ההיתר הוא בסעיף א, במשפט הפותח את הסימן: « מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה ופוסק עמו שישבות ואם אחר כך לא ישבות אין בכך כלום » (שו״ע או״ח רמ״ח:א). המחבר אינו מדרג סוגי מצוה. בסעיף ד הוא מחיל את אותו עיקרון על העלייה לארץ ישראל. | הגהה על או״ח רמ״ח:ד — תמצית : הרמ״א אינו מוסיף תנאי, אלא מרחיב את דבר מצוה הרבה מעבר למצוות כפשוטן. « י״א שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל » (הגהת רמ״א או״ח רמ״ח:ד). רק ההולך לטייל נשאר דבר הרשות. | מ״ב רמ״ח ס״ק ב-ג — אין המשנה ברורה עורכת סקאלה של מצוות: היא דנה בהיקף הפסיקה ובשבת עצמה. « כתב המ״א דבשבת אסור להפליג אפילו לדבר מצוה דהא לא יוכל לפסוק עמו שישבות ולא ילך » (מ״ב רמ״ח ס״ק ב) ; ובס״ק ג היא מביאה שרוב האחרונים סוברים שפסיקה זו מצוה בעלמא היא, ואינה מתנה את ההיתר. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:ז-ח — « וְכָל זֶה כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת » (שו״ע הרב רמ״ח:ז). הרב אינו מדרג מצוות: הוא קובע גבול. דבר מצוה מסיר את איסור ההפלגה, ומסירו בהרחבה — אף למטה מעשרה טפחים, ואף בספינה ההולכת בשביל ישראל. אבל אינו מגיע עד היתר חילול שבת: « אֲבָל לְחַלֵּל שַׁבָּת לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר שְׁבוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — לֹא הִתִּירוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שְׁבוּת דִּשְׁבוּת » (שו״ע הרב רמ״ח:ח). ולכתחילה פוסק עם הנכרי שישבות (סעיף ז). |
| שיירות יבשתיות (שיירא) | או״ח רמ״ח:ד — בסימן ארבעה סעיפים בלבד, והשיירא באחרון. היא באותה חומרה עצמה, ולא בכלל מקל: « היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת… ג׳ ימים קודם שבת אסורים לצאת וביום ראשון ובשני ובשלישי » (שו״ע או״ח רמ״ח:ד) — ראשון, שני ושלישי לבד. מה שפותח את ערב שבת אינו תחנה אפשרית אלא דבר מצוה: העולה לארץ ישראל יכול לצאת אף בערב שבת, ופוסק עמהם לשבות. | הגהה על או״ח רמ״ח:ד — תמצית : הרמ״א אינו מדבר על תחנה. הוא מוסר מנהג — בקצת מקומות מקילים בהפלגה ובהליכת שיירא תוך שלושת הימים, מפני שחושבים את הכל לדבר מצוה. « וע״כ נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת הספינות והליכת שיירא תוך שלשה ימים כי חושבים הכל לדבר מצוה » (הגהת רמ״א או״ח רמ״ח:ד) ; ואינו מוחה במי שסומך על כך. | מ״ב רמ״ח ס״ק ל״ה-ל״ו — אין המשנה ברורה עוסקת ברכבות. בשיירא היא דווקא מצמצמת את המנהג המקל שהרמ״א מסר: « ודעת מ״א בשם כמה פוסקים דבהליכת שיירא אין להקל » (מ״ב רמ״ח ס״ק ל״ה) ; ובס״ק ל״ו היא מוסיפה שבמקום שלא נהגו להקל אין כדאי להקל לכתחילה, שכמה פוסקים דורשים מצוה גמורה. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:י״ג-י״ד — הרב אינו נותן לשיירא דין לעצמה, אלא מעמידה על הטעם שכבר נתבאר: « אֲסוּרִים לָצֵאת תּוֹךְ ג׳ יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה » (שו״ע הרב רמ״ח:י״ג). ערב שבת נפתח לדבר מצוה בלבד, כגון לעלות לארץ ישראל. וסעיף י״ד הוא הבדיעבד: « וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר יָצָָא בְּשַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ לְטַיֵּל » (שו״ע הרב רמ״ח:י״ד) — וזה, שהגיע למקום שיש חשש סכנה להיפרד ממנו, יכול להמשיך עד המקום הבטוח הראשון, ושם ישבות. |
| יישום מודרני — מטוסים ומסעים ארוכים | — (המסעים המודרניים — מטוסים, אוניות קיטור חוצות אוקיינוסים, רכבות למרחקים ארוכים — מובן שלא הוקודנו ע״י המחבר במאה הט״ז) | — (במקביל למחבר) | — (אין המשנה ברורה של סימן זה עוסקת לא באוניית קיטור ולא בשום תחבורה מכאנית: ס״ק האחרון שלה עוסק במנהג המקל שמסר הרמ״א ובדרישת מצוה גמורה.) | העברה, ולא ציטוט — אין הרב כותב דבר על מטוס ולא על אוניית קיטור, ואין שורה זו משימה בפיו מה שלא אמר. הקריטריונים שאפשר להעביר שלו הם, כל אחד בסעיפו: הימים המלוחים והצער של הימים הראשונים (סעיף א), הספינה ההולכת בשביל ישראל (סעיף ו), דבר מצוה וגבולו שבות דשבות (סעיפים ז-ח), והבדיעבד של השיירא (סעיף י״ד). אין אחד מסעיפים אלו נוקב בשם תחבורה מודרנית ; היישום למעשה לרב שנשאל. |
ההשוואה נערכה מתוך הטקסט העברי המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח.
חידושים מיוחדים של הרב
החידושים הייחודיים של הרב על סימן זה
מקוריות שמייחדת את אדמו״ר הזקן על סימן רמ״ח. כל חידוש עוקב אחר המבנה: עמדה קלאסית → חידוש הרב → השלכה מעשית.
חידוש א — טעם הצער, נאמר בסעיף עצמו (רמ״ח:א)
כלל שלושת הימים וטעמו בסעיף אחד
עמדה קלאסית: המחבר אכן נותן את הטעם — משום עונג שבת, והצער והבלבול של שלושת הימים הראשונים — אלא שהוא נותנו בסעיף ב, לאחר שקבע את הכלל בסעיף א.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מאחד את שניהם בסעיף א לבדו, ומפרט את הצער במקום שהמחבר רק נוקב בשמו: « צַעַר וּבִלְבּוּל וְשִׁנּוּי וֶסֶת, וְגוּפָם מִשְׁתַּבֵּר מִנִּעְנוּעַ הַסְּפִינָה, וְאֵין רוּחָם חוֹזֶרֶת עַד לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת » (שו״ע הרב רמ״ח:א). ובאותה תנועה הוא מוציא ממנו את החשבון שהמחבר משאיר פתוח — שלושה ימים מעת לעת, ויום רביעי בכלל האיסור.
השלכה מעשית: החשבון הוא הנקודה האחת שהרב מכריע בה כאן, והוא מכריע לחומרה: זו קריאת המגן אברהם, כנגד קריאת הגר״א שהמשנה ברורה מביאה בס״ק ד. ומה שאפשר להוציא מזה למסע מודרני הוא העברה, ולא פסק של הרב: אין הסימן יודע אלא ים, נהר ושיירא.
חידוש ב — שני תנאים שנוספו לנהר, והספק שהוכרע (רמ״ח:ג-ד)
הנהר מותר, אך בשני תנאים
עמדה קלאסית: המחבר מתיר את הנהר אף בערב שבת, ואינו מטיל בו אלא הסתייגות אחת — שלא יהא ידוע שהקרקע פחות מעשרה טפחים.
חידוש הרב: בסעיף ג נוטל אדמו״ר הזקן את ההיתר באותו טעם עצמו — אין צער בנהר — אבל מצרף לו שני תנאים שאין המחבר קובעם שם: שהספינה תלך בשביל נכרים, ושתהלך למעלה מעשרה טפחים. ובסעיף ו הוא מוציא את המסקנה החמורה: « אִם עִקַּר הַהֲלִיכָה שֶׁל הַסְּפִינָה הוּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל — אָסוּר לִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ בְּתוֹךְ ג׳ יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת » (שו״ע הרב רמ״ח:ו).
השלכה מעשית: ומאידך מכריע הרב את הספק לקולא כשהעומק מסופק: « שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ סָפֵק בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הוֹלְכִין לְהָקֵל » (שו״ע הרב רמ״ח:ד). ובזה נעה השאלה המעשית מסוג המים אל השאלה בשביל מי התחבורה הולכת — קריטריון שהוא, אכן, נעבר בלא לדחוק את המקור.
חידוש ג — דבר מצוה מסיר את ההפלגה, לא את החילול (רמ״ח:ז-ח)
עד היכן מגיע דבר מצוה, והיכן הוא נעצר
עמדה קלאסית: המחבר מתיר לדבר מצוה להפליג אף בערב שבת (סעיף א), והרמ״א מרחיב את דבר מצוה עד סחורה וראיית פני חבר (סעיף ד). לא זה ולא זה מדרג מצוות במעלות.
חידוש הרב: אף אדמו״ר הזקן אינו מדרג — הוא משרטט גבול. בסעיף ז דבר מצוה מסיר את האיסור בהרחבה: אף למטה מעשרה טפחים, אף בספינה ההולכת בשביל ישראל, ואף אם יצטרך אחר כך, מפני פיקוח נפש, לבוא למלאכות גמורות. ובסעיף ח נופל הגבול: « אֲבָל לְחַלֵּל שַׁבָּת לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר שְׁבוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — לֹא הִתִּירוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שְׁבוּת דִּשְׁבוּת » (שו״ע הרב רמ״ח:ח).
השלכה מעשית: אין אפוא השאלה לשקול את כובד המצוה, אלא להפריד שני דברים שמתערבבים: לצאת, שהמצוה מתירה, ולחלל בדרך, שאינה מתירה — חוץ מפיקוח נפש, או שבות דשבות. ולכתחילה פוסקים תחילה עם הנכרי שישבות (סעיף ז).
חידוש ד — השיירא תחת אותו טעם, והבדיעבד (רמ״ח:י״ג-י״ד)
אין השיירא דין לעצמה
עמדה קלאסית: המחבר מעמיד את השיירא בסעיף ד באותה חומרה של הים — אסור לצאת תוך שלושת הימים, ראשון עד שלישי לבד — ואינו פותח את ערב שבת אלא לעולה לארץ ישראל.
חידוש הרב: רחוק מלברוא דין מקל ליבשה, אדמו״ר הזקן מחבר את השיירא בפירוש לטעם שכבר נתבאר לים: « אֲסוּרִים לָצֵאת תּוֹךְ ג׳ יָמִים לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה » (שו״ע הרב רמ״ח:י״ג). זו התנועה ההפוכה מאנלוגיה לאמצעי יציב יותר; אין המדבר פחות מסוכן מן הים, אלא מסוכן באופן אחר.
השלכה מעשית: מה שהרב מוסיף הוא סעיף של בדיעבד, ושם אכן מופיעה תחנה — אבל לאחר היציאה, לא לפניה: « וְהִגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְהִפָּרֵד מֵהַשַּׁיָּרָא — יָכוֹל לָלֶכֶת עִמָּהֶם בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה לְהִפָּרֵד מֵהֶם, וְשָׁם יִשְׁבּוֹת » (שו״ע הרב רמ״ח:י״ד). אין היא מתירה לצאת מאוחר ; היא מסדירה את הנהגתו של מי שכבר בדרך.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על הנושאים של סימן רמ״ח
מכתב הרבי — חילול שבת באוניות נוסעים יהודיות (כ״א שבט תשי״ח / 1958): הרבי, בעל הכשרה הנדסית, מבאר שאונייה המופעלת בידי יהודים כרוכה בהכרח בחילולי שבת (מכונות, הגה, מערכות חשמל…), ולכן אין לנסוע בה בשבת — נושא הנוגע ישירות לסימן רמ״ח (הפלגה בספינה ושבת).
מלבד המקור המאומת לעיל, אנו מייחסים לרבי אך ורק מקורות ראשוניים הניתנים לאימות (מכתב, שיחה או פסק מזוהה, עם קישור); לא ניתן היה לאמת מול Sefaria או Chabad.org דבר מקור נוסף של הרבי המתייחס ישירות לסימן זה.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה למעשה במנהג חב״ד
נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן רמ״ח, ברגישות חב״ד.
לחסיד חב״ד — סימן רמ״ח
- ① לבדוק את מרווח שלושת הימים. לכל מסע במטוס למרחקים ארוכים, אונייה או רכבת לילה, להיכנס לפחות שלושה ימים שלמים לפני שבת (כלומר לפני ליל שלישי / רביעי לשבת). ללא מרווח זה, בעיה מהותית למעט הצדקות. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:א.
- ② לשאול בשביל מי התחבורה הולכת. חידוש ב של הרב: לא סוג המים לבדו מכריע, אלא אם הספינה הולכת בשביל נכרים או בשביל ישראל. במקום שהמעבר נשכר בשביל יהודים, אוסר הרב להיכנס בו תוך שלושת הימים אף בנהר ואף למעלה מעשרה טפחים. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:ג-ד ורמ״ח:ו.
- ③ להפריד בין «לצאת» ל«לחלל בדרך». חידוש ג של הרב. דבר מצוה מסיר את איסור ההפלגה תוך שלושת הימים, ומסירו בהרחבה ; אין הוא מסיר בכך את איסור עשיית מלאכה בשבת עצמה, אף שבות בלבד, חוץ משבות דשבות או פיקוח נפש. והרמ״א, מצדו, חושב סחורה וראיית פני חבר לדבר מצוה (או״ח רמ״ח:ד) ; והמשנה ברורה מסתייגת ודורשת מצוה גמורה (ס״ק ל״ו). הדף מוסר את המחלוקת ואינו מכריע בה. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:ז-ח.
- ④ שלא לסמוך על התחנה כדי לצאת מאוחר. חידוש ד של הרב. אין התחנה היתר יציאה: היא שייכת לסעיף הבדיעבד, ומסדירה את הנהגתו של מי שכבר בדרך והגיע למקום שיש חשש סכנה להיפרד ממנו — הולך עד המקום הבטוח הראשון, ושם ישבות. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ח:י״ג-י״ד.
- ⑤ מטוס, רכבת, אונייה: העברה, והיא נאמרת כך. לא השולחן ערוך, לא הרמ״א, לא המשנה ברורה ולא שולחן ערוך אדמו״ר הזקן נוקבים בשם אמצעי תחבורה מכאני בסימן זה. ארבעת הסעיפים שלמעלה הם מה שהמקור נותן ; יישומם לטיסה, לרכבת או לשייט הוא דין אנלוגיה, ושייך לרב שנשאל. אין כאן הפניה, מפני שאין הפניה.
- ⑥ החשבון, והנקודה שבה הפוסקים נחלקים. הרב מונה את שלושת הימים מעת לעת ומכליל את יום רביעי באיסור (רמ״ח:א) — זו קריאת המגן אברהם. והמשנה ברורה מביאה בס״ק ד שהגר״א, בשם הרבה ראשונים, מונה את שלושת הימים עם השבת גופה, ולפיכך יום רביעי מותר. לחסיד חב״ד: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן מכריע כאן בפירוש, ומכריע לחומרה ; ואחריו הולכים. הפניה: שו״ע הרב רמ״ח:א ; מ״ב רמ״ח ס״ק ד.
⚠ סעיף זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה מעשית: להתייעץ עם הרב שלך.