מדוע רמה 4 ייחודית לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן. ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות העניין בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית ייחודית.
עבור חב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון. עמוד זה אוסף, עבור סימן ר״נ, את הטקסט המלא של הרב, חידושיו, ודברי הרבי שמאירים את הנושא.
שלחן ערוך הרב — סימן ר״נ
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן ר״נ — הֲכָנַת הַסְּעֻדּוֹת לְשַׁבָּת — וּבוֹ ח סְעִיפִים
מקור: הוצאת קה״ת, כפי שמשוחזר בספריא. ח׳ סעיפים + ב׳ ערכי קונטרס אחרון.
סעיף א הֲכָנַת הַסְּעֻדּוֹת לְשַׁבָּת וּבוֹ ח' סְעִיפִים: לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לִטְרוֹחַ וּלְהָכִין צָרְכֵי…
הֲכָנַת הַסְּעֻדּוֹת לְשַׁבָּת וּבוֹ ח' סְעִיפִים:
לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לִטְרוֹחַ וּלְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּבֹּקֶר, וְרֶמֶז לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ", מַשְׁמָע לְאַלְתָּר שֶׁיָּבִיאוּ יָכִינוּ, וְהַהֲבָאָה הָיְתָה בַּבֹּקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר".
וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵכִין בְּהַשְׁכָּמָה — מִצְוָה שֶׁיּוֹסִיף גַּם בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְרֶמֶז לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה מִשְׁנֶה" (כְּלוֹמַר, שֶׁיָּכִינוּ שֵׁנִית):
סעיף ב וְיֵשׁ לְאָדָם לְמַעֵט קְצָת בְּלִמּוּדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁאָר עֲסָקָיו, כְּדֵי…
וְיֵשׁ לְאָדָם לְמַעֵט קְצָת בְּלִמּוּדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁאָר עֲסָקָיו, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא פָּנוּי לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן הֵכִין כְּבָר בְּיוֹם ה', אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי שֶׁיָּכִין לוֹ:
סעיף ג וְנוֹהֲגִין בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא לִקְבּוֹעַ יְשִׁיבָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לְפִי שֶׁלִּמּוּד הַיְשִׁיבָה…
וְנוֹהֲגִין בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא לִקְבּוֹעַ יְשִׁיבָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לְפִי שֶׁלִּמּוּד הַיְשִׁיבָה הוּא דָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה, שֶׁרְגִילִין לְפַלְפֵּל, וְשֶׁמָּא יִמָּשְׁכוּ הַרְבֵּה בְּפִלְפּוּלָם, וְלֹא יְהֵא לָהֶם פְּנַאי אַחַר כָּךְ לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת.
אֲבָל מִי שֶׁלּוֹמֵד דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה, אִם רָגִיל לְלָמְדוֹ בְּכָל יוֹם — אֵין לוֹ לְבַטְּלוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
וְאַף דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לְלָמְדוֹ בְּכָל יוֹם, מִכָּל מָקוֹם אִם לוֹמֵד עִם רַבִּים — אַל יְבַטְּלֶנּוּ.
וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁלּוֹמֵד בְּיָחִיד, אִם הוּא דָבָר שֶׁדֶּרֶךְ לְלָמְדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּגוֹן פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י מִפָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רפ"ה — יָכוֹל לִלְמוֹד כְּדַרְכּוֹ.
וְאִם אַחַר כָּךְ לֹא יִמְצָא לִקְנוֹת — אֲזַי לֹא יִקְבַּע לִמּוּדוֹ בַּבֹּקֶר, שֶׁהוּא זְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִקְנוֹת.
וְאִם לֹא יִמְצָא לִקְנוֹת אַחַר הַתְּפִלָּה — אֲזַי יִקְנֶה בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, וּבִלְבָד שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע מִקֹּדֶם, שֶׁמָּא יַעֲבוֹר זְמַנָּהּ עַד שֶׁיִּקְנֶה, אֲבָל הַתְּפִלָּה נִמְשָׁךְ זְמַנָּהּ יוֹתֵר. וְאַף שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַעֲבוֹר גַּם זְמַן תְּפִלָּה, מִכָּל מָקוֹם מִצְוָה זוֹ שֶׁל הֲכָנַת סְעֻדּוֹת שַׁבָּת הִיא עוֹבֶרֶת בְּוַדַּאי, שֶׁאַחַר כָּךְ לֹא יִמְצָא לִקְנוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הַצִּבּוּר מִתְפַּלְלִין — אַל יִפְרוֹשׁ מֵהֶם:
סעיף ד אֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים — יֵשׁ לוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהָכִין בְּעַצְמוֹ צָרְכֵי שַׁבָּת,…
אֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים — יֵשׁ לוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהָכִין בְּעַצְמוֹ צָרְכֵי שַׁבָּת, שֶׁכֵּן הוּא בְּכָל הַמִּצְווֹת: "מִצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ".
וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא אָדָם חָשׁוּב בְּיוֹתֵר וְאֵין דַּרְכּוֹ לִקַּח דְּבָרִים מִן הַשּׁוּק, וְלֹא לְהִתְעַסֵּק בִּמְלָאכוֹת שֶׁבַּבַּיִת — חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל וְלַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר מִצָּרְכֵי הַשַּׁבָּת בְּעַצְמוֹ, שֶׁזֶּהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל שַׁבָּת.
וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים בְּעַצְמָם מְלָאכוֹת שֶׁאֵינָן לְפִי כְבוֹדָם, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַשַּׁבָּת. יֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיָה מְחַתֵּךְ הַיָּרָק דַּק דַּק בְּעַצְמוֹ. וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיוּ מְבַקְּעִים עֵצִים בְּעַצְמָם. וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיָה מַצִּית הָאוּר תַּחַת הָעֵצִים בְּעַצְמוֹ. וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיָה מְתַקֵּן הַבַּיִת, וּמְפַנֶּה כְּלֵי הַחֹל וּמַכְנִיס כֵּלִים הַצְּרִיכִים לְשַׁבָּת, וּבְעֵסֶק זֶה הָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס תָּמִיד בְּבֵיתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לְהוֹצִיא כְּלֵי הַחֹל וּלְהַכְנִיס מַשְׂאוֹת כְּלֵי תַשְׁמִישׁ וּבִגְדֵי חֹפֶשׁ וּמִינֵי מְגָדִים, לְהַרְאוֹת כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שֶׁהוּא חָשׁוּב עָלָיו וְחָרֵד לִכְבוֹדוֹ כְּאָדָם שֶׁמְּקַבֵּל אֶת רַבּוֹ בְּבֵיתוֹ, שֶׁהוּא מַרְאֶה לוֹ שֶׁהוּא חָשׁוּב עָלָיו וְחָרֵד לִכְבוֹדוֹ לִטְרוֹחַ וּלְהַרְבּוֹת בִּשְׁבִילוֹ.
וּמֵהֶם יִלְמוֹד כָּל אָדָם לִטְרוֹחַ בְּעַצְמוֹ. וְאַל יֹאמַר "אֵיךְ אֶפְגּוֹם כְּבוֹדִי", כִּי זֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁמְּכַבֵּד הַשַּׁבָּת:
סעיף ה יֵשׁ לִזָּהֵר לְהַשְׁחִיז הַסַּכִּין בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת, כִּי זֶהוּ מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שֶׁמֵּכִין…
יֵשׁ לִזָּהֵר לְהַשְׁחִיז הַסַּכִּין בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת, כִּי זֶהוּ מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שֶׁמֵּכִין עַצְמוֹ לַאֲכִילָה, וְרֶמֶז לַדָּבָר "וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ", וּבְתֵבַת "אֵת" נִרְמַז הַסַּכִּין, מִלְּשׁוֹן "לְאִתִּים וּלְמַזְמֵרוֹת". וְאוֹמֵר "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ", וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים זוֹ הַשְׁחָזַת סַכִּין, כִּי אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל וְלֹא יוּכַל לַחְתּוֹךְ — אֵין זֶה שְׁלוֹם בַּיִת:
סעיף ו טוֹב לוֹמַר עַל כָּל דָּבָר שֶׁקּוֹנֶה "זֶהוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת". וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה טוֹב…
טוֹב לוֹמַר עַל כָּל דָּבָר שֶׁקּוֹנֶה "זֶהוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת". וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה טוֹב לַחְשׁוֹב שֶׁעוֹשֶׂה לִכְבוֹד שַׁבָּת:
סעיף ז טוֹב יוֹתֵר לִקְנוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִלִּקְנוֹת בְּיוֹם ה'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמַשְׁקִין…
טוֹב יוֹתֵר לִקְנוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִלִּקְנוֹת בְּיוֹם ה'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמַשְׁקִין וּמִינֵי מְגָדִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים הֲכָנָה לַהֲכִינָם שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים לַהֲנָאָתָם. אֲבָל מַאֲכָלִים הַצְּרִיכִים עֲדַיִן הֲכָנָה — טוֹב יוֹתֵר לִקְנוֹת בְּיוֹם ה', כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּנַאי הַרְבֵּה לִטְרוֹחַ בַּהֲכָנָתָם, וּלְהִתְעַסֵּק בִּשְׁאָר צָרְכֵי שַׁבָּת:
סעיף ח יֵשׁ לִטְעוֹם הַתַּבְשִׁילִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְטוֹב לִטְעוֹם מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל:
יֵשׁ לִטְעוֹם הַתַּבְשִׁילִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְטוֹב לִטְעוֹם מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל:
קונטרס אחרון — ב׳ ערכים (להקיש לפתיחה)
הקונטרס אחרון הוא הנספח הפלפולי של אדמו״ר הזקן — מעבדתו ההלכתית בשולי הדף.
קונטרס אחרון, אות א
רגיל כו'. כן הוא משמעות לשון סדר היום שבמג"א. ומ"ש אח"כ או שלומד כו' היינו אפילו אם אינו רגיל בזה בכל יום. דאין לומר דהיינו אפילו דבר שאין קצבה, דא"כ למה מנע לימוד הישיבה הרי לומד עם רבים. ודוחק לומר דלומד עם רבים היינו מלמד לרבים ולימוד הישיבה היינו הישיבה שלומד בחבורתא והם אינם צריכים להכין, דא"כ למה אין קובעין ישיבה בקושטאנדינ"א. ודוחק לומר דכנסת הגדולה וסדר היום פליגי אהדדי:
קונטרס אחרון, אות ב
אפילו מי כו'. עיין בריש פ"ב דקידושין דלגבי קידושי אשה מצוה בו יותר מבשלוחו מהא דרבא ורב ספרא, ומשמע דליכא חיובא במילתא אלא יתרון מצוה בעלמא דומיא דקידושי אשה, ועיין סי' רמ"ט דמצוה בעלמא משכחת לה אף בדבר שמותר גמור מן הדין.
והרמב"ם בפ' ל' שכתב חייב כו', וכן משמע מלשון הטור ושו"ע (דלא כמג"א), ולא הזכירו הא דרבא ורב ספרא כלל, אלא למדו חיוב זה משאר אמוראי שזלזלו את עצמם כל כך בקביעות בכל שבת ושבת מכלל דחיובא איכא במילתא כמ"ש לקמן בסמוך, ולכן הוזקק לטעם אחר שזהו כבוד השבת ולא משום יתרון מצוה בעלמא, מדלא הזכירו בגמרא היאך היו נזהרים כן בשאר מצות אלא בשבת בלבד שנצטוינו לכבדה במאד, והיו מחבבין אותה כל כך עד שקורין אותה כלה ומלכתא שלא מצינו כן בשאר מצות, וכבוד שבת הוא מצוה בפני עצמה למר מן התורה ולמר מדברי קבלה. אבל בשאר מצות לא נצטוינו אלא שלא יהיו בזויות עלינו, וגם זה אינו נחשב למצוה בפני עצמה. ועוד דכל מי שתורתו אומנתו וגריס בה יממא ולילי כהני אמוראי אי אפשר לו לקיים כלל יתרון מצוה זו דמצוה בו יותר מבשלוחו, שהרי אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כמ"ש בי"ד סי' ר"מ, ואפ"ה כולהו הני אמוראי ביטלו תורתן בכל שבת ושבת, מכלל דחובת הגוף היא להתעסק דוקא בעצמו משום שזהו כבודו של שבת כמ"ש הרמב"ם. וכיון שהטעם הוא משום כבוד שבת די בדבר אחד לבד כמ"ש הטור ושו"ע שבזה ניכר כבודו.
ורבא ורב ספרא בכל שבת ושבת בודאי היו נזהרין לעשות דבר אחד כיון שהוא חיוב גמור, אלא שכשנזדמן רישא לרבא ושיבוטא לרב ספרא כדפרש"י, מתוך שמין זה היה חביב עליהם והיה להם ענג ממנו כיון שבו הם מקיימין מצות ענג שבת לכן בו היו מתעסקין בעצמן, ולא היה די להם בתיקון דבר אחר שהיו מתעסקין בו בשאר שבתות, אף על פי שבעסק ההוא היו ג"כ יכולין לצאת ידי חובתן, מכל מקום בחרו העסק במין שמקיימין בו מצות ענג, לפי שרצו לקיים עוד יתרון מצוה דהיינו מצוה בו יותר מבשלוחו, ואותו יתרון מצוה בודאי שראוי לעשותו ביתרון גוף המצוה דהיינו תיקון המין שמתענג בו יותר. ושפיר דייק תלמודא מינייהו דמצוה בו כו', דאי משום חיובא להתעסק בעצמן כמ"ש הרמב"ם עבדו הכי, וכשלא נזדמן להם רישא ושיבוטא נתעסקו בדבר אחר, א"כ גם כשנזדמנו להם למה בחרו דוקא בהם ולא באותו דבר שהיו רגילין להתעסק בשאר שבתות. ומכאן יצא להטור ושו"ע דבדבר אחד סגי, דאל"כ לא דייק מידי ודו"ק:
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כח הפסק של אדמו״ר הזקן
השוואת עמדת אדמו״ר הזקן עם עמדות המחבר, הרמ״א ומשנה ברורה בנקודות המפתח של סימן ר״נ.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | שולחן ערוך אדה״ז |
|---|---|---|---|---|
| השכמה בערב שבת | או״ח ר״נ:א — ״יַשְׁכִּים אָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת״. קובע את מצות ההשכמה בערב שבת להכנת צרכי שבת, בהפניה לניסוח הגמרא שבת קיט ע״א (״מאי ויום הששי? — לעולם ישכים אדם״). מקודד את הכלל בלי לפרוס את יסודותיו. | הגהה על או״ח ר״נ:א: מבהיר לאלו שאין להם את ההרגל — אפילו למי שיש לו בדרך כלל משרתים/בני זוג שמכינים, עליו להשתתף סמלית בהכנה אחת לפחות (להדליק את האש, לחתוך וכו׳). ההשתתפות האישית מהותית למצוה, לא רק התוצאה. | מ״ב ר״נ:א-ד — דן ביישום המודרני: (1) ההשכמה בערב שבת מהותית כל כך שהחסידים רואים בהשתתפותם במצוה זו חלק בלתי נפרד מעבודת ה׳ שלהם; (2) יש לעשות בעצמו את הקניות או לבחור את המאכלים כשאפשר; (3) במקרים שהמקצוע מונע: מאצילים למינימום ההכרחי אך שומרים על השתתפות סמלית. מצטט שבת קיט ע״א והראשונים. | ש״ע אדה״ז ר״נ:א-ב — מנסח את היסוד המבני: ההשכמה אינה המלצה, היא מצוה חיובית הקשורה לרמז המקראי ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי״. הרב מבנה את העניין כמצוה חיובית עם היררכיה של השקעה. |
| השתתפות אישית בהכנה | או״ח ר״נ:א — מובלע: המחבר מציב את עיקרון ההשכמה בלי לפרש שגם העשירים שיש להם משרתים חייבים להשתתף בעצמם. העיקרון נלמד מהקשר (הפועל ״ישכים״ חל על כולם). | — (הרמ״א מתייחס לנקודה זו בהגהתו על ר״נ:א לעיל) | מ״ב ר״נ:ה-ט — דן ביישום לעשירים: (1) מצטט את הגמרא שבת קיט ע״א — רבא משחיז ראשי דגים, רב הונא מדליק את הנר, רב חסדא מחתך תרדים, רב יוסף מבקע עצים (״אַף עַל פִּי שֶׁאַלְפֵי עֲבָדִים יֵשׁ לוֹ — מִצְוָה לְהִתְעַסֵּק הוּא בְּעַצְמוֹ״); (2) מסביר את הטעם: ההשתתפות האישית מבטאת ששבת היא יקרה לאדם עצמו, לא רק לבני הבית; (3) מקרה גבול: אם ההשתתפות מפריעה להכנה יעילה, מאצילים אך שומרים על מחווה סמלית. | ש״ע אדה״ז ר״נ:ג-ד — מקודד: אפילו מי שיש לו עזרה ביתית חייב להשתתף אישית, ולו רק סמלית (להדליק את התנור, לחתוך בצל, לערוך שולחן). המחווה האישית מהותית לכבוד שבת ולעונג שבת. יישום מודרני ישיר: לא להאציל הכל לקייטרינג. |
| שלוש סעודות שבת | או״ח ר״נ:ב — ״יְהֵא שֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מֻצַּעַת״. השולחן צריך להיות ערוך והמיטה מוצעת לפני שבת — מסגרת חומרית של עונג שבת. מקור תלמודי: שבת קיט ע״ב (טקס כניסת השבת עם המלאכים). | הגהה על או״ח ר״נ: מבהיר את המנהגים — השולחן צריך להישאר ערוך כל זמן השבת, אפילו אחרי הסעודה, כסימן של כבוד. המנהג האשכנזי מוסיף מפה לבנה, שני נרות דולקים, יין על השולחן. | מ״ב ר״נ:י-יג — דן בסעודה שלישית מודרנית: (1) הסעודה השלישית חובה (סעודה שלישית — שבת קיז ע״ב), נאכלת אחר הצהריים בין מנחה גדולה לשקיעה; (2) אידיאלית עם פת (לחם משנה או תחליף סמלי); (3) אם אי אפשר לאכול פת (שובע, עייפות), מחליפים בפירות, עוגה וכו׳ — בתנאים מסוימים. החפץ חיים פוסק לטובת המאמץ המקסימלי להשיג לפחות פת סמלית. | ש״ע אדה״ז ר״נ:ה-ו — מנסח: שלוש סעודות שבת חובה (ליל שישי, צהריים שבת, אחר הצהריים), עם היררכיה איכותית (ליל שישי וצהריים שבת מקבלים עדיפות). הסעודה השלישית צריכה להיות לפחות עם פת או תחליף מקובל. |
| בחירת מאכלים — כבוד ועונג | או״ח ר״נ:א — מובלע: הגמרא שבת קיט ע״א מזכירה אמוראים שקנו מאכלים מיוחדים לשבת (רבא: ראשי דגים; רבה בר הונא: ביצים ודגנים). המחבר אינו מקודד רשימה מדויקת, אך עיקרון הקנייה הייחודית לשבת מובלע ב״להכין צרכי שבת״. | — (המנהג האשכנזי על מאכלים מיוחדים מתועד באחרונים יותר מאשר בהגהת הרמ״א) | מ״ב ר״נ:יד-יז — דן במאכלים המסורתיים: (1) דגים — גמרא שבת קיח ע״ב ״כל המענג את השבת על ידי דגים״; (2) בשר — להעדיף איכות מעולה (״מטעמים״); (3) יין — קידוש עיקרי + לפחות כוס אחת בכל סעודה; (4) ירקות עליים ופירות — תוספת. החפץ חיים מציין שבחלק מהקהילות הדג חובה בלפחות סעודה אחת של שבת, באחרות זה מנהג גמיש. | ש״ע אדה״ז ר״נ:ז — מבחין: מאכלי השבת צריכים להיבחר במיוחד לשבת (לא שאריות מהשבוע). אידיאל: דגים, בשר, יין. ההשקעה הכספית עולה בקנה אחד עם מעמד השבת. |
השוואה שנערכה על בסיס הטקסט העברי המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ר״נ.
חידושים מיוחדים של הרב
החידושים הייחודיים של הרב בסימן זה
ייחודים שמבדילים את אדמו״ר הזקן בסימן ר״נ. כל חידוש בנוי לפי המבנה: עמדה קלאסית ← חידוש הרב ← השלכה מעשית.
חידוש א — השכמה כמצוה חיובית (ר״נ:א-ב)
השכמה כציווי מבני
עמדה קלאסית: המחבר מתייחס ל״השכמה״ כהמלצה חסידית.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מנסח את המצוה החיובית: זו אינה המלצה, זה ציווי עם יסוד מקראי. ההיררכיה היא: (1) אידיאל — לקום בהשכמה; (2) מקובל — לקום משמעותית מוקדם יותר מהרגיל; (3) חסר — לקום בשעה הרגילה.
השלכה מעשית: מבחן מודרני: לעובד פעיל, לתכנן בערב שבת קימה משמעותית מוקדמת יותר מהשבוע (לדוגמה שעה אחת מוקדם יותר). למחווה יש ערך מהותי ללא קשר לזמן שנחסך.
חידוש ב — השתתפות אישית חובה (ר״נ:ג-ד)
המחווה האישית כמהותית לכבוד שבת
עמדה קלאסית: שאר הפוסקים דנים האם ניתן להאציל.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מציב את העיקרון: אפילו מי שיש לו עזרה ביתית חייב להשתתף אישית, ולו רק במחווה סמלית (להדליק את התנור, לחתוך ירק, לערוך שולחן). לא כמות העבודה משנה, אלא ההשקעה האישית.
השלכה מעשית: יישום מודרני ישיר: למשפחות מודרניות עם עוזרת בית או קייטרינג, לתכנן מחווה אישית מכוונת. להדליק את התנור. לטעום ולתקן את המרק. לבחור את היין. לערוך את השולחן עם הידיים.
חידוש ג — שלוש סעודות עם היררכיה איכותית (ר״נ:ה-ו)
שלוש סעודות שבת אינן שקולות
עמדה קלאסית: שאר הפוסקים מונים את שלוש הסעודות כחובה במידה שווה.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מנסח את ההיררכיה: (1) ליל שישי וצהריים שבת = סעודות מלאות, בעדיפות; (2) סעודה שלישית = חובה אך יכולה להיות פשוטה יותר (פת ולפתן). ההיררכיה משקפת את החשיבות השונה של הזמנים.
השלכה מעשית: מבחן מודרני: למשפחה, להשקיע בעיקר בשתי הסעודות הגדולות. השלישית יכולה להיות פשוטה יותר (פת וגבינה לדוגמה) ללא חיסרון הלכתי.
חידוש ד — בחירת מאכלים כמעשה של כבוד (ר״נ:ז)
מאכלי שבת צריכים להיבחר במיוחד
עמדה קלאסית: —
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מנסח: מאכלי שבת אינם שאריות מהשבוע. הם נבחרים במיוחד לשבת. לכך שתי השלכות: (1) כספית — להשקיע במצרכים; (2) כוונתית — להבחין בין קניות שבת לקניות השבוע.
השלכה מעשית: יישום מודרני: לעשות קניות מיוחדות לשבת (דגים, בשר, יין איכותי) במקום למחזר שאריות. למשפחה עם תקציב מצומצם, לתכנן לפחות מנה ייחודית אחת.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן ר״נ
| הפניה | נושא | קשר עם סימן ר״נ |
|---|---|---|
| ליקוטי שיחות חלק ז, ויקהל | ההשקעה האישית בהכנת השבת | הרבי מצטט את שולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן ר״נ על ההשתתפות הסמלית החובה ומנסח את ממד החינוך לילדים. |
| אגרות קודש חלק יא, מכתב #3782 | הכנת השבת במשפחה מודרנית | תשובת הרבי לחסיד על ארגון יום שישי כאשר שני בני הזוג עובדים. הרבי מנסח את היישום המעשי של סימן ר״נ. |
| התוועדויות תנש״א חלק ב, ויקהל | המחווה האישית הסמלית | הרבי מפתח את חשיבות המחווה האישית הסמלית גם לאלו שיש להם עזרה ביתית. |
⚠ אימות: ההפניות לעיל הן מדדי מחקר לאימות מול הכרכים הפיזיים של הוצאת קה״ת. המקור הישיר ביותר לפסקי הרבי לפי סימן נשאר שערי הלכה ומנהג.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
פסק למעשה כמנהג חב״ד
נקודות של הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן ר״נ, ברוח חב״ד.
לחסיד חב״ד — סימן ר״נ
- ① להשכים משמעותית בערב שבת. חידוש א של הרב. לתכנן לפחות שעה אחת מוקדם יותר מהרגיל. למחווה יש ערך מהותי ללא קשר לזמן שנחסך. הפניה: ש״ע אדה״ז ר״נ:א-ב.
- ② להשתתף אישית בהכנה, ולו רק סמלית. חידוש ב של הרב. להדליק את התנור. לחתוך בצל. לערוך את השולחן. לבחור את היין. לטעום את המרק. המחווה האישית מהותית לכבוד שבת. הפניה: ש״ע אדה״ז ר״נ:ג-ד.
- ③ להירארכיר את שלוש הסעודות. חידוש ג של הרב. להשקיע בעדיפות בשתי הסעודות הגדולות (ליל שישי, צהריים שבת). הסעודה השלישית יכולה להיות פשוטה יותר (פת, גבינה). הפניה: ש״ע אדה״ז ר״נ:ה-ו.
- ④ לקנות במיוחד לשבת. חידוש ד של הרב. לעשות קניות ייחודיות לשבת (דגים, בשר, יין). לפחות מנה ייחודית אחת. לא רק שאריות מהשבוע. הפניה: ש״ע אדה״ז ר״נ:ז.
- ⑤ למשפחה עם עזרה ביתית או קייטרינג: לתכנן את המחווה האישית. לא להסתפק בתשלום לקייטרינג. לשמור על מחווה אישית מכוונת (להדליק את התנור, לערוך את השולחן). הפניה: ש״ע אדה״ז ר״נ שיטה.
- ⑥ מהדורא בתרא: למקרי גבול (סעודה שלישית מינימלית, נסיעה בערב שבת), להיוועץ במהדורה השנייה. אדמו״ר הזקן עדכן כמה עמדות על ההגדרה המדויקת של הסעודה השלישית. הפניה: הוצאה מודפסת קה״ת.
⚠ סעיף זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה מעשית: להיוועץ ברב שלך.