מדוע רמה 4 ייחודית לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן. ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות העניין בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית ייחודית.
עבור חב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון. עמוד זה אוסף, עבור סימן ר״נ, את הטקסט המלא של הרב, חידושיו, ודברי הרבי שמאירים את הנושא.
שלחן ערוך הרב — סימן ר״נ
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן ר״נ — הֲכָנַת הַסְּעֻדּוֹת לְשַׁבָּת — וּבוֹ ח סְעִיפִים
מקור: הוצאת קה״ת, כפי שמשוחזר בספריא. ח׳ סעיפים + ב׳ ערכי קונטרס אחרון.
סעיף א הֲכָנַת הַסְּעֻדּוֹת לְשַׁבָּת וּבוֹ ח' סְעִיפִים: לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לִטְרוֹחַ וּלְהָכִין צָרְכֵי…
הֲכָנַת הַסְּעֻדּוֹת לְשַׁבָּת וּבוֹ ח' סְעִיפִים:
לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לִטְרוֹחַ וּלְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּבֹּקֶר, וְרֶמֶז לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ", מַשְׁמָע לְאַלְתָּר שֶׁיָּבִיאוּ יָכִינוּ, וְהַהֲבָאָה הָיְתָה בַּבֹּקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר".
וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵכִין בְּהַשְׁכָּמָה — מִצְוָה שֶׁיּוֹסִיף גַּם בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְרֶמֶז לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה מִשְׁנֶה" (כְּלוֹמַר, שֶׁיָּכִינוּ שֵׁנִית):
סעיף ב וְיֵשׁ לְאָדָם לְמַעֵט קְצָת בְּלִמּוּדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁאָר עֲסָקָיו, כְּדֵי…
וְיֵשׁ לְאָדָם לְמַעֵט קְצָת בְּלִמּוּדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁאָר עֲסָקָיו, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא פָּנוּי לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן הֵכִין כְּבָר בְּיוֹם ה', אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי שֶׁיָּכִין לוֹ:
סעיף ג וְנוֹהֲגִין בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא לִקְבּוֹעַ יְשִׁיבָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לְפִי שֶׁלִּמּוּד הַיְשִׁיבָה…
וְנוֹהֲגִין בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא לִקְבּוֹעַ יְשִׁיבָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לְפִי שֶׁלִּמּוּד הַיְשִׁיבָה הוּא דָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה, שֶׁרְגִילִין לְפַלְפֵּל, וְשֶׁמָּא יִמָּשְׁכוּ הַרְבֵּה בְּפִלְפּוּלָם, וְלֹא יְהֵא לָהֶם פְּנַאי אַחַר כָּךְ לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת.
אֲבָל מִי שֶׁלּוֹמֵד דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה, אִם רָגִיל לְלָמְדוֹ בְּכָל יוֹם — אֵין לוֹ לְבַטְּלוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
וְאַף דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לְלָמְדוֹ בְּכָל יוֹם, מִכָּל מָקוֹם אִם לוֹמֵד עִם רַבִּים — אַל יְבַטְּלֶנּוּ.
וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁלּוֹמֵד בְּיָחִיד, אִם הוּא דָבָר שֶׁדֶּרֶךְ לְלָמְדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּגוֹן פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י מִפָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רפ״ה — יָכוֹל לִלְמוֹד כְּדַרְכּוֹ.
וְאִם אַחַר כָּךְ לֹא יִמְצָא לִקְנוֹת — אֲזַי לֹא יִקְבַּע לִמּוּדוֹ בַּבֹּקֶר, שֶׁהוּא זְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִקְנוֹת.
וְאִם לֹא יִמְצָא לִקְנוֹת אַחַר הַתְּפִלָּה — אֲזַי יִקְנֶה בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, וּבִלְבָד שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע מִקֹּדֶם, שֶׁמָּא יַעֲבוֹר זְמַנָּהּ עַד שֶׁיִּקְנֶה, אֲבָל הַתְּפִלָּה נִמְשָׁךְ זְמַנָּהּ יוֹתֵר. וְאַף שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַעֲבוֹר גַּם זְמַן תְּפִלָּה, מִכָּל מָקוֹם מִצְוָה זוֹ שֶׁל הֲכָנַת סְעֻדּוֹת שַׁבָּת הִיא עוֹבֶרֶת בְּוַדַּאי, שֶׁאַחַר כָּךְ לֹא יִמְצָא לִקְנוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הַצִּבּוּר מִתְפַּלְלִין — אַל יִפְרוֹשׁ מֵהֶם:
סעיף ד אֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים — יֵשׁ לוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהָכִין בְּעַצְמוֹ צָרְכֵי שַׁבָּת,…
אֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים — יֵשׁ לוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהָכִין בְּעַצְמוֹ צָרְכֵי שַׁבָּת, שֶׁכֵּן הוּא בְּכָל הַמִּצְווֹת: "מִצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ".
וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא אָדָם חָשׁוּב בְּיוֹתֵר וְאֵין דַּרְכּוֹ לִקַּח דְּבָרִים מִן הַשּׁוּק, וְלֹא לְהִתְעַסֵּק בִּמְלָאכוֹת שֶׁבַּבַּיִת — חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל וְלַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר מִצָּרְכֵי הַשַּׁבָּת בְּעַצְמוֹ, שֶׁזֶּהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל שַׁבָּת.
וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים בְּעַצְמָם מְלָאכוֹת שֶׁאֵינָן לְפִי כְבוֹדָם, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַשַּׁבָּת. יֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיָה מְחַתֵּךְ הַיָּרָק דַּק דַּק בְּעַצְמוֹ. וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיוּ מְבַקְּעִים עֵצִים בְּעַצְמָם. וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיָה מַצִּית הָאוּר תַּחַת הָעֵצִים בְּעַצְמוֹ. וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיָה מְתַקֵּן הַבַּיִת, וּמְפַנֶּה כְּלֵי הַחֹל וּמַכְנִיס כֵּלִים הַצְּרִיכִים לְשַׁבָּת, וּבְעֵסֶק זֶה הָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס תָּמִיד בְּבֵיתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לְהוֹצִיא כְּלֵי הַחֹל וּלְהַכְנִיס מַשְׂאוֹת כְּלֵי תַשְׁמִישׁ וּבִגְדֵי חֹפֶשׁ וּמִינֵי מְגָדִים, לְהַרְאוֹת כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שֶׁהוּא חָשׁוּב עָלָיו וְחָרֵד לִכְבוֹדוֹ כְּאָדָם שֶׁמְּקַבֵּל אֶת רַבּוֹ בְּבֵיתוֹ, שֶׁהוּא מַרְאֶה לוֹ שֶׁהוּא חָשׁוּב עָלָיו וְחָרֵד לִכְבוֹדוֹ לִטְרוֹחַ וּלְהַרְבּוֹת בִּשְׁבִילוֹ.
וּמֵהֶם יִלְמוֹד כָּל אָדָם לִטְרוֹחַ בְּעַצְמוֹ. וְאַל יֹאמַר "אֵיךְ אֶפְגּוֹם כְּבוֹדִי", כִּי זֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁמְּכַבֵּד הַשַּׁבָּת:
סעיף ה יֵשׁ לִזָּהֵר לְהַשְׁחִיז הַסַּכִּין בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת, כִּי זֶהוּ מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שֶׁמֵּכִין…
יֵשׁ לִזָּהֵר לְהַשְׁחִיז הַסַּכִּין בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת, כִּי זֶהוּ מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שֶׁמֵּכִין עַצְמוֹ לַאֲכִילָה, וְרֶמֶז לַדָּבָר "וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ", וּבְתֵבַת "אֵת" נִרְמַז הַסַּכִּין, מִלְּשׁוֹן "לְאִתִּים וּלְמַזְמֵרוֹת". וְאוֹמֵר "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ", וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים זוֹ הַשְׁחָזַת סַכִּין, כִּי אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל וְלֹא יוּכַל לַחְתּוֹךְ — אֵין זֶה שְׁלוֹם בַּיִת:
סעיף ו טוֹב לוֹמַר עַל כָּל דָּבָר שֶׁקּוֹנֶה "זֶהוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת". וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה טוֹב…
טוֹב לוֹמַר עַל כָּל דָּבָר שֶׁקּוֹנֶה "זֶהוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת". וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה טוֹב לַחְשׁוֹב שֶׁעוֹשֶׂה לִכְבוֹד שַׁבָּת:
סעיף ז טוֹב יוֹתֵר לִקְנוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִלִּקְנוֹת בְּיוֹם ה'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמַשְׁקִין…
טוֹב יוֹתֵר לִקְנוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִלִּקְנוֹת בְּיוֹם ה'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמַשְׁקִין וּמִינֵי מְגָדִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים הֲכָנָה לַהֲכִינָם שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים לַהֲנָאָתָם. אֲבָל מַאֲכָלִים הַצְּרִיכִים עֲדַיִן הֲכָנָה — טוֹב יוֹתֵר לִקְנוֹת בְּיוֹם ה', כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּנַאי הַרְבֵּה לִטְרוֹחַ בַּהֲכָנָתָם, וּלְהִתְעַסֵּק בִּשְׁאָר צָרְכֵי שַׁבָּת:
סעיף ח יֵשׁ לִטְעוֹם הַתַּבְשִׁילִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְטוֹב לִטְעוֹם מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל:
יֵשׁ לִטְעוֹם הַתַּבְשִׁילִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְטוֹב לִטְעוֹם מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל:
קונטרס אחרון — ב׳ ערכים (להקיש לפתיחה)
הקונטרס אחרון הוא הנספח הפלפולי של אדמו״ר הזקן — מעבדתו ההלכתית בשולי הדף.
קונטרס אחרון, אות א
רגיל כו'. כן הוא משמעות לשון סדר היום שבמג״א. ומ״ש אח״כ או שלומד כו' היינו אפילו אם אינו רגיל בזה בכל יום. דאין לומר דהיינו אפילו דבר שאין קצבה, דא״כ למה מנע לימוד הישיבה הרי לומד עם רבים. ודוחק לומר דלומד עם רבים היינו מלמד לרבים ולימוד הישיבה היינו הישיבה שלומד בחבורתא והם אינם צריכים להכין, דא״כ למה אין קובעין ישיבה בקושטאנדינ״א. ודוחק לומר דכנסת הגדולה וסדר היום פליגי אהדדי:
קונטרס אחרון, אות ב
אפילו מי כו'. עיין בריש פ״ב דקידושין דלגבי קידושי אשה מצוה בו יותר מבשלוחו מהא דרבא ורב ספרא, ומשמע דליכא חיובא במילתא אלא יתרון מצוה בעלמא דומיא דקידושי אשה, ועיין סי' רמ״ט דמצוה בעלמא משכחת לה אף בדבר שמותר גמור מן הדין.
והרמב״ם בפ' ל' שכתב חייב כו', וכן משמע מלשון הטור ושו״ע (דלא כמג״א), ולא הזכירו הא דרבא ורב ספרא כלל, אלא למדו חיוב זה משאר אמוראי שזלזלו את עצמם כל כך בקביעות בכל שבת ושבת מכלל דחיובא איכא במילתא כמ״ש לקמן בסמוך, ולכן הוזקק לטעם אחר שזהו כבוד השבת ולא משום יתרון מצוה בעלמא, מדלא הזכירו בגמרא היאך היו נזהרים כן בשאר מצות אלא בשבת בלבד שנצטוינו לכבדה במאד, והיו מחבבין אותה כל כך עד שקורין אותה כלה ומלכתא שלא מצינו כן בשאר מצות, וכבוד שבת הוא מצוה בפני עצמה למר מן התורה ולמר מדברי קבלה. אבל בשאר מצות לא נצטוינו אלא שלא יהיו בזויות עלינו, וגם זה אינו נחשב למצוה בפני עצמה. ועוד דכל מי שתורתו אומנתו וגריס בה יממא ולילי כהני אמוראי אי אפשר לו לקיים כלל יתרון מצוה זו דמצוה בו יותר מבשלוחו, שהרי אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה ע״י אחרים כמ״ש בי״ד סי' ר״מ, ואפ״ה כולהו הני אמוראי ביטלו תורתן בכל שבת ושבת, מכלל דחובת הגוף היא להתעסק דוקא בעצמו משום שזהו כבודו של שבת כמ״ש הרמב״ם. וכיון שהטעם הוא משום כבוד שבת די בדבר אחד לבד כמ״ש הטור ושו״ע שבזה ניכר כבודו.
ורבא ורב ספרא בכל שבת ושבת בודאי היו נזהרין לעשות דבר אחד כיון שהוא חיוב גמור, אלא שכשנזדמן רישא לרבא ושיבוטא לרב ספרא כדפרש״י, מתוך שמין זה היה חביב עליהם והיה להם ענג ממנו כיון שבו הם מקיימין מצות ענג שבת לכן בו היו מתעסקין בעצמן, ולא היה די להם בתיקון דבר אחר שהיו מתעסקין בו בשאר שבתות, אף על פי שבעסק ההוא היו ג״כ יכולין לצאת ידי חובתן, מכל מקום בחרו העסק במין שמקיימין בו מצות ענג, לפי שרצו לקיים עוד יתרון מצוה דהיינו מצוה בו יותר מבשלוחו, ואותו יתרון מצוה בודאי שראוי לעשותו ביתרון גוף המצוה דהיינו תיקון המין שמתענג בו יותר. ושפיר דייק תלמודא מינייהו דמצוה בו כו', דאי משום חיובא להתעסק בעצמן כמ״ש הרמב״ם עבדו הכי, וכשלא נזדמן להם רישא ושיבוטא נתעסקו בדבר אחר, א״כ גם כשנזדמנו להם למה בחרו דוקא בהם ולא באותו דבר שהיו רגילין להתעסק בשאר שבתות. ומכאן יצא להטור ושו״ע דבדבר אחד סגי, דאל״כ לא דייק מידי ודו״ק:
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כח הפסק של אדמו״ר הזקן
השוואת עמדת אדמו״ר הזקן עם עמדות המחבר, הרמ״א ומשנה ברורה בנקודות המפתח של סימן ר״נ.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | שולחן ערוך אדה״ז |
|---|---|---|---|---|
| השכמה בערב שבת בבוקר | או״ח ר״נ:א — ״ישכים בבוקר ביום הששי להכין צרכי שבת״. המחבר קובע את הכלל ואת זמנו — בוקר יום הששי — בלי לכתוב מנין הוא נלמד. | — אין הגהת הרמ״א בנקודה זו. הגהתו היחידה בסימן ר״נ עוסקת בהשחזת הסכין (ראה השורה ״השחזת הסכין״ להלן). | מ״ב ר״נ:א — ״והיינו מיד אחר ק״ש ותפלה״: המשנה ברורה נותנת את הלימוד שהמחבר אינו כותב — ההכנה נלמדת מהבאת המן שהיתה בבוקר — ומוציאה מזה את הזמן: מיד אחר קריאת שמע ותפלה. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ר״נ:א — ״לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לִטְרוֹחַ וּלְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּבֹּקֶר״. הרב מכניס לגוף הסעיף את מה שהמחבר מניח לנושאי כליו: הרמז מן הפסוק וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ, והחיוב להוסיף עוד הכנה בבין השמשות. |
| מיעוט הלימוד והעסקים בערב שבת | — המחבר אינו עוסק בנקודה זו בסימן ר״נ. | — אין הגהת הרמ״א בנקודה זו. | מ״ב ר״נ:א — ״אך אם הוא רגיל ללמוד אחר התפלה איזה שעור קצוב או שלומד עם רבים אל יבטלנו״: שיעור קבוע יומי ולימוד עם רבים אינם מתבטלים; אך אם אין מוצא לקנות אלא בבוקר אין לקבוע שם את לימודו, ואם אין מוצא אלא קודם התפלה — יקנה בתחילה ויקרא קריאת שמע מקודם. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ר״נ:ב-ג — ״וְיֵשׁ לְאָדָם לְמַעֵט קְצָת בְּלִמּוּדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת״. במקום שהמחבר שותק, הרב מקדיש שני סעיפים שלמים להכרעה בין הלימוד וההכנה, ומביא את מנהג קצת מקומות שלא לקבוע ישיבה בערב שבת. הראשון משני ציוני הקונטרס אחרון מוסב על סעיף ג זה. |
| השתתפות אישית בהכנה אף למי שיש לו עבדים | או״ח ר״נ:א — ״ואפי׳ יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו״. המחבר כותב זאת במפורש ולא בדרך לימוד, ואחר כך מונה את האמוראים: רב חסדא היה מחתך הירק דק דק ורבה ורב יוסף היו מבקעים עצים ורבי זירא היה מדליק האש ורב נחמן היה מתקן הבית. | — אין הגהת הרמ״א בנקודה זו. | מ״ב ר״נ:ג-ד — ״דמצות כבוד שבת מוטל על כל אדם״ (ס״ק ג): חובת כבוד שבת מוטלת על כל אדם, והכלל של מצוה בו יותר מבשלוחו חל עליה; ס״ק ד מוסיף שזה אף בחשוב יותר, ובפרט בימים הקצרים. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ר״נ:ד — ״חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל וְלַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר מִצָּרְכֵי הַשַּׁבָּת בְּעַצְמוֹ״. הרב קושר את דין המחבר לכלל שבכל המצוות, מִצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ, ומוסיף את המשל של המקבל את רבו בביתו. הציון השני של הקונטרס אחרון מוסב כאן. |
| השחזת הסכין בערב שבת | — המחבר אינו מזכיר את הסכין; הרמ״א הוא שמוסיפו בהגהה. | הגהה על או״ח ר״נ:א — ״ויש להשחיז הסכין בערב שבת כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה״ (כל בו וב״י בשם ספר חיי עולם). זו הגהת הרמ״א היחידה בסימן ר״נ. | מ״ב ר״נ:ה — ״ובספרי מסמיך לה אקרא וידעת כי שלום אהלך זו השחזת הסכין״: על דיבור המחבר, המשנה ברורה נותנת את הטעם — סכין קהה עלול להביא לידי קטטה. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ר״נ:ה — ״יֵשׁ לִזָּהֵר לְהַשְׁחִיז הַסַּכִּין בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת״. הרב עושה מהגהת הרמ״א סעיף בפני עצמו, ומוסיף לה שני אסמכתות: הרמז שבתיבת אֵת שבפסוק, ודרשת חכמים על וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ. |
| לומר על כל קנייה שהיא לכבוד שבת · טעימת התבשילים | — אינו במחבר בסימן ר״נ. | — אין הגהת הרמ״א בנקודה זו. | מ״ב ר״נ:ב — ״וטוב שיאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת כי הדבור הוא פועל הרבה בקדושה״: אותו ס״ק מוסיף שטוב יותר לקנות ביום ו׳ מביום ה׳, חוץ מדבר שצריך הכנה רבה כבשר למלוח, ושמצוה לטעום מכל תבשיל בערב שבת. המגן אברהם ס״ק א כבר נושא נקודות אלו. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ר״נ:ו-ח — ״טוֹב לוֹמַר עַל כָּל דָּבָר שֶׁקּוֹנֶה״ שהוא לכבוד שבת. הרב עושה שלושה סעיפים ממה שאחרים מניחים לנושאי הכלים: הדיבור על הקנייה (סעיף ו), בחירת היום לפי אם המאכל צריך עדיין הכנה (סעיף ז), וטעימת התבשילים (סעיף ח). |
| מה שעל השולחן: בשר, יין ומגדנות | או״ח ר״נ:ב — ״ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו״. כל הסעיף השני של הסימן נכלל במשפט זה: השיעור הוא כפי יכלתו של כל אחד. | — סעיף ב אינו נושא הגהת רמ״א. | מ״ב ר״נ:ו — ״עיין לעיל בסימן רמ״ב שם מבואר כל הפרטים בזה״: המשנה ברורה אינה מפרטת כאן — היא מפנה לסימן רמ״ב, שם מבוארים כל הפרטים. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן — שמונת סעיפי ר״נ של אדמו״ר הזקן עוסקים כולם בהכנת ערב שבת; אינו חוזר על סעיף זה כאן. |
השוואה שנערכה על בסיס הטקסט העברי המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ר״נ.
חידושים מיוחדים של הרב
החידושים הייחודיים של הרב בסימן זה
ייחודים שמבדילים את אדמו״ר הזקן בסימן ר״נ. כל חידוש בנוי לפי המבנה: עמדה קלאסית ← חידוש הרב ← השלכה מעשית.
חידוש א — הכנה פעמיים: בבוקר ובבין השמשות (ר״נ:א)
הכנה פעמיים
עמדה קלאסית : המחבר כותב להשכים בבוקר יום הששי ועומד שם; החיוב להוסיף הכנה שנייה בבין השמשות נמצא בנושאי הכלים — מגן אברהם ס״ק א, משנה ברורה ס״ק ב.
חידוש הרב : אדמו״ר הזקן כותבו בגוף הסעיף: ״מִצְוָה שֶׁיּוֹסִיף גַּם בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת״ (שו״ע הרב ר״נ:א). ההכנה שבבוקר אינה פוטרת את המצוה, והרב נותן את הרמז שבתיבת ״והיה משנה״ — כלומר שיכינו שנית.
השלכה מעשית : אין להחזיק את ההכנה כגמורה משנסתיימו קניות הבוקר: לשמור מחווה לשעה האחרונה שלפני כניסת השבת.
חידוש ב — ההכרעה בין הלימוד וההכנה (ר״נ:ב-ג)
ההכרעה בין הלימוד וההכנה
עמדה קלאסית : המחבר אינו אומר דבר על לימוד ערב שבת; המשנה ברורה בס״ק א היא המעמידה את המקרים — שיעור קצוב, לימוד עם רבים, שעת השוק.
חידוש הרב : הרב מקדיש לזה שני סעיפים שלמים. הוא מבחין בין לימוד שאין לו קצבה — לימוד ישיבה שרגילין לפלפל בו ושמא יימשך — ובין לימוד שיש לו קצבה; בין לימוד עם רבים ובין לימוד ביחיד; ומשאיר את מה שדרך ללמדו בערב שבת, פירוש רש״י מפרשת השבוע. ואחר כך הוא מכריע את הסדר: אם לא ימצא לקנות אחר התפלה — יקנה בתחילה ואחר כך יתפלל, ויקרא קריאת שמע מקודם; ומכל מקום אם הציבור מתפללין אל יפרוש מהם. הראשון משני ציוני הקונטרס אחרון מוסב על סעיף ג זה.
השלכה מעשית : אין לבטל שיעור קבוע יומי ולא לימוד עם רבים בשביל ההכנה; להזיז את הלימוד שאין לו קצבה, ולהקדים את הקנייה לתפלה כשהשוק נסגר — ובקריאת שמע מקודם.
חידוש ג — חיוב או יתרון מצוה (ר״נ:ד)
חיוב, או יתרון מצוה?
עמדה קלאסית : המחבר כותב ״ישתדל״ — שישתדל להכין בעצמו שום דבר.
חידוש הרב : בגוף הסעיף כותב הרב ״חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל וְלַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר מִצָּרְכֵי הַשַּׁבָּת בְּעַצְמוֹ״ (שו״ע הרב ר״נ:ד), וקושר את הדין לכלל שבכל המצוות, מִצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ. אבל בקונטרס אחרון שלו הוא פותח את השאלה ואינו סוגרה: לפי הגמרא בריש פרק ב דקידושין אין בכלל זה אלא יתרון מצוה בעלמא וליכא חיובא; ואילו הרמב״ם בפרק ל כתב ״חייב״, וכן משמע מלשון הטור והשולחן ערוך — והם לא למדו את החיוב מהא דרבא ורב ספרא אלא משאר האמוראים שזלזלו את עצמם כך בקביעות בכל שבת ושבת.
השלכה מעשית : המחווה האישית אינה הידור בעלמא. על שיעור החיוב המדויק העמוד מביא את שני הצדדים ואינו מכריע: זו שאלה לרב.
חידוש ד — ארבעה סעיפים במקום שניים (ר״נ:ה-ח)
ארבעה סעיפים שנמשכו מנושאי הכלים
עמדה קלאסית : סימן ר״נ של המחבר נכלל בשני סעיפים. השחזת הסכין היא שם הגהת רמ״א; הדיבור על הקנייה, בחירת היום וטעימת התבשילים נמצאים במגן אברהם ס״ק א ובמשנה ברורה ס״ק ב.
חידוש הרב : הרב עושה מהם ארבעה סעיפים עומדים בעצמם — ר״נ:ה הסכין, עם הרמז שבתיבת אֵת שבפסוק ודרשת חכמים על וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ; ר״נ:ו הדיבור על כל קנייה; ר״נ:ז ההבחנה בין יום ה׳ ליום ו׳ לפי אם המאכל צריך עדיין הכנה; ר״נ:ח טעימת התבשילים, ומכל תבשיל ותבשיל.
השלכה מעשית : כל אחת מארבע נקודות אלו היא אצל הרב הנהגה של ערב שבת בפני עצמה, ולא תוספת של נושאי כלים.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן ר״נ
הרבי — טעימת תבשילי שבת בערב שבת. בנוגע למנהג לטעום בערב שבת מהתבשילים שהוכנו לשבת, הרבי מעיד שמעולם לא ראה את הרבי הריי״צ טועם בפועל ממאכלי השבת בערב שבת — דיוק באופי המנהג (עניין הסימן ר״נ). (ליקוטי שיחות חלק ב' ע' 475.)
מלבד המקור המאומת לעיל, אנו מייחסים לרבי אך ורק מקורות ראשוניים הניתנים לאימות (מכתב, שיחה או פסק מזוהה, עם קישור); לא ניתן היה לאמת מול Sefaria או Chabad.org דבר מקור נוסף של הרבי המתייחס ישירות לסימן זה.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
פסק למעשה כמנהג חב״ד
נקודות של הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן ר״נ, ברוח חב״ד.
לחסיד חב״ד — סימן ר״נ
- ① להשכים בבוקר יום הששי ולהכין מן הבוקר. סעיפו הראשון של הרב. הזמן הוא בוקר יום הששי, והמשנה ברורה קובעתו מיד אחר קריאת שמע ותפלה. הפניה : שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ר״נ:א; מ״ב ר״נ:א.
- ② להוסיף עוד הכנה בבין השמשות. הכנת הבוקר אינה סוגרת את המצוה: מצוה להוסיף בבין השמשות. הפניה : שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ר״נ:א; מ״ב ר״נ:ב.
- ③ למעט בלימוד שאין לו קצבה ובעסקים, בלי לבטל שיעור קבוע ולא לימוד עם רבים. אם אין מוצא לקנות אלא קודם התפלה — יקנה בתחילה ואחר כך יתפלל, ויקרא קריאת שמע מקודם; ומכל מקום אם הציבור מתפללין אל יפרוש מהם. הפניה : שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ר״נ:ב-ג; מ״ב ר״נ:א.
- ④ לעשות בעצמו לפחות דבר אחד מצרכי השבת. אף מי שיש לו משרתים, ואף אדם חשוב שאין דרכו בכך. על שיעור החיוב הזה ראה חקירת הקונטרס אחרון לעיל. הפניה : או״ח ר״נ:א; שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ר״נ:ד; מ״ב ר״נ:ג-ד.
- ⑤ להשחיז את הסכין בערב שבת. אצל המחבר זו הגהת רמ״א; אצל הרב — סעיף שלם. הטעם שנותנת המשנה ברורה הוא שלום הבית. הפניה : הגהת הרמ״א על או״ח ר״נ:א; שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ר״נ:ה; מ״ב ר״נ:ה.
- ⑥ לומר על כל קנייה שהיא לכבוד שבת; לבחור את יום הקנייה; לטעום את התבשילים. מה שאינו צריך הכנה נקנה ביום ו׳; מה שצריך עדיין הכנה — ביום ה׳. וטועם את התבשילים, ומכל תבשיל ותבשיל. הפניה : שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ר״נ:ו, ר״נ:ז ו-ר״נ:ח; מ״ב ר״נ:ב; מגן אברהם ס״ק א.
⚠ סעיף זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה מעשית: להיוועץ ברב שלך.