Daat HaRav — Le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken sur le Siman רנ"ד

דִּינֵי תַּבְשִׁילִים הַמּוּכָנִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת כְּדֵי לְהִגָּמֵר בְּשַׁבָּת וּבוֹ ט"ו סְעִיפִים:

כְּבָר נִתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ג שֶׁבָּשָׂר חַי מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה אֲפִלּוּ בְּתַנּוּר שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְקָטוּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּמְבֻשָּׁל בִּקְדֵרָה, שֶׁאֵינָהּ מְמַהֶרֶת לְהִתְבַּשֵּׁל, וּמַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה עַד לְמָחָר, וּבְכָל הַלַּיְלָה יְכוֹלָה לְהִתְבַּשֵּׁל בְּלֹא חִתּוּי בַּגֶּחָלִים, וְהוּא הַדִּין בְּצָלִי שֶׁנִּצְלָה בִּקְדֵרָה.

אֲבָל בְּצָלִי שֶׁאֵצֶל הַגֶּחָלִים אוֹ שֶׁעַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים — אָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ שָׁם, אֲפִלּוּ הוּא חַי, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בַּתַּנּוּר וְכִסָּה פִּי הַתַּנּוּר, לְפִי שֶׁהַצָּלִי שֶׁאֵין קְדֵרָה מַפְסֶקֶת בֵּינוֹ לַגֶּחָלִים מְמַהֵר הוּא לִצָּלוֹת, וְיוּכַל לְהִגָּמֵר שֶׁיְּהֵא רָאוּי לִסְעֻדַּת הַלַּיְלָה, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִשְׁכַּח שֶׁהוּא שַׁבָּת וְיָסִיר כִּסּוּי הַתַּנּוּר וְיַחְתֶּה בַּגֶּחָלִים לִגְמּוֹר צְלִיָּתוֹ.

אֶלָּא אִם כֵּן טָח בְּטִיט סְבִיב הַכִּסּוּי, שֶׁאָז אֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יִטְרַח כָּל כָּךְ לִסְתּוֹר הַטִּחוּי וְלֹא יִזְכּוֹר עַל הַשַּׁבָּת, לְפִיכָךְ מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ בֵּין צָלִי שֶׁעַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים, בֵּין מְבֻשָּׁל בִּקְדֵרָה, בֵּין חַי לְגַמְרֵי, בֵּין שֶׁהִתְחִיל לִצָּלוֹת אוֹ לְהִתְבַּשֵּׁל וְלֹא נִצְלָה וְנִתְבַּשֵּׁל עֲדַיִן כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי:

Lois des plats préparés érev Chabbat pour s'achever Chabbat — 15 seifim :

On a déjà expliqué au siman רנ"ג que la viande crue, on peut la laisser près de la tombée de la nuit, même dans un four qui n'est pas garouf ve-katoum (balayé et couvert de cendres). De quoi parle-t-on ? D'un mets bouilli dans une marmite, qui ne cuit pas rapidement, dont on se détourne jusqu'au lendemain, et qui peut cuire toute la nuit sans qu'on attise les braises. La même règle s'applique pour un rôti cuit en marmite.

Mais un rôti placé près des braises ou sur les braises — il est interdit de l'y laisser, même cru, et même s'il est dans le four avec l'ouverture couverte. Car un rôti qu'aucune marmite ne sépare des braises cuit rapidement et pourrait être prêt pour le repas du soir ; on craint qu'on n'oublie que c'est Chabbat, qu'on n'ôte le couvercle du four et qu'on n'attise les braises pour achever sa cuisson.

Sauf si on a colmaté à l'argile (tach be-tit) autour du couvercle : alors on ne craint plus qu'on se donne autant de mal pour défaire le colmatage sans se souvenir de Chabbat. Dans ce cas on peut le laisser à l'intérieur — qu'il s'agisse d'un rôti sur les braises, d'un mets en marmite, d'un aliment entièrement cru, ou d'un mets qui a commencé à rôtir/cuire sans avoir encore atteint le stade de maakhal ben Derousai (l'aliment du brigand Ben Derousai, soit environ un tiers de cuisson).

וְכָל זֶה בִּבְשַׂר שׁוֹר וְעֵז אוֹ אַיִל גָּדוֹל וְכַיּוֹצֵא בָהֶם מִמִּינִים שֶׁבְּשָׂרָם קָשֶׁה וְאֵין הָרוּחַ מַזִּיק לוֹ, אֲבָל בְּשַׂר גְּדִי וְעוֹף וְכַיּוֹצֵא בָהֶם מִמִּינִים שֶׁבְּשָׂרָם רַךְ וְהָרוּחַ מַזִּיק לוֹ — מֻתָּר לִצְלוֹתוֹ עַל הַגֶּחָלִים אוֹ אֵצֶל הַגֶּחָלִים בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר מְכֻסֶּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ טוּחַ בְּטִיט, בֵּין שֶׁהוּא חַי לְגַמְרֵי בֵּין שֶׁהִתְחִיל לִצָּלוֹת וְלֹא נִצְלָה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי, לְפִי שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יְגַלֶּה פִּי הַתַּנּוּר כְּדֵי לַחְתּוֹת בַּגֶּחָלִים, כֵּיוָן שֶׁהָרוּחַ מַזִּיק לַבָּשָׂר.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהַגְּדִי וְהָעוֹף הֵם מְנֻתָּחִים לַחֲתִיכוֹת, אֲבָל אִם הֵם שְׁלֵמִים אֵין הָרוּחַ מַזִּיק לָהֶם, וַהֲרֵי דִינָם כִּבְשַׂר שׁוֹר וְעֵז. וְכָל זְמַן שֶׁחֲלַל הַגּוּף שָׁלֵם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו רֹאשׁוֹ וּכְרָעָיו — נִקְרָא שָׁלֵם לְעִנְיָן זֶה, שֶׁהַצְּלָעוֹת מְגִנּוֹת עָלָיו מִבִּפְנִים שֶׁלֹּא יַזִּיק לוֹ הָרוּחַ.

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִצְלָה מִבְּעוֹד יוֹם מִשְּׁנֵי צְדָדָיו כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי — מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ אֲפִלּוּ הוּא שָׁלֵם, וַאֲפִלּוּ בְּשַׂר שׁוֹר וְעֵז, וַאֲפִלּוּ חוּץ לַתַּנּוּר עַל הַגֶּחָלִים אוֹ אֵצֶל הַגֶּחָלִים.

וְאַף לְהָאוֹסְרִים לְהַשְׁהוֹת קְדֵרָה בְּכִירָה שֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה כָּל זְמַן שֶׁמִּצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, מִכָּל מָקוֹם בְּצָלִי שֶׁמֻּנָּח עַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים מַמָּשׁ — מוֹדִים הֵם שֶׁמֻּתָּר כְּשֶׁנִּצְלָה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי מִבְּעוֹד יוֹם, דְּכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי, אִם יַחְתֶּה בַּגֶּחָלִים יַחֲרוֹךְ הַבָּשָׂר.

אֲבָל בְּצָלִי שֶׁאֵינוֹ עַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים מַמָּשׁ — אָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ שָׁם, אֶלָּא אִם כֵּן נִצְלָה כָּל כָּךְ מִבְּעוֹד יוֹם עַד שֶׁהוּא מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ, לְהָאוֹסְרִים שָׁם לְהַשְׁהוֹת קְדֵרָה עַל גַּבֵּי כִּירָה כָּל זְמַן שֶׁמִּצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ.

וּכְבָר נִתְבָּאֵר שָׁם שֶׁהַמִּנְהָג כְּהַמַּתִּירִין לְהַשְׁהוֹת קְדֵרָה כֹּל שֶׁנִּתְבַּשְׁלָה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי מִבְּעוֹד יוֹם. וּלְפִי זֶה, מֻתָּר לְהַשְׁהוֹת הַצָּלִי שֶׁנִּצְלָה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי מִבְּעוֹד יוֹם אַף שֶׁהוּא חוּץ לַתַּנּוּר סָמוּךְ לַגֶּחָלִים, וְכָל שֶׁכֵּן עַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים מַמָּשׁ.

רַק שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁיַּמְתִּין לְהָסִיר הַבָּשָׂר מֵעַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים בְּשַׁבָּת עַד לְאַחַר שֶׁכָּבוּ הַגֶּחָלִים, שֶׁלֹּא יְכַבֶּה כְּלוּם בְּסִלּוּקוֹ הַבָּשָׂר שֶׁעֲלֵיהֶם, שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה לִקְדֵרָה שֶׁמֻּתָּר לְסַלְּקָהּ מֵעַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים בְּשַּׁבָּת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ג, לְפִי שֶׁאֵין הַקְּדֵרָה מְכַבָּה אוֹתָם כְּלָל, אֲבָל הַבָּשָׂר מְכַבֶּה אוֹתָם קְצָת (בַּמֹּהַל הַנּוֹטֵף מִמֶּנּוּ) בְּסִלּוּקוֹ מֵהֶם:

Tout ceci concerne la viande de bœuf, de chèvre, de grand bélier et autres espèces dont la chair est dure et que l'air n'affecte pas. Mais la viande de chevreau, de volaille et autres espèces à chair tendre que l'air abîme — il est permis de la rôtir sur les braises ou près des braises dans le four couvert, même s'il n'est pas colmaté à l'argile, qu'elle soit entièrement crue ou qu'elle ait commencé à rôtir sans atteindre maakhal ben Derousai. Car on ne soulèvera certainement pas le couvercle du four pour attiser les braises, puisque l'air abîme la viande tendre.

De quoi parle-t-on ? Quand le chevreau ou la volaille sont découpés en morceaux. Mais s'ils sont entiers, l'air ne les affecte pas et ils relèvent du régime de la viande de bœuf et de chèvre. Tant que la cavité du corps est intacte — même sans tête ni pattes — c'est considéré comme entier à cet effet, car les côtes protègent l'intérieur de l'air.

Néanmoins, si le morceau a été rôti des deux côtés avant la tombée du jour au stade de maakhal ben Derousai, il est permis de le laisser même entier, même de la viande de bœuf ou de chèvre, et même hors du four, sur ou près des braises.

Même ceux qui interdisent de laisser une marmite sur un kira (réchaud) non garouf ve-katoum tant que le plat se réduit et y gagne (mitstamek ve-yafé lo) — admettent qu'un rôti posé directement sur les braises est permis quand il a atteint maakhal ben Derousai avant la tombée du jour ; car alors, attiser le brûlerait.

Mais un rôti qui n'est pas posé directement sur les braises — on l'interdit, sauf s'il a tellement rôti avant la tombée du jour qu'il se réduit et y perd (mitstamek ve-ra lo), selon ceux qui interdisent d'y laisser une marmite tant que le plat se bonifie en se réduisant.

Il a déjà été expliqué là que la coutume suit ceux qui permettent de laisser la marmite dès lors qu'elle a cuit au stade de maakhal ben Derousai avant la tombée du jour. Par conséquent, il est permis de laisser le rôti qui a atteint maakhal ben Derousai avant la tombée du jour, même hors du four près des braises, et a fortiori posé directement sur les braises.

Il faut simplement veiller, le Chabbat, à attendre que les braises s'éteignent avant d'enlever la viande, pour ne pas éteindre par le retrait — ce qui n'est pas le cas de la marmite qu'on peut retirer Chabbat (comme expliqué au siman רנ"ג), car la marmite n'éteint pas les braises, alors que la viande, en s'enlevant, les éteint un peu (par le jus qui s'en écoule).

אִם עָבַר וְהִשְׁהָה צָלִי שֶׁלֹּא נִצְלָה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַשְׁהוֹת, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד — אָסוּר, בֵּין לוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים, עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ.

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הִשְׁהָה בְּתַנּוּר מְכֻסֶּה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ טוּחַ בְּטִיט — מֻתָּר בְּדִיעֲבַד, אֲפִלּוּ הוּא בְּשַׂר שׁוֹר וְעֵז, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁיְּגַלֶּה פִּי הַתַּנּוּר כְּדֵי לַחְתּוֹת. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בְּדִיעֲבַד.

וְכֵן אִם הִשְׁהָה בְּשַׂר גְּדִי מְנֻתָּח וְכַיּוֹצֵא בוֹ אֵצֶל הַגֶּחָלִים וְלֹא עַל הַגֶּחָלִים מַמָּשׁ, בֵּין בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר אֲפִלּוּ מְגֻלֶּה, בֵּין חוּץ לַתַּנּוּר — יֵשׁ לְהַתִּיר בְּדִיעֲבַד, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁיַּחְתֶּה בַּגֶּחָלִים, דְּכֵיוָן שֶׁהַבָּשָׂר הוּא רַךְ, אִם יַחְתֶּה בַּגֶּחָלִים יִתְחָרֵךְ הַבָּשָׂר, שֶׁאֵין צָרִיךְ אֶלָּא חֲמִימוּת הָאֵשׁ בִּלְבָד.

אֲבָל עַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים מַמָּשׁ, אֲפִלּוּ בְּשַׂר גְּדִי — אָסוּר לְדִבְרֵי הַכֹּל, אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, אִם לֹא נִצְלַה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי מִבְּעוֹד יוֹם, דְּכֵיוָן שֶׁהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים מַמָּשׁ אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ אֶלָּא שֶׁיִּצָּלֶה מְהֵרָה אַף עַל פִּי שֶׁיִּתְחָרֵךְ, וְשֶׁמָּא יַחְתֶּה. אֲבָל כְּשֶׁנִּצְלָה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי, מֵאַחַר שֶׁרָאוּי לַאֲכִילָה קְצָת — לָמָּה יַחְתֶּה לְהַפְסִידוֹ? וּלְפִיכָךְ, מֻתָּר אֲפִלּוּ לְהָאוֹסְרִים לְכַתְּחִלָּה אַף בִּקְדֵרָה:

Si l'on a transgressé et laissé un rôti qui n'avait pas atteint maakhal ben Derousai dans un endroit où c'était interdit, que ce soit par shogeg (erreur) ou par mezid (volontairement) — il est interdit, pour lui comme pour autrui, jusqu'à motsaei Chabbat avec en plus le temps qu'il aurait fallu pour le préparer (kedei she-yeasou).

Néanmoins, si on l'a laissé dans un four couvert, même non colmaté à l'argile, c'est permis bediavad, même pour la viande de bœuf et de chèvre, car il y a des autorités qui permettent même lekhathila, considérant qu'on ne soulèvera pas le couvercle pour attiser. On peut s'appuyer sur leur avis bediavad.

De même, si on a laissé de la viande de chevreau découpée ou similaire près des braises (et non dessus), que ce soit dans le four même découvert, ou hors du four — on peut le permettre bediavad, car certains permettent même lekhathila : on ne craint pas l'attisement, parce que la viande étant tendre, attiser la brûlerait ; la simple chaleur du feu suffit.

Mais directement sur les braises, même la viande de chevreau — c'est interdit pour tous, même bediavad, si elle n'a pas atteint maakhal ben Derousai avant la tombée du jour. Car en la posant directement sur les braises, on cherche qu'elle rôtisse vite, même si elle brûle, et on craint l'attisement. Mais une fois maakhal ben Derousai atteint, puisqu'elle est mangeable en cas de besoin — pourquoi attiserait-on et la perdrait-on ? Ce qui est permis même selon ceux qui interdisent lekhathila, et même en marmite.

פֵּרוֹת הַנֶּאֱכָלִים חַיִּין, כְּגוֹן תַּפּוּחִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם — מֻתָּר לִצְלוֹתָם סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁהוּת שֶׁיִּצָּלוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּמֻתָּר לְהַשְׁהוֹתָם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא עַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים מַמָּשׁ, לְפִי מִנְהָגֵנוּ שֶׁנִּתְבָּאֵר שֶׁכֹּל שֶׁנִּצְלָה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ, וּפֵרוֹת שֶׁנֶּאֱכָלִים חַיִּין אֵינָן גְּרוּעִים מִצָּלִי שֶׁנִּצְלָה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי.

וּמִכָּל מָקוֹם, בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ אָסוּר לְהַנִּיחָם בְּכָל מָקוֹם שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְחַמֵּם עַד שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, וַאֲפִלּוּ לְסָמְכָם אֵצֶל הַתַּנּוּר קֹדֶם שֶׁיֻּסַּק הַתַּנּוּר אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן נִצְלוּ כָּל צָרְכָּן מִבְּעוֹד יוֹם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ג.

אֲפִלּוּ אִם הִטְמִינָם מִבְּעוֹד יוֹם אֵצֶל קְדֵרָה חַמָּה הַמְכֻסָּה בִּבְגָדִים אוֹ בִּשְׁאָר דָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, וּבְשַׁבָּת נָפַל הַכִּסּוּי — אָסוּר לְהַחֲזִירוֹ עֲלֵיהֶם אִם עֲדַיִן לֹא נִתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן וְהַיָּד סוֹלֶדֶת שָׁם. וְכֵן אָסוּר לְהוֹסִיף עוֹד בֶּגֶד אַחֵר בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַהֵר לִגְמוֹר בִּשּׁוּלָם בְּשַׁבָּת:

Les fruits qui se mangent crus, comme les pommes et similaires — on peut les rôtir près de la tombée de la nuit, même s'il n'y a pas le temps qu'ils rôtissent avant la fin du jour. Et on peut les laisser même hors du contact direct des braises, selon notre coutume déjà exposée que tout ce qui a atteint maakhal ben Derousai peut être laissé, et les fruits qui se mangent crus ne sont pas inférieurs à un rôti ayant atteint maakhal ben Derousai.

Néanmoins, durant Chabbat même, il est interdit de les placer en tout lieu où ils peuvent chauffer au point que la main s'y rétracte (yad soledet bo), et même les approcher du four avant qu'il ne soit allumé est interdit, sauf s'ils ont été cuits entièrement avant la tombée du jour, comme expliqué au siman רנ"ג.

Même si on les a enfouis (hitman) avant la tombée du jour près d'une marmite chaude couverte de vêtements ou autre matière n'augmentant pas la chaleur, et que Chabbat la couverture est tombée — il est interdit de la remettre dessus s'ils ne sont pas encore complètement cuits et que la main s'y rétracte. De même, il est interdit d'ajouter un autre tissu Chabbat, car cela précipiterait leur cuisson Chabbat.

אֲבָל פֵּרוֹת שֶׁאֵין נֶאֱכָלִים כְּשֶׁהֵם חַיִּים, וַאֲפִלּוּ בָּצָל שֶׁלִּפְעָמִים אוֹכְלִים אוֹתוֹ חַי, מִכָּל מָקוֹם אֵין טוֹב לְאָכְלוֹ חַי כְּמוֹ תַּפּוּחִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, וְהוּא הַדִּין כָּל דָּבָר שֶׁאֵין טוֹב לְאָכְלוֹ חַי — אָסוּר לִצְלוֹתוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם שֶׁיִּצָּלֶה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי. אֲבָל אִם לֹא נִצְלָה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי מִבְּעוֹד יוֹם — אָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַשְׁהוֹת בְּשַׂר שׁוֹר וְעֵז שֶׁלֹּא נִצְלָה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי:

Mais les fruits qui ne se mangent pas crus — et même l'oignon qu'on mange parfois cru, en réalité il n'est pas bon à manger cru comme les pommes — et il en va de même pour tout ce qui n'est pas bon à manger cru — il est interdit de les rôtir près de la tombée de la nuit, sauf s'il reste assez de jour pour qu'ils atteignent maakhal ben Derousai. Si ce n'est pas le cas avant la tombée du jour, il est interdit de les laisser en tout lieu où il serait interdit de laisser de la viande de bœuf ou de chèvre n'ayant pas atteint maakhal ben Derousai.

אָסוּר לִתֵּן סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה פַּת לַתַּנּוּר שֶׁהָיָה בִּימֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גָרוּף וְקָטוּם, אוֹ לְתַנּוּר שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינוֹ גָרוּף וְקָטוּם, וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פְּנֵי הַפַּת הַמְדֻבָּקִים בַּתַּנּוּר וּפָנֶיהָ שֶׁל צַד חֲלַל הַתַּנּוּר, וְכֵן בַּחֲרָרָה, שֶׁאָז אֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַחְתֶּה, שֶׁלֹּא יַפְסִיד הַפַּת. וְעִסָּה הַמְמֻלָּאָה בְּבָשָׂר אוֹ בְּדָגִים (אוֹ בִּגְבִינָה) — צָרִיךְ שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ מִלְמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה וְיִתְבַּשֵּׁל הַמִּלּוּי שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי. וְכָל פַּת שֶׁנֶּאֱפֵית כָּל כָּךְ עַד שֶׁאִם פּוֹרְסָהּ אֵין חוּטִים נִמְשָׁכִים מִמֶּנָּה, בְּיָדוּעַ שֶׁקָּרְמוּ פָּנֶיהָ כָּרָאוּי, עַיֵּן סִמָּן תס"א.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵיזֶה צַד הַפַּת שֶׁקָּרַם תְּחִלָּה דַּי בְּכָךְ. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בְּדִיעֲבַד, שֶׁאִם עָבַר וְנָתַן פַּת לַתַּנּוּר סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְלֹא קָרְמוּ אֶלָּא פָּנֶיהָ הַמְדֻבָּקִים בַּתַּנּוּר, שֶׁמִּן הַסְּתָם אוֹתוֹ הַצַּד קָרַם תְּחִלָּה, וְכֵן פְּנֵי הַחֲרָרָה שֶׁלְּצַד הַגֶּחָלִים — מֻתָּר לוֹ לְאָכְלָהּ בְּשַׁבָּת.

אֲבָל אִם לֹא קָרְמוּ פָנֶיהָ כְּלָל — אֲסוּרָה בֵּין לוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ, אֲפִלּוּ נְתָנָהּ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה מַמָּשׁ בְּעִנְיָן שֶׁכַּיּוֹצֵא בָזֶה גַּבֵּי בָּשָׂר שֶׁבִּקְדֵרָה הָיָה מֻתָּר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה כֵּיוָן שֶׁהוּא חַי לְגַמְרֵי סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, מִכָּל מָקוֹם בְּפַת וְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה כְּגוֹן עוּגָה וּמִינֵי בָצֵק שֶׁאוֹפִין בִּקְדֵרָה — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, לְפִי שֶׁהֵן אֵינָן צְרִיכִים שָׁהוּת גָּדוֹל לַאֲפִיָּת[ן] כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְבִשּׁוּל בָּשָׂר, וִיכוֹלִין הֵן לְהִגָּמֵר שֶׁיְּהוּ רְאוּיִין לִסְעֻדַּת הַלַּיְלָה, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַחְתֶּה בַּגֶּחָלִים לִגְמוֹר אֲפִיָּתָן לְצֹרֶךְ סְעֻדַּת הַלַּיְלָה:

Il est interdit de mettre du pain (pat) près de la tombée de la nuit dans le four de leur époque, même garouf ve-katoum, ou dans nos fours non garouf ve-katoum, et de même il est interdit pour une galette (harara) sur les braises — sauf s'il reste assez de jour pour que la croûte se forme sur la face du pain collée au four et sur la face donnant sur l'intérieur, et de même pour la galette. Car alors on ne craint pas l'attisement, puisqu'on ne voudrait pas gâter le pain. Une pâte fourrée à la viande, au poisson (ou au fromage) — il faut que la croûte se forme dessus et dessous, et que le fourrage cuise au stade de maakhal ben Derousai. Tout pain assez cuit pour ne pas filer quand on le rompt est réputé avoir formé sa croûte correctement (voir siman תס"א).

Certains tiennent que la croûte d'un seul côté suffit. On peut s'appuyer sur leur avis bediavad : si on a transgressé et mis du pat au four près de la tombée, et que seule la face collée au four a formé sa croûte — vraisemblablement c'est ce côté qui a cuit le premier, et de même pour la face de la galette tournée vers les braises — il peut le manger Chabbat.

Mais si aucune face n'a formé sa croûte, c'est interdit pour lui comme pour autrui jusqu'à motsaei Chabbat be-khdei she-yeasou. Même si on l'a mis tout près de la tombée — alors que pour la viande crue en marmite, dans des circonstances équivalentes, on aurait permis même lekhathila puisqu'elle est entièrement crue — pour le pat et tout ce qui est analogue (gâteau, pâte cuite en marmite), cela n'aide en rien, car ces aliments n'exigent pas un grand délai de cuisson comme la viande, et ils peuvent être prêts pour le repas du soir ; on craint donc qu'on n'attise pour achever leur cuisson en vue du repas.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁנְּתָנָהּ בְּמֵזִיד, אֲבָל אִם הָיָה שׁוֹגֵג — מֻתָּר לוֹ לִרְדוֹת מִמֶּנָּה כְּדֵי מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת שֶׁל שַׁבָּת אִם אֵין לוֹ פַּת אַחֶרֶת לְשַׁבָּת. וְיָכוֹל לוֹמַר לַאֲחֵרִים שֶׁאֵין לָהֶם פַּת לְשַׁבָּת: "בֹּאוּ וּרְדוּ לָכֶם מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת".

וּכְשֶׁהוּא רוֹדֶה — לֹא יִרְדֶּה בְּמִרְדֶּה, אֶלָּא בְּסַכִּין וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחֹל. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִרְדּוֹת בְּשִׁנּוּי — יָכוֹל לִרְדּוֹת בְּמִרְדֶּה כְּדַרְכּוֹ:

De quoi parle-t-on ? Quand on l'a mis par mezid. Mais s'il était shogeg, il est permis d'en sortir (lirdot) la quantité nécessaire pour les trois seoudot de Chabbat, s'il n'a pas d'autre pat pour Chabbat. Il peut dire à d'autres qui n'ont pas de pat pour Chabbat : « Venez et sortez-en de quoi faire trois repas. »

Quand il sort le pain, il ne le fera pas avec la pelle (mirdé) mais avec un couteau ou similaire — pour ne pas agir à la manière des jours de semaine (shinouï). Et s'il lui est impossible de sortir par shinouï, il peut sortir avec la pelle à sa manière habituelle.

וְלָמָּה לֹא קָנְסוּ עַל הַשּׁוֹגֵג כְּמוֹ שֶׁקָּנְסוּ עַל הַמַּשְׁהֶה תַּבְשִׁיל בְּשׁוֹגֵג אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ תַּבְשִׁיל אַחֵר? לְפִי שֶׁאֵין חִיּוּב כָּל כָּךְ לֶאֱכוֹל תַּבְשִׁיל בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּלֹא פַת אִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם מִצְוַת שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"ד.

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אֵין לוֹ מַה לֶּאֱכוֹל כְּלָל בְּשַׁבָּת כִּי אִם אוֹתוֹ הַתַּבְשִׁיל בִּלְבָד שֶׁהִשְׁהָה בְּשׁוֹגֵג — מֻתָּר לוֹ לְאָכְלוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שֶׁאָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רפ"ח.

וְאִם יֵשׁ לוֹ חֲתִיכַת פַּת גְּדוֹלָה מַסְפֶּקֶת לְשָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת — אָסוּר לוֹ לֶאֱכוֹל בְּשַׁבָּת מִפַּת זוֹ שֶׁנֶּאֱפֵית בְּאִסּוּר כְּדֵי לְבָרֵךְ עַל לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁלֵמִים, כֵּיוָן שֶׁעִקַּר מִצְוַת שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת יָכוֹל לְקַיֵּם בְּלֹא פַּת זוֹ:

Pourquoi n'a-t-on pas appliqué une sanction (kenas) au shogeg ici, comme on l'a fait pour celui qui laisse un tavchil par shogeg alors qu'il n'a pas d'autre tavchil ? Parce qu'il n'y a pas d'obligation aussi stricte de manger un tavchil Chabbat, alors que sans pat il est impossible d'accomplir la mitsva des trois seoudot de Chabbat, comme cela sera expliqué au siman רע"ד.

Néanmoins, si quelqu'un n'a strictement rien à manger Chabbat sauf ce tavchil qu'il a laissé par shogeg, il peut le manger pour l'honneur de Chabbat, car il est interdit de jeûner ce jour-là, comme cela sera expliqué au siman רפ"ח.

Et s'il a un morceau de pat assez grand pour trois seoudot — il lui est interdit de manger Chabbat de ce pat cuit en transgression pour faire le lehem michné avec deux pains entiers, puisqu'il peut accomplir l'essentiel de la mitsva des trois seoudot sans ce pat-là.

לֹא הִצְרִיכוּ לִרְדּוֹת בְּשִׁנּוּי אֶלָּא כְּשֶׁנֶּאֱפֵית בְּאִסּוּר, אֲבָל אִם נֶאֱפֵית בְּהֶתֵּר, כְּגוֹן שֶׁקָּרְמוּ פָנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם, אוֹ בְּתַנּוּר שֶׁלָּנוּ הַגָּרוּף וְקָטוּם, אוֹ שֶׁפִּי הַתַּנּוּר מְכֻסֶּה וְטוּחַ בְּטִיט, שֶׁאָז אֵין לָחוּשׁ לְחִתּוּי כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה — מֻתָּר לִרְדּוֹת בְּמִרְדֶּה כְּדַרְכּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא צֹרֶךְ שַׁבָּת, שֶׁאֵין לוֹ פַּת אַחֶרֶת. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ פַּת אַחֶרֶת — אָסוּר לִרְדּוֹת אֲפִלּוּ בְּשִּׁינוּי, שֶׁרְדִיַּת הַפַּת הִיא אֲסוּרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְלֹא הִתִּירוּהָ אֶלָּא לְצֹרֶךְ שַׁבָּת.

בַּמֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּתַנּוּרִים שֶׁבִּימֵיהֶם, שֶׁהָיָה כְּעֵין קְדֵרָה וְהָיוּ מַדְבִּיקִים פַּת לְדָפְנֵי הַתַּנוּר וְשַׁיָּךְ בָּהֶם רְדִיָּה. אֲבָל בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁהַפַּת מֻנַּחַת עַל שׁוּלֵי הַתַּנּוּר — לֹא שַׁיָּךְ בָּהֶם כְּלָל רְדִיָּה, וּמֻתָּר לְהוֹצִיא מֵהַתַּנּוּר כָּל הַפַּת שֶׁנֶּאֱפֵית בְּהֶתֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת אַחֶרֶת. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יוֹצִיא בְּרַחַת, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחֹל, אֶלָּא יִתְחוֹב בָּהּ סַכִּין וְכַיּוֹצֵא בוֹ, אוֹ יוֹצִיאָהּ בְּמַקֵּל:

On n'a exigé de sortir par shinouï que pour un pat cuit en transgression. Mais s'il est cuit en permission — par exemple, sa face a formé sa croûte avant la tombée du jour, ou il est dans notre four garouf ve-katoum, ou l'ouverture est couverte et colmatée à l'argile, situations où l'on ne craint pas l'attisement comme expliqué plus haut — il est permis de sortir avec la pelle à sa manière habituelle, puisque c'est un besoin de Chabbat et qu'il n'a pas d'autre pat. Mais s'il en a un autre, il est interdit de sortir, même par shinouï, car la redia est interdite par les Sages, et on ne l'a permise que pour un besoin de Chabbat.

De quoi parle-t-on ? Des fours de leur époque, qui ressemblaient à des marmites et où l'on collait le pat aux parois — la notion de redia s'y applique. Mais dans nos fours, où le pat est posé sur le sol du four, la notion de redia ne s'applique pas, et il est permis d'en sortir tout pat cuit en permission, même s'il en a un autre. On ne le sortira néanmoins pas avec la pelle large (rahat), pour ne pas agir comme en semaine — on enfoncera un couteau ou similaire, ou on le sortira avec un bâton.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁדַּעְתּוֹ לֶאֱכוֹל בְּשַׁבָּת מֵהַפַּת שֶׁמּוֹצִיא, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהּ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחֶרֶת. אֲבָל אִם אֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה — אָסוּר לְהוֹצִיאָהּ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי, שֶׁאָסוּר לְהָכִין מִשַּׁבָּת לְחֹל אֲפִלּוּ בְּעִנְיָן שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם סֶרֶךְ מְלָאכָה אֶלָּא טִלְטוּל בְּעָלְמָא, כְּגוֹן לְהָבִיא יַיִן מֵהַמַּרְתֵּף לַבַּיִת בְּשַׁבָּת לְצֹרֶךְ הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְכָל כַּיוֹצֵא בָזֶה, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תק"ג לְעִנְיַן יוֹם טוֹב, עַיֵּן שָׁם:

De quoi parle-t-on ? Quand il a l'intention de manger Chabbat du pat qu'il sort, même s'il n'en a pas besoin parce qu'il en a un autre. Mais s'il n'a pas l'intention d'en manger, il est interdit de sortir même par shinouï, car il est défendu de préparer de Chabbat pour le jour profane (hakhana), même dans un cas qui ne comporte aucune ombre de melakha mais seul un déplacement, par exemple apporter du vin de la cave à la maison Chabbat pour la havdala de motsaei Chabbat, et tous les cas analogues, comme cela sera expliqué au siman תק"ג concernant yom tov.

אֲפִלּוּ אִם אֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכוֹל מֵהַפַּת בְּשַׁבָּת — אָסוּר לִתְּנָהּ לְתַנּוּר שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינוֹ גָרוּף וְקָטוּם סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה כָּל כָּךְ שֶׁאֵין שָׁהוּת שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹפֶה אוֹתָהּ לְצֹרֶךְ מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּבְכָל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ יְכוֹלָה לְהֵאָפוֹת בְּלֹא חִתּוּי, מִכָּל מָקוֹם חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יִמָּלֵךְ אַחַר כָּךְ לְאָכְלָהּ בְּשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לוֹ לְהוֹצִיאָהּ מִתַּנּוּר שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין בּוֹ רְדִיָּה, וְכֵיוָן שֶׁיִּהְיֶה דַעְתּוֹ עָלֶיהָ לְאָכְלָהּ, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיַחְתֶּה בַּגֶּחָלִים לִגְמוֹר אֲפִיָּתָהּ, שֶׁמִּטַּעַם זֶה אָסוּר לְהַשְׁהוֹת תַּבְשִׁיל לְצֹרֶךְ סְעֻדַּת שַׁחֲרִית בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ לְצֹרֶךְ סְעֻדַּת הַלַּיְלָה, מִשּׁוּם גְּזֵרַת שֶׁמָּא יַחְתֶּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ג, אַף עַל פִּי שֶׁעַד סְעֻדַּת שַׁחֲרִית יוּכַל לְהִתְבַּשֵּׁל בְּלֹא חִתּוּי:

Même s'il n'a pas l'intention de manger du pat Chabbat, il est interdit de le mettre dans nos fours non garouf ve-katoum près de la tombée de la nuit, à un point tel qu'il n'y a plus le temps que la croûte se forme avant la fin du jour — même s'il le cuit pour motsaei Chabbat et que durant tout Chabbat il peut cuire sans attisement. On craint en effet qu'il ne se ravise pour le manger Chabbat (puisqu'il peut le sortir de nos fours où la redia ne s'applique pas), et qu'avec l'esprit fixé dessus pour le manger, il n'oublie et n'attise les braises pour achever la cuisson. C'est le même motif pour lequel il est interdit de laisser un tavchil pour le repas du matin (seoudat sharit) en tout lieu où c'est interdit pour le repas du soir, à cause du décret « peut-être attisera-t-il », comme expliqué au siman רנ"ג, bien que d'ici au repas du matin l'aliment puisse cuire sans attisement.

מִי שֶׁנָּתַן פַּת לַתַּנּוּר בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, וְנִמְלַךְ לִרְדּוֹתָהּ מֵהַתַּנּוּר קֹדֶם שֶׁתֵּאָפֶה — מֻתָּר לוֹ לִרְדּוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ צֹרֶךְ שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לַאֲכִילָה, וַאֲפִלּוּ בְּתַנּוּרִים שֶׁלָּהֶם שֶׁשַּׁיָּךְ בָּהֶם רְדִיָּה, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי אִסּוּר סְקִילָה אוֹ לִידֵי אִסּוּר חַטָּאת. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אֶפְשָׁר לוֹ לִרְדּוֹת עַל יְדֵי שִׁנּוּי — יְשַׁנֶּה.

אֲבָל לְאָדָם אַחֵר לֹא הִתִּירוּ לִרְדּוֹת אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא חֲבֵרוֹ לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת אוֹ סְקִילָה, שֶׁאֵין אוֹמְרִים לְאָדָם: "חֲטֵא כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה חֲבֵרְךָ", כֵּיוָן שֶׁחֲבֵרוֹ פָּשַׁע בְּמַה שֶּׁנָּתַן הַפַּת לַתַּנּוּר, עַיֵּין סוֹף סִמָּן ש"[ו]:

Quelqu'un qui a mis du pat au four Chabbat même, par shogeg ou mezid, et qui se ravise pour le sortir avant qu'il ne soit cuit — il lui est permis de le sortir, même sans utilité pour Chabbat (puisqu'il n'est pas mangeable), et même dans leurs fours où la redia s'applique. Les Sages lui ont permis d'enfreindre une interdiction rabbinique pour qu'il n'aboutisse pas à une transgression passible de lapidation (sekila) ou de hattat. Néanmoins, s'il peut sortir par shinouï, qu'il le fasse.

Mais à un autre, on n'a pas permis de sortir même par shinouï pour empêcher son prochain d'aboutir à une hattat ou à la sekila, car on ne dit pas à quelqu'un : « Commets une faute pour que ton prochain en sorte indemne » — puisque l'autre a fauté en mettant le pat au four. Voir la fin du siman ש"ו.

לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְדֵרָה עֲסָסִיּוֹת וְתוּרְמָסִין אוֹ שְׁאָר כָּל מִינֵי קִטְנִיּוֹת וְיַנִּיחַ עַל גַּבֵּי כִּירָה אוֹ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינוֹ טוּחַ בְּטִיט אִם אֵינָ[ן] גְרוּפִים וּקְטוּמִים, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם שֶׁיִּתְבַּשְּׁלוּ כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי לְפִי מִנְהָגֵנוּ. אֲבָל אִם אֵין שָׁהוּת בַּיּוֹם כָּל כָּךְ — אָסוּר לְהַנִּיחָהּ שָׁם אֲפִלּוּ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה מַמָּשׁ, בְּעִנְיָן שֶׁכַּיּוֹצֵא בָזֶה בְּבָשָׂר מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ שָׁם, כֵּיוָן שֶׁהוּא חַי לְגַמְרֵי סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְלֹא יוּכַל לְהִגָּמֵר עוֹד לִסְעֻדַּת הַלַּיְלָה, אֲבָל כָּל מִינֵי קִטְנִיּוֹת הֵם מְמַהֲרִים לְהִתְבַּשֵּׁל, וִיכוֹלִין לְהִגָּמֵר לִסְעֻדַּת הַלַּיְלָה. וְכֵן הַדִּין בְּכָל מִינֵי יְרָקוֹת.

וְאִם עָבַר וְהִנִּיחָהּ שָׁם, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, וְלֹא נִתְבַּשְּׁלוּ כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסַָאִי מִבְּעוֹד יוֹם — אֲסוּרִים עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ:

On ne remplira pas une marmite de pois (asasiyot), de lupins (tourmasin) ou d'autres légumineuses pour la poser sur un kira ou dans notre four non colmaté à l'argile, s'il n'est pas garouf ve-katoum — sauf s'il reste assez de jour pour qu'ils cuisent au stade de maakhal ben Derousai selon notre coutume. Si ce n'est pas le cas, il est interdit de l'y placer même tout près de la tombée — alors que pour la viande, dans les mêmes circonstances, ce serait permis (puisqu'elle est entièrement crue et ne pourra pas être prête pour le repas du soir), car les légumineuses cuisent vite et peuvent être prêtes pour le repas du soir. La même règle vaut pour tous les légumes.

Si on a transgressé et placé la marmite, par shogeg ou mezid, et qu'avant la tombée du jour les aliments n'avaient pas atteint maakhal ben Derousai — ils sont interdits jusqu'à motsaei Chabbat be-khdei she-yeasou.

וְכֵן הַדִּין בְּנוֹתֵן מַיִם בִּקְדֵרָה לְחַמְּמָם לְתַנּוּר שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינוֹ גָרוּף וְקָטוּם (לְצֹרֶךְ שְׁתִיָּה אוֹ אֲפִלּוּ) לְצֹרֶךְ הֲדָחַת כֵּלִים בְּשַׁבָּת, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ שָׁם הַקְּדֵרָה מִבְּעוֹד יוֹם כָּל כָּךְ שֶׁיְּהֵא שָׁהוּת בַּיּוֹם שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְחַמֵּם חֲצִי הַחִמּוּם לְכַתְּחִלָּה לְפִי מִנְהָגֵנוּ, אוֹ שֶׁיֵּחַמּוּ כָּל צָרְכָּם לְהָאוֹסְרִים לְהַשְׁהוֹת שָׁם תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי אוֹ אֲפִלּוּ כָּל צָרְכּוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ, וְהַמַּיִם חַמִּין גַּם כֵּן מִצְטַמְּקִין וְרַע לָהֶן.

אֲבָל לֹא יַנִּיחֶנָּה שָׁם סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה מַמָּשׁ, שֶׁהַמַּיִם גַּם כֵּן הֵם מְמַהֲרִים לְהִתְחַמֵּם. וְאַף שֶׁהַמַּיִם רְאוּיִים לִשְׁתִיָּה גַּם כְּשֶׁהֵם צוֹנְנִים, מִכָּל מָקוֹם אֵינָם טוֹבִים כָּל כָּךּ כְּפֵרוֹת הַנֶּאֱכָלִים חַיִּים שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וְאִם עָבַר וְהִנִּיחַ שָׁם, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, וְלֹא נִתְחַמְּמוּ שְׁלִישׁ חִמּוּמָם מִבְּעוֹד יוֹם — אֲסוּרִים עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ:

Même règle pour qui met de l'eau dans une marmite à chauffer dans notre four non garouf ve-katoum, soit pour boire, soit même pour laver la vaisselle Chabbat (hadahat kelim) : il faut placer la marmite avant la tombée du jour assez tôt pour que l'eau puisse atteindre la moitié de son réchauffement lekhathila selon notre coutume, ou être entièrement chauffée selon ceux qui interdisent d'y laisser un tavchil cuit à maakhal ben Derousai ou même entièrement cuit jusqu'à mitstamek ve-ra lo — l'eau chaude aussi se réduisant et y perdant.

Mais on ne la posera pas tout près de la tombée, car l'eau aussi chauffe vite. Et même si l'eau froide est buvable, elle n'est pas aussi bonne que les fruits qui se mangent crus dont on a parlé plus haut. Si on a transgressé et placé la marmite, par shogeg ou mezid, et que l'eau n'a pas atteint le tiers de son réchauffement avant la fin du jour — elle est interdite jusqu'à motsaei Chabbat be-khdei she-yeasou.

אָסוּר לִתֵּן מַיִם סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה לְתוֹךְ קְדֵרָה הַקְּבוּעָה בְּתוֹךְ תַּנּוּר בֵּית הַחֹרֶף, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְחַמֵּם חֲצִי חִמּוּמָם מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁאַף שֶׁכַּוָּנָתוֹ שֶׁלֹּא תִבָּקַע הַקְּדֵרָה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁחָפֵץ גַּם כֵּן בַּמַּיִם הַלָּלוּ שֶׁיִּתְחַמְּמוּ כְּדֵי לְהָדִיחַ בָּהֶם כֵּלִים בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁדֶּרֶךְ הוּא לְהָדִיחַ בָּהֶם — יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַחְתֶּה בַּגֶּחָלִים.

(וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לִסְמוֹךְ אֵצֶל תַּנּוּר שֶׁאֵינוֹ גָרוּף וְקָטוּם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ג, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁקְּדֵרָה זוֹ בּוֹלֶטֶת עַל הַגֶּחָלִים שֶׁבַּתַּנּוּר — הֲרֵי זֶה כְּמַשְׁהֶה עַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים מַמָּשׁ).

וְאִם עָבַר וְנָתַן, אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, וְלֹא נִתְחַמְּמוּ שְׁלִישׁ חִמּוּמָם מִבְּעוֹד יוֹם — אָסוּר אֲפִלּוּ לְהָדִיחַ בָּהֶם כֵּלִים עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ.

(וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נְתָנָם שָׁם קֹדֶם שֶׁהֻסַּק הַתַּנּוּר — אֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ לְהָקֵל אִם הָיָה שׁוֹגֵג):

Il est interdit de mettre de l'eau près de la tombée de la nuit dans une marmite fixée à l'intérieur du four d'une beit ha-horef (poêle d'hiver), sauf s'il reste assez de jour pour qu'elle atteigne la moitié de son réchauffement avant la fin du jour. Car même si son intention est seulement que la marmite n'éclate pas, néanmoins, puisqu'il souhaite aussi que cette eau chauffe pour laver la vaisselle Chabbat comme c'est l'usage, on craint qu'il n'attise les braises.

(Bien qu'on permette de placer un récipient près d'un four non garouf ve-katoum comme expliqué au siman רנ"ג, ici, comme cette marmite déborde sur les braises du four, c'est comme la laisser directement sur les braises.)

Si on a transgressé et l'a placée, même shogeg, et que l'eau n'a pas atteint le tiers de son réchauffement avant la fin du jour — elle est interdite, même pour laver la vaisselle, jusqu'à motsaei Chabbat be-khdei she-yeasou.

(Néanmoins, s'il l'y a placée avant que le four ne soit allumé — il y a peut-être lieu de se montrer indulgent en cas de shogeg.)