Daat HaRav — Le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken sur le Siman רס"ג

מִי וָמִי הַמַּדְלִיקִין וְאִם טָעוּ בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן וּבוֹ כ"ה סְעִיפִים:

תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה לְכָל אָדָם נֵר דּוֹלֵק בְּשַׁבָּת בְּכָל חֵדֶר וְחֵדֶר שֶׁהוֹלֵךְ שָׁם בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בַּיִת, שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּעֵץ אוֹ בְּאֶבֶן.

וְחַיָּב כָּל אָדָם כְּשֶׁאוֹכֵל סְעֻדַּת הַלַּיְלָה לְאָכְלָהּ אֵצֶל אוֹר הַנֵּר, שֶׁזֶּה בִּכְלַל עֹנֶג שַׁבָּת הוּא. וְעִקַּר מִצְוַת הַדְלָקַת נֵרוֹת הוּא נֵר זֶה שֶׁאוֹכֵל אֶצְלוֹ. וִיהֵא זָהִיר בּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ יָפֶה. וְכָל הַזָּהִיר בּוֹ — זוֹכֶה לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", עַל יְדֵי "נֵר מִצְוָה" בָּא אוֹר תּוֹרָה.

וְיֵשׁ מְכַוְּנִים לַעֲשׂוֹת ב' פְּתִילוֹת בְּנֵר זֶה: אֶחָד כְּנֶגֶד "זָכוֹר", וְאֶחָד כְּנֶגֶד "שָׁמוֹר". וּבְנֵרוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה אוֹ שֶׁל חֵלֶב וְכַיּוֹצֵא בָהֶן — מַדְלִיקִין ב' נֵרוֹת. וִיכוֹלִין גַּם כֵּן לְהוֹסִיף וּלְהַדְלִיק ג' אוֹ ד', כִּי יְכוֹלִין לְהוֹסִיף עַל דָּבָר הַמְּכֻוָּן כְּנֶגֶד דָּבָר אַחֵר, רַק שֶׁלֹּא יִפְחוֹת.

וְלָכֵן אִשָּׁה שֶׁשָּׁכְחָה פַּעַם אַחַת לְהַדְלִיק — נוֹהֲגִין שֶׁמַּדְלֶקֶת כָּל יָמֶיהָ ג'. וְאִם שָׁכְחָה כַּמָּה פְעָמִים — מוֹסֶפֶת בְּכָל פַּעַם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהּ הֶכֵּר וְזִכָּרוֹן שֶׁתְּהֵא זְהִירָה מִכַּאן וּלְהַבָּא בִּכְבוֹד שַׁבָּת וְלֹא תָבֹא לִידֵי שִׁכְחָה.

אֲבָל אִם נֶאֶנְסָה וְלֹא הִדְלִיקָה, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְכַיּוֹצֵא בָזֶה — אֵינָהּ צְרִיכָה לְהוֹסִיף כְּנֶגֶד זֶה.

וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַדְלִיק לְעוֹלָם ז' נֵרוֹת. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְהַדְלִיק עֲשָׂרָה, מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לָהֶם.

וְנוֹהֲגִין לְהַדְלִיק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת ב' נֵרוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה כְּרוּכִים, לִזְכּוֹר שֶׁ"זָּכוֹר" וְ"שָׁמוֹר" בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ. וְאַף בְּבֵיתוֹ טוֹב לַעֲשׂוֹת כֵּן לְפִי טַעַם זֶה. וְגַם כְּדֵי לְהַרְבּוֹת הָאוֹרָה לְהִדּוּר מִצְוָה. וְעַל נֵרוֹת שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת אֵין מְבָרְכִין, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר:

Qui sont ceux qui allument et s'ils se sont trompés lors d'un jour nuageux, et il y a en cela 25 *seifim* : Les Sages ont institué que chaque homme ait une lampe allumée pendant Chabbat dans chaque pièce où il marche Chabbat, en raison du *shalom bayit*, afin qu'il ne trébuche pas sur un morceau de bois ou une pierre. Et chacun est obligé, lorsqu'il prend le repas du soir, de le manger à la lumière du *ner*, car cela fait partie du *oneg Chabbat*. L'essentiel de la *mitsva* d'allumage des bougies est cette bougie auprès de laquelle on mange. Et il sera attentif à la rendre belle. Et quiconque y est attentif — mérite des fils talmidé hakhamim, comme il est dit : « Car le commandement est une lampe, et la Torah est lumière » ; par la « lampe du commandement », vient la lumière de la Torah. Certains ont l'usage kabbalistique de faire deux mèches dans cette bougie : l'une face à zakhor, l'autre face à shamor. Et avec des bougies de cire ou de suif et autres semblables — on allume deux bougies. On peut aussi ajouter et allumer trois ou quatre, car on peut ajouter à une chose dirigée vers un autre objet, pourvu qu'on ne diminue pas. C'est pourquoi une femme qui a oublié une fois d'allumer — l'usage est qu'elle allume tous ses jours trois bougies. Et si elle a oublié plusieurs fois — elle ajoute à chaque fois, afin d'avoir un signe et un souvenir pour qu'elle soit attentive dorénavant à l'honneur de Chabbat et qu'elle ne vienne plus à oublier. Mais si elle a été empêchée par force majeure et n'a pas allumé, par exemple si elle était emprisonnée et autres cas semblables — elle n'a pas besoin d'ajouter pour cela. Certains ont l'usage d'allumer toujours sept bougies. D'autres ont l'usage d'allumer dix, pour une raison qui leur est connue. Et l'on a l'usage d'allumer à la synagogue deux bougies de cire entrelacées, pour rappeler que zakhor et shamor ont été dits dans une seule parole. Et même à la maison, il est bon d'agir ainsi selon cette raison. Et également pour multiplier la lumière, à titre de *hidour mitsva*. Et sur les bougies de la synagogue, on ne fait pas de *brakha*, pour la raison qui sera expliquée :

מִי שֶׁאֵין לוֹ מָעוֹת לִקְנוֹת נֵר לְשַׁבָּת — חַיָּב אֲפִלּוּ לְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים בִּשְׁבִיל נֵר זֶה. וְאֵין זֶה בִּכְלַל "עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת", לְפִי שֶׁזֶּהוּ בִּכְלַל עֹנֶג סְעֻדַּת הַלַּיְלָה, שֶׁכְּשֶׁאוֹכְלָהּ בְּלֹא נֵר — אֵין לוֹ עֹנֶג מִמֶּנָּה כָּל כָּךְ, וּסְעֻדַּת הַלַּיְלָה הִיא מֵעִקַּר סְעֻדּוֹת הַשַּׁבָּת, וְאֵינָהּ דּוֹמָה לִסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית שֶׁעָלֶיהָ אָמְרוּ: "עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת", כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ב:

Celui qui n'a pas d'argent pour acheter une bougie pour Chabbat — est obligé même de faire la tournée des portes pour cette bougie. Et cela n'entre pas dans le principe « fais ton Chabbat profane et ne dépends pas des créatures », car cela fait partie du *oneg* du repas du soir : quand on le mange sans bougie — on n'en a pas tellement de plaisir. Le repas du soir est essentiel parmi les repas de Chabbat, et il n'est pas comparable à la *seuda chelichit* sur laquelle ils ont dit : « fais ton Chabbat profane et ne dépends pas des créatures », comme expliqué au siman 242 :

וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מְעַט מָעוֹת וְצָרִיךְ לִקַּח בָּהֶם מַאֲכָלִים לְשַׁבָּת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ בַּמֶּה לִקְנוֹת נֵר — הֲרֵי הַנֵּר קוֹדֵם לְכָל הַמַּאֲכָלִים שֶׁל שַׁבָּת, חוּץ מִפַּת, שֶׁהַפַּת קוֹדֶמֶת לְנֵר, שֶׁהִיא עִקַּר מִצְוַת הַסְּעֻדָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"ד:

Et même celui qui a en main peu d'argent et doit en acheter des aliments pour Chabbat, de sorte qu'il ne lui resterait rien pour acheter une bougie — la bougie a priorité sur tous les aliments de Chabbat, à l'exception du pain : le pain a priorité sur la bougie, car il est l'essentiel de la *mitsva* du repas, comme cela sera expliqué au siman 274 :

וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת יַיִן לְקִדּוּשׁ וְנֵר לְשַׁבָּת — נֵר שַׁבָּת קוֹדֵם. וְאַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשׁ הַיּוֹם הוּא מִן הַתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם עַל הַיַּיִן אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְגַם אֶפְשָׁר לְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת, וּלְפִיכָךְ נֵר שַׁבָּת קוֹדֵם מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ, שֶׁמִּצְטַעֲרִין בְּנֵי בֵיתוֹ לֵישֵׁב בַּחֹשֶׁךְ וְלֶאֱכוֹל. וְלָכֵן אִם יֵשׁ לוֹ נֵר אֶחָד לֶאֱכוֹל אֶצְלוֹ — דַּי בְּכָךְ, וְיִקְנֶה אַחַר כָּךְ יַיִן לְקִדּוּשׁ:

Et si ses moyens ne lui permettent pas d'acheter du vin pour le *Kiddouch* et une bougie de Chabbat — la bougie de Chabbat a priorité. Et bien que le *Kiddouch* du jour soit de la Torah, toutefois sur le vin il n'est que d'institution rabbinique, et l'on peut aussi faire *Kiddouch* sur le pain. C'est pourquoi la bougie de Chabbat a priorité, en raison du *shalom bayit*, car les membres de la maison souffrent de s'asseoir dans l'obscurité et de manger. Donc s'il a une seule bougie auprès de laquelle manger — cela suffit, et il achètera ensuite du vin pour le *Kiddouch* :

אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים חַיָּבִים לִהְיוֹת בְּבָתֵּיהֶם נֵר דָּלוּק בְּשַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהַנָּשִׁים מֻזְהָרוֹת בּוֹ יוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁמְּצוּיוֹת בַּבַּיִת וְעוֹסְקוֹת בְּצָרְכֵי הַבַּיִת. וְעוֹד, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כָּבְתָה נֵרוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְכָךְ נָתְנוּ לָהּ מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת שֶׁתְּתַקֵּן מַה שֶּׁקִּלְקְלָה. וּלְפִיכָךְ אַף אִם יִרְצֶה הַבַּעַל לְהַדְלִיק בְּעַצְמוֹ — הָאִשָּׁה קוֹדֶמֶת.

וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב שֶׁהוּא יִתְעַסֵּק בְּתִקּוּן הַפְּתִילוֹת וְהַנֵּרוֹת, וְגַם יַדְלִיק בִּשְׁאָר חֲדָרִים שֶׁאֵין אִשָּׁה מַדְלֶקֶת שָׁם.

וְנוֹהֲגִין כְּשֶׁהָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת — הַבַּעַל מַדְלִיק וּמְבָרֵךְ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה, אֲבָל בִּשְׁאָר הַשַּׁבָּתוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִדָּה, וְכֵן בְּכָל פַּעַם כְּשֶׁהִיא נִדָּה — מְבָרֶכֶת בְּעַצְמָהּ (עַיֵּן סִמָּן פ"ח):

Hommes et femmes sont également obligés d'avoir chez eux une bougie allumée pour Chabbat, sauf que les femmes y sont astreintes davantage, car elles se trouvent à la maison et s'occupent des besoins du foyer. Et encore, parce qu'elle a éteint la lampe du monde — on lui a donné la *mitsva* d'allumer la bougie de Chabbat, afin qu'elle répare ce qu'elle a abîmé. C'est pourquoi, même si le mari voulait allumer lui-même — la femme a priorité (*peoula meudefet*). Néanmoins, il est bien qu'il s'occupe de préparer les mèches et les bougies, et qu'il allume aussi dans les autres pièces où la femme n'allume pas. On a l'usage, quand la femme accouche — que le mari allume et fasse la *brakha* le premier Chabbat ; mais les autres Chabbats, même si elle est *nida*, et de même chaque fois qu'elle est *nida* — elle-même fait la *brakha* (voir siman 88) :

לֹא יַקְדִּים לְמַהֵר לְהַדְלִיקוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לְפִי שֶׁאָז אֵינוֹ נִכָּר שֶׁמַּדְלִיקוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת. וְגַם לֹא יְאַחֵר. וְאִם רוֹצֶה לְהַדְלִיק הַנֵּר בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וּלְקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה סָמוּךְ לְהַדְלָקָה — רַשַּׁאי, כִּי כֵּיוָן שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת לְאַלְתַּר — אֵין זוֹ הַקְדָּמָה, וּבִלְבָד שֶׁיְּהֵא מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, שֶׁהוּא שָׁעָה וּרְבִיעַ זְמַנִּיּוֹת קֹדֶם הַלַּיְלָה (עַיֵּן סִמָּן רס"א).

וְאִם הִדְלִיק הַנֵּר בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וְלֹא קִבֵּל עָלָיו שַׁבָּת מִיָּד — צָרִיךְ לְכַבּוֹתוֹ וְלַחֲזוֹר וּלְהַדְלִיקוֹ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַהַדְלָקָה עַצְמָהּ נִכֶּרֶת שֶׁהִיא לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת. וּמִכַּאן סָמְכוּ הַקַּדְמוֹנִים שֶׁהָיוּ מְשַׁגְּרִים הַתִּינוֹק[וֹ]ת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבָתֵּיהֶם קֹדֶם "בָּרְכוּ" שֶׁיְּצַוּוּ לְהַדְלִיק אָז, וְלֹא יַדְלִיקוּ קֹדֶם מִנְחָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִים אָז עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת:

Il ne se précipitera pas pour allumer alors que le jour est encore grand, car alors on ne reconnaît pas qu'il allume en l'honneur de Chabbat. Et il ne tardera pas non plus. Et s'il veut allumer la bougie alors que le jour est encore grand et accepter sur lui Chabbat à ce moment, juste après l'*hadlaka* — il en a le droit, car puisqu'il accepte sur lui Chabbat immédiatement — ce n'est pas une anticipation, à condition que ce soit à partir de *plag haMinha* et au-delà, qui est une heure et un quart, en heures temporelles, avant la nuit (voir siman 261). Et s'il a allumé la bougie alors que le jour est encore grand et n'a pas accepté sur lui Chabbat aussitôt — il doit l'éteindre et la rallumer pour les besoins de Chabbat, afin que l'*hadlaka* elle-même soit reconnaissable comme étant en l'honneur de Chabbat. C'est de là que les Anciens ont tiré l'usage de renvoyer les enfants de la synagogue à leur maison avant Barekhou, pour qu'ils ordonnent d'allumer à ce moment, et qu'ils n'allument pas avant *Minha*, puisqu'eux n'acceptent pas alors Chabbat sur eux :

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִדְלִיק נֵר שַׁבָּת חָל עָלָיו הַשַּׁבָּת וְנֶאֱסַר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת בְּהַדְלָקָה זוֹ. וְעַל פִּי זֶה נוֹהֲגוֹת הַנָּשִׁים שֶׁאַחַר שֶׁבֵּרְכוּ וְהִדְלִיקוּ הַנֵּרוֹת — מַשְׁלִיכוֹת לָאָרֶץ הַפְּתִילָה שֶׁבְּיָדָן שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהּ הַנֵּרוֹת, וְאֵינָן מְכַבּוֹת אוֹתָהּ, שֶׁכְּבָר חָל עֲלֵיהֶן שַׁבָּת בִּגְמַר הַדְלָקָה זוֹ. אֲבָל יְכוֹלוֹת לְהַדְלִיק נֵרוֹת הַרְבֵּה, שֶׁכֻּלָּן מִצְוַת הַדְלָקָה אַחַת הֵן, וְאֵין קַבָּלַת הַשַּׁבָּת חָלָה עַד אַחַר גְּמַר הַהַדְלָקָה.

וְיֵשׁ חוֹלְקִים עַל זֶה וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין קַבָּלַת שַׁבָּת תְּלוּיָה כְּלָל בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת, אֶלָּא בְּהַתְחָלַת תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר "בָּרְכוּ" הַכֹּל פּוֹרְשִׁים מִמְּלַאכְתָּם. וְכֵן עִקָּר (וּמִכָּל מָקוֹם, לְדִבְרֵי הַכֹּל צָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל שַׁבָּת לְאַלְתַּר אַחַר הַהַדְלָקָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה).

אֲבָל הַמִּנְהָג הוּא כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁאוֹתָהּ אִשָּׁה הַמַּדְלֶקֶת מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת עָלֶיהָ בְּהַדְלָקָה זוֹ, וְלָכֵן תִּתְפַּלֵּל מִנְחָה תְּחִלָּה, אֲבָל שְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת מֻתָּרִים בִּמְלָאכָה עַד "בָּרְכוּ". וַאֲפִלּוּ אוֹתָהּ אִשָּׁה, אִם הִתְנֵית תְּחִלָּה אֲפִלּוּ בְּלִבָּהּ שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת בְּהַדְלָקָה זוֹ — מוֹעִיל לָהּ תְּנַאי זֶה בִּמְקוֹם הַצֹּרֶךְ. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַצֹּרֶךְ — אֵין לִסְמוֹךְ עַל הַתְּנַאי, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין תְּנַאי מוֹעִיל כְּלָל לְפִי דַּעַת הָאוֹמְרִים שֶׁקַּבָּלַת שַׁבָּת תְּלוּיָה בְּהַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת.

וְכָל זֶה כְּשֶׁהִדְלִיקָה הַנֵּרוֹת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן, שֶׁהֵן עִקַּר הַמִּצְוָה וּבָהֶן תְּלוּיָה קַבָּלַת הַשַּׁבָּת, אֲבָל שְׁאָר הַנֵּרוֹת שֶׁמַּדְלֶקֶת בַּבַּיִת וּבִשְׁאָר חֲדָרִים — אֵין קַבָּלַת שַׁבָּת תְּלוּיָה בָּהֶן לְדִבְרֵי הַכֹּל, וּמֻתָּר לָהּ לַעֲשׂוֹת אַחֲרֵיהֶן כָּל הַמְּלָאכוֹת עַד שֶׁתַּדְלִיק נֵרוֹת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן.

וְכָל זֶה בְּאִשָּׁה, אֲבָל בְּאִישׁ הַמַּדְלִיק אֵין בּוֹ שׁוּם מִנְהָג כְּלָל, וּמַעֲמִידִין עַל עִקַּר הַדִּין שֶׁאֵין קַבָּלַת שַׁבָּת תְּלוּיָה בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת אֶלָּא בַּאֲמִירַת "בָּרְכוּ". וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב לְהַתְנוֹת לְכַתְּחִלָּה:

Certains disent que, dès lors qu'on a allumé la bougie de Chabbat, Chabbat a pris sur lui et il est interdit dans l'accomplissement d'un travail, à moins qu'il n'ait fait la condition explicite de ne pas accepter Chabbat par cette *hadlaka*. Sur cette base, les femmes ont l'usage, après avoir béni et allumé les bougies — de jeter à terre la mèche qu'elles tenaient pour allumer les bougies, sans l'éteindre, car Chabbat est déjà tombée sur elles à la fin de cette *hadlaka*. Mais elles peuvent allumer beaucoup de bougies, car toutes relèvent d'une seule *mitsva* d'*hadlaka*, et l'acceptation de Chabbat ne tombe qu'après la fin de l'*hadlaka*. D'autres divergent et disent que l'acceptation de Chabbat ne dépend nullement de l'*hadlaka* des bougies, mais du début de la *tefila* du soir de Chabbat : car dès que le *chliah tsibour* dit Barekhou, tous cessent leur travail. Et telle est l'opinion essentielle (néanmoins, selon l'avis de tous, il faut accepter Chabbat aussitôt après l'*hadlaka*, comme expliqué plus haut). Mais l'usage est selon le premier avis : la femme qui allume accepte Chabbat sur elle par cette *hadlaka*, et donc elle priera *Minha* d'abord ; mais les autres membres de la maison sont autorisés au travail jusqu'à Barekhou. Et même cette femme, si elle avait fait la condition au départ — même dans son cœur — qu'elle n'accepte pas Chabbat par cette *hadlaka*, cette condition lui est utile en cas de besoin. Mais hors d'un cas de besoin — il ne faut pas se reposer sur la condition, car certains disent que la condition n'est nullement utile selon l'avis de ceux qui font dépendre l'acceptation de Chabbat de l'*hadlaka* du *ner Chabbat*. Et tout cela concerne lorsqu'elle a allumé les bougies qui sont sur la table, qui sont l'essentiel de la *mitsva* et auxquelles est suspendue l'acceptation de Chabbat. Mais les autres bougies qu'elle allume dans la maison et dans les autres pièces — l'acceptation de Chabbat n'en dépend pas selon l'avis de tous, et il lui est permis de faire ensuite toutes les *melakhot* jusqu'à ce qu'elle allume les bougies de la table. Et tout cela concerne la femme ; mais pour un homme qui allume, il n'y a aucun usage particulier, et l'on s'en tient à l'essentiel de la loi : l'acceptation de Chabbat ne dépend pas de l'*hadlaka* des bougies, mais de la récitation de Barekhou. Toutefois, il est bon de poser la condition au préalable :

הַמַּדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה — חַיָּבִים לְבָרֵךְ עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת", אוֹ "שֶׁל יוֹם טוֹב", כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִים עַל שְׁאָר כָּל מִצְוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן.

וְהַמִּנְהָג שֶׁמְּבָרְכִים אַחַר הַהַדְלָקָה, לְפִי שֶׁסּוֹבְרִין שֶׁאִם תְּבָרֵךְ תְּחִלָּה קִבְּלָה לְשַׁבָּת, וּתְהֵא אֲסוּרָה לְהַדְלִיק. וְאַף בְּיוֹם טוֹב מַדְלִיקִין תְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בִּבְרָכָה אַחַת לְבָרֵךְ אוֹתָהּ פְּעָמִים קֹדֶם הַדְלָקָה וּפְעָמִים אַחַר כָּךְ. וּכְדֵי שֶׁתְּהֵא הַבְּרָכָה עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּה — אֵינָהּ נֶהֱנֵית מִן הָאוֹר עַד אַחַר הַבְּרָכָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּשִׂימָה יָדָהּ לִפְנֵי הַנֵּר מִיָּד אַחַר הַהַדְלָקָה עַד אַחַר גְּמַר הַבְּרָכָה, וְאָז מְסִירָה יָדָהּ וְנֶהֱנֵית מִן הָאוֹר, וְזֶה נִקְרָא עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּה:

Celui qui allume une bougie de Chabbat et *Yom Tov*, homme ou femme — est obligé de bénir avant l'accomplissement : « Béni sois-Tu, Hachem notre D.ieu, Roi du monde, qui nous a sanctifiés par Ses commandements et nous a ordonné d'allumer la bougie de Chabbat », ou « de Yom Tov », comme on bénit toutes les autres *mitsvot* d'institution rabbinique avant leur accomplissement. Et l'usage est de bénir après l'*hadlaka*, car on tient que si elle bénit d'abord, elle a accepté Chabbat et il lui serait alors interdit d'allumer. Et même à *Yom Tov*, on allume d'abord, afin de ne pas diviser une même *brakha* — la prononçant tantôt avant l'*hadlaka* tantôt après. Et pour que la *brakha* soit avant l'accomplissement — elle ne profite pas de la lumière jusqu'après la *brakha*, c'est-à-dire qu'elle met sa main devant le *ner* aussitôt après l'*hadlaka* jusqu'à la fin de la *brakha*, et alors elle retire sa main et profite de la lumière ; cela s'appelle avant l'accomplissement :

בַּחוּרִים הַהוֹלְכִים לִלְמוֹד חוּץ לְבֵיתָם — צְרִיכִים לְהַדְלִיק נֵר שַׁבָּת בְּחַדְרָם וּלְבָרֵךְ עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם אוֹכְלִים שָׁם, לְפִי שֶׁהַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת חוֹבָה אַף בְּלֹא אֲכִילָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּעֵץ וָאֶבֶן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.

אֲבָל מִי שֶׁהוּא אֵצֶל אִשְׁתּוֹ וּמַדְלִיק בְּכָל הַחֲדָרִים שֶׁהוֹלֵךְ שָׁם בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְבָרֶכֶת בִּשְׁבִילוֹ בְּבֵית אֲכִילָה.

אֲבָל כְּשֶׁאֵינוֹ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ — אֵינוֹ נִפְטָר בְּבִרְכַּת אִשְׁתּוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד שָׁם בְּמָקוֹם שֶׁמִּתְאָרֵחַ.

וְאִם אֵין לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד שָׁם (וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ אֶלָּא שֶׁבַּעַל הַבַּיִת מִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם גַּם כֵּן, וְצָרִיךְ הַבַּעַל הַבַּיִת לְהַדְלִיק שָׁם נֵר שֶׁלּוֹ) — אֵין הָאוֹרֵחַ צָרִיךְ לְהַדְלִיק שָׁם כְּלָל, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלוֹם בַּיִת בְּמָקוֹם שֶׁהוּא שָׁם, וְגַם מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת הוּא מְקַיֵּם בְּמַה שֶׁמַּדְלִיקִים נֵר שַׁבָּת בְּבֵיתוֹ (מִשֶּׁלּוֹ).

אֲבָל אִם אֵין לוֹ מִי שֶׁיַּדְלִיק בְּבֵיתוֹ (אוֹ אֲפִלּוּ אִם מַדְלִיקִים שָׁם אֶלָּא שֶׁאֵינָן מַדְלִיקִים מִשֶּׁלּוֹ — אֵינוֹ נִפְטָר בְּהַדְלָקָתָם, אַף אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁהָיָה אֶצְלָם נִפְטָר בְּהַדְלָקָתָם, כְּגוֹן שֶׁסָּמוּךְ עַל שֻׁלְחָנָם, שֶׁנַּעֲשֶׂה מִכְּלַל בְּנֵי בֵיתָם וְנִפְטָר בַּנֵּר שֶׁלָּהֶם, מִכָּל מָקוֹם עַכְשָׁו שֶׁאֵינוֹ אֶצְלָם — אֵינוֹ נִפְטָר בְּנֵרָם, אֶלָּא) צָרִיךְ הוּא לְקַיֵּם מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת בְּמָקוֹם שֶׁהוּא, עַל יְדֵי שֶׁיִּתֵּן פְּרוּטָה לְבַעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בַּנֵּר שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁיַּקְנֶה לוֹ בַּעַל הַבַּיִת חֵלֶק בַּנֵּר שֶׁלּוֹ בְּמַתָּנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תרע"ז לְעִנְיַן נֵר חֲנֻכָּה.

(בַּמֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאוֹכֵל שָׁם מִשֶּׁלּוֹ, אֲבָל אִם הוּא סָמוּךְ עַל שֻׁלְחַן בַּעַל הַבַּיִת — נַעֲשֶׂה כִּבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְיוֹצֵא בְּנֵרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם). וְכָל זֶה כְּשֶׁאֵין לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד שָׁם:

Les jeunes gens qui vont étudier hors de chez eux — doivent allumer une bougie de Chabbat dans leur chambre et la bénir, même s'ils ne mangent pas là, car l'*hadlaka* d'une bougie pour Chabbat est obligatoire même sans repas, afin de ne pas trébucher sur un morceau de bois ou une pierre, comme expliqué plus haut. Mais celui qui est auprès de sa femme et qui allume dans toutes les pièces où il passe Chabbat, comme expliqué plus haut — n'a pas besoin de bénir sur ces bougies, car sa femme bénit pour lui dans la pièce du repas. Mais quand il n'est pas auprès de sa femme — il n'est pas dispensé par la *brakha* de sa femme lorsqu'il a une chambre attitrée là où il est invité. Et s'il n'a pas de chambre attitrée (et même s'il en a une, mais que le maître de maison s'y sert aussi et doit y allumer sa propre bougie) — l'invité n'a aucun besoin d'allumer là, puisqu'il a *shalom bayit* à l'endroit où il se trouve, et la *mitsva* d'*hadlaka* du *ner Chabbat* il l'accomplit par le fait qu'on allume une bougie de Chabbat chez lui (de son argent). Mais s'il n'a personne qui allume chez lui (ou même si l'on y allume mais pas de son argent — il n'est pas dispensé par leur *hadlaka*, même s'il est dans une situation où, étant chez eux, il aurait été dispensé par leur *hadlaka*, par exemple s'il est nourri à leur table et fait partie de leur maisonnée et est dispensé par leur bougie, néanmoins maintenant qu'il n'est pas chez eux — il n'est pas dispensé par leur bougie) — il doit alors accomplir la *mitsva* d'*hadlaka* du *ner Chabbat* à l'endroit où il se trouve, en donnant une *prouta* au maître de maison pour s'associer à sa bougie, ou bien que le maître de maison lui acquière une part dans sa bougie en cadeau, comme cela sera expliqué au siman 677 à propos du *ner Hanouka*. (En quoi cela s'applique-t-il ? Quand il mange là de sa propre poche ; mais s'il est à la table du maître de maison — il devient comme un membre de sa maisonnée et s'acquitte par la bougie du maître de maison, et il n'a pas du tout besoin de s'associer avec lui, comme cela sera expliqué là-bas.) Et tout cela quand il n'a pas de chambre attitrée :

ב' אוֹ ג' בַּעֲלֵי בָתִּים שֶׁאוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וּמְבָרְכִים כָּל אֶחָד עַל מְנוֹרָה שֶׁלּוֹ — יֵשׁ מְפַקְפְּקִין לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ כַּאן בְּרָכָה לְבַטָּלָה, לְפִי שֶׁכְּבָר יֵשׁ שָׁם אוֹרָה מְרֻבָּה מִנֵּרוֹת שֶׁהִדְלִיק הָרִאשׁוֹן. וְיֵשׁ מְיַשְּׁבִין הַמִּנְהָג, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִתּוֹסְפָה אוֹרָה בַּבַּיִת — יֵשׁ בָּהּ שְׁלוֹם בַּיִת וְשִׂמְחָה יְתֵרָה לַהֲנָאַת אוֹרָה בְּכָל זָוִית. וּמִכָּל מָקוֹם, אֲפִלּוּ לְפִי דַעְתָּם לֹא יְבָרְכוּ שְׁנַיִם בִּמְנוֹרָה אַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ קָנִים הַרְבֵּה.

וּלְדִבְרֵי הַכֹּל, יָכוֹל הַשֵּׁנִי לְבָרֵךְ בְּחֶדֶר הַמְּיֻחָד לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל שָׁם וְאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם שׁוּם צֹרֶךְ אֲכִילָה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.

וַאֲפִלּוּ בְּחֶדֶר הַמְּיֻחָד לָרִאשׁוֹן, אִם הָרִאשׁוֹן מִשְׁתַּמֵּשׁ שׁוּם צָרְכֵי אֲכִילָה בְּאוֹתוֹ חֶדֶר וַעֲדַיִן לֹא הָיָה שָׁם — יָכוֹל הַשֵּׁנִי לְהַדְלִיק שָׁם מִשֶּׁלּוֹ, אוֹ מִמַּה שֶּׁיַּקְנֶה לוֹ הָרִאשׁוֹן, וּלְבָרֵךְ עַל הַדְלָקָה זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ כְּלוּם אֵצֶל נֵרוֹתָיו:

Deux ou trois maîtres de maison qui mangent à la même table et où chacun bénit sur sa propre menorah — certains hésitent, disant qu'il y a là *brakha levatala*, car il y a déjà beaucoup de lumière venant des bougies que le premier a allumées. D'autres défendent l'usage : tout ajout de lumière dans la maison comporte du *shalom bayit* et une joie supplémentaire grâce à la lumière dans chaque coin. Néanmoins, selon leur opinion même, deux ne béniront pas sur une seule menorah qui a plusieurs branches. Et selon l'avis de tous, le second peut bénir dans la chambre qui lui est attitrée, même s'il n'y mange pas et ne s'y sert d'aucun besoin lié au repas, pour la raison expliquée plus haut. Et même dans la chambre attitrée au premier, si le premier y utilise des besoins du repas et n'y a pas encore été — le second peut y allumer de sa propre bougie, ou bien d'une que le premier lui aura cédée, et bénir sur cette *hadlaka*, même s'il ne s'en servira pas du tout auprès de ses bougies :

וּלְפִיכָךְ נוֹהֲגוֹת מִקְצָת הַנָּשִׁים בְּלֵיל טְבִילָה שֶׁהֵן צְרִיכוֹת לַחֲפוֹף רֹאשָׁן וְגוּפָן בְּחַמִּין מִבְּעוֹד יוֹם בְּבֵית הַמֶּרְחָץ אֵצֶל הַמִּקְוֶה, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶן לְהַדְלִיק הַנֵּרוֹת קֹדֶם לֶכְתָּן לְשָׁם, לְפִי שֶׁהֵן מְקַבְּלוֹת הַשַּׁבָּת עַל יְדֵי הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וַאֲסוּרוֹת לִרְחוֹץ בְּחַמִּין אַחַר כָּךְ, וְאֵינָן רוֹצוֹת לֵילֵךְ בֵּין חֲפִיפָה לִטְבִילָה לְבֵיתָן לְהַדְלִיק נֵרוֹת שֶׁמִּתְיָרְאוֹת שֶׁלֹּא יְטַנְּפֵם בְּלֶכְתָּן וּתְהֵא בָהֶם חֲצִיצָה, לָכֵן מַדְלִיקִין נֵרוֹת שֶׁלָּהֶן בֵּין חֲפִיפָה לִטְבִילָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל נָשִׁים אִם הוּא סָמוּךְ לְבֵית הַטְּבִילָה, וְהַשַּׁמָשׁ מִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם שׁוּם דָּבָר מִצָּרְכֵי אֲכִילָה לְאוֹר נֵרוֹתֶיהָ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הִיא עַצְמָהּ יְכוֹלָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם שׁוּם דָּבָר שֶׁתֵּהָנֶה בוֹ בַּלַּיְלָה לְצֹרֶךְ אֲכִילָה.

אֲבָל אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַדְלִיק וּלְבָרֵךְ עַל נֵרוֹת הַמְּיֻחָדִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁדֶּרֶךְ לְהַדְלִיקָן שָׁם בְּכָל שַׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם תִּרְצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ צָרְכֵי אֲכִילָה לְאוֹרָן, לְפִי שֶׁנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֵינָן עֲשׂוּיִים לְהָאִיר וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָן, אֶלָּא לְכָבוֹד בִּלְבָד.

וּמִכָּל מָקוֹם, יוֹתֵר טוֹב שֶׁבְּלֵיל טְבִילָה יַדְלִיק הַבַּעַל וִיבָרֵךְ.

(אוֹ תֵּלֵךְ בֵּין חֲפִיפָה לִטְבִילָה לְבֵיתָהּ לְהַדְלִיק שָׁם, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֶפְשָׁר שֶׁתָּחֹף בְּבֵיתָהּ שֶׁזֶּה יוֹתֵר טוֹב. וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּכָל אֵלֶּה — תַּדְלִיק וּתְבָרֵךְ קֹדֶם לֶכְתָּהּ לְבֵית הַטְּבִילָה וְתַתְנֶה שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת בְּהַדְלָקָה זוֹ, שֶׁתְּנַאי זֶה מוֹעִיל בִּמְקוֹם הַצֹּרֶךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר).

וְכֵן תַּעֲשֶׂה כְּשֶׁיֵּשׁ חֻפָּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּצְרִיכָה לֵילֵךְ לְשָׁם וְתִתְאַחֵר שָׁם עַד אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁתְּקַבֵּל שַׁבָּת קֹדֶם לֶכְתָּהּ לְשָׁם — (אֲזַי תַּדְלִיק וּתְבָרֵךְ וְתַתְנֶה שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת בְּהַדְלָקָה זוֹ.

וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין לָהּ לְהַתְנוֹת תְּנַאי זֶה אֶלָּא אִם כֵּן הַבַּעַל יְקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת מִיָּד סָמוּךְ לְהַדְלָקָתָהּ, דְּכֵיוָן שֶׁהִיא אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת לְאַלְתַּר לְאַחַר הַדְלָקָתָהּ, שֶׁצְּרִיכָה לִשְׁהוֹת הַרְבֵּה בַּחֲפִיפָתָהּ אוֹ בְּלֶכְתָּהּ לְחֻפָּה, אִם כֵּן אִם גַּם הַבַּעַל לֹא יְקַבֵּל לְאַלְתַּר — יִצְטָרֵךְ לְכַבּוֹת הַנֵּר וְלַחֲזוֹר וּלְהַדְלִיקוֹ סָמוּךְ לְקַבָּלַת שַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה וְנִמְצָא שֶׁבֵּרְכָה לְבַטָּלָה).

אֲבָל אֵין לָהּ לְהַדְלִיק לְכַתְּחִלָּה קֹדֶם לֶכְתָּהּ בְּלֹא בְרָכָה, וּבְבוֹאָהּ מֵהַטְּבִילָה מִשֶּׁחָשֵׁכָה אוֹ מֵהַחֻפָּה תִּפְרוֹשׂ יָדֶיהָ לִפְנֵי הַנֵּרוֹת וּלְבָרֵךְ אָז קֹדֶם שֶׁתֵּהָנֶה לְאוֹרָן, וְכֵן אִם דַּעְתָּהּ לָבֹא מֵהַחֻפָּה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת — אֵין לָהּ לִסְמוֹךְ עַל זֶה שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק קֹדֶם לֶכְתָּהּ וְשֶׁתְּצַוֶּה לְנָכְרִי לְהַדְלִיק כְּשֶׁתָּבֹא בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת וְשֶׁתְּבָרֵךְ הִיא עַל יְדֵי פְּרִישַׂת יָדֶיהָ מִיָּד אַחַר הַדְלָקַת הַנָּכְרִי, שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה לְאוֹרָן עַד אַחַר בִּרְכָתָהּ, לְפִי שֶׁהַאֵיךְ תְּבָרֵךְ "וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק" וְהֵן דּוֹלְקוֹת כְּבָר מִקֹּדֶם לְכֵן, אוֹ עַל יְדֵי הַנָּכְרִי.

וּמִכָּל מָקוֹם, בְּדִיעֲבַד שֶׁשָּׁכְחָה וְלֹא הִדְלִיקָה קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְנִזְכְּרָה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת — יֵשׁ לְהַתִּיר לָהּ לְצַוּוֹת לְנָכְרִי לְהַדְלִיק וְשֶׁתְּבָרֵךְ הִיא קֹדֶם שֶׁתֵּהָנֶה לְאוֹרָן (דְּכֵיוָן שֶׁעִקַּר מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת אֵינָהּ הַהַדְלָקָה בִּלְבָד, אֶלָּא הַהֲנָאָה וְהַתַּשְׁמִישׁ לְאוֹרָהּ הִיא עִקַּר הַמִּצְוָה, אֶלָּא שֶׁהַהַדְלָקָה הִיא הַתְחָלָה וַהֲכָנָה לְמִצְוָה זוֹ, וְלָכֵן מְבָרְכִים עָלֶיהָ, וְזוֹ שֶׁשָּׁכְחָה וְלֹא בֵרְכָה בִּתְחִלַּת הַמִּצְוָה — יְכוֹלָה לְבָרֵךְ קֹדֶם עִקַּר הַמִּצְוָה, דְּהַיְנוּ קֹדֶם שֶׁתֵּהָנֶה לְאוֹרָן).

וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא תְצַוֶּה לְהַדְלִיק אֶלָּא נֵר אֶחָד עַל הַשֻּׁלְחָן, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הַמִּצְוָה.

(אֲבָל נֵר אֶחָד אֶפְשָׁר לְהַתִּיר לָהּ אַף אִם יֵשׁ שָׁם כְּבָר נֵר דָּלוּק, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהַנָּשִׁים נִזְהָרוֹת מְאֹד בִּבְרָכָה זוֹ — הֲרֵי זֶה כְּצֹרֶךְ גָּדוֹל שֶׁהִתִּירוּ בוֹ שְׁבוּת בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"א):

C'est pourquoi certaines femmes ont l'usage, la nuit du *tevila*, où elles doivent se laver tête et corps à l'eau chaude alors qu'il fait encore jour au bain rituel près du *mikveh* — et ne peuvent allumer les bougies avant d'y aller, puisqu'elles acceptent Chabbat par l'*hadlaka* des bougies comme expliqué, et qu'il leur serait alors interdit de se laver à l'eau chaude par la suite, et qu'elles ne veulent pas aller entre la *hafifa* et la *tevila* à la maison pour allumer de peur de se salir en chemin et d'avoir une *hatsitsa* — c'est pourquoi elles allument leurs bougies entre la *hafifa* et la *tevila* à la synagogue des femmes si celle-ci est attenante au lieu de la *tevila*, et le *chamach* y utilise quelque chose des besoins du repas à la lumière de ses bougies. À plus forte raison si elle-même peut y utiliser quelque chose pour son agrément la nuit, en vue du repas. Mais elle ne peut allumer et bénir sur les bougies dédiées à la synagogue, que l'on a coutume d'y allumer chaque Chabbat, même si elle voulait s'en servir pour les besoins du repas, car ces bougies-là ne sont pas faites pour éclairer et qu'on s'en serve, mais seulement pour l'honneur. Néanmoins, il est meilleur que la nuit du *tevila* le mari allume et bénisse. (Ou bien elle ira entre la *hafifa* et la *tevila* à la maison pour y allumer ; et à plus forte raison s'il est possible qu'elle fasse la *hafifa* chez elle, ce qui est encore mieux. Et s'il est impossible de faire tout cela — elle allumera et bénira avant d'aller au lieu de *tevila*, et fera la condition qu'elle n'accepte pas Chabbat par cette *hadlaka*, cette condition étant utile en cas de besoin comme expliqué.) Et de même elle agira lorsqu'il y a une *houpa* la veille de Chabbat et qu'elle doit s'y rendre et y rester jusqu'après le coucher du soleil, et qu'il lui est impossible d'accepter Chabbat avant d'y aller — (elle allumera et bénira et fera la condition qu'elle n'accepte pas Chabbat par cette *hadlaka*. Néanmoins, elle ne posera cette condition que si le mari accepte sur lui Chabbat immédiatement après son *hadlaka* ; car puisqu'elle-même n'accepte pas aussitôt après son *hadlaka* — devant beaucoup tarder dans sa *hafifa* ou en allant à la *houpa* — si le mari non plus n'accepte pas aussitôt, il faudrait éteindre la bougie et la rallumer juste avant l'acceptation de Chabbat comme expliqué plus haut, et il se trouverait qu'elle aurait fait une *brakha levatala*). Mais elle n'a pas le droit d'allumer *lekhathila* avant son départ sans *brakha*, et, à son retour du *mikveh* ou de la *houpa* après la tombée de la nuit, d'étendre ses mains devant les bougies et de bénir alors avant de profiter de leur lumière. Et de même si son intention est de revenir de la *houpa* dans le *bein hashemashot* — elle ne peut pas se reposer là-dessus pour ne pas allumer avant son départ et faire ordonner à un non-Juif d'allumer quand elle reviendra dans le *bein hashemashot*, avec elle bénissant en étendant les mains aussitôt après l'*hadlaka* du non-Juif, pour ne profiter de la lumière qu'après sa *brakha* — car comment bénirait-elle « qui nous a ordonné d'allumer » alors qu'elles brûlent déjà depuis avant, ou par le fait d'un non-Juif ? Néanmoins, *bedi'avad*, si elle a oublié et n'a pas allumé avant le *bein hashemashot* et s'en est souvenue dans le *bein hashemashot* — il y a lieu de lui permettre d'ordonner à un non-Juif d'allumer, et qu'elle bénisse avant de profiter de la lumière (car puisque l'essentiel de la *mitsva* du *ner Chabbat* n'est pas l'*hadlaka* seule mais l'agrément et l'usage à sa lumière, l'*hadlaka* n'étant que début et préparation à cette *mitsva*, c'est pourquoi on bénit dessus ; et celle qui a oublié de bénir au début de la *mitsva* — peut bénir avant l'essentiel de la *mitsva*, c'est-à-dire avant de profiter de la lumière). Néanmoins elle n'ordonnera d'allumer qu'une seule bougie sur la table, qui est l'essentiel de la *mitsva*. (Mais pour une seule bougie, on peut le permettre même s'il y a déjà là une bougie allumée, car puisque les femmes sont très attentives à cette *brakha* — c'est comme un grand besoin pour lequel on a permis un *shvout* dans le *bein hashemashot*, comme expliqué au siman 261) :

סוּמָא יְכוֹלָה גַם כֵּן לְבָרֵךְ עַל נֵר שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי הִיא נֶהֱנֵית גַּם כֵּן מִמְּאוֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ס"ט. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ לָהּ בַּעַל פִּקֵּחַ — יְבָרֵךְ הַבַּעַל.

אַךְ אִם אוֹכֶלֶת בְּשֻׁלְחָן אֶחָד עִם אֲחֵרִים שֶׁבֵּרְכוּ וְהִדְלִיקוּ — אֵין לָהּ לְבָרֵךְ, שֶׁהֲרֵי אָז אֵין מִצְוָה בְּהַדְלָקָה זוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם שִׂמְחָה יְתֵרָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וְלָהּ אֵין שִׂמְחָה כְּלָל מֵאוֹר הַנֵּר:

Une aveugle peut elle aussi bénir sur le *ner Chabbat*, car elle profite elle aussi des luminaires, comme expliqué au siman 69. Néanmoins, si elle a un mari voyant — c'est le mari qui bénira. Mais si elle mange à la même table avec d'autres qui ont déjà béni et allumé — elle ne bénira pas, car il n'y a alors de *mitsva* dans cette *hadlaka* qu'en raison de la joie supplémentaire, comme expliqué plus haut, et elle, n'a aucune joie de la lumière de la bougie :

מִצְוָה לַעֲשׂוֹת לְכַתְּחִלָּה נֵרוֹת אֲרֻכִּים שֶׁיַּדְלִיקוּ עַד הַלַּיְלָה.

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עָשָׂה נֵרוֹת קְטַנִּים שֶׁאֵינָן דּוֹלְקִים עַד הַלַּיְלָה — אֵין כַּאן בְּרָכָה לְבַטָּלָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָכַל לְאוֹרָן וְנֶהֱנָה מֵהֶן בִּסְעֻדַּת שַׁבָּת.

אֲבָל אִם לֹא אָכַל לְאוֹרָן, כְּגוֹן שֶׁאָכַל בֶּחָצֵר, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"ג, אִם אֵינָן דּוֹלְקוֹת עַד הַלַּיְלָה, שֶׁאָז הוּא נֶהֱנֶה מֵהֶן בַּחֲזָרָתוֹ לַבַּיִת שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּעֵץ וָאֶבֶן בְּאִישׁוֹן אֲפֵלָה וְלַיְלָה — הֲרֵי בֵּרַךְ לְבַטָּלָה.

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁהָיָה שָׁם קְצָת חֹשֶׁךְ בְּאֵיזֶה מָקוֹם סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה אִם לֹא הָיוּ דוֹלְקוֹת שָׁם וְהִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שׁוּם דָּבָר לְאוֹרָן — אֵין בְּזֶה אִסּוּר:

C'est une *mitsva*, *lekhathila*, de faire des bougies longues qui brûlent jusqu'à la nuit. Néanmoins, si l'on a fait des bougies courtes qui ne brûlent pas jusqu'à la nuit — il n'y a pas là de *brakha levatala*, puisqu'on a mangé à leur lumière et qu'on en a profité durant le repas de Chabbat. Mais si on n'a pas mangé à leur lumière — par exemple si l'on a mangé dans la cour, selon ce qui sera expliqué au siman 273 — si elles ne brûlent pas jusqu'à la nuit, de sorte qu'on en aurait profité au retour à la maison pour ne pas trébucher sur du bois ou de la pierre dans l'obscurité de la nuit — alors il a fait une *brakha levatala*. Néanmoins, si la situation est telle qu'il y avait un peu d'obscurité quelque part proche du crépuscule, où, s'il n'y avait pas eu de bougie qui y brûle, et qu'il s'y est servi à leur lumière — il n'y a là aucun interdit :

אִם הִדְלִיק נֵר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ כְּלוּם בְּשַׁבָּת שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְהַדְלִיק שָׁם נֵר, וְאַחַר כָּךְ נָטַל נֵר זֶה הַדָּלוּק וְהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּנֵר זֶה, דְּכֵיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִדְלִיקוֹ הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ נִכָּר שֶׁהֻדְלַק לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת. וְאִם בֵּרַךְ עַל הַדְלָקָתוֹ — הֲרֵי זוֹ בְּרָכָה לְבַטָּלָה.

אֲבָל יָכוֹל לְבָרֵךְ וּלְהַדְלִיק בְּמָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים שָׁם צָרְכֵי אֲכִילָה, אִם הוּא חֶדֶר שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁהוּא מְיֻחָד לוֹ, בֵּין שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ דּוֹלֵק שָׁם, בֵּין שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ אַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ כְּלוּם בְּשַׁבָּת, וְיַדְלִיק כַּאן נֵר אַחֵר, דְּכֵיוָן שֶׁהַנֵּר שֶׁבֵּרַךְ עָלָיו הָיָה מֻנָּח שָׁעָה מוּעֶטֶת כָּאן בְּמָקוֹם הַחַיָּב בְּנֵר שַׁבָּת — אֵין כַּאן בְּרָכָה לְבַטָּלָה.

וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר לְבָרֵךְ עַל אוֹתָן הַנֵּרוֹת שֶׁהֵן כְּבָר עַל הַשֻּׁלְחָן, וְלֹא עַל שְׁאָר הַנֵּרוֹת אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת, וַאֲפִלּוּ רוֹצֶה לְהַנִּיחָן אַחַר כָּךְ עַל הַשֻּׁלְחָן, לְפִי שֶׁעִקַּר הַמִּצְוָה הֵן הַנֵּרוֹת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁאוֹכְלִין לְאוֹרָן, וְרָאוּי שֶׁתְּהֵא הַבְּרָכָה עַל אוֹתָן הַמֻּנָּחִים בְּמָקוֹם שֶׁהוּא עִקַּר הַמִּצְוָה. וּמִכָּל מָקוֹם, דַּי שָׁם בְּנֵר אֶחָד (אוֹ ב' נֵרוֹת כְּנֶגֶד "זָכוֹר" וְ"שָׁמוֹר").

אֲבָל אִם יֵשׁ נָשִׁים רַבּוֹת בְּבַיִת אֶחָד — יְכוֹלוֹת לְבָרֵךְ לְכַתְּחִלָּה גַּם בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת, וּבִלְבָד שֶׁיְּהֵא מָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ צָרְכֵי אֲכִילָה, אִם הוּא חֶדֶר הַמְּיֻחָד לָהּ אוֹ לְבַעְלָהּ. וְאִם אֵינוֹ מְיֻחָד לָהּ — אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַדְלִיק שָׁם אֶלָּא אִם כֵּן מִשְׁתַּמְּשִׁים שָׁם צָרְכֵי אֲכִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים שָׁם כְּלוּם, אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת וּבְנֵי בֵיתוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ אֲחֵרִים, מִשְׁתַּמְּשִׁים שָׁם צָרְכֵי אֲכִילָה:

S'il a allumé une bougie dans un endroit où l'on ne se sert de rien Chabbat — où il n'est donc pas obligé d'y allumer — et qu'il a ensuite pris cette bougie allumée et l'a placée dans un endroit où l'on s'en sert — il ne s'est pas acquitté de son obligation par cette bougie, car puisqu'au moment où il l'a allumée elle se trouvait à un endroit où l'on ne s'en sert pas Chabbat — on ne reconnaît pas qu'elle a été allumée en l'honneur de Chabbat. Et s'il a béni à son *hadlaka* — c'est une *brakha levatala*. Mais il peut bénir et allumer dans un endroit où l'on se sert Chabbat, même si l'on ne s'y sert d'aucun besoin du repas, dès lors qu'il s'agit de sa chambre ou d'un endroit qui lui est attitré, qu'il la laisse brûler là ou qu'il la transporte ensuite, même dans un endroit où l'on ne se sert de rien Chabbat, et il allumera ici une autre bougie. Car puisque la bougie sur laquelle il a béni est restée un court moment ici, dans le lieu obligé en *ner Chabbat* — il n'y a pas là de *brakha levatala*. Néanmoins, *lekhathila*, il convient d'être attentif à bénir sur les bougies qui sont déjà sur la table, et non sur les autres bougies, même celles à l'intérieur de la maison, et même si l'on veut ensuite les placer sur la table, car l'essentiel de la *mitsva*, ce sont les bougies de la table à la lumière desquelles on mange. Il est juste que la *brakha* porte sur celles qui sont disposées à l'endroit qui est l'essentiel de la *mitsva*. Néanmoins, là il suffit d'une seule bougie (ou de deux bougies face à *zakhor* et *shamor*). Mais s'il y a plusieurs femmes dans une même maison — elles peuvent bénir *lekhathila* aussi dans d'autres endroits, à condition que ce soit un endroit où l'on se sert Chabbat, même si l'on n'y utilise rien lié au repas, pourvu que ce soit une chambre attitrée à elle ou à son mari. Si la chambre ne lui est pas attitrée — elle ne peut y allumer que si l'on y utilise des besoins du repas, même si ce ne sont pas elles qui s'en servent — par exemple le maître de maison et sa maisonnée, ou même d'autres, qui s'y servent des besoins du repas :

(בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאוֹכֶלֶת מִשֶּׁלָּהּ, אֲבָל אִם הִיא סְמוּכָה עַל שֻׁלְחַן בַּעַל הַבַּיִת — אֵינָהּ יְכוֹלָה לְבָרֵךְ שָׁם, אֶלָּא אִם כֵּן הַחֶדֶר מְיֻחָד לָהּ אוֹ לְבַעְלָהּ, שֶׁאִם לֹא כֵן אֵינָהּ חַיֶּבֶת כְּלָל לְהַדְלִיק שָׁם, שֶׁאֵין חִיּוּב נֵר שַׁבָּת חָל עָלֶיהָ כְּלָל, לְפִי שֶׁהִיא בִּכְלַל בְּנֵי בֵיתוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְנִפְטֶרֶת בְּנֵרוֹ.

וְאַף אִם בַּעַל הַבַּיִת מְצַוֶּה לָהּ לְהַדְלִיק וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ שָׁלִיחַ לְפָטְרוֹ מֵחִיּוּבוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לְהַדְלִיק שָׁם, לְפִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ מִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם צָרְכֵי אֲכִילָה, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא אוֹ מִקְצָת בְּנֵי בֵיתוֹ אוֹכְלִים שָׁם, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהוּא אוֹ אִשְׁתּוֹ בֵּרְכוּ בְּמָקוֹם אֶחָד וְנִפְטַר בִּבְרָכָה זוֹ לְכָל הַחֲדָרִים שֶׁחַיָּב לְהַדְלִיק שָׁם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה — אִם כֵּן גַּם שְׁלוּחוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ שָׁם.

וְיֵשׁ חוֹלְקִים עַל זֶה. וְכֵן נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ):

(En quoi cela s'applique-t-il ? Quand elle mange de sa propre poche ; mais si elle est nourrie à la table du maître de maison — elle ne peut pas y bénir, à moins que la chambre ne lui soit attitrée à elle ou à son mari ; car sinon elle n'a pas du tout d'obligation d'y allumer — l'obligation du *ner Chabbat* ne pèse pas sur elle, puisqu'elle est dans la maisonnée du maître de maison et s'acquitte par sa bougie. Et même si le maître de maison lui ordonne d'allumer et fait d'elle son émissaire pour l'exempter de son obligation à lui — qu'il a d'allumer là parce qu'il s'y sert Chabbat, même pour des besoins du repas, et même si lui ou une partie de sa maisonnée y mangent — néanmoins, puisque lui ou sa femme ont déjà béni en un seul endroit et sont dispensés par cette *brakha* pour toutes les pièces où il doit allumer, comme expliqué plus haut — par conséquent son émissaire non plus ne peut pas bénir là. D'autres divergent. Et c'est ainsi que l'usage s'est répandu dans ces contrées) :

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְפַּלְלוּ הַקָּהָל עֲדַיִן, אִם קָדַם הַיָּחִיד וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם — חָל עָלָיו קַבָּלַת הַשַּׁבָּת, וְאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה.

אֲפִלּוּ אִם אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל עֲדַיִן — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר כְּבָר עִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם בַּתְּפִלָּה:

Bien que la communauté n'ait pas encore prié, si un individu a anticipé et a prié l'*arvit* de Chabbat alors qu'il fait encore jour — l'acceptation de Chabbat tombe sur lui, et il lui est interdit d'accomplir un *melakha*. Même s'il dit explicitement qu'il ne veut pas encore l'accepter — cela ne sert à rien, puisqu'il a déjà mentionné le contenu du jour dans la *tefila* :

אִם רֹב הַקָּהָל קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם שַׁבָּת — הַמִּעוּט נִמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם בְּעַל כָּרְחָם וַאֲסוּרִים בִּמְלָאכָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֵצֶל קַבָּלַת שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ אוֹמְרִים בְּפֵרוּשׁ שֶׁאֵינָם רוֹצִים לְקַבֵּל שַׁבָּת עֲדַיִן:

Si la majorité de la communauté a accepté Chabbat — la minorité y est entraînée malgré elle et est interdite dans la *melakha*, même si elle n'était pas à la synagogue lors de la *kabbalat Chabbat*, et même si elle dit explicitement qu'elle ne veut pas encore accepter Chabbat :

וְאִם אֵרַע שֶׁאֶחָד לֹא תִקֵּן עֲדַיִן מַאֲכָלוֹ לְשַׁבָּת כְּשֶׁהַצִּבּוּר רוֹצִים לוֹמַר "בָּרְכוּ" — יֵשׁ לָהֶם לְהַמְתִּין עָלָיו (מִמִּדַּת חֲסִידוּת). וְאִם הוּא סָמוּךְ לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת — אַל יַמְתִּינוּ:

Et s'il arrive que quelqu'un n'a pas encore préparé son repas pour Chabbat quand la communauté veut dire Barekhou — il convient pour eux de l'attendre (par *midat hassidout*). Mais si l'on est proche du *bein hashemashot* — qu'ils n'attendent pas :

אֲבָל אִם רֹב הַקָּהָל לֹא הָיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — אֵינָם נִמְשָׁכִים אַחַר הַמִּעוּט.

וְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בָּתֵּי כְנֵסִיוֹת הַרְבֵּה — אֵין הַקָּהָל הַמִּתְפַּלְלִין בְּאֶחָד מֵהֶם נִמְשָׁכִים אַחַר הַמִּתְפַּלְלִים בָּאֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵמָּה הַמִּעוּט נֶגֶד הָאֲחֵרִים.

(וְיָחִיד שֶׁלֹּא הָיָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁקִּבְּלוּ בָּהּ שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָגִיל לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד בְּאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת, אִם רֹב הָעִיר לֹא קִבְּלוּ עֲדַיִן שַׁבָּת — אֶפְשָׁר לְהַתִּירוֹ בִּמְלָאכָה):

Mais si la majorité de la communauté n'était pas à la synagogue — ils ne sont pas entraînés par la minorité. Et une ville qui a plusieurs synagogues — la communauté qui prie dans l'une n'est pas entraînée par celles qui prient dans les autres, même si elle est minoritaire par rapport aux autres. (Et un individu qui n'était pas dans la synagogue où l'on a accepté Chabbat, même s'il a coutume de toujours prier dans cette synagogue, si la majorité de la ville n'a pas encore accepté Chabbat — il est possible de lui permettre la *melakha*) :

אָדָם שֶׁבָּא לָעִיר וּכְבָר קִבְּלוּ אַנְשֵׁי הָעִיר שַׁבָּת עֲלֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַיּוֹם גָּדוֹל — חָל עָלָיו הַשַּׁבָּת גַּם כֵּן. וְאִם הָיָה עָלָיו שׁוּם חֵפֶץ מֻקְצֶה אוֹ מָעוֹת — לֹא יְטַלְטְלֶנּוּ בְּיָדָיו לַהֲסִירוֹ מִמֶּנּוּ, אֶלָּא יַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁ[יִּ]תְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"ו בְּמִי שֶׁשָּׁכַח כִּיסוֹ עָלָיו בְּשַׁבָּת, וְעַיֵּן שָׁם:

Un homme qui arrive dans une ville où les gens ont déjà accepté Chabbat sur eux, même s'il fait encore grand jour — Chabbat tombe également sur lui. Et s'il avait sur lui un objet *moukhtsé* ou de l'argent — il ne le déplacera pas de ses mains pour s'en débarrasser, mais agira comme cela sera expliqué au siman 266 à propos de celui qui a oublié sa bourse sur lui Chabbat, et voir là :

מִי שֶׁטָּעָה בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן וְסוֹבֵר שֶׁהוּא חֲשֵׁכָה מַמָּשׁ וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁהִתְפַּלֵּל הָיָה מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה שֶׁהוּא זְמַן הָרָאוּי לְתוֹסֶפֶת שַׁבָּת — צָרִיךְ הוּא לַחֲזוֹר וּלְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית, כֵּיוָן שֶׁהוּא לֹא נִתְכַּוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ מִפְּנֵי קַבָּלַת תּוֹסֶפֶת שַׁבָּת, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא לַיְלָה, וַהֲרֵי הִתְפַּלֵּל בְּטָעוּת, וּמֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה קֹדֶם קַבָּלַת שַׁבָּת בִּתְפִלָּה הַשְּׁנִיָּה, לְפִי שֶׁקַּבָּלָה הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה בְּטָעוּת וְאֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּלוּם:

Celui qui s'est trompé lors d'un jour nuageux, pensant qu'il faisait réellement nuit, et a prié l'*arvit* de Chabbat, puis a appris qu'il faisait encore grand jour — bien qu'au moment où il a prié il était au-delà de *plag haMinha*, qui est le temps adéquat pour la *tossefet Chabbat* — il doit recommencer la *tefila* d'*arvit*, puisqu'il n'avait pas eu l'intention dans sa *tefila* d'accepter la *tossefet Chabbat*, mais pensait qu'il faisait nuit, et il a donc prié par erreur. Et il lui est permis de faire un *melakha* avant l'acceptation de Chabbat par la seconde *tefila*, car la première acceptation était erronée et ne vaut rien :

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּיְחִידִים, אֲבָל צִבּוּר שֶׁטָּעוּ בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן וְהִתְפַּלְלוּ עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל — אֵינָם צְרִיכִים לַחֲזוֹר וּלְהִתְפַּלֵּל אִם כְּשֶׁהִתְפַּלְלוּ הָיָה מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, לְפִי שֶׁאֵין מַטְרִיחִין עַל הַצִּבּוּר. וְכֵיוָן שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לַחֲזוֹר וּלְהִתְפַּלֵּל — חָל עֲלֵיהֶם קַבָּלַת הַשַּׁבָּת שֶׁבַּתְּפִלָּה הָרִאשׁוֹנָה, וַאֲסוּרִים בִּמְלָאכָה. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ מִעוּט שֶׁלֹּא קִבְּלוּ עֲדַיִן שַׁבָּת — אֵינָן נִמְשָׁכִים אַחַר הָרֹב, כֵּיוָן שֶׁקַּבָּלַת הָרֹב הָיְתָה בְּטָעוּת.

וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה וְאוֹמְרִים, שֶׁאַף אִם כָּל הַצִּבּוּר קִבְּלוּ בְּטָעוּת — מֻתָּרִים כֻּלָּם בִּמְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לַחֲזוֹר וּלְהִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁאֵין מַטְרִיחִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל קַבָּלָתָם אֵינָהּ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהִיא בְּטָעוּת. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם אִם צְרִיכִים לְכָךְ:

En quoi cela s'applique-t-il ? Pour des individus. Mais une communauté qui s'est trompée lors d'un jour nuageux et a prié l'*arvit* de Chabbat alors qu'il faisait encore grand jour — n'a pas besoin de recommencer si, au moment où elle a prié, on était au-delà de *plag haMinha*, car on n'impose pas de fatigue à la communauté. Et puisqu'ils n'ont pas à recommencer — l'acceptation de Chabbat de la première *tefila* tombe sur eux, et ils sont interdits dans la *melakha*. Néanmoins, s'il y a une minorité qui n'a pas encore accepté Chabbat — elle n'est pas entraînée par la majorité, puisque l'acceptation de la majorité a été erronée. D'autres divergent et disent que même si toute la communauté a accepté par erreur — tous sont permis dans la *melakha*, bien qu'ils n'aient pas à recommencer la *tefila*, parce qu'on ne leur impose pas la fatigue ; mais leur acceptation ne vaut rien, puisqu'elle est erronée. Et l'on peut se reposer sur leur avis en cas de besoin :

מִי שֶׁשָּׁהָה לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת עַד שֶׁקִּבְּלוּ הַקָּהָל שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ שֶׁאָמְרוּ "בָּרְכוּ" — לֹא יִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּאוֹתָהּ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּהָל מִתְפַּלְלִין עַרְבִית, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהַקָּהָל קִדְּשׁוּ הַיּוֹם — אֵין לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ חֹל אֶצְלָם, אֶלָּא יֵלֵךְ חוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיִתְפַּלֵּל שָׁם מִנְחָה שֶׁל חֹל. וְהוּא שֶׁלֹּא עָנָה עִמָּהֶם אַחַר "בָּרְכוּ", אֲבָל אִם עָנָה — הֲרֵי קִבֵּל עָלָיו שַׁבָּת וְאָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה שֶׁל חֹל, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, כְּדִין טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ק"ח:

Celui qui a tardé à prier *Minha* la veille de Chabbat jusqu'à ce que la communauté ait accepté Chabbat — c'est-à-dire qu'on ait dit Barekhou — ne priera pas *Minha* dans cette synagogue à l'heure où la communauté prie l'*arvit*, car puisque la communauté a sanctifié le jour — il ne convient pas qu'il en fasse un jour profane à côté d'eux. Il sortira de la synagogue et priera là-bas *Minha* du *hol*. Et cela à condition qu'il n'ait pas répondu avec eux après Barekhou ; mais s'il a répondu — il a accepté sur lui Chabbat, et il lui est interdit de prier *Minha* du *hol*. Plutôt, il priera deux fois *arvit*, selon la règle de celui qui a oublié et n'a pas prié *Minha* la veille de Chabbat, comme expliqué au siman 108 :

וְאִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת סָמוּךְ לְ"בָרְכוּ" — יַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה שֶׁל חֹל. וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּיָּד בְּעוֹדוֹ מִתְפַּלֵּל מִנְחָה יֹאמְרוּ הַצִּבּוּר "בָּרְכוּ" וִיקַבְּלוּ שַׁבָּת — אֵין לוֹ לָחוּשׁ בְּמַה שֶּׁהוּא מִתְפַּלֵּל אֶצְלָם תְּפִלָּה שֶׁל חֹל, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל בְּהֶתֵּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְחִיל בְּהֶתֵּר צָרִיךְ לְהַקְדִּים כָּל כָּךְ בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לִגְמוֹר קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ שְׁעַת הָאִסּוּר, אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁיִּמְשׁוֹךְ תּוֹךְ שְׁעַת הָאִסּוּר — הֲרֵי זֶה כְּמַתְחִיל בְּאִסּוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רל"ה, מִכָּל מָקוֹם כַּאן אֵין לְהַקְפִּיד כָּל כָּךְ, לְפִי שֶׁאִסּוּר זֶה שֶׁלֹּא לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל חֹל אֵצֶל צִבּוּר הַמִּתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת — אֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא:

Et s'il arrive à la synagogue juste avant Barekhou — il commencera à prier *Minha* du *hol*. Et bien qu'aussitôt, alors qu'il prie encore *Minha*, la communauté dise Barekhou et accepte Chabbat — il n'a pas à s'en soucier, c'est-à-dire à craindre de prier auprès d'eux une *tefila* du *hol*, puisqu'il a commencé en heure permise. Et bien que tout ce qui doit commencer en heure permise doive être avancé suffisamment pour pouvoir s'achever avant l'heure d'interdit, et que s'il est notoire que cela débordera sur l'heure d'interdit, c'est comme s'il avait commencé en heure d'interdit, comme expliqué au siman 235 — néanmoins ici il n'y a pas tellement lieu d'y prendre garde, car cet interdit-ci, de ne pas prier une *tefila* du *hol* en présence d'une communauté qui prie celle de Chabbat — n'est qu'une *houmra* tout court :

מִי שֶׁקָּדַם לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁהִתְפַּלְלוּ הַקָּהָל, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר חָל עָלָיו קַבָּלַת שַׁבָּת — יָכוֹל לוֹמַר אֲפִלּוּ לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא קִבֵּל עֲדַיִן הַשַּׁבָּת שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ מְלָאכָה, וּמֻתָּר לוֹ לֵהָנוֹת מֵהַמְּלָאכָה בְּשַׁבָּת, דְּכֵיוָן שֶׁלַּחֲבֵרוֹ מֻתָּר הוּא — אֵין בַּאֲמִירָתוֹ אֵלָיו אִסּוּר כְּלָל (וְלֹא אָסְרוּ הָאֲמִירָה לְנָכְרִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת), אֶלָּא כְּשֶׁאוֹמֵר לוֹ בְּשָׁעָה הָאֲסוּרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל (עַיֵּן סִמָּן רס"א).

וְכֵן מִי שֶׁמְּאַחֵר לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אוֹ שֶׁמַּמְשִׁיךְ סְעֻדָּתוֹ בַּלַּיְלָה — מֻתָּר לוֹ לוֹמַר אֲפִלּוּ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל וְהִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ מְלָאכָה, וּמֻתָּר לוֹ לֵהָנוֹת וְלֶאֱכוֹל מִמְּלַאכְתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ יַזְכִּיר עֲדַיִן שֶׁל שַׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן:

Celui qui a anticipé en priant l'*arvit* de Chabbat avant que la communauté n'ait prié, bien que l'acceptation de Chabbat soit déjà tombée sur lui — peut dire, même à un Juif son compagnon qui n'a pas encore accepté Chabbat, de faire pour lui un *melakha*, et il lui est permis de bénéficier de ce *melakha* Chabbat. Car puisque pour son compagnon c'est permis — il n'y a dans son ordre aucun interdit (et l'on n'a pas interdit l'*amira* à un non-Juif, bien qu'il ne soit pas commandé sur Chabbat), mais seulement quand il lui dit à une heure interdite à tout Juif (voir siman 261). De même celui qui tarde à prier *arvit* à la sortie de Chabbat, ou qui prolonge son repas dans la nuit — il lui est permis de dire, même à un Juif qui a déjà prié et a fait *havdala* dans la *tefila*, de faire pour lui un *melakha*, et il lui est permis d'en bénéficier et d'en manger, même s'il mentionnera encore après cela Chabbat dans le *birkat hamazon* :