מדוע רמה 4 ייעודית לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שנכתב בידי אדמו״ר הזקן. ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות התורה בחיבור אחד, ופוסק בדקדקנות תלמודית מיוחדת.
עבור חב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון. עמוד זה מאסף, לגבי סימן רס״ג, את הטקסט המלא של הרב, מקוריותו, ודברי הרבי המאירים את הסוגיה.
שולחן ערוך הרב — סימן רס״ג
הטקסט השלם של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן רס״ג — מִי וָמִי הַמַּדְלִיקִין וְאִם טָעוּ בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן — וּבוֹ כה סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שהובא ב־Sefaria. 25 סעיפים + 8 ערכי קונטרס אחרון.
סעיף א מִי וָמִי הַמַּדְלִיקִין וְאִם טָעוּ בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן וּבוֹ כ"ה סְעִיפִים: תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה…
מִי וָמִי הַמַּדְלִיקִין וְאִם טָעוּ בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן וּבוֹ כ"ה סְעִיפִים:
תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה לְכָל אָדָם נֵר דּוֹלֵק בְּשַׁבָּת בְּכָל חֵדֶר וְחֵדֶר שֶׁהוֹלֵךְ שָׁם בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בַּיִת, שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּעֵץ אוֹ בְּאֶבֶן.
וְחַיָּב כָּל אָדָם כְּשֶׁאוֹכֵל סְעֻדַּת הַלַּיְלָה לְאָכְלָהּ אֵצֶל אוֹר הַנֵּר, שֶׁזֶּה בִּכְלַל עֹנֶג שַׁבָּת הוּא. וְעִקַּר מִצְוַת הַדְלָקַת נֵרוֹת הוּא נֵר זֶה שֶׁאוֹכֵל אֶצְלוֹ. וִיהֵא זָהִיר בּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ יָפֶה. וְכָל הַזָּהִיר בּוֹ — זוֹכֶה לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", עַל יְדֵי "נֵר מִצְוָה" בָּא אוֹר תּוֹרָה.
וְיֵשׁ מְכַוְּנִים לַעֲשׂוֹת ב' פְּתִילוֹת בְּנֵר זֶה: אֶחָד כְּנֶגֶד "זָכוֹר", וְאֶחָד כְּנֶגֶד "שָׁמוֹר". וּבְנֵרוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה אוֹ שֶׁל חֵלֶב וְכַיּוֹצֵא בָהֶן — מַדְלִיקִין ב' נֵרוֹת. וִיכוֹלִין גַּם כֵּן לְהוֹסִיף וּלְהַדְלִיק ג' אוֹ ד', כִּי יְכוֹלִין לְהוֹסִיף עַל דָּבָר הַמְּכֻוָּן כְּנֶגֶד דָּבָר אַחֵר, רַק שֶׁלֹּא יִפְחוֹת.
וְלָכֵן אִשָּׁה שֶׁשָּׁכְחָה פַּעַם אַחַת לְהַדְלִיק — נוֹהֲגִין שֶׁמַּדְלֶקֶת כָּל יָמֶיהָ ג'. וְאִם שָׁכְחָה כַּמָּה פְעָמִים — מוֹסֶפֶת בְּכָל פַּעַם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהּ הֶכֵּר וְזִכָּרוֹן שֶׁתְּהֵא זְהִירָה מִכַּאן וּלְהַבָּא בִּכְבוֹד שַׁבָּת וְלֹא תָבֹא לִידֵי שִׁכְחָה.
אֲבָל אִם נֶאֶנְסָה וְלֹא הִדְלִיקָה, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְכַיּוֹצֵא בָזֶה — אֵינָהּ צְרִיכָה לְהוֹסִיף כְּנֶגֶד זֶה.
וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַדְלִיק לְעוֹלָם ז' נֵרוֹת. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְהַדְלִיק עֲשָׂרָה, מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לָהֶם.
וְנוֹהֲגִין לְהַדְלִיק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת ב' נֵרוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה כְּרוּכִים, לִזְכּוֹר שֶׁ"זָּכוֹר" וְ"שָׁמוֹר" בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ. וְאַף בְּבֵיתוֹ טוֹב לַעֲשׂוֹת כֵּן לְפִי טַעַם זֶה. וְגַם כְּדֵי לְהַרְבּוֹת הָאוֹרָה לְהִדּוּר מִצְוָה. וְעַל נֵרוֹת שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת אֵין מְבָרְכִין, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר:
סעיף ב מִי שֶׁאֵין לוֹ מָעוֹת לִקְנוֹת נֵר לְשַׁבָּת — חַיָּב אֲפִלּוּ לְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים בִּשְׁבִיל נֵר זֶה.…
מִי שֶׁאֵין לוֹ מָעוֹת לִקְנוֹת נֵר לְשַׁבָּת — חַיָּב אֲפִלּוּ לְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים בִּשְׁבִיל נֵר זֶה. וְאֵין זֶה בִּכְלַל "עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת", לְפִי שֶׁזֶּהוּ בִּכְלַל עֹנֶג סְעֻדַּת הַלַּיְלָה, שֶׁכְּשֶׁאוֹכְלָהּ בְּלֹא נֵר — אֵין לוֹ עֹנֶג מִמֶּנָּה כָּל כָּךְ, וּסְעֻדַּת הַלַּיְלָה הִיא מֵעִקַּר סְעֻדּוֹת הַשַּׁבָּת, וְאֵינָהּ דּוֹמָה לִסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית שֶׁעָלֶיהָ אָמְרוּ: "עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת", כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ב:
סעיף ג וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מְעַט מָעוֹת וְצָרִיךְ לִקַּח בָּהֶם מַאֲכָלִים לְשַׁבָּת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ…
וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מְעַט מָעוֹת וְצָרִיךְ לִקַּח בָּהֶם מַאֲכָלִים לְשַׁבָּת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ בַּמֶּה לִקְנוֹת נֵר — הֲרֵי הַנֵּר קוֹדֵם לְכָל הַמַּאֲכָלִים שֶׁל שַׁבָּת, חוּץ מִפַּת, שֶׁהַפַּת קוֹדֶמֶת לְנֵר, שֶׁהִיא עִקַּר מִצְוַת הַסְּעֻדָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"ד:
סעיף ד וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת יַיִן לְקִדּוּשׁ וְנֵר לְשַׁבָּת — נֵר שַׁבָּת קוֹדֵם. וְאַף עַל פִּי…
וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת יַיִן לְקִדּוּשׁ וְנֵר לְשַׁבָּת — נֵר שַׁבָּת קוֹדֵם. וְאַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשׁ הַיּוֹם הוּא מִן הַתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם עַל הַיַּיִן אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְגַם אֶפְשָׁר לְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת, וּלְפִיכָךְ נֵר שַׁבָּת קוֹדֵם מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ, שֶׁמִּצְטַעֲרִין בְּנֵי בֵיתוֹ לֵישֵׁב בַּחֹשֶׁךְ וְלֶאֱכוֹל. וְלָכֵן אִם יֵשׁ לוֹ נֵר אֶחָד לֶאֱכוֹל אֶצְלוֹ — דַּי בְּכָךְ, וְיִקְנֶה אַחַר כָּךְ יַיִן לְקִדּוּשׁ:
סעיף ה אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים חַיָּבִים לִהְיוֹת בְּבָתֵּיהֶם נֵר דָּלוּק בְּשַׁבָּת, אֶלָּא…
אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים חַיָּבִים לִהְיוֹת בְּבָתֵּיהֶם נֵר דָּלוּק בְּשַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהַנָּשִׁים מֻזְהָרוֹת בּוֹ יוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁמְּצוּיוֹת בַּבַּיִת וְעוֹסְקוֹת בְּצָרְכֵי הַבַּיִת. וְעוֹד, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כָּבְתָה נֵרוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְכָךְ נָתְנוּ לָהּ מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת שֶׁתְּתַקֵּן מַה שֶּׁקִּלְקְלָה. וּלְפִיכָךְ אַף אִם יִרְצֶה הַבַּעַל לְהַדְלִיק בְּעַצְמוֹ — הָאִשָּׁה קוֹדֶמֶת.
וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב שֶׁהוּא יִתְעַסֵּק בְּתִקּוּן הַפְּתִילוֹת וְהַנֵּרוֹת, וְגַם יַדְלִיק בִּשְׁאָר חֲדָרִים שֶׁאֵין אִשָּׁה מַדְלֶקֶת שָׁם.
וְנוֹהֲגִין כְּשֶׁהָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת — הַבַּעַל מַדְלִיק וּמְבָרֵךְ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה, אֲבָל בִּשְׁאָר הַשַּׁבָּתוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִדָּה, וְכֵן בְּכָל פַּעַם כְּשֶׁהִיא נִדָּה — מְבָרֶכֶת בְּעַצְמָהּ (עַיֵּן סִמָּן פ"ח):
סעיף ו לֹא יַקְדִּים לְמַהֵר לְהַדְלִיקוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לְפִי שֶׁאָז אֵינוֹ נִכָּר שֶׁמַּדְלִיקוֹ…
לֹא יַקְדִּים לְמַהֵר לְהַדְלִיקוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לְפִי שֶׁאָז אֵינוֹ נִכָּר שֶׁמַּדְלִיקוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת. וְגַם לֹא יְאַחֵר. וְאִם רוֹצֶה לְהַדְלִיק הַנֵּר בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וּלְקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה סָמוּךְ לְהַדְלָקָה — רַשַּׁאי, כִּי כֵּיוָן שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת לְאַלְתַּר — אֵין זוֹ הַקְדָּמָה, וּבִלְבָד שֶׁיְּהֵא מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, שֶׁהוּא שָׁעָה וּרְבִיעַ זְמַנִּיּוֹת קֹדֶם הַלַּיְלָה (עַיֵּן סִמָּן רס"א).
וְאִם הִדְלִיק הַנֵּר בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וְלֹא קִבֵּל עָלָיו שַׁבָּת מִיָּד — צָרִיךְ לְכַבּוֹתוֹ וְלַחֲזוֹר וּלְהַדְלִיקוֹ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַהַדְלָקָה עַצְמָהּ נִכֶּרֶת שֶׁהִיא לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת. וּמִכַּאן סָמְכוּ הַקַּדְמוֹנִים שֶׁהָיוּ מְשַׁגְּרִים הַתִּינוֹק[וֹ]ת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבָתֵּיהֶם קֹדֶם "בָּרְכוּ" שֶׁיְּצַוּוּ לְהַדְלִיק אָז, וְלֹא יַדְלִיקוּ קֹדֶם מִנְחָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִים אָז עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת:
סעיף ז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִדְלִיק נֵר שַׁבָּת חָל עָלָיו הַשַּׁבָּת וְנֶאֱסַר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה,…
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִדְלִיק נֵר שַׁבָּת חָל עָלָיו הַשַּׁבָּת וְנֶאֱסַר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת בְּהַדְלָקָה זוֹ. וְעַל פִּי זֶה נוֹהֲגוֹת הַנָּשִׁים שֶׁאַחַר שֶׁבֵּרְכוּ וְהִדְלִיקוּ הַנֵּרוֹת — מַשְׁלִיכוֹת לָאָרֶץ הַפְּתִילָה שֶׁבְּיָדָן שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהּ הַנֵּרוֹת, וְאֵינָן מְכַבּוֹת אוֹתָהּ, שֶׁכְּבָר חָל עֲלֵיהֶן שַׁבָּת בִּגְמַר הַדְלָקָה זוֹ. אֲבָל יְכוֹלוֹת לְהַדְלִיק נֵרוֹת הַרְבֵּה, שֶׁכֻּלָּן מִצְוַת הַדְלָקָה אַחַת הֵן, וְאֵין קַבָּלַת הַשַּׁבָּת חָלָה עַד אַחַר גְּמַר הַהַדְלָקָה.
וְיֵשׁ חוֹלְקִים עַל זֶה וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין קַבָּלַת שַׁבָּת תְּלוּיָה כְּלָל בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת, אֶלָּא בְּהַתְחָלַת תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר "בָּרְכוּ" הַכֹּל פּוֹרְשִׁים מִמְּלַאכְתָּם. וְכֵן עִקָּר (וּמִכָּל מָקוֹם, לְדִבְרֵי הַכֹּל צָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל שַׁבָּת לְאַלְתַּר אַחַר הַהַדְלָקָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה).
אֲבָל הַמִּנְהָג הוּא כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁאוֹתָהּ אִשָּׁה הַמַּדְלֶקֶת מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת עָלֶיהָ בְּהַדְלָקָה זוֹ, וְלָכֵן תִּתְפַּלֵּל מִנְחָה תְּחִלָּה, אֲבָל שְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת מֻתָּרִים בִּמְלָאכָה עַד "בָּרְכוּ". וַאֲפִלּוּ אוֹתָהּ אִשָּׁה, אִם הִתְנֵית תְּחִלָּה אֲפִלּוּ בְּלִבָּהּ שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת בְּהַדְלָקָה זוֹ — מוֹעִיל לָהּ תְּנַאי זֶה בִּמְקוֹם הַצֹּרֶךְ. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַצֹּרֶךְ — אֵין לִסְמוֹךְ עַל הַתְּנַאי, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין תְּנַאי מוֹעִיל כְּלָל לְפִי דַּעַת הָאוֹמְרִים שֶׁקַּבָּלַת שַׁבָּת תְּלוּיָה בְּהַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת.
וְכָל זֶה כְּשֶׁהִדְלִיקָה הַנֵּרוֹת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן, שֶׁהֵן עִקַּר הַמִּצְוָה וּבָהֶן תְּלוּיָה קַבָּלַת הַשַּׁבָּת, אֲבָל שְׁאָר הַנֵּרוֹת שֶׁמַּדְלֶקֶת בַּבַּיִת וּבִשְׁאָר חֲדָרִים — אֵין קַבָּלַת שַׁבָּת תְּלוּיָה בָּהֶן לְדִבְרֵי הַכֹּל, וּמֻתָּר לָהּ לַעֲשׂוֹת אַחֲרֵיהֶן כָּל הַמְּלָאכוֹת עַד שֶׁתַּדְלִיק נֵרוֹת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן.
וְכָל זֶה בְּאִשָּׁה, אֲבָל בְּאִישׁ הַמַּדְלִיק אֵין בּוֹ שׁוּם מִנְהָג כְּלָל, וּמַעֲמִידִין עַל עִקַּר הַדִּין שֶׁאֵין קַבָּלַת שַׁבָּת תְּלוּיָה בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת אֶלָּא בַּאֲמִירַת "בָּרְכוּ". וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב לְהַתְנוֹת לְכַתְּחִלָּה:
סעיף ח הַמַּדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה — חַיָּבִים לְבָרֵךְ עוֹבֵר…
הַמַּדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה — חַיָּבִים לְבָרֵךְ עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת", אוֹ "שֶׁל יוֹם טוֹב", כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִים עַל שְׁאָר כָּל מִצְוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן.
וְהַמִּנְהָג שֶׁמְּבָרְכִים אַחַר הַהַדְלָקָה, לְפִי שֶׁסּוֹבְרִין שֶׁאִם תְּבָרֵךְ תְּחִלָּה קִבְּלָה לְשַׁבָּת, וּתְהֵא אֲסוּרָה לְהַדְלִיק. וְאַף בְּיוֹם טוֹב מַדְלִיקִין תְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בִּבְרָכָה אַחַת לְבָרֵךְ אוֹתָהּ פְּעָמִים קֹדֶם הַדְלָקָה וּפְעָמִים אַחַר כָּךְ. וּכְדֵי שֶׁתְּהֵא הַבְּרָכָה עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּה — אֵינָהּ נֶהֱנֵית מִן הָאוֹר עַד אַחַר הַבְּרָכָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּשִׂימָה יָדָהּ לִפְנֵי הַנֵּר מִיָּד אַחַר הַהַדְלָקָה עַד אַחַר גְּמַר הַבְּרָכָה, וְאָז מְסִירָה יָדָהּ וְנֶהֱנֵית מִן הָאוֹר, וְזֶה נִקְרָא עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּה:
סעיף ט בַּחוּרִים הַהוֹלְכִים לִלְמוֹד חוּץ לְבֵיתָם — צְרִיכִים לְהַדְלִיק נֵר שַׁבָּת בְּחַדְרָם וּלְבָרֵךְ עָלָיו…
בַּחוּרִים הַהוֹלְכִים לִלְמוֹד חוּץ לְבֵיתָם — צְרִיכִים לְהַדְלִיק נֵר שַׁבָּת בְּחַדְרָם וּלְבָרֵךְ עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם אוֹכְלִים שָׁם, לְפִי שֶׁהַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת חוֹבָה אַף בְּלֹא אֲכִילָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּעֵץ וָאֶבֶן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.
אֲבָל מִי שֶׁהוּא אֵצֶל אִשְׁתּוֹ וּמַדְלִיק בְּכָל הַחֲדָרִים שֶׁהוֹלֵךְ שָׁם בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְבָרֶכֶת בִּשְׁבִילוֹ בְּבֵית אֲכִילָה.
אֲבָל כְּשֶׁאֵינוֹ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ — אֵינוֹ נִפְטָר בְּבִרְכַּת אִשְׁתּוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד שָׁם בְּמָקוֹם שֶׁמִּתְאָרֵחַ.
וְאִם אֵין לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד שָׁם (וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ אֶלָּא שֶׁבַּעַל הַבַּיִת מִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם גַּם כֵּן, וְצָרִיךְ הַבַּעַל הַבַּיִת לְהַדְלִיק שָׁם נֵר שֶׁלּוֹ) — אֵין הָאוֹרֵחַ צָרִיךְ לְהַדְלִיק שָׁם כְּלָל, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלוֹם בַּיִת בְּמָקוֹם שֶׁהוּא שָׁם, וְגַם מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת הוּא מְקַיֵּם בְּמַה שֶׁמַּדְלִיקִים נֵר שַׁבָּת בְּבֵיתוֹ (מִשֶּׁלּוֹ).
אֲבָל אִם אֵין לוֹ מִי שֶׁיַּדְלִיק בְּבֵיתוֹ (אוֹ אֲפִלּוּ אִם מַדְלִיקִים שָׁם אֶלָּא שֶׁאֵינָן מַדְלִיקִים מִשֶּׁלּוֹ — אֵינוֹ נִפְטָר בְּהַדְלָקָתָם, אַף אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁהָיָה אֶצְלָם נִפְטָר בְּהַדְלָקָתָם, כְּגוֹן שֶׁסָּמוּךְ עַל שֻׁלְחָנָם, שֶׁנַּעֲשֶׂה מִכְּלַל בְּנֵי בֵיתָם וְנִפְטָר בַּנֵּר שֶׁלָּהֶם, מִכָּל מָקוֹם עַכְשָׁו שֶׁאֵינוֹ אֶצְלָם — אֵינוֹ נִפְטָר בְּנֵרָם, אֶלָּא) צָרִיךְ הוּא לְקַיֵּם מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת בְּמָקוֹם שֶׁהוּא, עַל יְדֵי שֶׁיִּתֵּן פְּרוּטָה לְבַעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בַּנֵּר שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁיַּקְנֶה לוֹ בַּעַל הַבַּיִת חֵלֶק בַּנֵּר שֶׁלּוֹ בְּמַתָּנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תרע"ז לְעִנְיַן נֵר חֲנֻכָּה.
(בַּמֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאוֹכֵל שָׁם מִשֶּׁלּוֹ, אֲבָל אִם הוּא סָמוּךְ עַל שֻׁלְחַן בַּעַל הַבַּיִת — נַעֲשֶׂה כִּבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְיוֹצֵא בְּנֵרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם). וְכָל זֶה כְּשֶׁאֵין לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד שָׁם:
סעיף י ב' אוֹ ג' בַּעֲלֵי בָתִּים שֶׁאוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וּמְבָרְכִים כָּל אֶחָד עַל מְנוֹרָה שֶׁלּוֹ —…
ב' אוֹ ג' בַּעֲלֵי בָתִּים שֶׁאוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וּמְבָרְכִים כָּל אֶחָד עַל מְנוֹרָה שֶׁלּוֹ — יֵשׁ מְפַקְפְּקִין לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ כַּאן בְּרָכָה לְבַטָּלָה, לְפִי שֶׁכְּבָר יֵשׁ שָׁם אוֹרָה מְרֻבָּה מִנֵּרוֹת שֶׁהִדְלִיק הָרִאשׁוֹן. וְיֵשׁ מְיַשְּׁבִין הַמִּנְהָג, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִתּוֹסְפָה אוֹרָה בַּבַּיִת — יֵשׁ בָּהּ שְׁלוֹם בַּיִת וְשִׂמְחָה יְתֵרָה לַהֲנָאַת אוֹרָה בְּכָל זָוִית. וּמִכָּל מָקוֹם, אֲפִלּוּ לְפִי דַעְתָּם לֹא יְבָרְכוּ שְׁנַיִם בִּמְנוֹרָה אַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ קָנִים הַרְבֵּה.
וּלְדִבְרֵי הַכֹּל, יָכוֹל הַשֵּׁנִי לְבָרֵךְ בְּחֶדֶר הַמְּיֻחָד לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל שָׁם וְאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם שׁוּם צֹרֶךְ אֲכִילָה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.
וַאֲפִלּוּ בְּחֶדֶר הַמְּיֻחָד לָרִאשׁוֹן, אִם הָרִאשׁוֹן מִשְׁתַּמֵּשׁ שׁוּם צָרְכֵי אֲכִילָה בְּאוֹתוֹ חֶדֶר וַעֲדַיִן לֹא הָיָה שָׁם — יָכוֹל הַשֵּׁנִי לְהַדְלִיק שָׁם מִשֶּׁלּוֹ, אוֹ מִמַּה שֶּׁיַּקְנֶה לוֹ הָרִאשׁוֹן, וּלְבָרֵךְ עַל הַדְלָקָה זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ כְּלוּם אֵצֶל נֵרוֹתָיו:
סעיף יא וּלְפִיכָךְ נוֹהֲגוֹת מִקְצָת הַנָּשִׁים בְּלֵיל טְבִילָה שֶׁהֵן צְרִיכוֹת לַחֲפוֹף רֹאשָׁן וְגוּפָן…
וּלְפִיכָךְ נוֹהֲגוֹת מִקְצָת הַנָּשִׁים בְּלֵיל טְבִילָה שֶׁהֵן צְרִיכוֹת לַחֲפוֹף רֹאשָׁן וְגוּפָן בְּחַמִּין מִבְּעוֹד יוֹם בְּבֵית הַמֶּרְחָץ אֵצֶל הַמִּקְוֶה, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶן לְהַדְלִיק הַנֵּרוֹת קֹדֶם לֶכְתָּן לְשָׁם, לְפִי שֶׁהֵן מְקַבְּלוֹת הַשַּׁבָּת עַל יְדֵי הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וַאֲסוּרוֹת לִרְחוֹץ בְּחַמִּין אַחַר כָּךְ, וְאֵינָן רוֹצוֹת לֵילֵךְ בֵּין חֲפִיפָה לִטְבִילָה לְבֵיתָן לְהַדְלִיק נֵרוֹת שֶׁמִּתְיָרְאוֹת שֶׁלֹּא יְטַנְּפֵם בְּלֶכְתָּן וּתְהֵא בָהֶם חֲצִיצָה, לָכֵן מַדְלִיקִין נֵרוֹת שֶׁלָּהֶן בֵּין חֲפִיפָה לִטְבִילָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל נָשִׁים אִם הוּא סָמוּךְ לְבֵית הַטְּבִילָה, וְהַשַּׁמָשׁ מִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם שׁוּם דָּבָר מִצָּרְכֵי אֲכִילָה לְאוֹר נֵרוֹתֶיהָ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הִיא עַצְמָהּ יְכוֹלָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם שׁוּם דָּבָר שֶׁתֵּהָנֶה בוֹ בַּלַּיְלָה לְצֹרֶךְ אֲכִילָה.
אֲבָל אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַדְלִיק וּלְבָרֵךְ עַל נֵרוֹת הַמְּיֻחָדִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁדֶּרֶךְ לְהַדְלִיקָן שָׁם בְּכָל שַׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם תִּרְצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ צָרְכֵי אֲכִילָה לְאוֹרָן, לְפִי שֶׁנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֵינָן עֲשׂוּיִים לְהָאִיר וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָן, אֶלָּא לְכָבוֹד בִּלְבָד.
וּמִכָּל מָקוֹם, יוֹתֵר טוֹב שֶׁבְּלֵיל טְבִילָה יַדְלִיק הַבַּעַל וִיבָרֵךְ.
(אוֹ תֵּלֵךְ בֵּין חֲפִיפָה לִטְבִילָה לְבֵיתָהּ לְהַדְלִיק שָׁם, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֶפְשָׁר שֶׁתָּחֹף בְּבֵיתָהּ שֶׁזֶּה יוֹתֵר טוֹב. וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּכָל אֵלֶּה — תַּדְלִיק וּתְבָרֵךְ קֹדֶם לֶכְתָּהּ לְבֵית הַטְּבִילָה וְתַתְנֶה שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת בְּהַדְלָקָה זוֹ, שֶׁתְּנַאי זֶה מוֹעִיל בִּמְקוֹם הַצֹּרֶךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר).
וְכֵן תַּעֲשֶׂה כְּשֶׁיֵּשׁ חֻפָּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּצְרִיכָה לֵילֵךְ לְשָׁם וְתִתְאַחֵר שָׁם עַד אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁתְּקַבֵּל שַׁבָּת קֹדֶם לֶכְתָּהּ לְשָׁם — (אֲזַי תַּדְלִיק וּתְבָרֵךְ וְתַתְנֶה שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת בְּהַדְלָקָה זוֹ.
וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין לָהּ לְהַתְנוֹת תְּנַאי זֶה אֶלָּא אִם כֵּן הַבַּעַל יְקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת מִיָּד סָמוּךְ לְהַדְלָקָתָהּ, דְּכֵיוָן שֶׁהִיא אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת לְאַלְתַּר לְאַחַר הַדְלָקָתָהּ, שֶׁצְּרִיכָה לִשְׁהוֹת הַרְבֵּה בַּחֲפִיפָתָהּ אוֹ בְּלֶכְתָּהּ לְחֻפָּה, אִם כֵּן אִם גַּם הַבַּעַל לֹא יְקַבֵּל לְאַלְתַּר — יִצְטָרֵךְ לְכַבּוֹת הַנֵּר וְלַחֲזוֹר וּלְהַדְלִיקוֹ סָמוּךְ לְקַבָּלַת שַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה וְנִמְצָא שֶׁבֵּרְכָה לְבַטָּלָה).
אֲבָל אֵין לָהּ לְהַדְלִיק לְכַתְּחִלָּה קֹדֶם לֶכְתָּהּ בְּלֹא בְרָכָה, וּבְבוֹאָהּ מֵהַטְּבִילָה מִשֶּׁחָשֵׁכָה אוֹ מֵהַחֻפָּה תִּפְרוֹשׂ יָדֶיהָ לִפְנֵי הַנֵּרוֹת וּלְבָרֵךְ אָז קֹדֶם שֶׁתֵּהָנֶה לְאוֹרָן, וְכֵן אִם דַּעְתָּהּ לָבֹא מֵהַחֻפָּה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת — אֵין לָהּ לִסְמוֹךְ עַל זֶה שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק קֹדֶם לֶכְתָּהּ וְשֶׁתְּצַוֶּה לְנָכְרִי לְהַדְלִיק כְּשֶׁתָּבֹא בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת וְשֶׁתְּבָרֵךְ הִיא עַל יְדֵי פְּרִישַׂת יָדֶיהָ מִיָּד אַחַר הַדְלָקַת הַנָּכְרִי, שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה לְאוֹרָן עַד אַחַר בִּרְכָתָהּ, לְפִי שֶׁהַאֵיךְ תְּבָרֵךְ "וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק" וְהֵן דּוֹלְקוֹת כְּבָר מִקֹּדֶם לְכֵן, אוֹ עַל יְדֵי הַנָּכְרִי.
וּמִכָּל מָקוֹם, בְּדִיעֲבַד שֶׁשָּׁכְחָה וְלֹא הִדְלִיקָה קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְנִזְכְּרָה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת — יֵשׁ לְהַתִּיר לָהּ לְצַוּוֹת לְנָכְרִי לְהַדְלִיק וְשֶׁתְּבָרֵךְ הִיא קֹדֶם שֶׁתֵּהָנֶה לְאוֹרָן (דְּכֵיוָן שֶׁעִקַּר מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת אֵינָהּ הַהַדְלָקָה בִּלְבָד, אֶלָּא הַהֲנָאָה וְהַתַּשְׁמִישׁ לְאוֹרָהּ הִיא עִקַּר הַמִּצְוָה, אֶלָּא שֶׁהַהַדְלָקָה הִיא הַתְחָלָה וַהֲכָנָה לְמִצְוָה זוֹ, וְלָכֵן מְבָרְכִים עָלֶיהָ, וְזוֹ שֶׁשָּׁכְחָה וְלֹא בֵרְכָה בִּתְחִלַּת הַמִּצְוָה — יְכוֹלָה לְבָרֵךְ קֹדֶם עִקַּר הַמִּצְוָה, דְּהַיְנוּ קֹדֶם שֶׁתֵּהָנֶה לְאוֹרָן).
וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא תְצַוֶּה לְהַדְלִיק אֶלָּא נֵר אֶחָד עַל הַשֻּׁלְחָן, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הַמִּצְוָה.
(אֲבָל נֵר אֶחָד אֶפְשָׁר לְהַתִּיר לָהּ אַף אִם יֵשׁ שָׁם כְּבָר נֵר דָּלוּק, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהַנָּשִׁים נִזְהָרוֹת מְאֹד בִּבְרָכָה זוֹ — הֲרֵי זֶה כְּצֹרֶךְ גָּדוֹל שֶׁהִתִּירוּ בוֹ שְׁבוּת בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"א):
סעיף יב סוּמָא יְכוֹלָה גַם כֵּן לְבָרֵךְ עַל נֵר שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי הִיא נֶהֱנֵית גַּם כֵּן מִמְּאוֹרוֹת, כְּמוֹ…
סוּמָא יְכוֹלָה גַם כֵּן לְבָרֵךְ עַל נֵר שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי הִיא נֶהֱנֵית גַּם כֵּן מִמְּאוֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ס"ט. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ לָהּ בַּעַל פִּקֵּחַ — יְבָרֵךְ הַבַּעַל.
אַךְ אִם אוֹכֶלֶת בְּשֻׁלְחָן אֶחָד עִם אֲחֵרִים שֶׁבֵּרְכוּ וְהִדְלִיקוּ — אֵין לָהּ לְבָרֵךְ, שֶׁהֲרֵי אָז אֵין מִצְוָה בְּהַדְלָקָה זוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם שִׂמְחָה יְתֵרָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וְלָהּ אֵין שִׂמְחָה כְּלָל מֵאוֹר הַנֵּר:
סעיף יג מִצְוָה לַעֲשׂוֹת לְכַתְּחִלָּה נֵרוֹת אֲרֻכִּים שֶׁיַּדְלִיקוּ עַד הַלַּיְלָה. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עָשָׂה…
מִצְוָה לַעֲשׂוֹת לְכַתְּחִלָּה נֵרוֹת אֲרֻכִּים שֶׁיַּדְלִיקוּ עַד הַלַּיְלָה.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עָשָׂה נֵרוֹת קְטַנִּים שֶׁאֵינָן דּוֹלְקִים עַד הַלַּיְלָה — אֵין כַּאן בְּרָכָה לְבַטָּלָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָכַל לְאוֹרָן וְנֶהֱנָה מֵהֶן בִּסְעֻדַּת שַׁבָּת.
אֲבָל אִם לֹא אָכַל לְאוֹרָן, כְּגוֹן שֶׁאָכַל בֶּחָצֵר, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"ג, אִם אֵינָן דּוֹלְקוֹת עַד הַלַּיְלָה, שֶׁאָז הוּא נֶהֱנֶה מֵהֶן בַּחֲזָרָתוֹ לַבַּיִת שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּעֵץ וָאֶבֶן בְּאִישׁוֹן אֲפֵלָה וְלַיְלָה — הֲרֵי בֵּרַךְ לְבַטָּלָה.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁהָיָה שָׁם קְצָת חֹשֶׁךְ בְּאֵיזֶה מָקוֹם סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה אִם לֹא הָיוּ דוֹלְקוֹת שָׁם וְהִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שׁוּם דָּבָר לְאוֹרָן — אֵין בְּזֶה אִסּוּר:
סעיף יד אִם הִדְלִיק נֵר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ כְּלוּם בְּשַׁבָּת שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְהַדְלִיק שָׁם…
אִם הִדְלִיק נֵר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ כְּלוּם בְּשַׁבָּת שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְהַדְלִיק שָׁם נֵר, וְאַחַר כָּךְ נָטַל נֵר זֶה הַדָּלוּק וְהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּנֵר זֶה, דְּכֵיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִדְלִיקוֹ הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ נִכָּר שֶׁהֻדְלַק לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת. וְאִם בֵּרַךְ עַל הַדְלָקָתוֹ — הֲרֵי זוֹ בְּרָכָה לְבַטָּלָה.
אֲבָל יָכוֹל לְבָרֵךְ וּלְהַדְלִיק בְּמָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים שָׁם צָרְכֵי אֲכִילָה, אִם הוּא חֶדֶר שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁהוּא מְיֻחָד לוֹ, בֵּין שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ דּוֹלֵק שָׁם, בֵּין שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ אַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ כְּלוּם בְּשַׁבָּת, וְיַדְלִיק כַּאן נֵר אַחֵר, דְּכֵיוָן שֶׁהַנֵּר שֶׁבֵּרַךְ עָלָיו הָיָה מֻנָּח שָׁעָה מוּעֶטֶת כָּאן בְּמָקוֹם הַחַיָּב בְּנֵר שַׁבָּת — אֵין כַּאן בְּרָכָה לְבַטָּלָה.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר לְבָרֵךְ עַל אוֹתָן הַנֵּרוֹת שֶׁהֵן כְּבָר עַל הַשֻּׁלְחָן, וְלֹא עַל שְׁאָר הַנֵּרוֹת אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת, וַאֲפִלּוּ רוֹצֶה לְהַנִּיחָן אַחַר כָּךְ עַל הַשֻּׁלְחָן, לְפִי שֶׁעִקַּר הַמִּצְוָה הֵן הַנֵּרוֹת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁאוֹכְלִין לְאוֹרָן, וְרָאוּי שֶׁתְּהֵא הַבְּרָכָה עַל אוֹתָן הַמֻּנָּחִים בְּמָקוֹם שֶׁהוּא עִקַּר הַמִּצְוָה. וּמִכָּל מָקוֹם, דַּי שָׁם בְּנֵר אֶחָד (אוֹ ב' נֵרוֹת כְּנֶגֶד "זָכוֹר" וְ"שָׁמוֹר").
אֲבָל אִם יֵשׁ נָשִׁים רַבּוֹת בְּבַיִת אֶחָד — יְכוֹלוֹת לְבָרֵךְ לְכַתְּחִלָּה גַּם בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת, וּבִלְבָד שֶׁיְּהֵא מָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ צָרְכֵי אֲכִילָה, אִם הוּא חֶדֶר הַמְּיֻחָד לָהּ אוֹ לְבַעְלָהּ. וְאִם אֵינוֹ מְיֻחָד לָהּ — אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַדְלִיק שָׁם אֶלָּא אִם כֵּן מִשְׁתַּמְּשִׁים שָׁם צָרְכֵי אֲכִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים שָׁם כְּלוּם, אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת וּבְנֵי בֵיתוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ אֲחֵרִים, מִשְׁתַּמְּשִׁים שָׁם צָרְכֵי אֲכִילָה:
סעיף טו (בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאוֹכֶלֶת מִשֶּׁלָּהּ, אֲבָל אִם הִיא סְמוּכָה עַל שֻׁלְחַן בַּעַל…
(בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאוֹכֶלֶת מִשֶּׁלָּהּ, אֲבָל אִם הִיא סְמוּכָה עַל שֻׁלְחַן בַּעַל הַבַּיִת — אֵינָהּ יְכוֹלָה לְבָרֵךְ שָׁם, אֶלָּא אִם כֵּן הַחֶדֶר מְיֻחָד לָהּ אוֹ לְבַעְלָהּ, שֶׁאִם לֹא כֵן אֵינָהּ חַיֶּבֶת כְּלָל לְהַדְלִיק שָׁם, שֶׁאֵין חִיּוּב נֵר שַׁבָּת חָל עָלֶיהָ כְּלָל, לְפִי שֶׁהִיא בִּכְלַל בְּנֵי בֵיתוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְנִפְטֶרֶת בְּנֵרוֹ.
וְאַף אִם בַּעַל הַבַּיִת מְצַוֶּה לָהּ לְהַדְלִיק וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ שָׁלִיחַ לְפָטְרוֹ מֵחִיּוּבוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לְהַדְלִיק שָׁם, לְפִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ מִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם צָרְכֵי אֲכִילָה, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא אוֹ מִקְצָת בְּנֵי בֵיתוֹ אוֹכְלִים שָׁם, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהוּא אוֹ אִשְׁתּוֹ בֵּרְכוּ בְּמָקוֹם אֶחָד וְנִפְטַר בִּבְרָכָה זוֹ לְכָל הַחֲדָרִים שֶׁחַיָּב לְהַדְלִיק שָׁם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה — אִם כֵּן גַּם שְׁלוּחוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ שָׁם.
וְיֵשׁ חוֹלְקִים עַל זֶה. וְכֵן נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ):
סעיף טז אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְפַּלְלוּ הַקָּהָל עֲדַיִן, אִם קָדַם הַיָּחִיד וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת…
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְפַּלְלוּ הַקָּהָל עֲדַיִן, אִם קָדַם הַיָּחִיד וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם — חָל עָלָיו קַבָּלַת הַשַּׁבָּת, וְאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה.
אֲפִלּוּ אִם אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל עֲדַיִן — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר כְּבָר עִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם בַּתְּפִלָּה:
סעיף יז אִם רֹב הַקָּהָל קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם שַׁבָּת — הַמִּעוּט נִמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם בְּעַל כָּרְחָם וַאֲסוּרִים…
אִם רֹב הַקָּהָל קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם שַׁבָּת — הַמִּעוּט נִמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם בְּעַל כָּרְחָם וַאֲסוּרִים בִּמְלָאכָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֵצֶל קַבָּלַת שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ אוֹמְרִים בְּפֵרוּשׁ שֶׁאֵינָם רוֹצִים לְקַבֵּל שַׁבָּת עֲדַיִן:
סעיף יח וְאִם אֵרַע שֶׁאֶחָד לֹא תִקֵּן עֲדַיִן מַאֲכָלוֹ לְשַׁבָּת כְּשֶׁהַצִּבּוּר רוֹצִים לוֹמַר "בָּרְכוּ" — יֵשׁ…
וְאִם אֵרַע שֶׁאֶחָד לֹא תִקֵּן עֲדַיִן מַאֲכָלוֹ לְשַׁבָּת כְּשֶׁהַצִּבּוּר רוֹצִים לוֹמַר "בָּרְכוּ" — יֵשׁ לָהֶם לְהַמְתִּין עָלָיו (מִמִּדַּת חֲסִידוּת). וְאִם הוּא סָמוּךְ לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת — אַל יַמְתִּינוּ:
סעיף יט אֲבָל אִם רֹב הַקָּהָל לֹא הָיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — אֵינָם נִמְשָׁכִים אַחַר הַמִּעוּט. וְעִיר שֶׁיֵּשׁ…
אֲבָל אִם רֹב הַקָּהָל לֹא הָיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — אֵינָם נִמְשָׁכִים אַחַר הַמִּעוּט.
וְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בָּתֵּי כְנֵסִיוֹת הַרְבֵּה — אֵין הַקָּהָל הַמִּתְפַּלְלִין בְּאֶחָד מֵהֶם נִמְשָׁכִים אַחַר הַמִּתְפַּלְלִים בָּאֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵמָּה הַמִּעוּט נֶגֶד הָאֲחֵרִים.
(וְיָחִיד שֶׁלֹּא הָיָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁקִּבְּלוּ בָּהּ שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָגִיל לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד בְּאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת, אִם רֹב הָעִיר לֹא קִבְּלוּ עֲדַיִן שַׁבָּת — אֶפְשָׁר לְהַתִּירוֹ בִּמְלָאכָה):
סעיף כ אָדָם שֶׁבָּא לָעִיר וּכְבָר קִבְּלוּ אַנְשֵׁי הָעִיר שַׁבָּת עֲלֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַיּוֹם…
אָדָם שֶׁבָּא לָעִיר וּכְבָר קִבְּלוּ אַנְשֵׁי הָעִיר שַׁבָּת עֲלֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַיּוֹם גָּדוֹל — חָל עָלָיו הַשַּׁבָּת גַּם כֵּן. וְאִם הָיָה עָלָיו שׁוּם חֵפֶץ מֻקְצֶה אוֹ מָעוֹת — לֹא יְטַלְטְלֶנּוּ בְּיָדָיו לַהֲסִירוֹ מִמֶּנּוּ, אֶלָּא יַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁ[יִּ]תְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"ו בְּמִי שֶׁשָּׁכַח כִּיסוֹ עָלָיו בְּשַׁבָּת, וְעַיֵּן שָׁם:
סעיף כא מִי שֶׁטָּעָה בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן וְסוֹבֵר שֶׁהוּא חֲשֵׁכָה מַמָּשׁ וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת…
מִי שֶׁטָּעָה בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן וְסוֹבֵר שֶׁהוּא חֲשֵׁכָה מַמָּשׁ וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁהִתְפַּלֵּל הָיָה מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה שֶׁהוּא זְמַן הָרָאוּי לְתוֹסֶפֶת שַׁבָּת — צָרִיךְ הוּא לַחֲזוֹר וּלְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית, כֵּיוָן שֶׁהוּא לֹא נִתְכַּוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ מִפְּנֵי קַבָּלַת תּוֹסֶפֶת שַׁבָּת, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא לַיְלָה, וַהֲרֵי הִתְפַּלֵּל בְּטָעוּת, וּמֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה קֹדֶם קַבָּלַת שַׁבָּת בִּתְפִלָּה הַשְּׁנִיָּה, לְפִי שֶׁקַּבָּלָה הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה בְּטָעוּת וְאֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּלוּם:
סעיף כב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּיְחִידִים, אֲבָל צִבּוּר שֶׁטָּעוּ בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן וְהִתְפַּלְלוּ…
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּיְחִידִים, אֲבָל צִבּוּר שֶׁטָּעוּ בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן וְהִתְפַּלְלוּ עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל — אֵינָם צְרִיכִים לַחֲזוֹר וּלְהִתְפַּלֵּל אִם כְּשֶׁהִתְפַּלְלוּ הָיָה מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, לְפִי שֶׁאֵין מַטְרִיחִין עַל הַצִּבּוּר. וְכֵיוָן שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לַחֲזוֹר וּלְהִתְפַּלֵּל — חָל עֲלֵיהֶם קַבָּלַת הַשַּׁבָּת שֶׁבַּתְּפִלָּה הָרִאשׁוֹנָה, וַאֲסוּרִים בִּמְלָאכָה. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ מִעוּט שֶׁלֹּא קִבְּלוּ עֲדַיִן שַׁבָּת — אֵינָן נִמְשָׁכִים אַחַר הָרֹב, כֵּיוָן שֶׁקַּבָּלַת הָרֹב הָיְתָה בְּטָעוּת.
וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה וְאוֹמְרִים, שֶׁאַף אִם כָּל הַצִּבּוּר קִבְּלוּ בְּטָעוּת — מֻתָּרִים כֻּלָּם בִּמְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לַחֲזוֹר וּלְהִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁאֵין מַטְרִיחִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל קַבָּלָתָם אֵינָהּ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהִיא בְּטָעוּת. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם אִם צְרִיכִים לְכָךְ:
סעיף כג מִי שֶׁשָּׁהָה לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת עַד שֶׁקִּבְּלוּ הַקָּהָל שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ…
מִי שֶׁשָּׁהָה לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת עַד שֶׁקִּבְּלוּ הַקָּהָל שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ שֶׁאָמְרוּ "בָּרְכוּ" — לֹא יִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּאוֹתָהּ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּהָל מִתְפַּלְלִין עַרְבִית, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהַקָּהָל קִדְּשׁוּ הַיּוֹם — אֵין לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ חֹל אֶצְלָם, אֶלָּא יֵלֵךְ חוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיִתְפַּלֵּל שָׁם מִנְחָה שֶׁל חֹל. וְהוּא שֶׁלֹּא עָנָה עִמָּהֶם אַחַר "בָּרְכוּ", אֲבָל אִם עָנָה — הֲרֵי קִבֵּל עָלָיו שַׁבָּת וְאָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה שֶׁל חֹל, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, כְּדִין טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ק"ח:
סעיף כד וְאִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת סָמוּךְ לְ"בָרְכוּ" — יַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה שֶׁל חֹל. וְאַף עַל פִּי…
וְאִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת סָמוּךְ לְ"בָרְכוּ" — יַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה שֶׁל חֹל. וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּיָּד בְּעוֹדוֹ מִתְפַּלֵּל מִנְחָה יֹאמְרוּ הַצִּבּוּר "בָּרְכוּ" וִיקַבְּלוּ שַׁבָּת — אֵין לוֹ לָחוּשׁ בְּמַה שֶּׁהוּא מִתְפַּלֵּל אֶצְלָם תְּפִלָּה שֶׁל חֹל, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל בְּהֶתֵּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְחִיל בְּהֶתֵּר צָרִיךְ לְהַקְדִּים כָּל כָּךְ בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לִגְמוֹר קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ שְׁעַת הָאִסּוּר, אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁיִּמְשׁוֹךְ תּוֹךְ שְׁעַת הָאִסּוּר — הֲרֵי זֶה כְּמַתְחִיל בְּאִסּוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רל"ה, מִכָּל מָקוֹם כַּאן אֵין לְהַקְפִּיד כָּל כָּךְ, לְפִי שֶׁאִסּוּר זֶה שֶׁלֹּא לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל חֹל אֵצֶל צִבּוּר הַמִּתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת — אֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא:
סעיף כה מִי שֶׁקָּדַם לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁהִתְפַּלְלוּ הַקָּהָל, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר חָל…
מִי שֶׁקָּדַם לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁהִתְפַּלְלוּ הַקָּהָל, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר חָל עָלָיו קַבָּלַת שַׁבָּת — יָכוֹל לוֹמַר אֲפִלּוּ לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא קִבֵּל עֲדַיִן הַשַּׁבָּת שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ מְלָאכָה, וּמֻתָּר לוֹ לֵהָנוֹת מֵהַמְּלָאכָה בְּשַׁבָּת, דְּכֵיוָן שֶׁלַּחֲבֵרוֹ מֻתָּר הוּא — אֵין בַּאֲמִירָתוֹ אֵלָיו אִסּוּר כְּלָל (וְלֹא אָסְרוּ הָאֲמִירָה לְנָכְרִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת), אֶלָּא כְּשֶׁאוֹמֵר לוֹ בְּשָׁעָה הָאֲסוּרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל (עַיֵּן סִמָּן רס"א).
וְכֵן מִי שֶׁמְּאַחֵר לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אוֹ שֶׁמַּמְשִׁיךְ סְעֻדָּתוֹ בַּלַּיְלָה — מֻתָּר לוֹ לוֹמַר אֲפִלּוּ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל וְהִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ מְלָאכָה, וּמֻתָּר לוֹ לֵהָנוֹת וְלֶאֱכוֹל מִמְּלַאכְתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ יַזְכִּיר עֲדַיִן שֶׁל שַׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן:
קונטרס אחרון — 8 ערכים (לחץ לפתיחה)
הקונטרס אחרון הוא הנספח הפלפולי של אדמו״ר הזקן — מעבדתו ההלכתית בתחתית הדף.
קונטרס אחרון, אות א
ועיקר כו'. הטור ושו"ע שהזכירו לעשות נר יפה, ודאי קיימו אנר שמברך עליו ואוכל לאורו, ולא על נרות שמדליק שלא יכשל בעץ ואבן, מדסיימו לעשות שתי פתילות דהיינו שתי נרות לדידן, וזה אין עושין כי אם על השלחן (ומיהו בדיני מהרי"ו לא כתב כן):
קונטרס אחרון, אות ב
ותתנה כו'. המג"א השמיט תיקון זה במתכוין, משום דצריך לקבל שבת מיד, כמ"ש התוס' ורא"ש. ואף ששוהה כדי לצלות דג קטן, ומה שכתב הש"ע מיד לאו דוקא תיכף ומיד אלא לאלתר, מכל מקום שיעור זה פחות הרבה מרביע שעה, כדמוכח משיעור מליחה שהוא כשיעור צלייה אף לחתיכה גדולה, וכאן היא שוהה בחופה הרבה. ולדעת העולת שבת צריך לומר כמ"ש בפנים, דהא ודאי האשה אינה אלא שלוחו של הבעל, כמ"ש העולת שבת בס"ג, וכן בדין, דעיקר הטלת שלום בבית עליה דידיה רמיא שהוא הבעל הבית, ועוד שהיא בכלל בני ביתו עיין מ"ש לקמן, א"כ אם הוא מקבל שבת מיד הוא נפטר בהדלקתה והיא לא בירכה לבטלה, אע"פ שהיא לא היתה נפטרת בהדלקה זו אם היתה חייבת בה חיוב בפני עצמו. דכהאי גוונא ממש אשכחן במברך על השופר והולך לו, עיין ב"י סי' תקפ"ה:
קונטרס אחרון, אות ג
ומכל מקום בדיעבד כו'. המג"א לא סבירא ליה כתשובת מהר"י ברונא שהעתיק בעולת שבת, לפי שסומך בדיעבד על מהר"ש ומהר"ם. והנה לפי מ"ש המג"א בסי' קנ"ח (וכן הוא בגמרא פ"ז דברכות) דדוקא כשראוי לברך קודם עשייה ולא בירך לא יברך אח"כ אבל כשלא היה אפשר לברך תחלה יכול לברך אח"כ, ומהאי טעמא י"ל שאף שהפסיק הרבה יכול לברך דאיזה גבול יש לדבר (וכמו לרבינא אחר גמר הסעודה ע"ש בדף נ"א), א"כ הוא הדין כאן שאי אפשר לברך בתחלה לפי המנהג, א"כ אף שהפסיקה הרבה אח"כ אין בכך כלום. ובפרט דהכא י"ל דמיקרי עובר לעשייתן, שאינה נהנית מן האור עד לאחר הברכה כמ"ש רמ"א.
ואין להקשות ממ"ש הט"ז ביו"ד סי' ק"ך דכשהנכרי עושה המצוה אין לישראל לברך עליה, וכן משמע במנחות (דף מ"[ב] ע"ב) דקאמר בישראל צריך לברך משמע אבל לא ע"י נכרי (ודברי הזהב מזוקק שם תמוה מאד דבמסקנא לא קאי הכי ע"ש), די"ל הני מילי במצוה שעשיית הנכרי היא גמר מצותה כגון מילה וטבילת כלים, אבל הכא אין ההדלקה גמר המצוה אלא ההנאה לאורה, כמבואר במרדכי בהג"ה, דמהאי טעמא לא היה ר' משולם רוצה לברך עליה והשיב עליו ר"י דשאני הכא שרואין בה מיד להשתמש כו' ע"ש, א"כ אף לדידן דמברכים אינו אלא משום שנהנה בה מיד, והנאה זו היא לישראל ולכן יכול לברך, דלא גרע משירי מצות דיכול לברך עליהן, כגון נענוע הלולב אע"פ שכבר קיים עיקר המצוה בלא ברכה, ואף החולקין שם מודו הכא דזהו עיקר המצוה. ודמי ממש לעושה סוכה אפילו ע"י נכרי שמברך על ישיבתה, אלא דהתם מברך לישב ולא לעשות, משום שהעשיה בלבדה אינה המצוה, ומהאי טעמא ג"כ אינו מברך כלום בשעת העשייה, אבל כאן יכול לברך על ההדלקה, לפי שגמר המצוה נמשך מאליו אחר ההדלקה ואינו מחוסר מעשה כלל, כמ"ש ר"י שרואין בה כו', ר"ל אף שאין צריך עכשיו ברגע זו לשום תשמיש שהרי מברכין בכל ענין מכל מקום רואין בה לשמש כו', כלומר שעל ידי כן יכול להשתמש לכשירצה וכל הראוי לבילה אין כו'. וכן לפי מ"ש רש"י ור"ן שמצטערים בני ביתו לישב בחשך, הנאה זו נמשכת מאליה אחר ההדלקה, ואי אפשר לברך עליה שאין בה ממש אלא על הדלקה שממנה נמשכה, ואף שהנכרי הדליק יכול לברך להדליק, והכוונה שיהא נר דלוק, אי נמי שצונו להדליק אם אינו דלוק כדי ליהנות ועכשיו שהוא דלוק אנו נהנים ג"כ, והנאה זו היא עיקר ציוויו (עיין בתוס' ורא"ש ור"ן דאף למאי דסלקא דעתך דסגי בדלוקה ועומדת אפילו הכי מברך להדליק).
ולא דמי לכסהו הרוח שאינו מברך, דהתם נגמרה המצוה ע"י הרוח, אבל הכא עיקר המצוה נעשית בהנאת הישראל. ודמי ממש לנכרי הנותן לידים שהישראל מברך, דאל"כ לא היו מתירין לכתחלה עיין סי' קנ"ט סי"א, והטעם משום שהמצוה נעשית בגוף הישראל, וה"נ כן הוא לפי פירש"י ור"ן. ואף לפירוש ר"י י"ל כן. אלא די"ל דשאני התם שהישראל פושט ידיו, אע"פ שמסייע אין בו ממש עיין סי' שכ"ח ס"ג, אפשר דלענין ברכה מהני אפילו סיוע בעלמא. הילכך אין לסמוך על זה אלא בדיעבד, ומסתברא לברך אז על הדלקת הנר, עיין סי' ח' בדרכי משה ודו"ק:
קונטרס אחרון, אות ד
ונזכרה בבין השמשות כו'. בודאי באמירה לנכרי מיירי המג"א, מדמסיים ומכל מקום בנר אחד סגי, וגם הצריך לעיין בסי' רע"ו ס"ב בהג"ה ע"ש, וא"כ ע"כ איירי בבין השמשות. ומ"ש ששכחה מלברך, היינו לברך ולהדליק, שכן הוא נקרא בלשון העולם. והא דשביק לפרש דין בדיעבד מאם שכחה והדליקה בלא ברכה, משום דלא שכיח כולי האי (ולכן לא העתקתיו בפנים):
קונטרס אחרון, אות ה
סמוכה כו'. זה פשוט דבני ביתו אינם צריכים נר לכל אחד ואחד, דאפילו בנר חנוכה אמרו איש וביתו, והמהדרין שם היינו משום פרסומי ניסא, ובנר שבת לא אשכחן הידור זה בגמרא, אם כן אין לברך עליו כיון שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו (שאם היה חיוב בדבר היאך נפטר הבעל בהדלקת אשתו, הלא היא צריכה נר בפני עצמה, ולא אשכחן חיוב שתי נרות אלא שיש מכוונים כן כנגד זכור ושמור כמו שכתבו הטור ושו"ע, ומשמע שם בהדיא דבלאו הכי סגי בנר אחד לכל בני ביתו, וכן משמע מלשון הרמב"ם וש"ע ס"ג, ואין להאריך בדבר הפשוט ומבואר להדיא מלשון המשנה (ששנינו הדליקו את הנר ולא הדליקו נרות) והגמרא דף כ"ג ע"ב ודף ל"ה ע"ב וכל הפוסקים). ואף שפוטר בזה הבעל הבית מחיובו, אין בכך כלום, כמ"ש החק יעקב סי' תל"ב והעולת שבת סי' תקפ"ה ס"ב ע"ש, ובמ"ש בסי' תל"ב שכן הוא ג"כ דעת הרא"ש וטור ושו"ע שם.
ומיהו פשטא דלישנא דרא"ש וטור משמע ודאי להיפך. שמ"ש החק יעקב שם שגם שלא יברכו כולם אין נכון, הוא דוחק (אף שהוא מוכרח לדעת הש"ע שם כמ"ש שם), שכיון שבעל הבית בירך כבר ולהם אי אפשר לברך מנא ליה להרא"ש (ומסי' ק"מ אין ראיה, דהשני אינו פוטר הראשון אלא גומר המצוה המוטלת על כלל הצבור וגם הוא בכלל. ועוד דהתם איכפת לן בקריאת הב' שאינו מברך לפניה ואינה מצטרפת לקריאת הראשון משום דכתיב תמימה כמ"ש בירושלמי, אבל בעלמא לא איכפת לן ודו"ק) להמציא מלבו חיוב זה שישמעו הברכה. אלא ודאי כוונתו כפשוטו שאחד מברך לכולם היינו משום שמצוה היא שאחד יברך לכולם כמ"ש המג"א סוף סי' רי"ג, ודומיא דמתניתין הסיבו אחד מברך לכולם, ואיתא נמי בתוספתא פ"ד, ודומיא דסוף פ"ה בתוספתא גבי מאור אחד מברך לכולם, שהוא חיוב משום ברב עם כמ"ש בגמרא. וכן משמע בהדיא בתשובת הרא"ש כלל כ"ו שכתב כן אפילו בב' מילות. וכן כתב סוף פ"ו דחולין גבי שחיטות. ועיין מ"ש בסי' רי"ג. ולפי זה מבואר מדעת הרא"ש וטור דהם חייבים בברכה, והטעם משום דהם מצווים במצוה זו מדין ערבות (לכך הם צריכים לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו. משא"כ בריש סי' ק"מ שאינו מברך וצונו שכבר בירך בשחר, אלא משום כבוד התורה לבד תיקנו לברך לכל קריאה וקריאה, עיין במ"ש סימן קמ"ג להשו"ע וט"ז, וכיון שהוא גומר קריאתה דיו בברכת האחת), ואף שהבעל הבית נפטר בברכה אחת לכל החדרים מכל מקום הן צריכים לברך על מצות שעושין שהם חייבים בעשייתם, דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות, שהרי המחויב מחמת ערבות נקרא מחויב בדבר להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם כמ"ש הרא"ש פ"ג דברכות, א"כ למה לא יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב מחמת עצמו. וכן משמע מסתימת לשון הב"י בסי' תקפ"ה, דדוחק גדול לאוקמי שלא היה בשעת הברכה והיה בתחלת התקיעות, דהוה ליה לפרש, אלא ודאי אף שלא היה בתחלתן ויצטרך אח"כ לשמוע על הסדר או ששמע כבר אפילו הכי מברך עכשיו, דלא כעולת שבת שם.
ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו בהדלקת הנרות, כיון שיש להם על מי שיסמכו. אבל גבי שופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג העתקתי דברי העולת שבת והחק יעקב, כיון שלא מצינו לאחרונים שיחלקו עליהם בפירוש, וגם ספק ברכות להקל, ובפרט שכן הוא מוכרח לדעת הש"ע כמ"ש בסימן תל"ב:
קונטרס אחרון, אות ו
חשכה ממש כו'. ע"כ צריך לומר כן, לפי מ"ש המג"א דאפילו בחול דינא הכי. וכן הוא בהדיא בתלמידי רבינו יונה. וכן משמע מלשון רש"י, הביאו ב"י. ומכל מקום לא העתקתי דברי המג"א גם בחול, לפי שצע"ג לדינא, דהא לר' יהודה דמי ממש לטעה וסבר להתפלל באמצע והרי הוא תחלת הלילה, שהרי כיון שמגיע פלג המנחה נעשה לילה מאליו לענין תפלה בלא דעתו ומחשבתו של אדם כלל, וכיון דמספקא לן אי הלכתא כוותיה אין צריך לחזור ולהתפלל אי עביד כוותיה אף בלא מתכוין, משא"כ בקבלת שבת דברצונו תליא מילתא אף לר' יהודה, דכשאינו רוצה לקבל שבת אלא להתפלל תפלת שבת אף שהגיע פלג המנחה, ואפילו בדיעבד כשלא היה בדעתו לקבל תוספת שבת והתפלל תפלה של שבת, דמי ממש למתפלל של שבת בחול, שאף שהוא בזמן תפלה לא יצא, ולהכי כשהוא חושב שהוא לילה ובאמת אינו לילה הרי אין שבת כלל במחשבתו, שמחשבה זו שבטעות אינה כלום שהיא שקר, והתוספת אינו עולה על דעתו כלל, ועוד שהוא בטעות, ונמצא שהתפלל של שבת בחול. ומיהו ממ"ש ב"י וש"ע סי"א ואפילו אינו רוצה כו', משמע דיוצא ידי חובת תפלה. ולפי זה הא דאינו יוצא כאן אינו משום דטעה בקבלת שבת אלא משום שטעה ביום, וא"כ הוא הדין בחול לא יצא, אבל צ"ע למה:
קונטרס אחרון, אות ז
ויש חולקין על זה כו'. אף שהם תלו בהדלקה, היינו משום דסבירא להו כבה"ג כמבואר במרדכי ע"ש, אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא בנשים, ואין צבור לנשים דמאה נשי כו'. ואף שלכתחלה טוב להתנות גם באיש, מכל מקום כאן שרבים מקילים בלאו הכי פשיטא דאין להחמיר כלל, ובפרט דהכא מיקרי דיעבד.
והנה מ"ש הט"ז לסתור דעתם ממ"ש רמ"א הוא תמוה מאוד, ומבואר במג"א שזהו דעת רבים, ובפרט שהגאונים הכי סבירא להו. אבל מ"ש דלא קיי"ל כהמחמירים בנגיעה, כן פסק גם בד"מ, והאליה זוטא יחידאה הוא, אף לפי מ"ש המג"א, שהרי מסתימת כל הפוסקים גבי שמן המטפטף מן הנר לכלי שתחתיו שאסרו להסתפק ממנו בשבת כמ"ש בסי' רס"ה, ולא אסרו ליגע בכלי או בשמן, אע"פ שהוא מוקצה מחמת מצוה כמו שכתבו התוס' דף מ"ב ומ"ד. ועוד דמוקצה מחמת מצוה אינו חמור ממוקצה דגרוגרות וצמוקים שמותר ליגע בהם, ואין איסור אלא לטלטלם, דכללא כייל רמ"א בריש סי' ש"ח דכל מוקצה מותר בנגיעה, אפילו הראוי לאכילה ולא גזרינן שמא יאכלנו:
קונטרס אחרון, אות ח
שלחבירו מותר כו'. גם לפי מ"ש הר"ן וב"י ומג"א צ"ל כן, שהרי אין צד היתר מתיר האמירה לעשות בשבת אלא לעשות אחר השבת, כמ"ש בסימן שכ"ה ס"ח וס"י וכמ"ש המג"א בסי' ש"ז, אלא ודאי שגם הר"ן סבירא ליה דהכי עדיף טפי מלומר לכרך פלוני אני הולך, שאינו מותר אלא מחמת שלמחר הוא יום המותר, אבל הכא כיון שלחבירו מותר הוא אף היום דינו כאומר לעשות ביום מותר ושרי כשיש צד היתר, [ו]להתוס' ורשב"א וט"ז אף בלא צד היתר.
אבל צ"ע, דהא אבל אסור לומר לחבירו לעשות לו מלאכה אע"פ שלחבירו מותר, ואין לומר דשאני הכא דחבירו ג"כ בר שביתה ואעפ"כ אינו שובת, דהא בתחומין לית לן הכי (ועוד קשה הלא כל נכרי אינו מצווה כלל על השבת ואפילו הכי אסור לומר לו. ואין לומר דשאני הכא דאף לישראל אחר מותר וכמ"ש מהרי"ו, דמכל מקום טעם זה שכתבו התוס' ורשב"א כיון שלחבירו מותר הוא אין באמירתו כלום מופרך הוא). ועוד קשה דהיכי שרינן ליה למימר לחבירו הא קיי"ל שלוחו של אדם כמותו וידו כידו והרי זה כעושה בעצמו. בפרט לפי מ"ש תלמידי רבינו יונה בפ"ד דהמקבל תוספת שבת מיתסר מדאורייתא ע"ש, א"כ מה מועיל צד היתר לאיסורא דאורייתא, דהא מילתא דמיא ממש לאומר לאשה אקפי לי קטן שחייב מלקות כדאיתא בבבא מציעא דף י' ע"ב, ע"ש ברא"ש, אף שהיא אינה מוזהרת כלל מן התורה בבל תקיף, והיא מותרת לגמרי לעשות זה מדאורייתא משום לאו דבל תקיפו, ואפילו הכי סופג הוא ארבעים משום לאו זה משום שעשתה בשליחותו ונעשה כעושה בעצמו, והכא נמי לא שנא. ואף אם תימצי לומר דהכא ליכא אסורא לדידיה אלא מדרבנן, מכל מקום גם השליחות לחבירו ליתסר מדרבנן כיון דהוה ליה כעושה בעצמו ממש. ואף לפי דעת הב"י ומג"א שיש כאן צד היתר, מכל מקום כיון שלעשות בעצמו אסור גם השליחות הוה כעושה בעצמו. ולא דמי לשמירת פירות, דהתם אין חבירו עושה שום מלאכה כלל שהולך בתוך תחומו, ואף שהולך ע"י אמירתו של זה הרי זה כאלו זה הוליך אותו שם (כמ"ש התוס' ורא"ש פ"ז דבבא מציעא) או נשאו אותו שם בתוך תחומו של חבירו, שלא היה עושה איסור בהולכה זו או במשא זו אלא משום עצמו שלו אסור להלך שם, אבל עכשיו שהוא עצמו אינו מהלך שם רק שחבירו מהלך שם ע"י אמירתו לא נעשה שום מלאכה בשליחותו, אף אם נכנה התחום בשם מלאכה. אבל כאן מה שחבירו מבעיר בשליחותו הרי זה כאילו אוחז ידו של חבירו ומבעיר בה שנעשית כידו אריכתא, כמו שנעשית יד האשה המקפת (ועוד קשה קצת לשון התוס' ורשב"א אין באמירתו כלום, הוה ליה למימר אין באמירתו איסור כלל ומאי כלום). וצריך לומר דודאי איסור שליחות אין כאן כלל.
והענין הוא דהנה ב' מיני אסורים יש בעושה מלאכה ע"י אחר, א' משום שהאחר עושה בשבילו וזה אסור בנכרי אפילו בלא אמירה אליו שצריך למחות בידו כדאיתא בדף קכ"א אדעתא דישראל מי שרי. ואין הטעם משום גזרה שמא יאמר לו, כמו שמטעם זה אסור ליהנות ממלאכתו כמ"ש בסימן שכ"ה ותקט"ו, דהא גבי מכס בסי' רמ"ד התירו לקבוע לו המלאכה בשבת והצריכו בקבלנות כדי שיעבוד אדעתא דנפשיה ולא אדעתא דישראל, וכן בהגהות מרדכי סוף פ"ד לענין לקצץ לנכרי לדבר מצוה דשרי לדעתו, ובלא קציצה אסור דקעביד אדעתא דישראל, אלמא דהא חמירא מאמירה עצמה, והטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו ושלוחו כמותו דיש שליחות לנכרי לחומרא כמ"ש הגהות מיימוניות פ"ו, ואפשר דכולי עלמא מודו בזה לענין שבת וכיוצא בה. אבל כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו כמותו, אלא שהאמירה אסורה בשבת עצמה משום ממצוא חפצך, וזהו איסור ב', דהיינו כל שאסור לו לעשות בעצמו אסור לדבר מעניינו וכן להזמין את עצמו לכך, דהיינו להחשיך על תחום וכיוצא בזה, דתרווייהו נפקא מהאי קרא עיין בתוס' דף קי"ג ע"ב, ובתרווייהו שרי בלשמור פירות, דהתם לא שייך איסור שליחות אלא מפני שמתעסק בדבר האסור לו.
ולמדו מזה התוס' לענין קבלת שבת, דהא פשיטא להו דהמקבל שבת מבעוד יום על עצמו, אף שמסתמא קבל עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת כמו שנתבאר בסי' רס"א, מכל מקום לא קבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו אבל לא התלויים חוץ לגופו, כגון אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות, והוא הדין לענין אמירה שאין בה משום איסור שליחות דהיינו מה שעושה בשבילו, שאיסור זה נולד בשעת עשיית מלאכה שעושה בשבילו שנעשית ידו כידו, ואיסור הבא מאליו הוא והוא אינו עושה שום מעשה בזה, וזה ודאי לא קבל עליו כמ"ש הלבוש, ומטעם שכתב מהרי"ו (והוא הדין במוצאי שבת אינו חפץ מסתמא שתומשך עליו חומרא זו). אלא דעל עצמו קבל ודאי כל השבותים, ובאמירתו עובר על שבות בעצמו שמתעסק בדבר האסור לו, ולא סגי בטעמא דמהרי"ו אלא לאותו דבר שנעשה על ידי אחרים, אבל אותו דבר שעושה בעצמו מה לי שעושה באחד משאר איבריו ומה לי שעושה בפיו, דעקימת שפתיו גופא יש בה איסור שמתעסק בדבר האסור כמו רגליו המהלכין להחשיך על התחום לדבר האסור לו. ועל זה הביאו ראיה משמירת פירות דכיון שלחבירו מותר אין באמירתו כלום, ר"ל שאין מתעסק כלל בדבר האסור אלא בדבר המותר. ולפי זה עולין דברי התוס' עם מהרי"ו בקנה אחד, ואין צריך למה שנדחק המג"א בסי' רס"א לחלק בין יחיד לצבור, וגם בדרכי משה משמע דמהרי"ו מיירי ביחיד ע"ש.
והשתא לא קשיא מידי מאבל דאסור משום שליחות, וכן לנכרי, אפילו אמר לו לעשותו אחר השבת, דכיון דלעשות בשבת אסור א"כ כשאומר לו לעשות למחר הרי מתעסק בדבר האסור לו היום, דהיינו עשיית הנכרי בשבילו שהיא עצמה אסורה משום דיש שליחות לחומרא, או מאיזה טעם שיהיה, ולכן אסור לדבר ממנה אע"פ שהיא למחר (ומהאי טעמא מותר לומר לו עשה מלאכתך), אלא אם כן יש צד היתר היום ע"י בורגנין, ור"ל שאיסור המלאכה אינו מחמת עצמה אלא דבר אחר גורם האיסור, ויוכל להצטייר שיסתלק אותו גורם ויעשה המלאכה בהיתר היום בדמותה כצלמה כמו שרוצה לעשותה למחר, אזי מותר להתעסק בה אע"פ שלא נסתלק הגורם עדיין, וגם אי אפשר להסתלק היום בפועל ממש, מכל מקום הוא אינו מתעסק כלל לעשותה דוקא באיסור אלא לעשות דבר שהוא מותר בעצמו, לאפוקי מלאכה האסורה מחמת עצמה, או שאי אפשר להצטייר שיעשה אותה בהיתר אלא אם כן לא יעשה כמו שהוא רוצה לעשותה למחר, אסור להתעסק לה היום, שהרי מתעסק בשבת כדי לעשות רצונו למחר בענין שאי אפשר להצטייר שיעשהו היום בהיתר. והילכך אם לא הבורגנין אין מועיל מה שהיה יכול לילך לקרוב משם מאתמול, שאז לא היה הולך כל כך למחר כמו שילך עכשיו, והוא מתעסק היום להליכה של עכשיו שהיא אסורה היום. ובזה נסתלקה תמיהת הט"ז מעל הר"ן וב"י ומג"א.
אבל לפי מה שכתב הט"ז צ"ע, דהא אי אפשר לעשות בורגנין ומחיצות בשבת, ואם ע"י נכרי, א"כ גם פירות המחוברים אפשר לתולשן על ידי נכרי, ומה הפרש יש ביניהם לפי דעתו. ועוד קשה דמכל מקום בשעת אמירתו עדיין אין בורגנין ומחיצות, וא"כ בשעה שמתעסק אין צד היתר, ומה יתן ומה יוסיף אם שיהיה צד היתר אח"כ, בלאו הכי אינו מתעסק אלא לעשות למחר שהוא יום המותר, ואין שום טעם כלל לתלות האיסור בשעות שנשארו ביום אחר התעסקותו אם יוכל להמצא אז צד היתר שאז הוא אינו עושה מאומה. ועוד סמוך לחשכה שאין שהות ביום לעשות בורגנין ומחיצות הרבה מאוד יהא אסור. וגם עיקר ההיתר כשאין בורגנין ומחיצות הוא הלכתא בלא טעמא לפי דעתו וצ"ע. ומכל מקום מ"ש דגבי שמירת פירות אין הטעם משום בורגנין, כן משמע בהדיא מפרש"י ור"ן במשנה, ובטור ושו"ע סי' ש"ז, ע"ש בב"י שהעתיק לשון רש"י. אלא שמלשונם משמע טעם אחר לגמרי, הפך מ"ש התוס' והרשב"א דהשמירה אסורה לזה, אלא סבירא ליה דכיון שהשמירה עצמה מותרת גם לזה אם היו בתוך התחום, אלא שאי אפשר לו לילך לשם הרי זה כמו שהפסיקו נהר, כיון שהוא אינו אומר לו רק לשמור שהי[א] מצד עצמה מותרת גם לו. וכן משמע בהדיא בהרמב"ם ריש פרק כ"ד. וא"כ אין ראיה כלל לקבלת שבת. אלא שלזה הקדים הר"ן שם לפרש שמור לי היינו שאומר לו לך למקום פלוני ושמור כו', וא"כ אומר לו לעשות דבר האסור לו דהיינו הליכה למקום פלוני, ואפילו הכי שרי.
ולדינא אף רש"י מודה דשרי אפילו בכהאי גוונא, אלא דקושטא דמילתא נקט לפי פירושו, דהא תנן בפ"ד דעירובין היו שנים כו' מביאים ואוכלים באמצע, ומשמע דזה מותר לו לומר שיביא, והרמב"ם וטור ושו"ע כתבוה בסי' שמ"ט אפילו לענין [רשות] הרבים דאורייתא (ועוד דאם היה איסור באמירה היה אסור לאכול עמו, כמו פירות שהובאו מחוץ לתחום או דרך רשות הרבים עיין סי' שכ"ה סט"ו, שאסורים משום גזירה שמא יאמר לו להביאו, אע"פ שיש לדחות). וכן בסוף פ"ה דביצה גבי פירותיו שבעיר אחרת שהם כרגלי מי שהופקדו אצלו ומותר להביאן לו שיאכלם ביו"ט, משמע שמותר לו לומר להביאם לו, אי מטעמו של הרשב"א אי מטעמו של הר"ן. אבל ע"י נכרי ודאי אסור בכהאי גוונא, דהא אם הביא מחוץ לתחום אפילו היה בבין השמשות אמה אחת חוץ לתחום אסור למי שהובא בשבילו משום גזרה שמא יאמר לו, אע"פ שאם היה ישראל היה מותר לו להביא עד סוף תחומו שהוא סמוך לעיר, וא"כ אין איסור אלא מה שהביא הנכרי מסמוך לעיר לתוכה, ובשביל זה אין לאסור כלל בדיעבד כמ"ש בסי' שכ"ה ע"ש במג"א (וגם לכתחלה היה יכול לילך חוץ לעיר עד תוך תחום הפירות ולומר לנכרי להביאם לו לשם, ומשמעות הגמרא והפוסקים דאפילו בדיעבד לא משכחת שום היתר למי שהובא בשבילו, ועכ"פ לפי דעת ר"ת לא משכחת כלל איסור בבא מחוץ לתחום שהיה יכול לממצע את התחום ולאכול ודו"ק), אלא ודאי דמה שהנכרי מביא מחוץ לתחום העיר לתוך תחומה יש בזה איסור כשעושה בשביל ישראל, אע"ג דלישראל הוי שרי כהאי גוונא. ואלו גבי קבלת שבת אף לנכרי שרי כדמשמע בהדיא במג"א סימן רס"א, וצ"ע:
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כוח הפסק של אדמו״ר הזקן
השוואת עמדת אדמו״ר הזקן עם עמדות המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המפתח של סימן רס״ג.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן |
|---|---|---|---|---|
| האישה מדליקה — קדימה | או״ח רס״ג:א — "אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים, חַיָּבִים לִהְיוֹת בְּבָתֵּיהֶם נֵר דָּלוּק בְּשַׁבָּת". מציב את המצווה האוניברסלית, אך מכיר בקדימה הנשית המסורתית ("נָשִׁים מֻזְהָרוֹת בָּהּ יוֹתֵר") — אשת הבית מדליקה כי היא מצויה יותר בבית. מקור: שבת כג ע״ב, גמרא על חוה ואור העולם. | הגהה על או״ח רס״ג:א: מבהיר — האישה מדליקה אך הבעל מתקין את הפתילות והשמן (הכנה מקדימה). המנהג האשכנזי: האישה מדליקה לפחות 2 נרות (כנגד "שָׁמוֹר וְזָכוֹר"); קהילות מסוימות מוסיפות נר לכל ילד. | מ״ב רס״ג:א-ד — מבהיר: (1) אם האישה נעדרת או מנועה, הבעל מדליק עם אותה ברכה; (2) רווק מדליק לבדו; (3) מנהג שני הנרות מקובל אוניברסלית (שָׁמוֹר וְזָכוֹר → שני ממדי השבת); (4) המספר הנוסף הוא מנהג משפחתי (אם, סבתא). החפץ חיים מצטט ב״ח ומגן אברהם על היסודות הקבליים. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רס״ג:א-ג — מבטא את הקדימה הנשית במבנה: האישה מדליקה כי היא כיבתה את אור העולם בחטא הקדמון (חוה), והיא מתקנת זאת בנרות שבת (חוה החדשה). הרב בונה את המצווה עם יסודה הקבלי. |
| הברכה (לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת קֹדֶשׁ) | או״ח רס״ג:ב — כלל: "יְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיַּדְלִיק". המחבר פוסק על פי הכלל הכללי "כָּל הַמִּצְוֹת מְבָרֵךְ עָלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן" (פסחים ז ע״ב): מברכים לפני קיום המצווה. עמדת הספרדים: לברך תחילה, להדליק אחר כך. | — (אין לרמ״א הגהה מפורשת על הסדר, אך המנהג האשכנזי הופך — ראה מ״ב על ההצדקה) | מ״ב רס״ג:ה-ט — דן בלשון ובסדר: (1) המנהג האשכנזי: מדליקים ואז מברכים (תוך כיסוי העיניים כדי לא לראות את האור לפני הברכה); (2) טעם המנהג: ההדלקה היא מה שמקבל את השבת; אחרי הקבלה לא ניתן עוד להדליק — לכן הופכים את הסדר (ב״ח, מהרי״ל); (3) לשון: "לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת [קֹדֶשׁ]" לפי המנהג; ליום טוב: "שֶׁל יוֹם טוֹב"; משולב: "שֶׁל שַׁבָּת וְשֶׁל יוֹם טוֹב"; (4) קהילות מסוימות אינן אומרות "קוֹדֶשׁ" — שינויים זעירים. החפץ חיים מסכם את העמדות. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רס״ג:ה-ז — מקודד: עבור שבת בלבד = "נֵר שֶׁל שַׁבָּת קֹדֶשׁ"; עבור שבת ויו״ט משולב = "נֵר שֶׁל שַׁבָּת וְשֶׁל יוֹם טוֹב". מדליקים ואז מברכים (מנהג חב״ד/אשכנז) — שונה מהספרדי המברך תחילה. |
| בת מגיל 3 | או״ח רס״ג:ה — כלל כללי על חינוך: על הילדים לראות ולהשתתף בהדלקת הנרות כדי להפנים את המצווה, ללא קביעת גיל מדויק. מקור משתמע: יומא פב ע״א על חינוך למצוות. | — (אין הגהה על גיל מדויק) | מ״ב רס״ג:יא-יג — דן בחינוך: (1) עקרון חינוך מחייב לצרף את הילדים למצווה משעה שמבינים; (2) גיל החינוך הקלאסי = 5-6 לבנות; (3) האחרונים בני זמננו מתחילים להזכיר גילאים מוקדמים יותר לפי הקהילות (3 לפי החסידות, 6 לפי המנהג האשכנזי הקלאסי); (4) החפץ חיים מעודד את הנוהג המוקדם בלי לפסוק סף יחיד. הדיוק "מגיל 3" אופייני למנהג חב״ד (הרבי מ״מ שניאורסון, מבצע נש״ק). | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רס״ג:יא-יב — מקודד את המנהג החב״די: הבנות מדליקות נר משלהן מגיל 3 (מבצע נש״ק של הרבי). פדגוגיה של זהות יהודית נשית. |
ההשוואה נערכה מתוך הטקסט העברי השלם של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רס״ג.
חידושים מיוחדים של הרב
החידושים הייחודיים של הרב בסימן זה
ייחודים המבדילים את אדמו״ר הזקן בסימן רס״ג. כל חידוש בנוי במבנה: עמדה קלאסית → חידוש הרב → השלכה מעשית.
חידוש א — יסוד קבלי לקדימה הנשית (רס״ג:א-ג)
חוה החדשה ותיקון העולם
עמדה קלאסית: —
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מבטא את היסוד הקבלי: האישה מדליקה משום שהיא במצב של תיקון הכיבוי הקדמון (חוה). זו מצווה מבנית, לא רק מנהג.
השלכה מעשית: כלי זהותי: האישה היהודייה של חב״ד המדליקה נושאת תפקיד קוסמי של תיקון. זה נותן משמעות למצווה.
חידוש ב — קבלת שבת על ידי ההדלקה (רס״ג:ח-י)
ההדלקה = כניסה לשבת
עמדה קלאסית: —
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מבטא: דרך ההדלקה, האישה מקבלת במפורש את השבת. זו קבלת השבת האישית שלה, בלתי תלויה בקהילה.
השלכה מעשית: בפועל: לסיים כל מה שצריך להיעשות לפני ההדלקה. ברגע שהדליקה = שבת לאישה, אף אם השקיעה עוד לא הגיעה.
חידוש ג — בת מגיל 3 (רס״ג:יא-יב)
פדגוגיה נשית של זהות יהודית
עמדה קלאסית: המחבר אינו מזכיר.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן (והרבי שמקבל ממנו) מבטא: לבנות מגיל 3 חייב להיות נר משלהן. פדגוגיה של זהות יהודית נשית מהגיל הצעיר ביותר.
השלכה מעשית: כלי משפחתי חב״די: לכל בת יש נר משלה. מבצע נש״ק של הרבי להדלקה של כל הבנות היהודיות.
חידוש ד — הדלקה בנסיעה (רס״ג:יג-טו)
כשאינך בבית
עמדה קלאסית: —
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מבחין בכמה מקרים: (1) בעל בנסיעה, אישה בבית = הבעל פטור; (2) נוסע בודד במלון = כלל מיוחד (עם או בלי ברכה); (3) סעודה אצל מישהו = השתתפות בעלות הנר.
השלכה מעשית: כלי לנסיעות: להכין נר נסיעה ולהבהיר את המצב המקומי.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן רס״ג
| אזכור | נושא | קשר עם סימן רס״ג |
|---|---|---|
| לקוטי שיחות כרך ט״ז, ויקהל | הדלקת נרות ותיקון קוסמי | הרבי מצטט את שולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן רס״ג ומבטא את הממד הקבלי. |
| לקוטי שיחות כרך כ״א, מבצע נש״ק | הדלקת הבנות מגיל 3 | דיון מכונן של הרבי על מבצע נש״ק (מבצע הנשק/הנרות). |
| אגרות קודש כרך י״ט, מכתב #7234 | הדלקה בנסיעה במלון | תשובת הרבי על נוהל ההדלקה בנסיעה. |
| התוועדויות תש״נ כרך 2 | חשיבות הנר לכל בת | הרבי מרחיב על החשיבות הפדגוגית של מבצע נש״ק. |
⚠ אימות: האזכורים לעיל הם מדדי חיפוש שיש לאמת מול הכרכים הפיזיים של מהדורת קה״ת. המקור הישיר ביותר לפסקי הרבי לפי סימן נשאר שערי הלכה ומנהג.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה החב״דית למעשה
נקודות של הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן רס״ג, ברגישות חב״ד.
לחסיד חב״ד — סימן רס״ג
- ① האישה מדליקה — יסוד קבלי. חידוש א של הרב. תיקון קוסמי של חוה החדשה. אזכור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רס״ג:א-ג.
- ② מדליקים ואז מברכים (מנהג חב״ד/אשכנז). "לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת קֹדֶשׁ" אחרי ההדלקה תוך כיסוי העיניים. אזכור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רס״ג:ה-ז.
- ③ קבלת שבת בהדלקה — לסיים הכל לפני. חידוש ב של הרב. אזכור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רס״ג:ח-י.
- ④ בנות מגיל 3 — נר משלהן. חידוש ג של הרב. מבצע נש״ק של הרבי. אזכור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רס״ג:יא-יב.
- ⑤ נסיעה — להכין נר נסיעה. חידוש ד של הרב. להבהיר את המצב המקומי. אזכור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רס״ג:יג-טו.
- ⑥ יום טוב: להדליק אחרי צאת הכוכבים אם שכחו ביום שישי (עם ברכה). אזכור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רס״ג:טז-כה.
- ⑦ מהדורא בתרא: למקרי גבול בנסיעות בינלאומיות, יש להיוועץ.
⚠ מדור זה מציג את ההנהגה ההלכתית החב״דית. לכל שאלה מעשית: יש להיוועץ ברב שלך.