שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות תלמודיים, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים והאחרונים באופן שהנותן מעות על חלקו זוכה בעירוב
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן שס״ט — סעיף אחד, בלא הגהת הרמ״א
עם, בין השאר, הגמרא, רש״י והתוספות, הרא״ש, הרמב״ם והמגיד משנה, הטור, הבית יוסף, הט״ז, המג״א, המשנה ברורה והביאור הלכה
משנה ברורה: 8 ס״ק
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- הסוגיא — המשנה ושלוש החלוקות של שמואל בעירובין פ״א
- המסגרת — עירובי חצירות או עירובי תחומין
- חקירת היסוד — קנין או דעת
- רבי אליעזר — ארבעה פרקים בשנה
- אפילו עירב החנוני — הגירסא, ומה שמבדיל בינו לבין סוף הסעיף
- ערב לי — השליח
- נתן לו כלי — קנין סודר
- על ידי אחר, או מן השוק — התוספות והרא״ש
- בעל הבית — מי שאין דרכו למכור
- סיכום שיטות — והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — סעיף אחד
הנותן מעות לנחתום ואמר לו אם יבואו בני חצר לקנו' ממך ככר לעירוב זכה לי בעירוב שיהא לי חלק עמהם בשביל מעה זו אינו עירוב אפילו עירב החנוני [לכל האחרים] וזכה גם לזה עמהם אבל אם אמר לו ערב לי קנה עירוב ואפילו אם אמר זכה לי אם נתן לו כלי בתור' קנין שיקנה לו בו קנה עירוב וכן אם זיכה לו הנחתום ע״י אחר או שקנה במעה שנתן לו לחם מן השוק קנה עירוב ואם נתן מעה לבעל הבי' ואמר לו זכה לי בעירוב קנה עירוב:
תמצית : כותרת הסימן, ואחריה הסעיף. הנותן מעה לנחתום ואמר לו זכה לי — אינו עירוב, אף אם עירב לכל האחרים וכללו עמהם. ומועיל אם אמר לו ערב לי; או שאמר זכה לי ונתן לו כלי בתורת קנין; או שזיכה לו הנחתום על ידי אחר, או קנה לו במעה לחם מן השוק. ואם נתן מעה לבעל הבית ואמר לו זכה לי — קנה עירוב. אין כאן הגהת הרמ״א.
1. הסוגיא — המשנה ושלוש החלוקות של שמואל בעירובין פ״א
המקור בגמרא
מקור הסימן הוא המשנה בעירובין פ״א ע״א–ע״ב והגמרא שאחריה. המשנה מביאה את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים: « נוֹתֵן אָדָם מָעָה לַחֶנְוָנִי וְלַנַּחְתּוֹם כְּדֵי שֶׁיְּזַכֶּה לוֹ עֵירוּב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא זָכוּ לוֹ מְעוֹתָיו » (עירובין פ״א ע״א) — לרבי אליעזר, הנותן מעה לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו עירוב — זכה; ולחכמים לא זכו לו מעותיו. וממשיכה: « וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כׇּל הָאָדָם, שֶׁזָּכוּ לוֹ מְעוֹתָיו. שֶׁאֵין מְעָרְבִין לָאָדָם אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ » (עירובין פ״א ע״ב) — מודים חכמים שבשאר כל אדם זכו לו מעותיו. ועוד: אין מערבין לאדם אלא מדעתו. רש״י מסב משפט זה על החנוני (רש״י עירובין פ״א ע״ב); הרא״ש קורא אותו כדין בפני עצמו, שאינו נסב על הנותן מעה לחנוני (רא״ש עירובין פרק ז׳ סימן י״ג); ראה פרק 3. ורבי יהודה מפרש: « אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין, אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת — מְעָרְבִין לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו » (עירובין פ״א ע״ב) — בעירובי תחומין צריך דעתו; בעירובי חצירות מערבין לו בין לדעתו בין שלא לדעתו, שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו שלא בפניו.
הגמרא מפרשת מיהו שאר כל אדם: « מַאן שְׁאָר כׇּל אָדָם? אָמַר רַב: בַּעַל הַבַּיִת. וְכֵן אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל הַבַּיִת » (עירובין פ״א ע״ב) — בעל הבית. ומביאה שלוש חלוקות של שמואל, כל אחת פותחת בלא שנו: « לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נַחְתּוֹם, אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת — קוֹנֶה » (עירובין פ״א ע״ב) ; « לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מָעָה, אֲבָל כְּלִי — קוֹנֶה » (עירובין פ״א ע״ב) ; « לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לוֹ ״זְכֵה לִי״, אֲבָל אָמַר ״עָרֵב לִי״, שָׁלִיחַ שַׁוְּיֵהּ, וְקָנֵי » (עירובין פ״א ע״ב) — שליח עשאו, וקנה. ורב יהודה אומר בשם שמואל: « אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבִּי יְהוּדָה בְּעֵירוּבִין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ » (עירובין פ״א ע״ב) וכשרב חנא בגדתאה שאל את רב יהודה אם אמר שמואל כן אף במבוי שניטלו קורותיו או לחייו, משיב: « בְּעֵירוּבִין אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא בִּמְחִיצוֹת » (עירובין פ״א ע״ב) — ורש״י מפרש: « בעירובין - כל היכא דאיירי בהלכות קניית עירוב » (רש״י עירובין פ״א ע״ב).
הסעיף כותב את שלוש החלוקות של שמואל, אבל לא בסדר הגמרא: תחילה ערב לי, אחר כך הכלי, ובעל הבית באחרונה — וכך הוא גם סדר הטור. בין הכלי לבעל הבית הוא מביא את הזיכוי על ידי אחר ואת הלחם שנקנה מן השוק, שהבית יוסף, על הטור, מייחס לרא״ש (פרק 8). הרא״ש על עירובין (פרק ז) מביא את דברי שמואל בסדר אחר: בעל הבית תחילה, כבגמרא, ואחר כך ערב לי לפני הכלי, כבסעיף וכבטור.
2. המסגרת — עירובי חצירות או עירובי תחומין?
הסעיף עוסק בחצר: « אם יבואו בני חצר לקנו׳ ממך ככר לעירוב » (שו״ע או״ח שס״ט:א) — וכך כותב גם הטור: « הנותן מעה לנחתום ואמר לו אם יבואו בני החצר לקנות ממך ככר לעירוב » (טור או״ח שס״ט).
הרמב״ם והמגיד משנה — הרמב״ם כותב דין זה בעירובי תחומין: « נוֹתֵן אָדָם מָעָה לְבַעַל הַבַּיִת כְּדֵי שֶׁיִּקַּח לוֹ פַּת וִיעָרֵב לוֹ בָּהּ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ו ה״כ) ; « אֲבָל אִם נָתַן לְחֶנְוָנִי אוֹ לְנַחְתּוֹם וְאָמַר לוֹ זְכֵה לִי בְּמָעָה זוֹ אֵינוֹ עֵרוּב » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ו ה״כ). הבית יוסף מביא את דברי המגיד משנה (ה״ה): « ופירשה רבינו בעירובי תחומין ויש מפרשים אותה בעירובי חצירות ודברי רבינו עיקר » (בית יוסף או״ח שס״ט) — הרמב״ם פירש את המשנה בעירובי תחומין, ויש מפרשים אותה בעירובי חצירות, ועיקר כדברי הרמב״ם.
נמצא שהרמב״ם מעמיד את הדין במקום שהמשנה, לדברי רבי יהודה, מצריכה דעתו (פרק 1); והטור והשולחן ערוך כותבים אותו בחצר.
3. חקירת היסוד — קנין או דעת?
חקירה : הנותן מעה לנחתום ואמר לו זכה לי — מה חסר: הקנין — המעה אינה קונה את הפת בלא משיכה —, או הדעת — הנותן לא נתכוון אלא לקנות מן הנחתום תחת המעה, וכל מה שעושים לו בדרך אחרת נעשה שלא מדעתו?
- צד א׳ — הקנין. הבית יוסף מביא את המגיד משנה: « וטעם החנוני שאינו מזכה כשנתן לו מעה ואמר לו זכה לי לפי שהחנוני מוכר הפת ואין בעל המעה קונה אותה עד שימשוך » (בית יוסף או״ח שס״ט) — החנוני מוכר את הפת, ובעל המעה אינו קונה אותה עד שימשוך; וממשיך: « וכיון שלא אמר לו ערב לי נראה שמשלו הוא רוצה לקנות תחת המעה ואינו קונה » (בית יוסף או״ח שס״ט) — כיון שלא אמר ערב לי, רצה לקנות מן החנוני תחת המעה, ואינו קונה. משפט שני זה עוסק כבר בדעת הנותן, הצד השני. והרא״ש על עירובין (פרק ז) מקשה על רש״י מצד הקנין. תמצית : מה תולה זאת בשלא מדעתו? אפילו עירב במעות מדעתו אינו עירוב, שהרי מעות אינן קונות.
- צד ב׳ — הדעת. התוספות כותבים: « דאפילו מתכוין לו להקנות לו בחנם ואפילו זיכה לו ע״י אחר או לקח המעה וקנה לו מן השוק אינו עירוב כיון שהנותן מתכוין לקנות לו מן החנוני ואין המעה קונה לו » (תוספות עירובין פ״א ע״א) ; « וכל הזכיות שעושה החנוני של מדעת בעל הבית קא עביד ואין מערבין אלא לדעתו » (תוספות עירובין פ״א ע״א) — אף אם החנוני מתכוון להקנות לו בחנם, ואף אם זיכה לו על ידי אחר או קנה לו במעה לחם מן השוק, אינו עירוב: הנותן נתכוון לקנות מן החנוני, וכל מה שהחנוני עושה בדרך אחרת נעשה שלא מדעת בעל הבית — הוא הנותן, ולא בעל הבית שבפרק 9. בנוסח שבספריא כתוב כאן של מדעת; והבית יוסף, המביא דברים אלו (פרק 8), כותב שלא מדעת.
נמצא שהמגיד משנה כותב את הקנין ואחריו את הדעת; וגם רש״י אוחז בשניהם. הוא פותח בקנין: « שאין מעות קונות עד שימשוך » (רש״י עירובין פ״א ע״א) — ועובר לכוונה: לא לתת במתנה, אלא לקנות כנגד המעה. של מי כוונה זו? התוספות, הדוחים פירוש זה, מעמידים כנגדו את החנוני המתכוון לתת לו בחנם: « ובחנם פירש כן דאפילו מתכוין לו להקנות לו בחנם » (תוספות עירובין פ״א ע״א) ; והרא״ש, המעתיק את רש״י זה, כותב (סימן י״ג בפרק ז׳ בספריא) « אלא לקנות במעה והרי אינה קונה » (רא״ש עירובין פרק ז׳ סימן י״ג) , במקום שבלשון רש״י שבספריא כתוב « אלא לקנות המעה » (רש״י עירובין פ״א ע״א) . עמוד זה אינו מכריע בין הקריאות; היעזר ברב שלך. וזו לשון רש״י: « ואפי׳ עירב החנוני הזה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו עירוב שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב אלא לקנות המעה והרי אינה קנויה לו דכיון דמעות אינן קונות לא סמכה דעתיה דהאי ולא הוי דעתיה לאקנויי ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו » (רש״י עירובין פ״א ע״א) — הקטע, המובא כאן ברציפות, מסיים בדעת הנותן.
נפקא מינה : הנחתום זיכה לו את חלקו על ידי אחר, או קנה לו במעתו לחם מן השוק. אם החסרון הוא בדעת הנותן, דרכים אלו אינן מועילות — וזו מסקנת התוספות. אם החסרון הוא רק בקנין המעה, הן משלימות אותו. והסעיף כותב שקנה עירוב (פרק 8).
4. רבי אליעזר — ארבעה פרקים בשנה
לרבי אליעזר המעה קונה. הגמרא שואלת מה טעמו: « מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? הָא לֹא מָשַׁךְ! אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבָהוּ: עֲשָׂאוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה » (עירובין פ״א ע״ב) — עשאו רבי אליעזר כארבעה פרקים בשנה, שמשחיטין בהם את הטבח בעל כרחו. באותם פרקים, אם מת השור — מת ללוקח; הגמרא מקשה שהרי לא משך, והתירוץ הראשון, של רב הונא, « מֵת לַלּוֹקֵחַ? הָא לֹא מָשַׁךְ! אָמַר רַב הוּנָא: בְּשֶׁמָּשַׁךְ » (עירובין פ״א ע״ב) — נדחה מסיפא של המשנה בארבעה פרקים. אחריו בא הסברו של רבי שמואל בר יצחק: « אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: לְעוֹלָם בְּשֶׁלֹּא מָשַׁךְ, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּשֶׁזִּיכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ דִּזְכוּת הוּא לוֹ — זָכִין לוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, דְּחוֹב הוּא לוֹ — אֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו » (עירובין פ״א ע״ב) — הוא מעמיד זאת בזיכוי על ידי אחר: בארבעה פרקים אלו זכות היא ללוקח, וזכין לאדם שלא בפניו. זה הטעם שהמשנה ברורה נותן ללשון « וכן אם זיכה לו הנחתום ע״י אחר » (שו״ע או״ח שס״ט:א): « מטעם דזכין לו לאדם שלא בפניו » (משנה ברורה שס״ט ס״ק ה). ואחריו הסברו של רב אילא בשם רבי יוחנן: « בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ הֶעֱמִידוּ חֲכָמִים דִּבְרֵיהֶן עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבַר תּוֹרָה, מָעוֹת קוֹנוֹת » (עירובין פ״א ע״ב) — ורש״י מחיל זאת כאן: « דהעמידו בהן חכמים דבריהם על דין תורה דמעות קונות אף כאן מפני תיקון שבת העמידו דבריהם על דין תורה » (רש״י עירובין פ״א ע״ב) — מפני תיקון שבת סובר רבי אליעזר שהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה, שמעות קונות.
ההלכה אינה כרבי אליעזר; והמגיד משנה, שהבית יוסף מביאו, נותן טעם: « ודלא כרבי אליעזר לפי שהוא יחיד במקום רבים » (בית יוסף או״ח שס״ט).
המגן אברהם על סעיף זה: « וק״ק דבח״מ סי׳ קצ״ט ס״ג כתב דהקונה יין לקידוש קנה במעות כיון דצורך מצוה הוא העמידו דבריהם על דין תורה דומיא דד׳ פרקי׳ והא עירוב נמי מצוה הוא כמ״ש סי׳ שס״ו סי״ג ואפ״ה אין קונ׳ מעות ולא הוי דומיא דד׳ פרקים כדאמרי׳ בגמ׳ וצ״ע » (מגן אברהם שס״ט ס״ק א) — בחושן משפט (סימן קצ״ט סעיף ג) הקונה יין לקידוש קונה במעות, שכיון שהוא צורך מצוה העמידו דבריהם על דין תורה, כארבעה פרקים; והרי עירוב גם הוא מצוה (סימן שס״ו סעיף י״ג בשולחן ערוך, של המחבר), ואף על פי כן אין המעות קונות בו, ואינו כארבעה פרקים, כדאמרינן בגמרא. המגן אברהם משאיר את הדבר בצריך עיון (וצ״ע).
5. אפילו עירב החנוני — הגירסא, ומה שמבדיל בינו לבין סוף הסעיף
הסעיף: « זכה לי בעירוב שיהא לי חלק עמהם בשביל מעה זו אינו עירוב » (שו״ע או״ח שס״ט:א) ; « אפילו עירב החנוני [לכל האחרים] וזכה גם לזה עמהם » (שו״ע או״ח שס״ט:א) — אף אם החנוני עירב לכל האחרים וזכה גם בשביל זה עמהם. הטור כתב: « אפילו אם זיכה החנוני לכולם וזיכה גם לזה עמהם אינו עירוב לזה שלא כיון לזכות לו במתנת חנם אלא בשביל מעה שנתן לו ומעות אינן קונות נמצא שאין לו חלק בעירו׳ » (טור או״ח שס״ט) — עם הטעם: לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם אלא תחת המעה, ומעות אינן קונות. המגן אברהם חוזר על טעם זה: « לפי שלא נתכוין ליתן לו מתנת חנם אלא בשביל מעות שנתן לו » (מגן אברהם שס״ט ס״ק א) ; וכן המשנה ברורה: « ר״ל בכלל כל בני החצר ולא פרט שמו בהדיא והטעם דמסתמא לא כוון ליתן לו במתנת חנם כמו לאחרים אלא בשביל מעות שנתן לו ומעות אינן קונות נמצא שאין לו חלק בעירוב » (משנה ברורה שס״ט ס״ק ב).
היכן עובר הגבול? בראש הסעיף, העירוב שנעשה לכולם אינו מועיל לו; ובסופו, « וכן אם זיכה לו הנחתום ע״י אחר » (שו״ע או״ח שס״ט:א) — קנה. המפרשים אינם מפרשים את המקרה הראשון באותו אופן: הט״ז מעמידו בחנוני המזכה בעצמו, והמשנה ברורה בזיכוי על ידי אחרים, בלא שפרט את שמו:
- הט״ז: « פי׳ הוא עצמו מזכה להם ולו אבל לא ע״י אחר דהא ע״י אחר מהני כמ״ש אח״כ » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק א) — בראש הסעיף החנוני עצמו מזכה לאחרים ולו, ולא על ידי אחר.
- המשנה ברורה — גם בראש הסעיף הזיכוי נעשה על ידי אחרים: « ר״ל ע״י זיכוי שזיכה להן ע״י אחרים » (משנה ברורה שס״ט ס״ק א) ; ומה שמבדיל את הסוף הוא שפרט את שמו: « ר״ל שפרט שמו בהדיא ולא בסתמא עם אחרים וע״כ אף דמעות אינן קונות מ״מ הרי יש לו חלק בעירוב מטעם דזכין לו לאדם שלא בפניו » (משנה ברורה שס״ט ס״ק ה) ; ומסיים: « ובזה מיושב דלא יסתור למה שכתב בראש הסעיף דזיכוי לא מהני » (משנה ברורה שס״ט ס״ק ה).
- הביאור הלכה מפנה למשנה ברורה: « עיין במ״ב והוא כמסקנת אחרונים בביאור דברי הטור ודלא כמ״ש בט״ז בשם הב״י » (ביאור הלכה שס״ט) ; ומודה שכך היא דעת הטור בשיטת אביו הרא״ש: « אלא דבאמת אע״ג דכן דעת הטור בשיטת אביו הרא״ש דהוא סובר דהרא״ש לא פליג במש״כ ותמוהים הדברים בעיני וכו׳ אלא אדברי התוספות ולא על דברי רש״י שזכרו מתחלה דמיירי שזיכה לכל בני החצר וזיכה גם לזה » (ביאור הלכה שס״ט) — לדעת הטור, התמיהה השנייה של הרא״ש (שהביאור הלכה מציינה במילים ותמוהים הדברים בעיני) היא רק על דברי התוספות, ואינה על המקרה שבדברי רש״י שהוזכרו תחילה, שזיכה לכל בני החצר וגם לזה (הקושיא שהרא״ש מקשה על רש״י, בפרק 3, היא על הטעם שנתן רש״י, שלא מדעתו). אבל לולא דברי הטור היה מפרש את תמיהת הרא״ש על כל מה שקדם: « אבל באמת לולי דברי הטור הייתי אומר דתמיהת הרא״ש קאי על כל מה שזכר מקודם » (ביאור הלכה שס״ט) ; ולפי זה: « אבל אם החנוני זיכהו אף אם זיכהו בסתם בכלל שארי בני חצר נמי מהני » (ביאור הלכה שס״ט) — אם החנוני זיכהו, אף בסתם בכלל שאר בני החצר, מועיל. ומסיים: « ובאמת כן הוא דעת הב״י והט״ז לדינא אלא דהם פירשו כן בדברי הטור ובדברי הטור א״א לפרש כן וכמו שהוכיחו האחרונים וע״כ צ״ע לדינא » (ביאור הלכה שס״ט) — כך היא דעת הבית יוסף והט״ז לדינא, שפירשו כן בטור; האחרונים הוכיחו שאי אפשר לפרש כן בטור; והדין נשאר בצריך עיון.
השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן כותב את המקרה הראשון על ידי אחר: « וַאֲפִלּוּ אִם זִכָּה הַנַּחְתּוֹם הַכִּכָּר לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר כֻּלָּם בִּכְלָל עַל יְדֵי אַחֵר בְּמַתְּנַת חִנָּם » (שו״ע הרב שס״ט:א) ; ונותן טעם בדעת הנחתום: « אֶלָּא דַּעַת הַנַּחְתּוֹם הוּא שֶׁזֶּה יֵשׁ לוֹ כְּבָר זְכוּת בְּכִכָּר זֶה בִּשְׁבִיל הַמָּעָה שֶׁנָּתַן לוֹ » (שו״ע הרב שס״ט:א) ; ואחר כך כותב בסוגריים: « אֲבָל אִם יֵשׁ בְּדַעְתּוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַזּוֹכֶה שָׁלִיחַ לְזֶה כְּמוֹ לִשְׁאָר בְּנֵי הֶחָצֵר — קָנָה עֵרוּב » (שו״ע הרב שס״ט:א). השוואת לשונו ללשון המחבר היא ברמה 4.
6. ערב לי — השליח
החלוקה השלישית של שמואל (פרק 1): ערב לי — שליח עשאו, וקנה. רש״י: « אבל אם אמר ערב לי שליחא שוויה וסמכא דעתיה דקיימא לן חזקה שליח עושה שליחותו » (רש״י עירובין פ״א ע״ב) — סמך עליו, שקיימא לן חזקה שליח עושה שליחותו. הסעיף: « אבל אם אמר לו ערב לי קנה עירוב » (שו״ע או״ח שס״ט:א).
הרמב״ם והטור אינם כותבים באותה דרך מה השליח עושה. ברמב״ם, הוא קונה במעה פת או אוכל; והמגיד משנה מדייק: מאחר, ולא משלו; בטור, הרי זה כאילו ביקש מן הנחתום לזכות לו כמו לשאר בני החצר — והמשנה ברורה מעמיד את הסעיף בשזיכה לו הנחתום בכלל עם אחרים.
הט״ז (ס״ק ב) מדמה מקרה זה לדין הרא״ש בפרק קמא דקידושין, שכתב שהביאו בסימן י״ד: המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בה אשה, אנן סהדי שדעתו ליתנה בכל לשון שמועיל. ומכאן קושייתו: « ה״נ נימא אם אמר זכה לי הוא סבר בעד מעות מ״מ כיון דמן הדין לא מהני במעות נימא דנתכוין בל׳ דמהני כגון ערב לי » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק ב) — גם כאן האומר זכה לי חשב לקנות במעות; וכיון שהמעה אינה מועילה, מדוע לא נאמוד את דעתו שנתכוון ללשון המועיל, ערב לי?
תירוצו: « וי״ל דהכא שאני שאדם רוצה לעשות מצוה דוקא בשלו לא בשל חבירו » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק ב) — אדם רוצה לעשות מצוה בשלו ולא בשל חבירו; ולכן אפשר שהקפיד, ולא עשה את הנחתום שליח לזכות לו בחנם. אבל הט״ז אינו נעצר כאן: « אלא דבסמוך יתבאר דהרא״ש לא ס״ל האי סברא ע״כ צ״ע » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק ב) — סברא זו אין הרא״ש סובר (פרק 8), והדבר נשאר בצריך עיון.
7. נתן לו כלי — קנין סודר
הסעיף: « ואפילו אם אמר זכה לי אם נתן לו כלי בתור׳ קנין שיקנה לו בו קנה עירוב » (שו״ע או״ח שס״ט:א). על מימרת שמואל כותב רש״י: « אבל כלי - קנין סודר » (רש״י עירובין פ״א ע״ב) ; הבית יוסף: « וטעמא משום דנקנית לו הפת בכלי בתורת קנין סודר » (בית יוסף או״ח שס״ט) ; והשולחן ערוך של אדמו״ר הזקן כותב זאת בגוף ההלכה: « אִם נָתַן לוֹ כְּלִי שֶׁיַּקְנֶה לוֹ בְּתוֹרַת קִנְיַן סוּדָר, קָנָה עֵרוּב » (שו״ע הרב שס״ט:א).
יסוד — המשנה ברורה: « דדוקא מעות אינן קונות עד שימשוך החפץ אבל אם מקנה לו כלי הוי חליפין וכיון שזכה זה בכלי זכה זה בפת ששייך להעירוב » (משנה ברורה שס״ט ס״ק ד) — רק מעות אינן קונות עד שימשוך; הכלי עושה חליפין, וכיון שזכה הנחתום בכלי, זכה זה בפת השייכת לעירוב. הט״ז (ס״ק ג) כותב זאת באותה לשון: « דדוקא מעות אינן קונות עד שימשוך החפץ אבל אם מקנה לו כלי הוה חליפין » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק ג).
8. על ידי אחר, או מן השוק — התוספות והרא״ש
הסעיף, שחוזר כאן על לשון הטור: « וכן אם זיכה לו הנחתום ע״י אחר או שקנה במעה שנתן לו לחם מן השוק קנה עירוב » (שו״ע או״ח שס״ט:א). על לשון זו של הטור הבית יוסף מביא את המקור: « גז״ש מדברי הרא״ש ושלא כדברי התוס׳ שכתבו דאפילו זיכה לו ע״י אחר או קנה לו לחם מן השוק באותה מעה אינו עירוב » (בית יוסף או״ח שס״ט) ; « וכתב עליהם הרא״ש דדברים תמוהים הם » (בית יוסף או״ח שס״ט).
התוספות והרא״ש —
- התוספות: אף על ידי אחר, אף מן השוק — אינו עירוב, שהנותן נתכוון לקנות מן החנוני (פרק 3).
- הרא״ש, כפי שהט״ז מביאו: « והרא״ש תמה ע״ז דכיון שזה גילה דעתו שחפץ בעירוב שנותן שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאין קונה המעה וזוכה לו החנוני אמאי לא זכה ומ״ה פסק דזיכה לו ע״י אחר מהני וכ״כ הטור וש״ע » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק ד) — זה גילה דעתו שחפץ בעירוב, שהרי נתן מעה; ואם המעה אינה קונה והחנוני זיכה לו, מדוע לא יזכה? ולכן פסק שזיכוי על ידי אחר מועיל, וכן כתבו הטור והשולחן ערוך.
הט״ז מיישב את דברי התוספות: « וק״ל דאמאי דחה סברת התוספות דהא ודאי יש לו לומר לא ניחא לי שיתן לי אדם א׳ מתנה אלא איעבד מצוה בממוני » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק ד) — יכול לומר: אינני רוצה שיתן לי אדם מתנה, אלא אעשה מצוה בממוני; ומסיים: « כנלע״ד דברי התו׳ שאין בהם תמוה בזה » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק ד).
9. בעל הבית — מי שאין דרכו למכור
המשנה: מודים חכמים שבשאר כל אדם זכו לו מעותיו; והגמרא: זה בעל הבית (פרק 1). רש״י נותן טעם: « דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי » (רש״י עירובין פ״א ע״ב) — בעל הבית אין דרכו למכור ככרות; הנותן לו מעה לא נתכוון אלא לעשותו שליח, והרי זה כאומר לו ערב לי. הסעיף: « ואם נתן מעה לבעל הבי׳ ואמר לו זכה לי בעירוב קנה עירוב » (שו״ע או״ח שס״ט:א).
החזקה ששליח עושה שליחותו כתובה ברש״י לגבי ערב לי (פרק 6), ובטור ובט״ז לגבי בעל הבית; בלשון המחבר היא אינה נזכרת. השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן כותב אותה בשני המקרים (רמה 4).
10. סיכום שיטות והכרעת ההלכה
היסוד — המשנה בעירובין פ״א ושלוש החלוקות של שמואל, שהראשונים והאחרונים מפרשים כך:
- נחתום או בעל הבית, מעה או כלי, זכה לי או ערב לי: חלוקות שמואל, שהסעיף כותב בסדר הטור — פרק 1;
- הרמב״ם כותב את הדין בעירובי תחומין, והטור והסעיף בחצר (המגיד משנה, בבית יוסף) — פרק 2;
- מה חסר במעה שניתנה לנחתום: הקנין (הרא״ש) או הדעת (התוספות); המגיד משנה ורש״י כותבים את שניהם — פרק 3;
- רבי אליעזר וארבעה פרקים; קושיית המגן אברהם מיין לקידוש, שנשארה בצריך עיון — פרק 4;
- העירוב שנעשה לכולם: הגהת הבית יוסף; הט״ז מעמיד את הדין הראשון בנחתום המזכה בעצמו, והמשנה ברורה והשולחן ערוך של אדמו״ר הזקן — בזיכוי על ידי אחר; הביאור הלכה משאיר את הדין בצריך עיון — פרק 5;
- ערב לי: שליח (שמואל; רש״י; הטור); קושיית הט״ז, שנשארה בצריך עיון — פרק 6;
- הכלי: קנין סודר (רש״י; הבית יוסף), חליפין (המשנה ברורה; הט״ז) — פרק 7;
- על ידי אחר או מן השוק: הבית יוסף מייחס את לשון הטור, שהסעיף חוזר עליה, לדברי הרא״ש ולא לדברי התוספות; הט״ז כותב שכך פסק הרא״ש, וכן הטור והשולחן ערוך; הט״ז מיישב את התוספות; המשנה ברורה מביא אחרונים החולקים (ס״ק ו) — פרק 8;
- בעל הבית: אין דרכו למכור, והרי זה כאומר ערב לי (רש״י; הטור; המשנה ברורה ס״ק ח) — פרק 9.
להלכה למעשה, היעזר ברב שלך; גם מנהג הקהילה קובע.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב, סעיף אחד בסימן זה).