שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות התלמוד, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים והאחרונים בבן חצר שנפרד משם או מת
נושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שע״א — ו׳ סעיפים בשולחן ערוך (המחבר), בלא הגהה הפותחת במילה הגה; בשולחן ערוך הרב ו׳ סעיפים גם כן, בחלוקה אחרת
עם, בין השאר, המקורות: גמרא עירובין, רש״י, הרא״ש, הרמב״ם והמגיד משנה, טור, בית יוסף, ט״ז, מג״א, משנה ברורה, ביאור הלכה
משנה ברורה: 34 ס״ק
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- מקור השולחן ערוך — ו׳ סעיפים
- המשנה והגמרא — המניח את ביתו (סעיף א)
- אצל בתו ולא אצל בנו — דעתו של ההולך (סעיף א)
- הלך מבעוד יום או בשבת (סעיף א)
- הנכרי — רבי יהודה ורבי יוסי (סעיף א)
- דעת היש אומרים, הסוגריים ודברי הט״ז (סעיף א)
- נמלך וחזר — שבת שהותרה (סעיף ב)
- ביתו של אחד מן השוק שירשו מבעוד יום או משחשיכה (סעיף ג)
- בן חצר שמת בשבת (סעיף ד)
- ישראל וגר (סעיף ה)
- הגוסס, הקטן והאורח (סעיף ו)
- סיכום השיטות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — ו׳ סעיפים
א' מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחר' אפי' היתה סמוכה לחצרו אם הסיח מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשב' הרי זה אינו אוסר עליהם במה דברים אמורים בישראל אבל בעכו״ם אפי' הלך לשבו' בעיר אחר' אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מקומו אם היא קרוב מהלך יום א' שהרי אפשר שיבא בשב' אבל אם רחוק יותר אינו אוסר וי״א שגם עכו״ם אם הלך לשבו' בחצר אחר' אינו אוסר [וכן נראה עיקר] [ואם בא העכו״ם בשבת ע״ל סי' שפ״ג]:
1. המשנה והגמרא — המניח את ביתו (סעיף א)
הבית יוסף פותח את דבריו בסימן במקורו: « משנה בפרק כיצד משתתפין » (בית יוסף או״ח שע״א). ארבעה תנאים נחלקו שם במי שמניח את ביתו והולך לשבות במקום אחר. רבי מאיר: « הַמַּנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת, אֶחָד נׇכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל — הֲרֵי זֶה אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר » (עירובין פ״ו ע״א). רבי יהודה: « רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ אוֹסֵר » (עירובין פ״ו ע״א). רבי יוסי: « רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נׇכְרִי — אוֹסֵר, יִשְׂרָאֵל — אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לָבֹא בַּשַּׁבָּת » (עירובין פ״ו ע״א). רבי שמעון: « רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הִנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת אֵצֶל בִּתּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר — אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁכְּבָר הִסִּיעַ מִלִּבּוֹ » (עירובין פ״ו ע״א).
הגמרא מביאה את פסקו של רב, ומיד מצמצמת אותו: « אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְדַוְקָא בִּתּוֹ, אֲבָל בְּנוֹ — לָא » (עירובין פ״ו ע״א). והיא מנמקת זאת בפתגם: « דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: נְבַח בָּךְ כַּלְבָּא — עוּל, נְבַח בָּךְ גּוּרַיְיתָא — פּוֹק » (עירובין פ״ו ע״א).
רש״י, שהביא הבית יוסף — על שתי הדעות הראשונות שבמשנה: « ופירש״י ה״ז אוסר דדירה בלא בעלים שמה דירה. אינו אוסר דלא שמה דירה » (בית יוסף או״ח שע״א). לרבי מאיר, דירה בלא בעלים עדיין שמה דירה; לרבי יהודה, לא. ועל המילה הסיע שבדברי רבי שמעון: « הסיח דירת ביתו מלבו » (בית יוסף או״ח שע״א).
יסוד: הטור פותח את הסימן בכלל, ומיד מחילו על המקרה של רבי שמעון: « דירה בלא בעלים אינה אוסרת הלכך מי שיש לו בית בחצר והולך מבע״י לשבות אצל בתו אפילו באות׳ העיר אינו אוסר אפילו חזר בשבת » (טור או״ח שע״א). המשנה ברורה נותן את אותו טעם בסעיף א: « והטעם דדירה בלא בעלים לא שמה דירה ואינה אוסרת בחצר אף שלא נתנה חלק בעירוב » (משנה ברורה שע״א ס״ק א).
לפי רש״י, המשנה עוסקת אפוא בהיעדר בעל הדירה, שבו נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, ואצל רבי שמעון גם בדעת: הוא מדבר במי שכבר הסיח [את דירתו] מלבו. בסעיף א כתוב « אם הסיח מלבו » (שו״ע או״ח שע״א:א) — המילה שבה מפרש רש״י את הסיע של רבי שמעון —, והדין נאמר אפילו בחצר הסמוכה.
2. אצל בתו ולא אצל בנו — דעתו של ההולך (סעיף א)
רש״י, שהביא הבית יוסף, מבאר את הגבול שהגמרא שמה לדברי רבי שמעון: « ופירש״י ודוקא בתו. דעביד איניש דדייר אצל חתנו אבל בנו אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו שמא תתקוטט ויצא » (בית יוסף או״ח שע״א) — דרכו של אדם לדור אצל חתנו, אבל אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו, שמא תתקוטט עמו ויצטרך לצאת. הטור מביא טעם זה בלשונו: « ודווקא אצל בתו שהסיח דעתו מדירת ביתו שאפשר לו לדור אצל חתנו אבל אצל בנו לא שלא הסיח דעתו מדירת ביתו שמא לא יכול לדור אצל כלתו » (טור או״ח שע״א).
בת או בן: לשון הגמרא, או הדעת. סעיף א אינו מזכיר לא בת ולא בן. הבית יוסף כותב: « ורבינו כתב כפשט הגמרא דדוקא בתו אבל אצל בנו לא אבל הרמב״ם בפ״ד מה״ע לא חילק בין בתו לבנו » (בית יוסף או״ח שע״א). סעיף א מעתיק כמעט מילה במילה את לשון הרמב״ם: « אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר שֶׁהִנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ וְשָׁבַת בְּחָצֵר אַחֶרֶת אֲפִלּוּ הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲצֵרוֹ. אִם הִסִּיעַ מִלִּבּוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן » (הלכות עירובין פ״ד הי״ג).
הבית יוסף מביא את ביאור המגיד משנה: « וכתב ה״ה דס״ל שלא אמרו כן אלא לדבר בהווה ומצוי שדרך בני אדם לשבות אצל בתו מאצל בנו ולעולם אם הסיח לבו אפילו הלך אצל בנו אינו אוסר ובשלא הסיח אפילו אצל בתו הרי זה אוסר » (בית יוסף או״ח שע״א). לדבריו, הגמרא דיברה במצוי, והכל תלוי בדעתו בפועל.
הביאור הלכה מפרש שהסוגיא עוסקת בסתמא: « אף דבסוגיא שם איתא דוקא בתו אבל בנו לא וכ״ש אחר הסוגיא מיירי בסתמא » (ביאור הלכה שע״א); ואם גילה את דעתו: « אבל אם הסיח דעתו בהדיא מדירתו לאותו שבת כגון ששאלוהו ואמר שאין דעתו לחזור לדירתו לשבת זו אינו אוסר אפילו הלך לשבות אצל בנו וה״ה אחר ואם לא הסיח דעתו כגון ששמעו ממנו שדעתו לחזור בשבת אפילו בשהלך אצל בתו אוסר » (ביאור הלכה שע״א). ועל הרמב״ם הוא מוסיף: « ומסתברא דגם הרמב״ם מודה דבבתו אפילו בסתמא אמרינן דהסיח דעתו » (ביאור הלכה שע״א). הוא כותב שהראשונים העתיקו את חילוק הגמרא בין בתו לבנו, ובהם הר״ח, הרי״ף, הסמ״ג, הרא״ש והרשב״א.
ההולך לשבות אצל בנו בלי לגלות את דעתו. לפי הטור, ההולך בעקבות פשט הגמרא, לא הסיח את דירתו מלבו. לפי ביאור המגיד משנה שהביא הבית יוסף, הכל תלוי בדעתו בפועל. לפי הביאור הלכה, הליכה סתם אצל בנו אינה היסח הדעת מדירתו, וגילוי דעת מועיל אצל בנו כמו אצל אחר.
3. הלך מבעוד יום או בשבת (סעיף א)
סעיף א אינו אומר מתי הלך; הטור, שהובא בפרק 1, כותב שהלך מבע״י. המגן אברהם על מילים אלו: « נ״ל דנקט כן לאשמועי׳ דאפי׳ חזר אין אוסר » (מגן אברהם שע״א ס״ק א). הוא מציע ביאור נוסף, הקשור לעכו״ם (סימן שפ״ג · 383), ואחר כך כותב: « אבל באמת אפי׳ הי׳ כאן ולא עירב והלך בשבת אינו אוסר כמ״ש גבי מת בשבת ולא עירב » (מגן אברהם שע״א ס״ק א).
חקירה: מה מסיח את הדירה — הדעת לבדה, או הדעת שכבר הייתה בשעת כניסת השבת? המגן אברהם מביא ראיה מסעיף ד, שבו ביתו של מת שלא עירב אינו אוסר כל זמן שהיורש אינו בא לדור בו. הביאור הלכה דוחה את הראיה; הוא מביא את הבית מאיר, ואת הגאון יעקב המחלק: « דהכא שהוא חי וקנה בו שביתה לאחר שקידש היום לא נעקרה דירתו מכאן במה שהלך במקצת היום הנשאר לשבות במקום אחר » (ביאור הלכה שע״א). מי שהיה בביתו כשקידש היום קנה בו שביתה, והליכתו בשאר היום אינה עוקרת את דירתו.
הוא מוסיף שרש״י כתב זאת בפירוש: « וכ״כ רש״י בדף מ״ז בהדיא דמיירי מבע״י » (ביאור הלכה שע״א), וכן הרשב״א והריטב״א. ומסיק: « וע״כ נראה פשוט דאין להקל כשהלך בשבת אם לא בשעת הדחק אפשר דיש לסמוך על דעת המגן אברהם כשהסיח דעתו בהדיא » (ביאור הלכה שע״א).
בשולחן ערוך הרב התנאי מבעוד יום כתוב בסעיף א, במי שחוזר: « בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהָלַךְ מִבֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם. אֲבָל אִם הָלַךְ מִשֶּׁחָשֵׁכָה — אוֹסֵר כְּשֶׁחוֹזֵר » (שו״ע הרב שע״א:א); ומה דינו בשעה שמי שהלך בשבת נעדר מביתו — סעיף א שלו אינו אומר (רמה 4, נקודה ב).
4. הנכרי — רבי יהודה ורבי יוסי (סעיף א)
בעכו״ם נחלקו במשנה רבי יהודה, הסובר שהמניח את ביתו אינו אוסר, ורבי יוסי, הסובר שהנכרי אוסר (פרק 1). הבית יוסף מביא את שני הפסקים: « ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי פסק הרא״ש כרבי יהודה משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב » (בית יוסף או״ח שע״א); ואחר כך הוא מונה כשיטה זו, בין השאר, את המרדכי, את הסמ״ג, תשובת הרמב״ן ותשובת הרשב״א. ואחר כך: « אבל הרמב״ם בפ״ד מה״ע פסק כרבי יוסי » (בית יוסף או״ח שע״א).
הטור — « ואפילו עכו״ם שאפשר לו לחזור בשבת אם הלך מבע״י אינו אוסר ומיהו אם בא בשבת אוסר והרמב״ם ז״ל כתב שעכו״ם אוסר כיון שיכול לבא » (טור או״ח שע״א). עכו״ם שהלך מבעוד יום אינו אוסר; אם בא בשבת, אוסר; והטור מביא את דעת הרמב״ם.
הרמב״ם — « אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֲפִלּוּ הָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּעִיר אַחֶרֶת אוֹסֵר עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִמֶּנּוּ מְקוֹמוֹ שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא בְּשַׁבָּת » (הלכות עירובין פ״ד הי״ג). בלשונו אין שיעור מרחק.
הבית יוסף מביא את המגיד משנה: « וכתב עוד שנראה מדברי הרמב״ם שאין עכו״ם אוסר אא״כ הוא במקום קרוב דהיינו מהלך יום אחד שיכול לבא בשבת אבל אם היה רחוק יותר אינו אוסר » (בית יוסף או״ח שע״א). הבית יוסף מוסיף מדעתו שזה דבר פשוט, מן הגמרא בריש פרק הדר — המילים שלהלן אינן במגיד משנה: « אוקימנא לאוסר דר״מ דוקא לדאתי ביומיה כלומר אבל אם הוא במקום רחוק שא״א לו לבא ביומו לא אסר וממילא נשמע לרבי יוסי דלא בא להחמיר על ר״מ בעכו״ם דא״כ הו״ל לפרושי » (בית יוסף או״ח שע״א). רבי מאיר אינו אוסר אפוא אלא כשההולך יכול לבוא ביומו, ורבי יוסי, לדברי הבית יוסף, לא בא להחמיר עליו בעכו״ם. ובגמרא, הקושיא והתירוץ: « וְכִי לֵיתֵיהּ, לָא אָסַר? וְהָתְנַן: הַמַּנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לוֹ לִשְׁבּוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת, אֶחָד נׇכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. הָתָם דְּאָתֵי בְּיוֹמֵיהּ » (עירובין ס״ב ע״ב).
סעיף א כותב את הסתם בלשון הרמב״ם, עם שיעור המרחק הזה: « אם היא קרוב מהלך יום א׳ שהרי אפשר שיבא בשב׳ » (שו״ע או״ח שע״א:א). על העיר הרחוקה יותר, המגן אברהם: « ואף על גב דברחוק נמי איכא למיחש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבא בשב׳ מ״מ לא חיישי׳ להכי » (מגן אברהם שע״א ס״ק ב) — אף שיש לחוש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבוא בשבת, אין חוששים לכך.
5. דעת היש אומרים, הסוגריים ודברי הט״ז (סעיף א)
אחר כך מביא סעיף א דעה אחרת: « וי״א שגם עכו״ם אם הלך לשבו׳ בחצר אחר׳ אינו אוסר » (שו״ע או״ח שע״א:א). ואחריה, באותיות קטנות, בסוגריים ובלי המילה הגה: « וכן נראה עיקר » (שו״ע או״ח שע״א:א). הטקסט אינו נוקב בשם בעל הדברים האלה.
עיר אחרת, או אף חצר אחרת? הדעה המובאת מדברת בחצר אחרת. הביאור הלכה על מילים אלו: « עיין בב״ח שהביא דהתוס׳ חולקים ע״ז וכן משמע מהטור דדוקא אם הלך לעיר אחרת מקילינן גם גבי עכו״ם ולא בחצר אחרת ובפסקי הרא״ש כתב הכי בהדיא » (ביאור הלכה שע״א). את הדעה החולקת הוא מוצא בריא״ז: « אכן בריא״ז המובא בשלטי הגבורים דעתו הכי דאפילו בחצר אחרת מותר » (ביאור הלכה שע״א), ומסיק: « אבל עכ״פ הוא דעת יחידאה דהתוס׳ והרשב״א והטור חולקים ע״ז ובפרט לדעה קמייתא בעכו״ם בכל גווני אסור » (ביאור הלכה שע״א). המשנה ברורה מפנה לביאור הלכה זה (ראה ברמה 1, סעיף א).
קושיית הט״ז. עכו״ם שבא בשבת אוסר (הטור, פרק 4); והרי בסעיף ב כתוב שישראל שנמלך וחזר אינו אוסר: « ומ״ש מהא דאי׳ אחר זה בישראל שנמלך ובא בשב׳ דמותר » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק א).
תירוצו: « וע״כ נרא׳ דבאמת אין חילוק בין עכו״ם לישראל אלא בספק לנו בע״ש אם יבא בשב׳ » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק א). בספק זה, לדבריו, נחלקו התנאים במשנה, והוא כותב: « והכריע רמ״א להקל בעכום בספק ובזה פסק דאם בא בשבת העכו״ם אוסר ולא אמרינן בזה שבת שהותרה כו׳ כיון שלא הותר אלא מכח ספק » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק א). אבל אם בערב שבת היה ברור שהעכו״ם לא יבוא: « אבל באם היה נרא׳ בבירור בע״ש שלא יבא בשבת והסיח מלבו אלא שאח״כ נמלך ובא בשבת אפי׳ בעכו״ם י״ל שבת שהותרה הותרה דמ״ש משראל » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק א).
הט״ז נסמך על הרא״ש (פרק 6), ומסיים בהסתייגות על הפירוש שהוא מציע בלשון הטור: « וצ״ע בזה לפרש כך לשונו » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק א).
6. נמלך וחזר — שבת שהותרה (סעיף ב)
סעיף ב: « ואח״כ נמלך בשב׳ וחזר אינו אוסר » (שו״ע או״ח שע״א:ב). הט״ז מעתיק את הרא״ש, המביא תחילה את הדעה החולקת ואת שתי ראיותיה: « אם חזר לביתו בשבת י״א שאוסר ומביאים ראיה מעכו״ם דכי ליתיה לא אוסר וכי איתיה אוסר. ועוד ממבטל רשות שאם חזר והוציא אוסר » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק א). ואחר כך משיב הרא״ש: « ול״נ כיון דר״ש לא שרי אלא משום דמסיח מלבו ובודאי לא יחזור ה״ל שבת שהותר׳ ושוב לא תאסר ול״ד לעכו״ם שהי׳ עתיד לבוא בשבת » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק א). ובהמשך, בבית יוסף: « וכן מצאתי משם הראב״ד וכן דעת ה״ה בפ״ד מה״ע » (בית יוסף או״ח שע״א).
יסוד: המגן אברהם על סעיף ב: « דכבר הסיח מלבו וה״ל שבת שהותר׳ ושוב לא תאסר » (מגן אברהם שע״א ס״ק ג). לכלל שהוא משתמש בו יש לשון כללית בברייתא שהגמרא מקשה ממנה (איתיביה) על רב נחמן, בענין יורש המבטל רשות; בין דוגמאותיה: עירב דרך הפתח ונסתם הפתח, דרך חלון ונסתם חלון; ואין בהן מי שנמלך — והקירוב לסעיף ב הוא של עמוד זה: « זֶה הַכְּלָל, כׇּל שֶׁמּוּתָּר לְמִקְצָת שַׁבָּת — הוּתַּר לְכׇל הַשַּׁבָּת, וְכׇל שֶׁנֶּאְסַר לְמִקְצָת שַׁבָּת — נֶאְסַר לְכׇל הַשַּׁבָּת חוּץ מִמְּבַטֵּל רְשׁוּת » (עירובין ע׳ ע״ב).
המשנה ברורה מבאר מדוע אותו טעם אינו שייך בעכו״ם: « דלא שייך גבי עכו״ם לומר שכבר הסיח דעתו שזה אינו אלא בישראל שבמקום ששובת בכניסת שבת שהוא לו יום מנוחה מסתמא דעתו אז שלא לעקור ומה שבא אח״כ רוח אחרת היתה לו משא״כ גבי עכו״ם כשבא הוכיח סופו על תחלתו ואמרינן שכבר בבין השמשות היה דעתו לבוא ואף אם יאמר שהסיח דעתו מתחלה לא מפיו אנו חיין » (משנה ברורה שע״א ס״ק ח).
ההסתייגויות. הט״ז מעיר על לשון הסעיף: « וגם כאן בש״ע צ״ע למה נקט ישראל » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק ב). הביאור הלכה, על המילים « ואח״כ נמלך בשבת וחזר אינו אוסר » (ביאור הלכה שע״א): « עיין בב״י שהביא דעות המחמירין בזה אך הוא נטה להקל והגר״א בביאורו משמע דדעתו לפסוק כדעת המחמירים » (ביאור הלכה שע״א). ועל ראיית הגר״א: « ומה שהביא ראיה לדעת המחמירים מהא דקי״ל משחשיכה אוסר לכאורה יש לישב קצת ע״פ מה שכתב המגן אברהם בסק״ה וכמו שכתב המחצית השקל אבל לפי הנראה אין דעת הגר״א מסכים לחילוקו » (ביאור הלכה שע״א). ומסיק: « וע״כ יש להחמיר אם לא בשעת הדחק » (ביאור הלכה שע״א). ובסעיף ג הוא מביא שהגר״א הוכיח מקושיית הב״ח (פרק 7): « ומחמת קושיא זו הכריח הגר״א דלא כס״ב » (ביאור הלכה שע״א).
בשולחן ערוך הרב כתוב, כדברי המחבר: « וַאֲפִלּוּ אִם אַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְחָזַר לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת, אֵינוֹ אוֹסֵר » (שו״ע הרב שע״א:א); ראה ברמה 4, נקודה ב.
7. ביתו של אחד מן השוק שירשו מבעוד יום או משחשיכה (סעיף ג)
סעיף ג בא מברייתא, שרישא שלה היא גם הדין של סעיף ד (פרק 8); הבית יוסף מציין זאת: « ברייתא בפרק הדר » (בית יוסף או״ח שע״א). וזו לשונה: « אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק, מִבְּעוֹד יוֹם — אוֹסֵר, מִשֶּׁחָשֵׁיכָה — אֵינוֹ אוֹסֵר. וְאֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר, מִבְּעוֹד יוֹם — אֵינוֹ אוֹסֵר, מִשֶּׁחָשֵׁיכָה — אוֹסֵר » (עירובין ע׳ ע״ב).
רש״י, שהביא הבית יוסף — « ופירש״י מבעוד יום אוסר לפי שעדיין לא קנה עירובו של מוריש משחשיכה אינו אוסר שהרי הותר למקצת שבת ואחד מן השוק שהיה לו בית בחצר זה מבע״י אינו אוסר שהרי יערב זה עם שכיניו משחשיכה דאינו יכול לערב אוסר » (בית יוסף או״ח שע״א). הבית יוסף למד מכאן ששני האנשים שבברייתא הם סימן בלבד: « וא״כ אחד מבני החצר ואחד מן השוק לסימנא בעלמא נקטינהו דסתם אחד מבני חצר הוא מערב עם שכיניו וסתם אחד מן השוק אינו מערב עמהם » (בית יוסף או״ח שע״א). המשנה ברורה על סעיף ג: « מיירי בשלא עירב על הבית שיש לו בחצר וה״ה אם היה דר בחצר ולא עירב אלא דנקט אחד מן השוק דסתמא דמלתא כן הוא דכשהוא דר בשוק אינו מערב על הבית שיש לו בחצר » (משנה ברורה שע״א ס״ק ט).
יסוד: השעה הקובעת היא בין השמשות. מת מבעוד יום: « שהעיקר קניית העירוב בין השמשות ואז כבר היה הבית שלו » (משנה ברורה שע״א ס״ק י״א). מת משחשיכה: « כיון דבעת ביה״ש שהוא אז זמן קניית העירוב לא היה הבית שלו אין חל העירוב על בית זה » (משנה ברורה שע״א ס״ק י״ד).
קושיית הב״ח. הביאור הלכה מסכם אותה: בבין השמשות לא היו לבית בעלים, ולא היה אוסר; מדוע לא נאמר שהשבת, שהותרה אז, הותרה? המגן אברהם מביא את הקושיא בשם הב״ח: « וא״ת נימא שבת הואיל והותרה הותרה » (מגן אברהם שע״א ס״ק ד). הט״ז, הקורא לו מו״ח, משיב: « ומו״ח ז״ל הקשה כאן נימא כיון דהותר׳ שבת הותרה ולא דק דכאן לא הותר בכניסת שבת שהרי לא היה שם עירוב » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק ג).
המגן אברהם משיב באופן אחר: « ולא ראה דברי רש״י ותוס׳ שכתבו דמיירי שהי׳ לו דיר׳ בחצר זו וצריך לערב והא דנקט א׳ מן השוק אורחא דמילת׳ נקט שא׳ שבשוק אינו רגיל לערב עמהם כיון שאינו רגיל להשתמש שם ובא לאשמועי׳ דלא נימא כיון דלא בא בכניסת השב׳ הסיח מלבו » (מגן אברהם שע״א ס״ק ד). ועל סעיף ד, ביורש שבא מן השוק: « דבדידיה לא אמרי׳ שהסיח מלבו דדוקא כשהי׳ כאן והלך לו אמרי׳ כן » (מגן אברהם שע״א ס״ק ה).
הביאור הלכה: « אכן לפי מה שכתב המגן אברהם בסק״ה מתורץ קושית הב״ח ואין אנו צריכין כלל לתירוצו שתירץ בסק״ד » (ביאור הלכה שע״א). שולחן ערוך הרב מנסח את הכלל בסעיף ב שלו: « לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים כֵּן אֶלָּא כְּשֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהֻתְּרָה הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁלֹּא תַחֲזוֹר וְתֵאָסֵר » (שו״ע הרב שע״א:ב); ראה ברמה 4, נקודה ד.
חקירה: יורש, מהו שיבטל רשות? הגמרא מביאה את שאלת רבא: « בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: יוֹרֵשׁ מַהוּ שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּת » (עירובין ע׳ ע״א) — ומפרטת: « הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי לְעָרוֹבֵי מֵאֶתְמוֹל מָצֵי מְעָרֵב — בַּטּוֹלֵי נָמֵי מָצֵי מְבַטֵּל, אֲבָל הַאי כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי לְעָרוֹבֵי מֵאֶתְמוֹל — לָא מָצֵי מְעָרֵב, לָא מָצֵי מְבַטֵּל. אוֹ דִּלְמָא: יוֹרֵשׁ כַּרְעֵיהּ דַּאֲבוּהּ הוּא? אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר מְבַטֵּל » (עירובין ע׳ ע״ב). היכן שהיה יכול לערב מאתמול, יכול גם לבטל; אבל זה, שלא היה יכול לערב מאתמול — האם אינו יכול לבטל? או שמא יורש כרעיה דאבוה הוא? רב נחמן משיב שהוא מבטל, ומוסיף שדבי שמואל שנו שאינו מבטל.
הגמרא מקשה עליו מן הברייתא שלנו, ומתרצת: « אַמַּאי אוֹסֵר? נִיבַטֵּיל! מַאי ״אוֹסֵר״ נָמֵי דְּקָתָנֵי — עַד שֶׁיְּבַטֵּל » (עירובין ע׳ ע״ב). הרמב״ם כותב: « וְאֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁמֵּת וְהֵנִיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר. אִם מִבְּעוֹד יוֹם מֵת אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם שֶׁהֲרֵי כֻּלָּן מְעֹרָבִים. וְאִם מֵת מִשֶּׁחֲשֵׁכָה אוֹסֵר עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּת מוֹרִישׁוֹ לָהֶן » (הלכות עירובין פ״ב ה״ז). הבית יוסף מביא, מן המגיד משנה בשם הרשב״א: « ויראה דאפילו לא היה היורש דר באותו שבת עמהם אוסר עד שיבטל שכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת עד שיבטל » (בית יוסף או״ח שע״א).
8. בן חצר שמת בשבת (סעיף ד)
סעיף ד עוסק ברישא של הברייתא (פרק 7), ומפרט לפי היורש. הבית יוסף על הטור: « ומעתה כל דברי רבינו בבבא זו מבוארים במה שכתבתי מהגמרא ודברי הרא״ש » (בית יוסף או״ח שע״א). והוא מציין את מה שהשמיט הטור: « ולא השמיט רבינו מהם זולת הא דתניא גבי אחד מבני חצר שמת וכו׳ מבע״י אוסר והטעם שהשמיטו הוא משום דלא איצטריכא ליה דבכלל לא עירב המוריש הוא דכל שמת מבע״י אע״פ שעירב כלא עירב דמי דהא פסק עירובו קודם השבת » (בית יוסף או״ח שע״א). סעיף ד, לעומתו, כותב זאת בסופו: « ואם מבעוד יום מת ויורשו אחד מן השוק הרי זה אוסר והוא שבא היורש בבי׳ מורישו בשב׳ » (שו״ע או״ח שע״א:ד).
תנאי זה כתוב ברא״ש, שהביא הבית יוסף: « וכתב הרא״ש אחד מבני החצר שמת וכו׳ מבע״י אוסר היינו דוקא כשבא היורש בבית אביו בשבת דאי לא בא לא הוה אסר דקי״ל כר״ש דאמר אם הניח את ביתו והלך אצל בתו אינו אוסר » (בית יוסף או״ח שע״א). המשנה ברורה, במת מבעוד יום: « כאן לא חילק בין עירב ללא עירב דאפילו עירב כיון שמת מבע״י בטל עירובו והוי כלא עירב » (משנה ברורה שע״א ס״ק כ״ג).
היורש מן השוק שאינו בא לדור. המוריש לא עירב; היורש אינו בא לבית. סעיף ד כותב שאינו אוסר. הביאור הלכה: « והנה המחבר סתם כדעת הרא״ש והתוספות אבל אין דין זה ברור דהרשב״א בעבוה״ק וכן בחידושיו חולק ע״ז וס״ל דכיון שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת והביאו הרה״מ » (ביאור הלכה שע״א).
הט״ז מבאר את שיטת הטור והרא״ש: « דאז אמרי׳ הואיל והותר שבת הותר ובלא עירב דלא אסר היורש אלא א״כ בא בשבת א״ל הואיל ונאסר בכניסת שבת נאסר לכל השבת דהא כאן לא היו לו בעלים ביום השבת כל זמן שהיורש לא בא אחר מיתת אביו דירה בלא בעלים אינה אוסרת אבל כשבא היורש שם בשבת הרי יש לדירה בעלים ואז אסור מכח מה שלא עירב תחלה אביו ועירוב של יורש לא מועיל למה שיורש בשבת כ״ה דעת הטור ע״פ הרא״ש » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק ד). המשנה ברורה: « אף דנאסר בתחלת השבת מחמת המוריש שלא עירב עם בני החצר מ״מ כשמת ונשאר הבית בלא דיורין לא חשיבא לאסור » (משנה ברורה שע״א ס״ק י״ח).
הביאור הלכה מסיים: « ועיין בביאור הגר״א שהעיר ג״כ בזה ומשמע דדעתו נוטה לדעת הרשב״א וע״ע למעשה צ״ע » (ביאור הלכה שע״א).
יורש מבני החצר שעירב והיה דר עם המוריש אינו אוסר, אף שלא עירב המוריש; המשנה ברורה נותן את הטעם: « שבני ביתו של אדם מערבין לו שלא מדעתו » (משנה ברורה שע״א ס״ק כ׳).
תנאי ביאת היורש לבית. הביאור הלכה על תנאי זה: « הקשו האחרונים הא כיון דמתחלת שבת היה דירה בלא בעלים ולא היה אוסר דירה על בני החצר אמאי לא נימא כיון שהותרה הותרה וכההיא דסעיף ב׳ וי״ל דדוקא בס״ב שהיה כאן והלך לו מבע״י אמרינן שהסיח מלבו לחזור בו ביום ולכן אמרינן ביה אף שאירע שחזר ובא כיון שהותרה הותרה משא״כ בזה לא אמרינן כלל שהיורש הסיח דעתו בעת תחלת כניסת השבת שלא לבוא כלל בשבת לדור בבית » (ביאור הלכה שע״א).
9. ישראל וגר (סעיף ה)
ברייתא אחרת, באותו עמוד של הגמרא, פותחת כך: « יִשְׂרָאֵל וְגֵר שְׁרוּיִין בִּמְגוּרָה אַחַת, וּמֵת גֵּר מִבְּעוֹד יוֹם » (עירובין ע׳ ע״ב). הגמרא מתקשה בלשונה, ורב פפא משנה את קריאתה: « אָמַר רַב פָּפָּא: אֵימָא: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק » (עירובין ע״א ע״א); ועל הקושיא שהברייתא שונה להפך, הגמרא מבארת את כוונתה, בכל אחת משתי הבבות, שרב פפא משנה את קריאתן באותו אופן: « הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק מִבְּעוֹד יוֹם אֶלָּא מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, כֵּיוָן דַּהֲוָה לֵיהּ לְהַחְזִיק מִבְּעוֹד יוֹם — אוֹסֵר » (עירובין ע״א ע״א); « הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיק מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, כֵּיוָן דְּלָא הֲוָה לֵיהּ לְהַחְזִיק מִבְּעוֹד יוֹם — אֵינוֹ אוֹסֵר » (עירובין ע״א ע״א).
יסוד: לפי קריאה זו, הגמרא אינה מסתכלת בשעה שבה החזיק הישראל האחר, אלא בכך שהיה יכול להחזיק מבעוד יום. רש״י, שהביא הבית יוסף: « נמצאת רשות זו תלויה ועומדת ולא הוה הותר למקצת שבת » (בית יוסף או״ח שע״א). המגן אברהם: « כיון דראוי להחזיק מבע״י ה״ל רשות זו תלוי׳ ועומדת ולא הותר למקצת שבת » (מגן אברהם שע״א ס״ק ז).
ישראל אחר — הבית יוסף: « ומאי דנקט בברייתא החזיק ישראל אחר הוא משום דאי הוי מחזיק בנכסים ישראל עצמו השרוי עמו בחצר לא הוה מצי למיתני אוסר ואינו אוסר דהא ליכא מאן דאסר עליה כיון דיחיד הוא » (בית יוסף או״ח שע״א). בלשון הטור כפי שהיא בספריא: « ישראל וגר שהיו דרין בחצר ומת הגר מבע״י והחזיק ישראל בנכסיו » (טור או״ח שע״א), והבית יוסף כותב: « וא״כ צריך להגיה בלשון רבינו והחזיק ישראל אחר בנכסיו » (בית יוסף או״ח שע״א). בסעיף ה כתוב: « והחזיק ישראל אחר בנכסיו » (שו״ע או״ח שע״א:ה). המשנה ברורה: « דאלו החזיק אותו ישראל הדר שם בכל גווני מותר דהרי הוא נשאר יחיד בחצרו » (משנה ברורה שע״א ס״ק כ״ז).
הרמב״ם: « יִשְׂרָאֵל וְגֵר שֶׁשְּׁרוּיִים בִּמְעָרָה אַחַת וּמֵת הַגֵּר מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו עַד שֶׁחֲשֵׁכָה הֲרֵי זֶה הַמַּחֲזִיק אוֹסֵר עַד שֶׁיְּבַטֵּל שֶׁהֲרֵי הוּא כְּיוֹרֵשׁ. וְאִם מֵת הַגֵּר מִשֶּׁחֲשֵׁכָה אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו אֶלָּא בְּהֶתֵּרוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא עוֹמֵד » (הלכות עירובין פ״ב ה״ח). על עד שחשיכה, המשנה ברורה: « ר״ל ונכנס ג״כ לדור בה » (משנה ברורה שע״א ס״ק כ״ט). על כשאר יורש, המשנה ברורה: « דחשבינן הזוכה בנכסי הגר כיורש בנכסי אביו דמהני כשמבטל רשות » (משנה ברורה שע״א ס״ק ל׳); ראה את שאלת רבא ביורש, פרק 7.
10. הגוסס, הקטן והאורח (סעיף ו)
סעיף ו מעתיק כמעט מילה במילה את הרמב״ם: « אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיָה גּוֹסֵס אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת בּוֹ בַּיּוֹם הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַל בְּנֵי הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּזַכּוּ לוֹ בְּפַת וִיעָרְבוּ עָלָיו. וְכֵן קָטָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל כַּזַּיִת הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַד שֶׁיְּעָרְבוּ עָלָיו. אֲבָל הָאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר לְעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ » (הלכות עירובין פ״ד הי״ב). גם הטור מביא את דבריו. הבית יוסף מביא את המקור שנותן לו המגיד משנה: « וכתב ה״ה שהיא תוספתא » (בית יוסף או״ח שע״א). המשנה ברורה על הגוסס: « וסד״א דנחשב כאלו מת והו״ל דירה בלא בעלים קמ״ל דכל זמן שהוא חי הרי הוא כחי לכל דבריו » (משנה ברורה שע״א ס״ק ל״ב).
אם מת בשבת. המגן אברהם: « ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה » (מגן אברהם שע״א ס״ק ח). המשנה ברורה מגדיר את היקפו: « והנה אם היה דר עמו אחד באותו בית פשיטא דאינו מתבטל העירוב » (משנה ברורה שע״א ס״ק ל״ג); ומוסיף: « אכן אם העירוב הונח בשבת העבר וא״כ חל העירוב פ״א אף שבשבת זו כשנעשה גוסס היה עומד להתבטל אעפ״כ שייך בזה לומר כיון שהותרה הותרה » (משנה ברורה שע״א ס״ק ל״ג).
הביאור הלכה על סעיף ד: « דע דלפי מה שכתב המגן אברהם בסק״ח ע״כ מיירי הכא שבעת כניסת השבת לא היה עדיין גוסס דאל״ה לא חל העירוב כלל כיון שאינו ראוי להתקיים כל השבת אמנם בספר עצי אלמוגים חולק על דברי המגן אברהם שם כמו שאעתיק שם ולפ״ז מיירי הכא השו״ע בכל גווני » (ביאור הלכה שע״א). ועל סעיף ו: « ועיין בספר עצי אלמוגים שמפקפק מאד על עיקר דין זה וכתב דמדסתמו הטוש״ע לעיל בריש ס״ד דאם מת בשבת אפילו אם ירשו אחד מבני השוק ולא עירב אינו אוסר ולא התנו דדוקא כשלא היה גוסס » (ביאור הלכה שע״א). ומסיק: « ובשעת הדחק נראה דיש לסמוך ע״ז » (ביאור הלכה שע״א).
בשולחן ערוך הרב כתוב, כדברי המגן אברהם: « כֵּיוָן שֶׁאֵין הָעֵרוּב רָאוּי לְהִתְקַיֵּם כָּל הַשַּׁבָּת, שֶׁרֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה » (שו״ע הרב שע״א:ה); ראה ברמה 4, נקודה ה.
הקטן אוסר, אף שאינו יכול לאכול כזית, עד שיערבו עליו (משנה ברורה, ס״ק ל״ד, בשם הרמב״ם); האורח אינו אוסר — סעיף ו מפנה לסימן ש״ע · 370.
11. סיכום השיטות והכרעת ההלכה
היסוד: דירה בלא בעלים אינה אוסרת (טור; משנה ברורה, ס״ק א), ובין השמשות של כניסת השבת, שהוא זמן קניית העירוב (משנה ברורה, ס״ק י״ד), חוזר בין השאר בסעיפים ג, ד ו-ה:
- ישראל שהלך לשבות בחצר אחרת, אפילו סמוכה, ואין דעתו לחזור, אינו אוסר (סעיף א) — הגמרא אומרת אצל בתו ולא אצל בנו, והסעיף הולך בלשון הרמב״ם; במי שהלך בשבת, הביאור הלכה אינו מקל, אלא אולי בשעת הדחק, לסמוך על המגן אברהם כשהסיח דעתו בהדיא;
- העכו״ם אוסר, בלשון הרמב״ם, עד שישכרו ממנו מקומו; והסעיף מוסיף את שיעור מהלך יום אחד, שהמגיד משנה קורא בדברי הרמב״ם (בית יוסף); הדעה המובאת בלשון וי״א והדברים שבסוגריים מקלים במי שהלך לחצר אחרת, ואת זה הביאור הלכה מכנה דעת יחידאה (סעיף א);
- ישראל שהלך ואין דעתו לחזור, ונמלך וחזר — אינו אוסר (סעיף ב), כדברי הרא״ש; ועכו״ם שבא בשבת — אוסר (משנה ברורה, ס״ק ח); הביאור הלכה מסיק שיש להחמיר, אם לא בשעת הדחק;
- ביתו של אחד מן השוק שירשו בן החצר: מת מבעוד יום, היורש אינו אוסר, שהעירוב שהוא מערב על ביתו מתיר גם את מה שירש; מת משחשיכה, אוסר (סעיף ג) — עד שיבטל, כפי שהגמרא מפרשת; לפי המשנה ברורה, מדובר כשלא עירב המת על בית זה (ס״ק ט), וכן כותב שולחן ערוך הרב (סעיף ב שלו);
- בן חצר שמת בשבת: תלוי אם עירב המוריש, היכן דר היורש והאם בא לבית (סעיף ד); ביורש מן השוק שאינו בא, הביאור הלכה כותב שאין הדין ברור; מת מבעוד יום — יורש מן השוק אוסר אם בא לבית בשבת (סעיף ד); במוריש שכבר היה גוסס בכניסת השבת, ראה פרק 10;
- גר שמת מבעוד יום: הישראל האחר, שהיה יכול להחזיק מבעוד יום, אוסר (ואם לא החזיק עד שחשיכה — לפי המשנה ברורה, כשנכנס גם לדור בבית, ס״ק כ״ט) עד שיבטל; מת משחשיכה, החצר עומדת בהיתרה הראשון (סעיף ה); לפי המשנה ברורה, מדובר כשעירבו ביחד (ס״ק כ״ו); שולחן ערוך הרב מוסיף: בתנאי שהגר לא היה גוסס מבעוד יום (סעיף ד שלו; רמה 4);
- הגוסס אוסר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו; וכן הקטן (סעיף ו) — בו, עד שיערבו עליו (משנה ברורה, ס״ק ל״ד); האורח אינו אוסר (סעיף ו); בגוסס שמת בשבת, המגן אברהם אוסר, והביאור הלכה מביא דעה חולקת, ונראה לו שבשעת הדחק יש לסמוך עליה.
להלכה למעשה, היעזר ברב שלך; גם מנהג הקהילה קובע.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב, ו׳ סעיפים בסימן זה, בחלוקה אחרת).