דעת הרב — שולחן ערוך אדמו״ר הזקן על סימן שע״א

נקודה א — דירה בלא בעלים, ותנאי הדין (שו״ע הרב שע״א:א)

דירה בלא בעלים

דברי המחבר: « א׳ מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחר׳ אפי׳ היתה סמוכה לחצרו אם הסיח מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשב׳ הרי זה אינו אוסר עליהם » (שו״ע או״ח שע״א:א). סעיף א שלו נותן את הדין בלי לכתוב את טעמו.

דברי הרב: הוא פותח את הסימן בעיקרון, « דִּירָה בְּלֹא בְעָלִים אֵינָהּ דִּירָה וְאֵינָהּ אוֹסֶרֶת בְּחָצֵר » (שו״ע הרב שע״א:א), ומוסיף עליו דין שני, « וְגַם מֻתָּר לְטַלְטֵל מִמֶּנָּה לְחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּיּוּרִים אֲחֵרִים שֶׁעֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם » (שו״ע הרב שע״א:א). ואחר כך, במי שהלך לשבות במקום אחר, הוא כותב שהלך « וְהָלַךְ עִם כָּל בְּנֵי בֵיתוֹ » (שו״ע הרב שע״א:א), שאינו אוסר « אִם עֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא עֵרֵב עִמָּהֶם » (שו״ע הרב שע״א:א), וכן « וּמֻתָּרִים לְטַלְטֵל גַּם מִבֵּיתוֹ לְחָצֵר » (שו״ע הרב שע״א:א).

ההבדל: סעיף א של המחבר אינו קובע את עיקרון הדירה בלא בעלים; ואין עיקרון זה מיוחד לרב: הטור כבר פותח בו את הסימן ומוציא ממנו את הדין, « דירה בלא בעלים אינה אוסרת הלכך » (טור או״ח שע״א), והבית יוסף פותח במילים אלה את פירושו לסימן, « דירה בלא בעלים אינה אוסרת וכו׳ » (בית יוסף או״ח שע״א). לא סעיף א של המחבר ולא הטור אומרים שהלך עם כל בני ביתו, שבני החצר האחרים עירבו ביניהם, ולא שמותר לטלטל מן הדירה בלא בעלים, ומביתו, לחצר; לשון הרב כותבת זאת.

אצל מפרשי המחבר: המשנה ברורה, המאוחר לרב, נותן אותו טעם, « והטעם דדירה בלא בעלים לא שמה דירה ואינה אוסרת בחצר אף שלא נתנה חלק בעירוב » (משנה ברורה שע״א ס״ק א), וקורא את התנאי בסעיף המחבר: « מיירי שהלך עם כל ב״ב משם ומבעוד יום » (משנה ברורה שע״א ס״ק ב). כך הוא מפרש אפוא את סעיף המחבר.

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, ביתו של מי שהלך עם כל בני ביתו, ואין דעתו לחזור בשבת, אינו אוסר על בני החצר שעירבו ביניהם, ומותרים הם לטלטל מביתו לחצר (שו״ע הרב שע״א:א); ראה פרק 4, נקודה ①.

נקודה ב — מי שהלך משחשכה (שו״ע הרב שע״א:א)

מי שהלך משחשכה

דברי המחבר: « ישראל בן חצר זו שהלך לשבו׳ בחצר אחר׳ ואין דעתו לחזור בשב׳ ואח״כ נמלך בשב׳ וחזר אינו אוסר » (שו״ע או״ח שע״א:ב). אינו אומר באיזו שעה הלך.

דברי הרב: « וַאֲפִלּוּ אִם אַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְחָזַר לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת, אֵינוֹ אוֹסֵר » (שו״ע הרב שע״א:א), משום « שֶׁכֵּיוָן שֶׁכְּבָר הִסִּיחַ מִלִּבּוֹ בִּכְנִיסַת הַשַּׁבָּת » (שו״ע הרב שע״א:א); ואחר כך הוא מגביל את הדין: « בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהָלַךְ מִבֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם. אֲבָל אִם הָלַךְ מִשֶּׁחָשֵׁכָה — אוֹסֵר כְּשֶׁחוֹזֵר » (שו״ע הרב שע״א:א).

ההבדל: סעיף ב של המחבר אינו מחלק לפי שעת ההליכה; לשון הרב מגבילה את הדין למי שהלך מבעוד יום, וכותבת שמי שהלך משחשכה אוסר כשחוזר. הגבלה זו למי שהלך מבעוד יום אינה מיוחדת לרב: הטור כבר כותב אותה, עם דין מי שחוזר, « והולך מבע״י לשבות אצל בתו אפילו באות׳ העיר אינו אוסר אפילו חזר בשבת » (טור או״ח שע״א) — והוא מדבר במי שהולך לשבות אצל בתו, ומיד מגביל את הדין למקרה זה; שמי שהלך משחשכה אוסר כשחוזר — הטור אינו כותב. מה דעת הרב בשעה שהוא עדיין אינו שם — אין סעיף א שלו אומר זאת, והדף אינו מסיק זאת.

אצל מפרשי המחבר: המגן אברהם מפרש את לשון הטור, שהניח ביתו מבע״י (וכך מציין גם הביאור הלכה: כן כתב הטור), וכותב: « נ״ל דנקט כן לאשמועי׳ דאפי׳ חזר אין אוסר » (מגן אברהם שע״א ס״ק א) — הראשון משני פירושיו מתאים למה שכותבת לשון הרב; ומיד הוא מציע פירוש אחר, הנוגע לעכו״ם: « א״נ נקט מבע״י משום עכו״ם עססי׳ שפ״ג » (מגן אברהם שע״א ס״ק א); ואחר כך מוסיף: « אבל באמת אפי׳ הי׳ כאן ולא עירב והלך בשבת אינו אוסר » (מגן אברהם שע״א ס״ק א). הביאור הלכה מבין כך את דברי המגן אברהם, « ואף דכתב המגן אברהם דהטור לאו דוקא קאמר שה״ה אם הלך בשבת כשהסיח דעתו שלא לחזור היום » (ביאור הלכה שע״א), וחולק עליו, בין השאר מדברי רש״י: « וכ״כ רש״י בדף מ״ז בהדיא דמיירי מבע״י » (ביאור הלכה שע״א), ומסיק: « וע״כ נראה פשוט דאין להקל כשהלך בשבת אם לא בשעת הדחק אפשר דיש לסמוך על דעת המגן אברהם כשהסיח דעתו בהדיא » (ביאור הלכה שע״א). המשנה ברורה, המאוחר לרב, כותב « מיירי שהלך עם כל ב״ב משם ומבעוד יום » (משנה ברורה שע״א ס״ק ב), ומביא « ויש מקילין אפילו כשהלך בשבת אם לא חזר בו ביום » (משנה ברורה שע״א ס״ק ב). ובדין סעיף ב של המחבר עצמו — מי שנמלך וחזר — כותב הביאור הלכה « עיין בב״י שהביא דעות המחמירין בזה אך הוא נטה להקל » (ביאור הלכה שע״א), ואחר כך « והגר״א בביאורו משמע דדעתו לפסוק כדעת המחמירים » (ביאור הלכה שע״א), ומסיק: « וע״כ יש להחמיר אם לא בשעת הדחק » (ביאור הלכה שע״א); לשון הרב, כמו המחבר, כותבת שאינו אוסר.

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, מי שהלך מבעוד יום ואין דעתו לחזור בשבת אינו אוסר, אפילו נמלך וחזר; ומי שהלך משחשכה אוסר כשחוזר (שו״ע הרב שע״א:א). במי שחוזר, הביאור הלכה מסיק שיש להחמיר, אם לא בשעת הדחק (לעיל): היעזר ברב שלך. ראה פרק 4, נקודה ②.

נקודה ג — הנכרי שהלך מביתו (שו״ע הרב שע״א:א)

הנכרי שהלך מביתו

דברי המחבר: באותו סעיף א כותב המחבר « אבל בעכו״ם אפי׳ הלך לשבו׳ בעיר אחר׳ אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מקומו » (שו״ע או״ח שע״א:א), ומביא את הדעה « וי״א שגם עכו״ם אם הלך לשבו׳ בחצר אחר׳ אינו אוסר » (שו״ע או״ח שע״א:א); ואחר כך, באותיות קטנות, בסוגריים מרובעים ובלי המילה הגה, כתוב « וכן נראה עיקר » (שו״ע או״ח שע״א:א), וכן « ואם בא העכו״ם בשבת ע״ל סי׳ שפ״ג » (שו״ע או״ח שע״א:א). הטקסט אינו מזכיר את בעל הדברים; הט״ז מייחס את ההכרעה לרמ״א: « והכריע רמ״א להקל בעכום בספק » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק א).

דברי הרב: « וְנָכְרִי שֶׁהָלַךְ מִבֵּיתוֹ יִתְבָּאֵר בְּסִמָּן שפ״ג » (שו״ע הרב שע״א:א).

ההבדל: סעיף א של המחבר דן כאן בנכרי שהלך, והמובא הראשון בסוגריים, שהט״ז מייחס לרמ״א, מכריע; והשני אינו מפנה לסימן שפ״ג אלא בנכרי שבא בשבת; לשון הרב אינה דנה בדין זה בסימן זה, ומפנה את כולו לסימן שפ״ג. הדף אינו מביא כאן מה שכותב הרב שם.

השלכה מעשית: בנכרי שהלך מביתו, לשון הרב מפנה לסימן שפ״ג (שו״ע הרב שע״א:א); הדף אינו מסיק כאן הנהגה.

נקודה ד — בית שירשו משחשכה: למה אין אומרים שבת כיון שהותרה הותרה (שו״ע הרב שע״א:ב)

בית שירשו משחשכה

דברי המחבר: « ואם מת משחשיכה אוסר אע״פ שעירב הזוכה עמהם אינו מועיל למה שירש אח״כ בשב׳ » (שו״ע או״ח שע״א:ג).

דברי הרב: הוא מגדיר את המקרה, אחד מן השוק « שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת בְּחָצֵר שֶׁלֹּא הָיָה דָר בָּהּ וְלָכֵן לֹא עֵרֵב בָּהּ » (שו״ע הרב שע״א:ב); ומוסיף ביורש « וְגַם הוּא אָסוּר לְטַלְטֵל בֶּחָצֵר, בֵּין מִבַּיִת שֶׁלּוֹ בֵּין מִבַּיִת זֶה » (שו״ע הרב שע״א:ב), וכן « וַאֲפִלּוּ אִם זֶה הַזּוֹכֶה לֹא נִכְנַס עֲדַיִן בְּבַיִת זֶה לָדוּר בּוֹ, אֵין זוֹ דִירָה בְּלֹא בְעָלִים » (שו״ע הרב שע״א:ב). ואחר כך הוא כותב למה אין אומרים כאן שבת כיון שהותרה הותרה: « לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים כֵּן אֶלָּא כְּשֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהֻתְּרָה הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁלֹּא תַחֲזוֹר וְתֵאָסֵר » (שו״ע הרב שע״א:ב), וכן « וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא בָא בִּכְנִיסַת שַׁבָּת, הִסִּיחַ מִלִּבּוֹ וּבְוַדַּאי לֹא יָבֹא כָּל הַשַּׁבָּת » (שו״ע הרב שע״א:ב). ובסעיף ג, ביורש מן השוק כשהמוריש לא עירב, הוא נותן שני טעמים: « (כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֻתְּרָה בִּתְחִלָּתָהּ, וְעוֹד) מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה » (שו״ע הרב שע״א:ג).

ההבדל: סעיף ג של המחבר כותב שהיורש אוסר, ואינו אומר שגם הוא עצמו אסור לטלטל, ולא למה אין אומרים כאן שבת כיון שהותרה הותרה; לשון הרב כותבת את שניהם. שהוא אוסר אף קודם שנכנס לבית — לשון הרב כותבת זאת גם במקרה זה, והמשנה ברורה, המאוחר לרב, כותב זאת בסעיף זה (ס״ק י״ב, להלן); והטעם אינו מיוחד לרב: הרא״ש, שמביא הבית יוסף, כותב אותו ביורש הדר בבית אחר שבחצר — המקרה של סעיף ד של המחבר —, « ומיהו אי הוה דייר היורש בחצר בבית אחר אוסר אע״פ שלא נכנס לדור בבית כיון שהוא בחצר וראוי להשתמש בו חשבינן כאילו נכנס לדור בבית ואוסר עליהם כיון שלא עירב » (בית יוסף או״ח שע״א), ומוסיף שעירובו של היורש אינו מועיל לבית שירש בשבת, ועל דין זה הוא מביא ראיה מן הברייתא של סעיף ג של המחבר: « ואע״פ שהיורש עירב עמהם אין אותו עירוב מועיל לבית שירש בשבת כדתניא » (בית יוסף או״ח שע״א); ובסעיף ד כותב המחבר ביורש מבני החצר שהיה דר בבית אחר שהוא אוסר, בלי התנאי שהוא מציב ביורש מן השוק, שיבוא לדור בו, « ואם לא היה דר עם המוריש אלא בבי׳ אחר שבחצר אוסר אע״פ שעירב היורש » (שו״ע או״ח שע״א:ד), ושם קורא המשנה ברורה, המאוחר לרב, אותו טעם: « כיון דיש לו בית באותו חצר שדר בו וראוי לו להשתמש גם באותו בית שירש חשבינן כאלו נכנס לדור בו » (משנה ברורה שע״א ס״ק כ״א).

אצל מפרשי המחבר: הקושיה היא של הב״ח, שמביאים אותה המגן אברהם, « וא״ת נימא שבת הואיל והותרה הותרה (ב״ח) » (מגן אברהם שע״א ס״ק ד), והט״ז, הקורא לו חמיו: « ומו״ח ז״ל הקשה כאן נימא כיון דהותר׳ שבת הותרה » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק ג). הט״ז מתרץ: « ולא דק דכאן לא הותר בכניסת שבת שהרי לא היה שם עירוב » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק ג). המגן אברהם מתרץ אחרת, על פי רש״י ותוספות, « ולא ראה דברי רש״י ותוס׳ שכתבו דמיירי שהי׳ לו דיר׳ בחצר זו וצריך לערב » (מגן אברהם שע״א ס״ק ד), וכן « ובא לאשמועי׳ דלא נימא כיון דלא בא בכניסת השב׳ הסיח מלבו » (מגן אברהם שע״א ס״ק ד); ובסעיף הקטן שאחריו הוא כותב ביורש מן השוק: « דבדידיה לא אמרי׳ שהסיח מלבו דדוקא כשהי׳ כאן והלך לו אמרי׳ כן » (מגן אברהם שע״א ס״ק ה). לפי לשון הרב אין אומרים שבת כיון שהותרה הותרה אלא כשהיה הדבר ברור בשעה שהותרה שלא תחזור ותיאסר, והוא נותן לדוגמה את מי שהלך מביתו מבעוד יום; לשונו « וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא בָא בִּכְנִיסַת שַׁבָּת, הִסִּיחַ מִלִּבּוֹ » (שו״ע הרב שע״א:ב) קרובה ללשון המגן אברהם בסעיף קטן ד שהובאה לעיל, והדוגמה שלו מתאימה למה שכתב בסעיף קטן ה. אין הדף אומר בכך שהרב הולך בכל דבר אחר פירוש המגן אברהם לסוגיה. הביאור הלכה מביא שתירוץ הט״ז נדחה, « וכבר השיג הגר״א וכן שארי אחרונים על תירוץ הט״ז » (ביאור הלכה שע״א), וכן תירוץ המגן אברהם בסעיף קטן ד, « ועיין מה שתירץ המגן אברהם בסק״ד וגם ע״ז השיג הגר״א » (ביאור הלכה שע״א), וכותב: « אכן לפי מה שכתב המגן אברהם בסק״ה מתורץ קושית הב״ח ואין אנו צריכין כלל לתירוצו שתירץ בסק״ד » (ביאור הלכה שע״א). ובסעיף ג של שו״ע הרב, הטעם הראשון מבין שני טעמי הרב, שבסוגריים בלשונו, מתאים לטעם הט״ז. המשנה ברורה, המאוחר לרב, כותב כמוהו שהיורש אוסר אף קודם שנכנס: « אפילו אם לא בא היורש לדור באותו בית מ״מ מקרי דירה בבעלים כיון שהוא דר באותה חצר » (משנה ברורה שע״א ס״ק י״ב).

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, אם מת האחד מן השוק משחשכה, בן החצר שיורש את ביתו אוסר על בני החצר, וגם הוא עצמו אסור לטלטל בחצר, בין מביתו בין מבית זה, אף אם לא נכנס עדיין לדור בו ואף אם עירב עמהם (שו״ע הרב שע״א:ב); ראה פרק 4, נקודה ③.

נקודה ה — גוסס שמת בשבת (שו״ע הרב שע״א:ה)

גוסס שמת בשבת

דברי המחבר: בסעיף ד: « א׳ מן החצר שמת בשב׳ אם עירב אפי׳ ירשו א׳ מבני השוק אינו אוסר » (שו״ע או״ח שע״א:ד); ובסעיף ו: « א׳ מבני חצר שהיה גוסס אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום אוסר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו » (שו״ע או״ח שע״א:ו).

דברי הרב: נקודה זו מקרבת לסעיף ה של הרב את התנאים שהרב מתנה, באותו ענין, בסעיפים ג ו־ד שלו; המובאות כאן לפי סדר הסעיפים. בסעיפים ג ו־ד, כשהוא כותב שהשבת הותרה בעירוב המוריש, הוא מוסיף « וּבִלְבָד שֶׁלֹּא הָיָה הַמּוֹרִישׁ גּוֹסֵס מִבְּעוֹד יוֹם » (שו״ע הרב שע״א:ג), וכן « וּבִלְבָד שֶׁלֹּא הָיָה גוֹסֵס מִבְּעוֹד יוֹם » (שו״ע הרב שע״א:ד). ובסעיף ה של הרב: אם מת בשבת אין אומרים בו שבת כיון שהותרה הותרה, « כֵּיוָן שֶׁאֵין הָעֵרוּב רָאוּי לְהִתְקַיֵּם כָּל הַשַּׁבָּת, שֶׁרֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה » (שו״ע הרב שע״א:ה), ומכאן הוא כותב: « וּלְפִיכָךְ אִם יְרָשׁוֹ אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁלֹּא עֵרֵב עִמָּהֶם, אוֹסֵר אֲפִלּוּ אִם לֹא נִכְנַס עֲדַיִן לָדוּר בּוֹ, אוֹ אִם יְרָשׁוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק וְנִכְנַס לָדוּר בּוֹ » (שו״ע הרב שע״א:ה).

ההבדל: סעיף ד של המחבר כותב שהיורש אינו אוסר, בלי להוציא את המקרה שהמוריש היה גוסס מבעוד יום; וסעיף ו שלו כותב שהגוסס אוסר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו, ואינו אומר מה הדין אם מת בשבת. לשון הרב כותבת את שניהם.

אצל מפרשי המחבר: המגן אברהם כותב זאת לפניו, על סעיף ו של המחבר: « ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה » (מגן אברהם שע״א ס״ק ח), ומציין « הגהות תוספות דף ס״ה » (מגן אברהם שע״א ס״ק ח). המשנה ברורה, המאוחר לרב, מביא את דבריו ומפרט את המקרים: « אך המ״א מיירי שירשו אחד מן השוק ובא לדור שם בשבת או שירשו אחד מבני החצר שדר בבית אחר » (משנה ברורה שע״א ס״ק ל״ג). גם לשון הרב מזכירה את האחד מן השוק שבא לדור בו; אבל ביורש מבני החצר היא כותבת « שֶׁלֹּא עֵרֵב עִמָּהֶם » (שו״ע הרב שע״א:ה), ואילו המשנה ברורה כותב « שדר בבית אחר » (משנה ברורה שע״א ס״ק ל״ג). הביאור הלכה מסיק מדברי המגן אברהם לסעיף ד של המחבר: « ע״כ מיירי הכא שבעת כניסת השבת לא היה עדיין גוסס » (ביאור הלכה שע״א); אבל הוא מביא שבעל עצי אלמוגים חולק על הדין, « ועיין בספר עצי אלמוגים שמפקפק מאד על עיקר דין זה » (ביאור הלכה שע״א), ובין השאר משום שבסעיף ד הטור והשולחן ערוך לא אמרו בו דבר, « ולא התנו דדוקא כשלא היה גוסס » (ביאור הלכה שע״א), ומסיק: « ובשעת הדחק נראה דיש לסמוך ע״ז » (ביאור הלכה שע״א). אם שתיקת המחבר בסעיף ד היא מחלוקת או מקרה שלא כתבו — הדף אינו מכריע.

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, הגוסס אוסר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו; אם מת בשבת, בן החצר שלא עירב עמהם ויורש אותו אוסר אף קודם שנכנס לדור בו, ואחד מן השוק שיורש אותו אוסר אם נכנס לדור בו (שו״ע הרב שע״א:ה); ומוריש שהיה גוסס מבעוד יום — אין אומרים בו שבת כיון שהותרה הותרה (שו״ע הרב שע״א:ג, שו״ע הרב שע״א:ד). הביאור הלכה כותב שבשעת הדחק נראה שיש לסמוך על הדעה החולקת (לעיל): היעזר ברב שלך. ראה פרק 4, נקודה ⑥.